גבריאל רעם 

להעיר את התודעה

על: חיים מתוך שינה  והניסיונות להקיץ ממנה 

1.  

ספירת מילים, 79,517

תכן העניינים

תכן העניינים

הקדמה

חלק ראשון: תודעה

           שביל גישה

1. פילוסופיה ותודעה
2. פילוסופיה ושינוי מצב תודעה. 
3. תודעה
4. תודעה קוואנטית
5. מרד ברמת התודעה הישנונית
6. מודעות בשלושה ממדים
7. הממדים הגיאומטריים של התודעה. 
8. על חוויה וידיעה.

חלק שני: עולם השינה

פרק ראשון: לישון את החיים

פרק שני: האדם הישן

פרק שלישי: לראות, לדעת להיות

פרק רביעי: התרדמה התודעתית כהמלכת הבינוניות.

פרק חמישי: הדרך הרביעית

פרק שישי: איפיוני תודעה ישנונית.

חלק שני: בין שינה ליקיצה

פרק שביעי: האדם הישן והאדם הער, השוואה 

פרק שמיני: הבדל בין גישת הישן לער – בעשיה.

פרק תשיעי: האנשים מכאן והאנשים משם

פרק עשירי: תקשורת והתנהגות בעולמות השינה

לחיות פעמיים

על בני אדם כרובוטים ונושאי ניצוץ. 

חלק שלישי: התעוררות

מבוא

פרק אחת  עשר: התעוררות ופקיחת עיניים (ראיית הטריפ)

פרק שנים עשר: כדי להתעורר

פרק שלוש עשרה:התעוררות, בשתי גישות מיסטיות

פרק ארבע עשרה:המורה הרוחני –כשעון מעורר

איפיוני תודעה ערה

חלק רביעי איך מתעוררים?

מבוא

15. טיסה והדלקת התודעה – דינמיקה משווה

16. וילהלם רייך ותיאורית החסימות הביוארגטיות

17 הצופה

19 מדוע כה קשה להתעורר בבקר?

20. התעוררות מבחינה רפואית

21. גישת ר’ נחמן לשינה והתעוררות

22ראיון התרדמת והתעוררות בסיפורים

23. שינוי מצב תודעה

24. התעוררות אישית

25. התעוררות דרך חווית קודנליני.

26. להיות ער בעולם של ישנים

חלק חמישי: התעוררות כלידה

27. החיים כחלון הזדמנויות ללידה תודעתית

28. להיוולד מחדש ברמת התודעה

29. לידת התודעה

חלק ו’: מונחים, אישים, ציטוטים אתרים ומכונים.

ביבליוגרפיה

מונחים ומושגים

ציטטות, ואמירות

אתרים ומכונים

אישים, 

הקדמה

**
“תמיד עלינו להיות במצב של הכנה, הכנה היא האמנות להישאר ער. אם אתה ער, יום אחד אתה עשוי לראות לתוך העולם האמיתי. אינך יכול לצפות להגיע לאותו עולם, אם אתה מתהלך כסהרורי בחלום. כמעט כל בני-האדם שרויים בתרדמה, אלא שאין הם יודעים זאת. אינך יכול להתעורר באמצעות קריאת ספרים המספרים לך שאתה ישן, אפילו אם מורה יאמר לך שהנך ישן, אתה עלול שלא להתעורר, אתה יכול להתעורר רק אם תרצה בכך, ולכן תתחיל לעבוד על עצמך כד לסלק את כל השטויות על מנת לגלות את טבעך, את מי ומה שהנך”.

חאמיד לראשיד. מתוך המחסום האחרון, מאת ראשד פילד, הוצאת פראג

* * *

“דוגית לה שטה
מפרשיה שניים
ומלחיה נרדמו כולם,
אם לא יעורו כל מלחיה
איכה תגיע הדוגית לחוף?
אם אם לא יעורו כל מלחיה
איכה תגיע הדוגית לחוף”?
נתן יונתן
* * *
שאלות:
מי הם המלחים? מהם שני המפרשים? מהי הדוגית? ומהו החוף?
אך בעיקר: למה, למה, למה אנחנו ישנים?
***

לפני שנים לא מעטות, בעת מילואים בתל השומר (שרתתי כחובש קרבי) נכנסתי (בלילה) לחדרם של נטולי ההכרה. זו הייתה הרגשה אקוטית וחריפה מאין כמוההכמוה. קשה להגדיר מה פגשתי שם. הם נראו רע, לא כסתם אנשים ישנים, אלא כמתים שתהליך הריקבון שהתחיל לפשות בהם לא נעצר אלא הוקפא. ואיכשהו משהו מכריח אותם לנשום. מוות היה בחלל החדר. האווירה הייתה עבשה ונטולת חיים. אפשר להגיד שההיפך מן האוירההאווירה בחדרו של תינוק רך בן כמה חדשים. שם הכול רענן, כאן הכול הדיף חוסר טריות. כאילו ממחזרים אויר שכבר נשמו אותו. קשה להגדיר, קשה לתאר. חוויה חד פעמית של מוות מוקפא. אלה לא חייהם שהוקפאו אלא זה המוות שהחל לנגוס בהם שהוקפא.  מה שהוקפא שם היה המוות. מוות מעוכב. משהו טכני לא נתן לו להתממש. והוא שכן שם כעובר בתוך צנצנת כוהל. 

בחרתי בחוויה זו כדי להתחיל ספר זה ובכך לפנות אל קוראיו, קוראי. באנאלוגיה, ניתן להגיד כי הרמות היותר נפשיות ורוחניות באדם הבריא והרגיל נתונות במצב דומה; מוות קפוא. אותם נטולי הכרה לא סתם ישנו. הם הרימו מעצור יד למוות. זו לא סתם שינה. זו שינה קטטונית, שינה של חוסר הכרה. 

אצל בני האדם הבריאים החלקים הגבוהים במערכת מצויים במצב דומה של חוסר הכרה. בעוד החלקים הנמוכים, היצריים, המוטוריים וכו’, מתפקדים על טייס אוטומטי. באופן מכאני. גירוי תגובה. המצב מסובך, כי כך ברמות הגבוהות, אך ברמות הפסיכולוגיות השגורות, של הרגשות, המאוויים והתחושות, זה לא חוסר הכרה, זו לא תרדמת.  זו סתם שינה, מלאת חלומות, חלומות אודות החיים שאנו חולמים שאנו חיים.

ישנן כיום אסכולות בשדה הרוחני שמנהיגיהם רבים ניגשים כיום לעניין הקצת התודעה כשהם מדברים בפרחים, בניחוחות שמימיים, במוסיקה של מלאכים ובאימרות שפר המפיצות טוהר וזכות.  אך בכל מה שקשור לתודעה אין די בגישה חיובית;, חמלה , אהבה וכו’, זה לא עניין של, למשל, להתחיל להאמין בעצמך –  כי כך תהיה מאושר יותר. עסקי התודעה אחרים מן הרוחניות, זה לא יותר: יותר אהבה, יותר קבלה, יותר סליחה, יותר מאמץ, זה אחר, זה: ‘להיות או לא להיות’. 

 בספר זה מדובר על עבודה וכוונה לעבור ממחנה השינה למחנה העירות. ולעבור אל מחנה העירות זה כמו להתעורר בבקר; קשה לפקוח את העיניים, ואין בכלל חשק לעבור ממצב של של עונג, בו אשליות ממתיקות את הפסיביות שלנו, למצב על מאמץ, פעילות, מיקוד וכו’.  התעוררות היא מהפך תובעני וחד משמעי, שונה מאוד מתהליך השקיעה לשינה. שם אכן שוקעים, שוקעים לעירפול, מאבדים מודעות.  התחושה מתוקה. הרבה יותר קל לישון (ולחלום שאתה ער). 

ובכלל, עסקי התודעה אחרים מן הרוחניות, זה לא יותר: יותר אהבה, יותר קבלה, יותר סליחה, יותר מאמץ, זה אחר, זה: ‘להיות או לא להיות’. 

אם אדם ישן הוא אינו יודע שהוא לא ער (הוא יכול לחלום את חייו), אך אם הוא ער הוא יודע שהוא לא ישן. הוא יודע שהוא ער, ולהיות ער זה לחיות באמת, כי אדם שחי ואינו יודע שהוא חי, חי חיים נטולי הכרה. 

מובן שהמושג ‘התעוררות תודעתית’ היא מושג זר, לא נהיר ותלוש למרבית בני האדם המשוכנעים שעצם ההתעוררות מן השינה הפיסית משמעה התעוררות מלאה. הנה הבדל אחד בסיסי בין שינה לעירות:  אך אפשר להשתמש באנלוגיות כדי להבהיר את המושג. והאנלוגיה הכי קרובה וממשית היא אכן האנלוגיה של השינה וההתעוררות הפיסיים הרגילים; 

בחלום, תוך כדי שינה,  הכל אפשרי, הכול יכול להתרחש, במציאות יכול להתרחש רק מה שנופל תחת החוקים של מה שאפשרי. 

לכן הקונספט והרעיון של הקצה תודעתית שונה מאוד ממונחים כגון: סמדהי, נירוואנה, וכו’. כאן מדובר על התעוררות למציאות קשה וחד משמעית. 

  לודוויג ויטנגשטיין, (9.4.1917. ) במכתב לידידו: פול אנגלמן. (מתוך: ” לודוויג ויטגנשטיין – מכתבים ופגישות”. 1) כותב:

“אנו ישנים… חיינו הם כמו חלום. בשעות היותר טובות, אנו מתעוררים די הצורך להכיר שאנו חולמים. לרוב אנו בשינה עמוקה. אני לא יכול להתעורר בעצמי! אני מנסה. גוף החלום מתנועע, אבל גופי האמיתי לא זז, ככה זה לדאבוני“.

כך כתב אחד הפילוסופים הגדולים של המאה. 

מסופר על המסאית ז’קלין כהנוב, 2) שחייתה וכתבה בישראל בשנות הששים והשבעים. שכשנודע לה כי היא חולה בסרטן, החלה לנהל יומן. כשמצבה נעשה קשה ולא יכלה לצאת מן החדר, כתבה  כי מה לא הייתה נותנת כדי לראות עוד פעם את השמש, לשמוע את איוושתאוושת העלים ברוח, להרגיש את המרצפת מתחת לרגליים, לנשום אויר טרי. והנה חלה התאוששות והיא יצאה ועשתה את כל אותם דברים, ואז היא כותבת כי אכן החוויה הייתה עזה ומופלאה, כל נשימה, כל צעד היו אורטוריה מדהימה. אך  לאחר זמן מה חשה כי היא מתחילה לאבד את התחושה המופלאה הזו, הנוצרת מעצם החיים עצמם, וכי היא חוזרת לחיים בהם כל אותם דברים כבר ‘לא עושים לה את זה’ יותר. ועתה הם כבר לא נראים כה עזים ונפלאים כקודם. וכעבור זמן חלה שוב נסיגה במחלה, והיא חזרה לשכב במיטה ותוך ימים היא נגמרה. 

ידידי לשעבר, גיורא, חזר משדה הקרב של מלחמת יום כיפור, ואמר דבר דומה, שבזמן  הקרבות הקשים בסיני ובמצרים- כשהגיהנום השתולל מסביב וחבריו נפלו ונפצעו, ולא היה נראה לזה סוף אי פעם, הוא חש כי הדבר הנפלא ביותר שיכול לקרות לו, זה פשוט להלך ברחוב בירושלים, או לשבת על כוס קפה בקפה עטרה.  ואכן בימים הראשונים לשובו היה כך, וכולו כולו התרונן במשך כל היום, בזמן עשיית הדברים הפשוטים הללו, אך אז, כך אמר לי, הוא מתחיל לחוש שהוא הולך ומאבד את זה. ולבסוף זה אבד לגמרי. 

כלומר, תחושת הערות, התרוממות הרוח וההתעלות מן החיים עצמם, היא לא דבר שנתון מעצם זה שאנו חיים, ורק במצבים של סכנה של איבוד החיים – אנו מתחברים לזה, אך זו כבר ‘אהבה תלויה בדבר’, וברגע שהנסיבות משתנות אנו חוזרים לישון את החיים. 

קשה לתפוס  כי העירות שלנו היא סוג של שינה. לרעיון זה מוקדש הספר. 

המקורות לכתוב כאן הם רבים ומגוונים: מדתות המזרח ועד הוגים מערביים מודרניים. מגישות פסיכולוגיות ועד גישות מיסטיות. 

המדע ברובו מתייחס לאדם כיצור מודע, ער, הגיוני שיודע מה הוא עושה, רק צריך לעשות זאת טוב יותר. (ואולי לרכוש עוד השכלה – במישור האישי, או להחליף את הממשל בממשל אחר – במישור החברתי- אבל סך הכל רמת המודעות שלו מספקת). סקירה של מה שהאדם מנסה לעשות רק במאה השנים האחרונות (שלא לדבר על כל ההיסטוריה האנושית) מראה עד כמה הגישה הנאורה, המאמינה באדם המודע: החושב, המשכיל הנאור – אין לה על מה לסמוך. ולעומתה קיימות גישות אחרות (לעניין התודעה וחופש הבחירה האישי), שמוכנות להודות שמצב התודעה של בני האדם רחוק ממיצוי פוטנציאל אך מצוי במצב של התפתחות (למשל קן וילבר,3)  אנדרו כהן והוגים מודרנים אחרים בתחום התודעה). 

ולעומת שניהם מורה התודעה וההוגה ג’ורג’ איבנוביץ’ גורדייף 4) טוען שכולם ישנים. כפי שכותב אוספנסקי: “…אשליה אחרת  היא שאנחנו ערים. כאשר ניווכח כי אנו ישנים, אף נבין כי כל ההיסטוריה נעשית על ידי בני אדם במצב של שינה. אנשים ישנים נלחמים, מחוקקים חוקים: אנשים ישנים מצייתים להם או מפירים אותם”.  5)

ספר זה עוסק לא רק בשינה אלא גם בהתעוררות, או לפחות בנסיונות להתעורר. וגם כאן יש לאוספנסקי מה להגיד: “ההתעוררות מתחילה כשאדם תופס שאינו הולך לשום מקום ושאינו יודע לאן ללכת”. 6) .

הספר מעורר כמה שאלות, ואולי הראשונה שבהן היא השאלה בדבר העירות; מהי עירות, מהי שינה. מי ישן? מי ער? מה זה להיות ער? 

האם כל פעילות היא הוכחה של עירות, או אולי פעילות יכולה להוות  סימפטום למשהו קוטבי לעירות? 

האם עירות היא חד משמעית וחד ממדית, או שיש כאן רמות ורבדים, ואדם יכול להיות ער וישן בה בעת – ברמות שונות של הוויתו ותודעתו. 

האם האדם יכול להיות ישן שינה עמוקה ולחלום שהוא ער? דהיינו,  האם אנו חולמים את ערנותנו, או ערים לחלומותינו? כפי שצייד מהגו’נגל  הפוגש בפקיד בנק, רואה את הערנות היחסית שלו כסוג של שינה. ולוחם הקומנדו ואיש הסיירת – את הערנות של החייל באפסנאות – כתרדמת. אולי כך ניתן לראות את המצב הקיומי לו אנו קוראים: ערות. 

הספר הוא אודות שינה ועירות, כשהתודעה היא נקודת ההתייחסות. 

***

“וייקח דויד את החנית ואת הצפחת המים מראשותי שאול, וילכו להם; ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים – כי תרדמת יהוה נפלה עליהם”. 

שמואל א’ כ”ו, י”ב. 

*

“ריבונו של עולם אל גדול ונורא, רחם נא עלינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים והעצומים, ותעוררנו משנתנו, כי בעוונותינו הרבים גברה עלינו השינה בהתגברות גדול מאוד, עד אשר ימים ושנים רבות אשר עוסקים עמנו הצדיקים האמיתיים לעוררנו ולהקיצנו משנתנו ותרדמתנו…

… אנא ברחמיך הרבים עוררני נא, הקיצני נא, הקימני נא ברחמיך הרבים…

…עזרני וחנני מעתה שאזכה להתעורר משנתי הגדולה אשר גברה עלי על ידי מעשי הרעים, וגם על ידי תאוות אכילה ושתיה, עזרני להתעורר בהתעוררות גדולה ולשוב אליך באמת לאמתו…

… תן לי תקוה ולא אובד, ותן לי אחרית טוב, וחמל עלי מעתה שאזכה מהיום להזכיר את עצמי את כל דברי ה’ ששמענו מרבותינו הקדושים זכרונם לברכה באפן שאזכה להתעורר באמת משנתי הגדולה, כי אני הולך נע ונד, כצאן בלי רועה כתרון בראש הר וכספינה בלב ים”.

קטעים מתוך תפילה של ר’ נחמן מברסלב

חלק א’ התודעה

שביל גישה

To know – is to exist
To know that you know – is to live
gG.r.

*
במבוא הוזכרה המילה: התעוררות, אך התעוררות של מה, אל מה? ובכן ההתעוררות היא של התודעה אל עולם התודעה. בשלב זה המונח עצמו אינו אלא מילים, ועבור קוראים שונים  הוא אומר דברים שונים, על כן יש צורך בשלב מיקדמי זה להבהיר את כוונת הכותב בדברו על ‘הערת התודעה’, וזאת ייעשה על ידי הבנה של מושג התודעה, עולם התודעה. ונתחיל במושג רחב הרבה יותר, הפילוסופיה, משם נצטמצם לתודעה ומשם לישנוניות שלה. 

1. פילוסופיה ותודעה

אם החיים הם מסע, הרי שהפילוסופיה היא מצפן בעזרתו אנו מוצאים את דרכנו בסבך 

האפשרויות שהחיים מספקים. 

אם החיים הם ארץ לא נודעת, אזי הפילוסופיה היא מפה. 

אם החיים הם דם אז הפילוסופיה היא בדיקת מעבדה שלו. 

אם החיים הם חומר אזי הפילוסופיה היא הפיזיקה והכימיה שלו. 

אם החיים הם גוף האדם, הרי הפילוסופיה היא הביולוגיה שלו. 

רק שכאן, (בפילוסופיה)  הנסיון לתפוס ולהבין ‘הכל’ הנו יומרני למדי, שהרי היא לא מסתפקת במקטע, תחום מסוים מחיינו, (כמו ביולוגיה, כימיה, וכו’) – היא שואפת לחקור ולהבין את החיים בכללותם. 

הפילוסופיה מנסה להבין את החיים (חיי אדם). ונקודת המוצא המוקדמת של הפילוסופיה לעצם הניסיון להבינם היא הנחת בסיס הגורסת כי לא מספיק לחיות את החיים בכדי להבינם,  נהפוך הוא: עצם זה שהאדם חי את חייו דווקא גורם לו למעורבות יתר שלא מאפשרת לו להבין מה קורה בהם ולהם.  כדי להבין משהו יש להתרחק ממנו ולתפוס פרספקטיבה, קשה להבין משהו כשאתה חלק ממנו.  וכך גם לגבי החיים. ואם כך, על הפילוסופיה, המנסה להבינם – לגשת אליהם מנקודת מבט לא מעורבת, מפרספקטיבה. 

ופרספקטיבה, כל פרספקטיבה,  מושגת על ידי יציאה והתרחקות מן הדבר בו מתבוננים. וכאן מדובר על שלוש פרספקטיבות שכאלה. 

 א. לראות מרחוק. (לתפוס מרחק). 

ב. לראות מלמעלה, (להתעלות)

וג. לראות מבפנים    (לחדור לשורש הדברים). 

הפילוסופיה אם כן עובדת בשלושה מימדים:

1. מימד רוחב
2. מימד אורך
3.  מימד עומק. 

1. במימד הרוחב – על הפילוסופיה להרחיב את תחום הקליטה שלנו. לקלוט את מה שמצוי מחוץ למקטע הצר שנתפס בתוך ההבנה המוגבלת והרגילה שלנו. ולצאת אל מה שנמצא במרחב שמחוץ לצרות אופקינו הרגילה. 

• במימד האורך –  על הפילוסופיה להתעלות מעל לרמות החומריות והיומיומיות של הקיום. להבין את הרמות היותר גבוהות ונעלות של חיינו.  החלקים היותר רוחניים. 

• במימד העומק –  על הפילוסופיה לקלף את המעטה השטחי מעל המציאות הגלויה ולחתור למציאות הסמויה, למציאות הנסתרת. זו המצויה מתחת לפני השטח. ולהתייחס למה שסמוי וחבוי במעמקים. (אחד מן המישורים הסמויים והחבויים הללו, היא התת תודעה). 

אם כן, כדי להגיע לפרספקטיבה פילוסופית יש  לחרוג ממה שנקלט בשדה התפיסה הרגיל. זה המקובל, השגור, הזמין והנוח.  אל מחוץ למגבלות התפיסה הקיימת ולנסות לראות את חיינו מלמעלה, מהצדדים ומבפנים. 

אך הפילוסופיה לא יכולה לעשות זאת, הרחבת הממדים האמורה אינה בידיה של הפילוסופיה. והיא יכולה רק  להעשות על ידי מה שנקרא: ‘מצב תודעה’.

היחס בין מצב התודעה לפילסופיה הוא כמו היחס בין העיניים לראיה. הראיה היא כמו הפילוסופיה והעיניים הן כמו התודעה. כפי שראייה יכולה להיות מצומצמת או רחבה, מוגבלת או משוחררת, כך גם התודעה.  טווח הראייה הוא פועל יוצא של רמת הניצולת של העיניים. העיניים יכולת לעבוד בלי תשומת לב ועם תשומת לב. זה מקביל למצב תודעה; התודעה יכולה לעבוד עם תשומת לב או בלי. תודעה רדומה היא נטולת תשומת לב, גם את העיניים אפשר להפעיל ללא תשומת לב ואז אנו מצויים עדיין בשלב ההסתכלות, בעוד שהפעלת העיניים עם תשומת לב היא התבוננות. 

כך שזו לא הפילוסופיה שיכולה להתרחב לשלושה כיוונים, זו התודעה. 

התודעה, ומצב התודעה של הפילוסוף, היא המדיום שרק בעזרתו הוא יכול לנסות ולהבין משהו על המציאות האובייקטיבית. 

אך כאן חשיבותו של מצב תודעה מועצם (מלא בתשומת לב) לגבי הפילוסופיה לא נגמר, מסתבר שמצב התודעה של המתבונן משפיע על המהות של זה שהוא מתבונן בו וגורמת לו להיות יותר אמיתית לעצמה. כמובן שלא מדובר בהשפעה על דוממים, פתוח אדמה לא יהפוך ליותר תפוח אדמה אם יתבונן בו אדם עם מצב תודעה מועצם, אך כשמדובר על יצורים חיים, אז כן, התבוננות בהם של אדם מודע, יכולה לחבר אותם למהות שלהם ולהוציא מהם התנהגות יותר אופיינית. מבחינה זו, מעמדה של התודעה בפילוסופיה הוא כמעמד הצופה בפיזיקת הקוואנטים7): נוכחותו משנה ומשפיעה על זה שבו הוא צופה. 

מעניין לציין, בהקשר זה, כי עניין תודעתו של המתבונן כמשפיעה על האובייקט, זכתה לפיתוח נוסף אצל פיזיקאי קוואנטים זוכה פרס נובל לפיזיקה – יוג’ין ויגנר (( Wigner 8) . הוא טען כי לא כל צופה משפיע על התופעה בה הוא מתבונן, וכי תופעת השינוי תלויה בקיומו של צופה בעל תודעה. לדבריו כל עוד הצופה בתופעה כלשהי היא יצור חי שאינו בעל תודעה, הרי שלא חל בה כל שינוי. אולם כאשר צופה בעל תודעה מביט – אז חל שינוי ברור. כלומר זו לא עצם הנוכחות של יצור חי שמשפיעה על זה שבו הוא מתבונן, אלא תודעתו. 

הטענה כאן היא כי לא ניתן לעסוק בפילוסופיה ללא נקודת מוצא תודעתית שרק היא מאפשרת אותה באמת.  

גישה להבנת החיים ללא מצב תודעה מתאים – תתקל בחומות: חומת השטחיות, חומת הבינוניות,  חומת הרדידות. 

מצב תודעה ראוי מאפשר לפילוסוף לראות את המציאות מלמעלה, מתוך הפנים ומן המרחב שמחוץ למקטע שבתוכו האדם נתון באותו הרגע. כי אלה המרחב, העומק וגובה מהם משקיפים על משהו -המעניקים לנו את היכולת להבינו באמת. 

– רק בעזרת מצב תודעה גבוה יותר ניתן לראות את נוף חיינו. כמו שרק מראש הר גבוה, ניתן לראות את הנוף בכללותו. 

– רק בעזרת מצב תודעה גדוש בתשומת לב בלתי מזדהה ניתן להגות אודות החיים ולנסות להבינם באופן נייטרלי חובק. מעמיק ומטאפיסי. 

– רק בעזרת מצב תודעה חודרני  שמקלף את המעטה והמסכה מעל המציאות, ניתן לחדור לרבדים הסמויים של המציאות. 

 – רק בעזרת שדה תודעה מקיף, נוכל לקלוט את המציאות הרחבה יותר, זו המקיפה את המקטע המסוים אותו אנו רוצים להבין. ולבדוק את ההקשרים של המקטע הזה עם מקטעים אחרים בתוכה. וכך להגיע להבנה ותפיסה של תמונה רחבה ומקיפה יותר של חיינו. 

ללא התודעה הפילוסופיה אמנם מנסה להבין את החיים והעולם אך מוצאת עצמה:

1. כלואה במקטע חלקי של המציאות
2. קבורה ברמות התחתונות והחומריות של מה שקיים.
3. נעצרת במישור החיצוני והשטחי של מה שקיים במציאות. 

ללא תיווך של התודעה אנו תופסים את המציאות בחלקיה החיצוניים, ברמותיה הנמוכות, ובמקטעיה החלקיים. 

היחס בין הפילוסופיה לתודעה הוא כמו היחס בין דיבור לשפה. הפילוסופיה משולה לדיבור, והתודעה לשפה. לא ניתן לדבר ללא שפה. דיבור ללא שפה יוצר ג’יבריש. 

פילוסופיה ללא מצב תודעה (רחב גבוה ועמוק) – יוצרת פילוסופית ג’יבריש אינטלקטואלית, חסרת משמעות, ריגוש וחידוש. היא לועסת מחדש וגורסת שוב את מה שידוע בתחומי החיצוני, הירוד והמוגבל.  

היחס בין הפילוסופיה לתודעה הוא (גם) כמו היחס בין אתלטיקה לכושר גופני. האתלטיקה משולה לפילוסופיה והכושר הגופני למצב התודעה. ללא כושר גופני הישגי האתלט יהיו מוגבלים לרמת הכושר הגופני שלו. כך גם בפילוסופיה: אם אין לפילוסוף מצב תודעה שמאפשר עיסוק בפילוסופיה – הוא ישאר מוגבל ביכולת החדירה, הפענוח וההבנה שלו את המציאות. 

הפילוסוף זקוק לתודעה כפי שנגן זקוק ליכולת וכשרון  נגינה. או סופר ליכולת וכשרון כתיבה.  

אך בכל הכתוב עד כה מצוי נעלם אחד גדול: מהו מצב התודעה הזה עליו מדובר כאן? הרי לכל אחד יש מצב תודעה. אין אדם ללא תודעה. תודעה היא המצב המנטלי והנפשי דרכו ובעזרתו אנו קולטים את המציאות. (אדם ישן שנת לילה, או אדם מנומנם- קולט את המציאות פחות טוב מאדם ער, כי מצב התודעה שלו לא כשיר לקלוט אותה כמות שהיא).

אך כדי לעסוק בפילוסופיה– לא די בתודעה השגורה, לשם כך יש צורך בתודעה מיוחדת: תודעה גבוהה, רחבה, מעמיקה. ושלושת אלה לא שייכים לתודעה הרגילה, (שהיא בדרך כלל, מוגבלת, שטחית ורדודה). 

או לשון אחר: התודעה הרגילה היא תודעה קפואה,  רדומה או לא מפותחת (ילדותית), וכדי לעסוק בפילוסופיה יש –מן הסתם- להקיצה ולהפשירה ולהביא אותה למצב בוגר. (כזה שצמח מן הפוטנציאל הקפוא, הכלוא והראשוני). 

ניתן להגיד כי התודעה הינה בדרך כלל הבטחה לא ממומשת. לרוב אנו חיים חיינו עם תודעה חלקית, מוגבלת ומקורקעת. 

הפער בין אדם תודעהי לאדם לא תודעתי, הוא כמו הפער בין רקדן, לאדם שלא למד לרקוד מימיו. 

מבחינה תודעתית, אנו מהלכים בחיים הללו בשעה שהיינו יכולים לטוס. אך בניגוד למעבר מאדם הולך לאדם טס, המעבר למצב תודעה רחב, גבוהה או עמוקה  – אינו נעשה על ידי הוראות הפעלה. כאן קיים  הרבה מסתורין (הפר”דס הקבלי הידוע, זה שרק רבי עקיבא יצא ממנו בשלום). סוד, ומסתורין רב אופף את הגישה אל מצב התודעה המיוחד הזה. 

אך כשזה מתרחש, ומצב התודעה הראוי מבשיל, נפתח ומתעורר – תפיסת המציאות שלנו צומחת נפתחת ומעמיקה מול עינינו המשתאות. 

אדם בעל תודעה ערה לא יכול שלא להתפלסף. אך הפילוסוף ללא מצב תודעה ער – לא יכול להגיע לרבדים החבויים, הרחוקים והנעלים של החיים. 

וכך, הפילוסוף שבא ממצב תודעה ער ומוקץ – הופך לפורץ דרך, מטפס הרים וצוללן מעמקים. והפילוסופיה שלו תהא מלאת דינמיקה, ריגוש וחדוות גילוי. 

לסיכום:

תחום הפילוסופיה הוא תחום גילוי והבנה של החיים, המצויים מעבר לנגלה ולמובן מאליו.. הפילוסופיה סוברת כי לא די לחיות את החיים כדי להבינם. וכי זו דווקא הבנת החיים המעניקה להם ערך מוסף, יקר ביותר.  

את החיים כפי שהם מעבר למה שנקלט בתפיסה הרגילה ניתן לחלק לשלושה: זה שמעל מה שנקלט בדרך כלל, זה שבתוכו וזה שמעליו. 

אך ללא מצב תודעה המאפשר את החריגה הזו (אל מה שמעל, מה שבתוך ומה שמעל) – נותרת הבנתנו שטחית, מוגבלת, מקורקעת, צרת אופקים, בינונית וכלואה בתוך עצמה. 

מצב תודעה בעל שלושה ממדים אלו הינו מצב של תודעה ערה. 

ורק כשהתודעה ערה יש טעם בהתפלספות (נסיון להבין את החיים), ואז יש טעם בחיים, כי חיים בלי הנסיון להבינם הם כמו ביקור בתערוכה כשהעיניים עצומות. 

2.  פילוסופיה ושינוי מצב תודעה

בפרק הקודם ראינו כי אדם הרוצה להבין את החיים, את חייו, הוא מעין פילוסוף. וכי היכולת הפילוסופית תלויה ברמת המודעות או מצב התודעה של האדם. 

רמת המודעות שלנו אינה מקסימלית, כלומר,הדרך בה אנו קולטים את המציאות (מצב התודעה שלנו) רחוקה מלהיות מושלמת. ועם זאת, בני אדם חיים בדרך כלל בתחושה שמה שאנו קולטים הוא מה שישנו. וכי כלי החושים וההגיון שלנו מעבירים לנו בנאמנות רבה ככל האפשר את המציאות החיצונית.

כנגד הגישה המקובלת הזו ישנה גישה המוצגת בספר זה הגורסת כי הדרך בה אנו רואים את המציאות לא רק אינה מושלמת אלא גם מעוותת. גישה זו וגרסה הבעיה היא לא בנו אלא בדרך בה אנו מתרגמים לעצמנו את המציאות. אחד הראשונים שבהם היה כמובן אפלטון (משל המערה). והמשיך זאת קאנט, שטען שיש בתבונה, בדרך בה אנו מתרגמים במוחנו את המציאות, גורמים ה’צובעים’ את נסיוננו. הוא התכוון בעיקר לכך שכל דבר שאנו פוגשים בעולם חייב לעבור ולהיות מוצג לנו דרך המתווכים של המרחב והזמן. ובניגוד למה שניתן לסבור, לטענתו של קאנט, המרחב והזמןהם תכונות של התודעה ולא של העולם. כלומר קאנט, כמו אפלטון, טען כי ראייתנו את העולם מוגבלת והיא תוצר של התבונה שלנו והתבונה שלנו מוגבלת. בזמנו של קאנט זה היה רעיון מהפכני, קאנט טען שראית העולם שלנו מתאימה עצמה לתודעה של המתבונן. הוא קרא לזה ‘המהפכה הקופרניקאית’ של המחשבה האנושית.
לאחר קאנט ובתחילת המאה ועשרים צמח זרם מחשבתי חדש שנקרא פנומנולוגיה *. המונח אמנם לא חדש, אך מי שיצקו לתוכו תכן מחודש היו אנרי ברגסון בצרפת והפילוסוף היהודי הגרמני, צ’כי; שחי בתחילת המאה בגרמניה, אדמונד הוסרל.

הוסרל קרא תגר על כל צורת התפיסה שלנו את המציאות. ומבחינה זו הוא היה מורד גדול. הוסרל הציע להינתק מתאוריות ולגעת בדברים עצמם. להתחבר לחוויה. הוא הסביר כי התאור של המציאות בא במקום האפשרות לחוות אותה באורח בלתי אמצעי.

מה שהפנמנולוגים בעצם אומרים הוא שבעת שאנו מתחילים לחשוב על תופעה, אנו תמיד טיפשים יותר מהחויה עצמה. זה גם מה שהתגלה להוגים שחוו סמים כמסקלין ול. ס. ד. כמו אלדוס הקסלי, וטימותי לירי, התברר להם כי כל תפיסת המציאת שלנו היא חלולה, שטחית ונעדרת את הממד החויתי. הפמנולוגים טענו כי אנחנו חויים יותר, ובמורכבות רבה ממה שאנחנו ערי םלו. הפמנולוגיה רוצה לקרב את תאורי ההתבוננות לרמת החוויה. כלומר כאן בעצם חוזרים לחוויה המאוד אישית וסוביקטיבית של העולם אך דרכה קולטים אותו במלא עוצמתו והוויתו. יש כאן פרדוכס, דווקא דרך הסוביקטיביות מתגלה החויה האוביקטיבית של המציאות. כי אם מתעלמים מן האפקט הסוביטקיבי, ומנסים לקלוט את העולם רק בדרכים לוגיות, העולם מתגלה כריק, וחסר חיוניות פנימית.זו רק באה דרך החוויה הסוביקטיבית.
הוסרל שאל שאלה בסיסית; מה פירוש הדבר להיות ער למשהו?
דמות כמו פרוסט, כשהוא מתאר במאה עמודים מה קורה בתוכו ברגע הראשון של ההתעוררות, זאת יצירת מופת פמנולוגית, תיאור החוויה של התעוררות. “הייתי נרדם שוב, ואחר כך מתעורר מחדש לרגעים חטופים, רק כדי לשמוע את חריקת הפנל, או לפקוח את עיניי להביט בססגוניות המתחלפת של האפלה, לספוג, בניצוץ תודעה רגעי, את השינה שאופפת את הריהוט, את החדר, אותו שלם שאני לא יותר מחלק קטן ממנו, ובמהרה אשוב 

*http://www.phenomenologycenter.org/phenom.htm

לחלוק עמו את קהות חושיו”.
אולי נדמה שקל לתאר מה שמופיע לעינינו כפי שהוא מופיע. לדברי הוסרל, אין זה כך; אנו מניחים הנחות כה רבות, מקבלים דברים כמובנים מאליהם, עד שאנו נעשים עיוורים להיבטים השיגרתיים של ההתנסויות שלנו.
אנו בדרך כלל רואים את מה שאנו מצפים לראות, פרח הוא לא החויה הראשונית של צבע ריח והוויה פרחונית, אלא אותו הדבר כמו בכל הפעמים הקודמות, וכך אנו מפסידים את המפגש המהמם עם הפרח עצמו, דבר שקורה בכל חווית ל.ס.ד ומסקאלין. גם האומן מנסה לצייר לא את התוית של מה שהוא מצייר את החוייה של המפגש עם הוויתו הפנימית. הוסרל אכן התכוון לחוויה במקום לתוית.
הוא אומר: ‘בואו נתחיל כאילו לא ידענו דבר, נניח לכל לחלוף, ונצפה במה שעובר בראשונו, וחושב מכל, נתנער מכל התאוריות ורק נצפה. אנחנו מנסים להפנות א מבטנו פנימה ולאתר מה אנו רואים. כלומר, למחוק את כל התאוריות שהחלפנו בהתנסות עצמה. להניחת את כל זה הצדה. השיבה החדה להתנסות העצמית, להתנסות שאתה מתנסה בעצמך, זה היה העיקרון הראשון של הוסרל.
הוסרל דיבר על כך שלכל סיטואציה ישנה משמעות עבורנו, זו משמעות שהיא תבנית שהיא מוכתבת מראש ולמשמעות-גשטאלטית זו הוא קרא: ‘נואמה’. וזו הנואמה שבמוחנו שמפריעה לנו לקבל את (מה שהוא קורא בשם)’עולם החיים’ כחוויה חד פעמית וגורמת לנו לקבל אותו כמובן מאליו. ובכך לפספס אותו (חוויתית) בעצם.
לראות את העולם דרך תבנית שטבועה בנו מראש, הוא להתאים את מה שאנו קולטים למה שכבר קיים בנו, ולא להתאים את מה שקיים בנו ביחס למה שאנו פוגשים. ומה שבטוח אנו פוגשים אותו לא כפי שהוא רואה את עצמו, אלא לפי מה שכפינו עליו בכוח התבניות הדומיננטיות שקיימות כבר במוחנו.
הוסרל חשש שהטכנולוגיה משבשת את תפסיתנו על עצמנו ועל העולם. ותחזק את הראיה ההתניתית שלנו את המציאות, תחזק את הציפיות המורכבות שלנו מן המציאות, תפריע לנו לקבל אותה באופן בלתי אמצעי, כי כל טכנולוגיה תיצור התניה נוספת בדרך למציאות שאנו חווים. זה בא לידי ביטוי בטלפון, כשמדברים עם מישהו שלא פגשנו אף פעם, ואז כשפוגשים אותו מתפלאים שהוא לא דומה לאיך שחשבנו שהוא נראה. וזאת משום שהטלפון איפשר לנו לתכנת את דמותו הויזואלית בהתאם לאיך אנו חושבי ם שאדם עם קול כזה צריך להראות. והדבר נכון לגבי כל תקשורת טכנית שגוזלת מאיתנו את החויה הבלתי אמצעית עם המציאות העירומה כמות שהיא.
אם הוסרל דיבר על מתכונת מחשבתית ש’אונסת’ את המציאות ומפריעה לחוויה הישירה עימו, בא תלמידו, הגאון מרטין הידיגר ולקח את זה צעד אחד נוסף קדימה. הוא לא מתמקד כבר רק בתודעה, אלא לוקח את זה לחיי היום יום. היידגר טוען שברגע שאנו עושים משהו אנו כבר לא בעצם עצמנו, אנו כבר מחוץ לעצמנו, מזדהים עם מה שאנו עושים ומפסיקים להיות ערנים לעצמנו.

ספרו החשוב ביותר של היידגר, ‘הוויה וזמן’, התפרסם ב-1927הרצון שלו היה שאפתני, להסביר את המשמעות ההוויה. בתחילת הספר היידגר מעלה את השאלה. ‘מהי משמעות ההוויה?” “מדוע השלם” מדוע השלם? מה פירוש הדבר שאנחנו רואים את העולם, שנוצרה הכרה בעולם והבחינה בקיומו? מה פשר הדבר הזה? בספר הוא מנסה לשפוך אור על הטבע היחודי של האדם. הטבע הכפול הזה, שאנחנו בו בזמן בעולם, כמו עצמים פיזיים, אך גם יש לו תודעה. אנחנו,בלשונו של היידגר, מכוננים את העולם הזה. אנחנו מתייחסים אליו באורח שונה מעצמים הפיזיקליים. היידגר רוצה להסביר בספר הזה כיצד אפשר להיות בעל שני היבטים שונים כל כך של אותו דבר. תאוריות מדעיות מתארות בני אדם כחפצים. אבל בחיי היום יום איננו חווים את עצמנו באופן תיאורטי. אנחנו שוקעים תמיד בפעילויות. אנחנו מבלים, מנקים, בונים, כותבים, מציירים. זה מה שהיידגר קורא ‘להיות בעולם’. העולם הפיזי הסובב אותנו, כמו כיסאות, ספרים וכו’. שכולם קשורים אלה לאלה, הוא הסביבה שאנחנו חיים בה, וזה הדבר הממשי ביותר שאנחנו חווים. יש יקום של דברים ואנו יכולים לדעת עליו משהו. היידגר לא היה ממש נגד המדע. וגם לא היה אנטי ריאליסט, אך הוא זיהה כי היחס של המדע והגישה הקיימת למציאות חסרה משהו, הקליפות ישנן , אך הבסיס, שהוא תפיסת המציאות באופן מהותי וחוויתי חסרה. ויש לו מילה אחת שמקיפה את החוסר הזה והמילה שלו היא ‘סורגה’, שמשמעותה ‘איכפתיות’! ומה שחסר לנו ביחס למציאות זו אותה איכפתיות, (ביחס לבני אדם מה שחסר זה אמפטיה. כי כמו שאיכפתיות צריכה להיות ביחס שלנו לעולם, כך אמפטיה צריכה להיות ביחס שלנו לבני אדם באשר הם בני אדם). במקומה אנו מוצאים יחס הולך וגובר של ניכור וחוסר איכפתיות, יחס של זרות, בינינו לבי ןכל דבר אחר שאנו באים עימו במגע. האיכפתיות מובילה להמוניות, בעוד שהניכור מוביל לדהומניזציה, (והמרחק בין דהומניזציה לדמוניזציה הוא קטן למדי.
לפי היידיגר לפני שאנו מנסים להבין את העולם ולרכוש אודותיו ידע, עלינו קודם כל לחיות בו מתוך מעורבות חוויתית (אותה איכפתיות).
לרוב כום חיים באותו כלום חד ממדי וריקני כמו כולם, שמים תוויות במקום לחוות, עוברים דרך החיים במקום לחבק אותם בתאווה ובתשוקה. כביכול מכירים את העולם, ולא סקרנים ותוהים כל פעם מחדש על הפלא של עצם הקיום, עצם ההויה, עצם הישנות של הדברים. כי בחיים מתוך מצב תודעה ער, הדברים שאנו פוגשים לא צריכים לעורר בנו גירוי כלשהו מלבד עצם העובדה שהם קיימים. המסר של היידיגר הוא שלחיות את החיים כמו שכולם חיים אותם זה לפספס אותם, כי עצם עובדת קיומם אמורמה להיות עבור האדם בעל מצב התודעה הערני כמו פצצה אדירה. וכך בזמן שאנו מחכים שהחיים יקרו לנו, אנו מחמיצים את ההלם של עצם קיומם.
אבל לפעמים אנחנו מתעוררים לתחןשה עמוקה יותר של קיומנו. זה קורה לעיתים רחוקות, כשניצלים ממוות, או בחוויה יוצאת דופן, ואז כל רגע הוא חוויה אדירה, אך מיד חוזרים לשינה, למצב התודעה הבורגני הישן.
והנה יושב האדם הער, מול חבר ישן בשיחה, יחד עם אחרים בסלון ביום שישי ותוהה, איך מעבירים את מסר על האפשרות של מצב תודעה ער לישנים מבלי שהם יתרגמו את זה לעוד חלום על המציאות אותה הם אינם ערים?
ובכן להיידיגר יש מה להציע בתחום, והצעתו מפתיעה, מרעישה, (ומקוממת את הנמים), ומה שהוא מציע נוגע למצב רוח, מצב רוח לדעתו שורה בכל החיים, והוא מתייחס לחרדה. קירקגר התייחס לאימה, היידיגר לחרדה; (אנגסט בגרמנית, ואנקזייטי באנגלית),
היידיגר הבחין בבירור בין חרדה לפחד, פחד הוא תחושת איום מצד דבר מוגדר, שאפשר לשים עליו אצבע ולצפות לו בבירור. אתה יודע ממה אתה פוחד. חרדה, בעיניו, מתארת הרגשה שונה לגמרי, תחושה של איום מצד דבר לגמרי לא מוגדר. ולהיות חרד זה חלק מלהיות ערני בחיים, זה הקצה השני של הערנות, מצד אחד אתה חווה את ההנאה בעוצמה אדירה אך גם את החשש מפני הבלתי ידוע (חרדה), כי לחיות באמת זה להיות חשוף לבלתי ידוע, ואדם שער באמת חייו להתרגל לחיים בחרדה מתמדת, הדרך היחידה ללא לחיות בחרדה מול העובדה שהגרוע עשוי להתרחש במקרים רבים אכן מתרחש, הוא לעצום עיניים, ואז אין חרדה, אבל אז גם אין חיים. גישה זו עומדת בניגוד מוחלט לגישה הקיימת לחרדה, שרואה בה סרח עודף מיותר ומפריע לחיים רגילים ונוחים. אך לאדם הער היא מצרך עליו אסור לו לוותר, ולגביו השאלה היא לא אם להיות חרד או לא, אלא אם אפשר לחיות עם החרדה בצורה נינוחה.
היידיגר מוצא שהחיים הללו, הם חיים שאנו חולמים אותם, ולא חיים אותם מתוך מודעות ועוצמה. בחיים אלה חסר לדעתו יותר מכל השאיפה שלנו להיות נאמנים לעצמנו. כלומר ככל שאדם יותר ישן תודעתית, כך הוא פחות אמיתי לעצמו, עושה דברים מתוך איך שאחרים היו מצפים ממנו, אך איך הוא היה רוצה לעשות זאת? לרוב זה אפילו לא מגיע לסף תודעתו. כך שעבור היידיגר מה שחסר באופן ההוויה היומיומי הרדום היא אותנטיות!
מה שחסר אצל אנשי ‘אמצע הדרך’ אצל ‘הבורגנים בנשמה’, הוא חיים מתוך מקסימום, אך לחיות מתוך הקשבה לקול הפנימי, במקום ללכת אחר מה שנהוג או מקובל.
לא חיים מתוך מקסימום בגלל סיבה כלשהי; להשיג מכונית, או קריירה וכו’, אלא חיים במקסימום רק בגלל שאתה חי.
היידיגר אמר כי “אדם הוא מי שהוויתו מעסיקה אותו”.מי שנוקט עמדה באשר לפירוש של המושג ‘להיות’, מה זה להיות אדם? 

ובכלל,  גישתו של היידיגר היא יותר מיסטית מאשר מדעית, הוא מזכיר יותר את
וכל מרידה ועמידה כנגד של אדם כנגד משהו בעולם אם היא לא מתיחסת לרובד של מה שראוי לצאת נגדו, היא מרידה שטחית ובאה רק לתת מראה עיניים של מרידה אך מרידה אמיתית יכולה להיות רק כנגד מצב התודעה הזה של האדם. נגד השינה הזאת, נגד חיים מבלי שחיים אותם באמת. רק צורכים אותם כמו אוכל או מין או מוסיקה, אבל מפגש חוויתי איננו.
ועל כן להיות מורד, זה להיות ער ולראות אנשים אחרים ישנים .להיות מורד זה לצאת כנגד מצב השינה שלהם.
האלכימיסטים, היוגים והקבליסטים האומרים על האדם להיולד פעמיים, פעם בצורה גשמית ופעם באופן רוחני. וכך גם הוא, הוא טוען כי על האדם לבוא לעולם פעמיים, אדם בא בפעם הראשונה לעולם, והוריו מהווים עבורו את המודעות שלו כלפי העולם והוא רק רגיש לגלי האגו הבאים במפנים, הוא העולם והעולם זה האגו שלו. ובפעם השניה הוא צריך להיוולד במודעות החיצונית ובהוויה הפנימית, לדעת שהוא נפרד מן העולם, בודד ללא תקנה, חרד בצדק ואחת דינו, על לא עוול בכפו, אך למרות זאת הוא חי מעתה את חייו באומץ ובנחישות לא בגלל, אלא למרות, וזו המרידה האולטימטיבית; כי להיוולד פעם שניה לתוך הערנות, זה לחיות באבסורד כפול, האחד של הישנים מסביב, והשני של גזר דין המוות שמחכה לו בכל רגע.

“הואיל ואין לנו שום תודעה אין לנו שום מצפון”
אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא. עמ’ 169
*
“תודעה האי מצב שבו אדם יודע בבת אחת כל מה שהוא יודע בדרך כלל, ושבו הוא יכול לראות מה מעט הוא יודע וכמה סתירות יש במה שהוא יודע”. (שם, שם).
*
“יש בשמים ובארץ יותר דברםי מכפי שלמדנותכם עשויה לחלום עליה”
הוראציו, מתוך המלט, מאת שקספיר
*
“ידע מוחלט הוא אפוא חווית מציאות לחלוטין בלתי שכלתנית, זו התנסות העולה במצב תודעה בלתי רגיל שניתן לכנותו’מדידטיבי’ או מצב מיסטי”.
פריוף קפרא, ‘הטאו של הפיסיקה, הוצאת רמות, 1996, עמ’ 32
* *


א. האספקט המדעי:
תודעה איננה מחשבה בלבד, התודעה אינה מצב מוחי גרידא, אינה פועלת על כלום, ואינה מהות התופסת מקום בחלל.
התודעה תמיד מתייחסת למשהו: ”תודעה של…”, או ”אני מודע ל…”. הדברים אליהם מתייחסת התודעה יכולים להיות:
– העולם הנקלט דרך חמשת החושים:
– הגוף, דרך בחינה עצמית. למשל, המידע על תחושת הרעב, שלא מגיע דרך אחד החושים. או מערכת הקינסטזיה, היינו היכולת לחוש תנועה עצמית, כמו היכולת לתאר את מצב הגוף בחלל בעיניים עצומות.
מודעות למחשבות, תחושות ורגשות.
– מקרים בהם אנחנו חווים חוויות חושיות מבלי שנהיה מודעים להן. גם פעולות ”אוטומטיות” תוך נהיגה אינן פעולות מודעות. ניסויים גילו תופעה של ”ראיה עיוורת”, בה עיוורים מלידה הצליחו לגעת בחפצים בתדירות העולה על טעות סטטיסטית.
ישנם אירועים שהתודעה לא מודעת להם.
הסבר למהות התודעה ותכונותיה, הנשאר בתחום מדעי הטבע, מספקת תיאוריית High-Order Thoughts and High-Order Experiences (”מחשבות ותחושות מסדר גבוה”, או HOT – HOE). התיאוריה מתארת את התודעה לא כתכונה של המוח, או כמהות שפועלת על המוח, אלא כיחס בין רמות שונות של פעילות נפשית: רמה אחת מפקחת (monitor) על הרמה הנמוכה ממנה (detected), והן משתפות ביניהן מידע.
בתיאוריה זו, כמו בתיאוריות אחרות של הנפש, המצב המנטלי קשור קשר סיבתי למצב מוחי. קיימים מצבים מנטליים שונים, וכל מצב הוא תוצאה של פעילות אזורי מוח שונים, המתייחסים זה לזה.
ברמה הראשונה, נמצאים החושים הקולטים מידע מהעולם או מהגוף. בתהליך הראיה, לדוגמא, קולטות העיניים מידע מהעולם באמצעות גירוי הרשתית על-ידי קרינה אלקטרומגנטית. המידע עובר דרך עצבי הראיה למוח, שם הוא עובר סדרה של עיבודים בכמה תחנות של המערכת הויזואלית.
רמת מודעות שניה רגישה לפעילות במערכת הראיה, ומזהה בה שינוי בפעילות האלקטרוכימית. המידע עובר אליה מהרמה הראשונה, מעובד בה והופך לחוויה חושית.
באותה עת, רמת מודעות שלישית מזהה את הפעילות המוחית ברמה השניה, ומפענחת את המידע האלקטרוכימי, וכעת החוויה החושית הפכה להיות מודעת.

התודעה אם כן, ברמתה היותר חומרית, דרך עיני המדע, היא יחס בין רמות פעילות שונות של צבירי נוירונים המקושרים ביניהם, מזהים פעילות ומעבירים מידע אלקטרוכימי. הרמות מפענחות ומזהות מידע קיים אודות עצמים, רגשות או מחשבות. זהו תיאור פסיכולוגי-פיזיקלי הכפוף לסיבתיות חוקי הטבע.
מוח ותודעה
שאלת התודעה והיחס בין המוח לנפש (Brain-Mind), מעסיקה את האנושות משחר ימיה. שאמאנים, תיאולוגים ופילוסופים הקדישו את מיטב מאמציהם לפיענוח חידת השניות בין חומר לרוח. בתקופתנו, מנסה הניורו-פילוסופיה לפעול כיחידת סיור קדמית לחקר המוח: למצוא דרכי מחשבה חדשות, לבחון אפשרויות ולסמן כיווני מחקר. הנוירו-פילוסופיה המודרנית עובדת יחד עם חוקרי מוח, פסיכולוגים, ופיזיקאי קוואנטים, ומנסה להתוות דרכי חשיבה ומחקר חדשים.

לא ניתן למפות אזור מוחי עם תודעה, למרות שישנם אזורים שזוהו כקשורים לתהליכי תודעה, כמו posterior parietal cortex כיוון תשומת הלב, התבוננות viaul gaze) או בלוטת ה LGN
קל לבלבל בין מוח לתודעה. התפיסה המכאנית והרציונליסטית רואה את פעולת התודעה זהה או לפחות חופפת במידה רבה את פעילות המוח. וזאת לעומת הגישה הדינמית והרוחנית שרואה את התודעה כשמהו רחב ועדין יותר מהמוח. וכבר התייחסו לכך הוגים ומומחים לאורך הדורות, למשל היפורקטס שאמר: “עבור התודעה המוח הוא שליח המעביר מסרים”. אחד מראשי חוקרי המוח: סר ג’ון אקלס אמר: “מאמין אני כי יש מסתורין מהותי בקיומנו האישי, החורג מההסבר הביולוגי של התפתחויות גופי ומוחי. ודאי שאמונה זו תואמת את המושג הדתי ‘נשמה’, ואת בריאתה ביד האלוהים”. גם הנאורולוג הקנדי, חוקר מחלת הנפילה ווילדר פנפילד (Penfield ) טוען כי המח אנו מרכיב בסיסי בהסבר של פעולת התודעה אך זה לא כל ההסבר, לדבריו המח הוא מרכז התודעה, אך לא רק, כי התודעה כולה עובדת גם דרך מערכת העצבים המרכזית.
ניתן להגיד כי פעילות שבאה מגזע המוח בדרך כלל מדברת על מצב תודעה נמוך בעוד שקליפת המוח קשורה למצב תודעה יותר מפותח. אצל זוחלים מצוי בעיקר גזע המוח, בעוד שההבדל בין בני אדם ליונקים אחרים הוא שאצל בני האדם מתרחשת התרחבות של קליפת המוח על חשבון החלק הלימבי (שהוא החלק האמצעי) וגזע המוח.
ולא רק קליפת המוח, נראה שיחד עם קליפת המוח האדם הער תודעתית – מתמש יותר באונה הימנית של המוח מאשר האדם במצב התודעה הרגיל. האונה הימנית קשורה לחוויה של הדבר עצמו בעוד שהאונה השמאלית קולטת את הדברים דרך תרגומם לאותו דיגיטליים המוסדרים ברצף לוגי ולינארי. זה כמו לקחת נוף לצלם אותו, לכווץ אותו להניח אותו על רצועה ברוחב סנטימטר ואורך של כמה מטרים. כשהתמונה אינה תמונה אלא רצף של אותו דיגטליים כשכל אות מייצג פרט מן התמונה. כך החשיבה של האונה השמאלית, בעוד שהימנית קולטת את כל התמונה, ולעומק.

ב. תודעה – כיום
תודעה מוניסטית ותודעה דואליסטית
כללית ניתן לחלק את הגישות הקיימות ביחס לתודעה – לשתיים; דואליסטית ומוניסטית.
הגישה הדואליסטית רואה גוף ונפש, חומר ורוח- כשתי ישויות נפרדות. והיא עצמה מתחלקת לשלושה: 1. הנפש היא שמשפיעה. 2. הגוף הוא שמשפיע על הנפש. 3. שניהם משפיעים הדדית זו על זו.
הגישה הדואליסטית היא גם הגישה של שלושת הדתות המערביות הגדולות: יהדות, נצרות ואיסלם, שמחלקות את העולם לחוטאים ומאמינים, (נצרות). לחיים של אמונה או כפירה, 0איסלאם), וחיים של אמונה או הפרת חוזה עם אלוהים (יהדות).
הגישה המוניסטית דוגלת בגישה אחת להסבר של העולם. או גישה חומרית או גישה רוחנית. למשל המדע דוגל בגישה החמרנית בלבד, לא מכיר בקיום עצמאי של הנפש, אולהים, או רוחניות.
אך לא רק המדע הוא מוניסטי, גם דתות המזרח הגדולות הן מוניסטיות: טאואיזם שהעולם הפנימי והחיצוני מורכבים מאותו החומר, ששמו ‘טאו’. גישה זו רואה את השכל, חומר, העצמי וחפצים חיצוניים – כאספקטים לא שלמים של הטאו היחיד. (גישה זו נקראת ‘מוניזם נייטרלי’).
גישה מוניסטית נוספת מוצאים בדת ההינדו ובבודהיזם; שם רואים את העולם כאשליה (מאיה). לטענתם העולם האמיתי הוא מנטלי. שמו בהינדו: ברהאמן, ותודעה בבודהיזם. (גישה זו היא גישה האידיאליזם).
בכתבים הוודיים כתוב כי הויברציות של תודעה קוסמית טהורה יוצרים צליל חסר קול שנקרא: ‘אום’. שבתורו יצר את חמשת האלמנטים שיצרו בתורם את מה שאנו מכירים כעולם. והיות וכל דבר נוצר מתוך אותם חמש ויברציות, הכל צריך להיות מודע! הכל מקושר דרך ברהמן; אלוהים, אנרגית החיים הבלתי נראית, הכל.

אם נבחן את המלה עצמה, הרי שזו מילה תודעה היא מילה גמישה מאוד, היא מופיעה במגוון של מקומות והקשרים; מפסיכולוגיה, פילוסופיה ועד מדע מחשבים ונאורולוגיה. והמשמעות שלה משתנה עם כל הקשר.
ולמרות שהמדע ניגש לתודעה בתחילה בצורה חמרית, כיום נעשות עבודות לא מועטות בכל מיני תחומים במדע, כדי לנסות ולהבין אותה באופן יותר משולב, יותר סינרגטי. אז הבה ונראה מה נאמר עליה על ידי אישים בולטים ועל ידי מקורות מוסמכים.
פרופ’ דניאל דנט, מאוניברסיטת טאפט באמריקה כותב בהקדמה לסיפרו” Consciousness Explained שיצא בהוצאת Little Brown and co. 1991 כותב כי “מודעות אנושית היא אחת ממחזות המיסתורין האחרונות. ומיסתורין הוא תופעה שבני האדם לא יודעים כיצד לחשוב עליה”.
אך עם זאת וואצלב האבל, המחזאי ונשיא צ’כוסלובקיה לשעבר אומר בלעדי מהפכה גלובלית בסיפורת של התודעה האנושית, שם דבר לא ישתנה לטובה בספירה של הישות שלנו. (הוא אמר את הדברים לפני כינוס משותף של הקונגרס האמריקאי ב-21.2.1990).
גם באנציקלופדיה בריטניקה כתוב כי תודעה ורמת תודעה הם מה שמציין את בני האדם ומפריד אותם מיתר החיים האורגניים. הם טוענים שם, כי “הפיתוח המלא של התודעה האנושית והיכולת שלה לתפקד ברמות שונות של מודעות, היא תופעה שאין כמוה אצל כל יצור אחר בטבע”.
ג’וליאן ג’יינס, (JULIAN JAYNES ) פרופסור לפסיכולוגיה מפרינסטון. ( The Origin of Consciousness, Boston’ Houghton-Mifflin’ 1976)הנו חוקר תודעה ידוע, הוא החל בשאלה: מה זו תודעה? ובכן הוא החל בזה שתודעה היא לא זהה למצב של ערות. אתה יכול להיות ער ובעל תודעה חלקית ביותר, כולנו יודעים כי כישורים רבים, כמו של , כתיבת שירה ומוסיקה, נהיגה במכונית וכו’ לא יוצאים לפועל שמודעות נכנסת פנימה. איינשטיין למשל, קיבל את הרעיונות הטובים ביותר שלו בשעת הגילוח (ולעיתים, הוא כה הופתע מן הרעיון, שהוא חתך את עצמו…).
ג’ינס מציע כי התודעה היא בכלל מונח מטאפורי, במילון רגיל המונחים הם דיגיטליים, רציונליים וחד ממדיים, בעוד שהמונחים במילון התודעה שלנו הם אנלוגיים ומטאפוריים, מילון התודעה מלא במונחים לקוחים מעולם האמנות. לדעתו לתודעה יש את היחסיות שבין מפה לטריטוריה. ואדם בעל תודעה הוא אדם שניצב בתווך בין המפה לטריטוריה.
ג’ינס רואה את התודעה גם כיחסיות נוספת, כסינתיזה בין המוח הימני לשמאלי. סינתיזה זו, כשהיא יוצאת לפועל, יש לה חמישה מאפיינים: 1. Spatializationהרחבת ממדי החלל והזמן. 2. EXCERPTION שזה היכולת להתמקד בחלקים נבחרים מן הטריטוריה. 3. The anallouge I and ME המדובר כאן על היכולת של האדם בעל התודעה לעשות השלכה מנטלית של פעולה ועשיה עוד לפני שהם מתרחשים. 4. Narratization, כאן מדובר על בחירה בארועים בשל התכנים הפנימיים שמסתתרים בהם. 5. Concilliation, כאן חווית מעובדות ומוטמעות האחת בתוך השניה.
לדעתו תודעה החלה להתפתח רק בשלושת אלפים השנה האחרונות. עד אז האונה הימנית הייתה פעילה, ושם אנשים שמעו קולות והרגישו שכוחות הטבע והאלוהים מדברים אליהם. לדעתו ניתוח של האילאדה והאודיסאה של הומרוס מראה אנשים חסרי מודעות שפעלו על פי ציווים שקיבלו כביכול ממשהו למעלה מהם. הם לא משתמשים במלים באופן מטאפורי, למשל המילה: ‘פסיכה’ משמעה באילאדה: ‘נשימה’ ולא נפש, או תודעה, כפי שזה כבר מופיעה בכתבים מן המאה הששית לספירה.
לדעתו כל העולם עד כ- אלף חמשמאות לפני הספירה פעל תחת מוח שיה מחולק לשתי רשויות; האונה הימנית, שהיא האונה המנהלת שנקראה אלהים, או אל, והאונה השמאלית שהיא האונה המצייתת, נקראה אדם. האלים ציוו על בני אדם לפעול דרך כהנים, או ישירות, ובני אדם צייתו. לא הייתה אהבה, או יחס אישי ביחס לציווים הקדושים.
גם התודעה שלהם הייתה לא מודעת ברובה, הם למדו, חשבו ופעלו – כמו שלנו – לא מודעת. אך אך כשמשהו לא צפוי ארע, שלא כמונו הנכנסים למאמץ פנימי מודע – האדם שחי לפני שלושת אלפים לפני הספירה, קיבל הוראות כמו אלוהיות מן האונה הימנית, כמו שזאוס ציווה על אגממנון לתקוף את חומות טרויה, או כמו שאלהים ציווה על אברהם לקחת את בנו יחידו, אשר אהב, את יצחק ולהעלותו לעולה על הר המוריה. זה היה מן גן עדן אבוד כזה. וכל זה השתנה לדעתו בגלל מיגוון של סיבות העיקרת שבהן הם שינויים וולקניים וגיאולוגיים. מה שנוצר אז היה מעין מגדל בבל כזה, והיה בילבול ומבוכה, ולדעתו מה יכול היה לעזור הוא רק פיתוח של מודעות ותודעה. האילאדה היא מיתולוגיה שמתרחשת באמצע המעבר הזה, בין הפיצול ההיררכי של האונות ובין התודעה החדשה.
וכך בעצם החל תהליך של היפוך הקוטביות האונתית, ועתה זו האונה השמאלית שהיא הדומיננטית. ולדעתו אדם בעל מודעות הוא אדם שלא עבר מאונה לאונה, אלא נותר בין שניהם מסוגל לתרגם ולהכליא מסרים משתי ראיות עולם קוטביות.

במזרח הרחוק עסקו בשינוי מצבי תודעה כבר 3,000 שנה, במערב עוסקים בזאת בעיקר משנות החמישים של המאה הקודמת.
קן וילבר, התאורטיקן החשוב של התודעה, חקר 31 מודלים שעוסקים בתודעה והוא מדבר על התפתחות של תודעה, כמעבר בין ארבעה שלבים; מתת המודע (חוסר מודעות) , דרך מודעות עצמית ( מודעות חלקית), אחר כך דרך מודעות גבוהה (סופר-מודעות, מודעות אובייקטיבית,), והרמה הגבוהה ביותר היא מודעות מאוחדת. (או קוסמית). הוא טוען שלמרות שכל אדם יש יכולת להגיע עד לרמת המודעות הגבוהה ביותר, ישנה הערכה שהבוגר הממוצע ממצה רק כ- 5% מן הפוטנציאל התודעתי שלו. וזה אומר שיתר האנושות תחיה את ימיה ללא כל מיצוי של שלושת הרמות הגבוהות ( או רק חלק מן הרמה השניה: מודות עצמית).

4 תודעה קוואנטית

תודעה קוואנטית הנו מונח אותו שומעים בשנים האחרונות רבות. נעשה כאן שימוש מוזר שמאחד שלושה תחומים שונים: פסיכולוגיה, פילוסופיה ופיזיקה.
ומעניין שמי שעובר את הגדר לצד השני, הם בעיקר פיזיקאים, למשל דיוויד בוהם שבנוסף להיותו פיזיקאי בעל שם, בשנותיו היותר מאוחרות עסק בתחומים של מודעות ותקשורת בינאישית והשקיע רבות בפיתוח הדיאלוג בין בני אדם, בעיקר בקבוצה. הוא גם עבד רבות עם קרישנמורטי – ההוגה והמורה הרוחני הידוע. אדם נוסף שעסק גם בפיזיקה וגם בתודעה הוא רוג’ר פנרוז, מתמטיקא ופיסיקאי מאונ. אוקספורד. פנרוז הוא מומחה בעל שם עולמי בתחום מכניקת הקוונטים ותורת היחסות הכללית. לפנרוז כמה הבנות מרחיקות לכת לגבי התודעה; לדעתו ישנה זיקה חזקה בין הפיזיקה החדשה והמח. את עיקרי תפישתו הוא פרש בספרו: Emperor’s new mind The שיצא בשנת 1989 ובו הוא טוען כי ההסבר לפעילות מחשבתית – מגיע מעולם הקוונטים. כדי להסביר את הזיקה הזאת יש להבין קודם כי אחת הטענות הבסיסיות לש מכניקת הקוונטים היא כי חלקיקים סאב אטומיים יכולים להתקיים במספר מצבים סותרים בעת ובעונה אחת; לנוע לאט ומהר, לכיוון זה וכיוון אחר, להיות ולא להיות. דבר זה מזכיר למדי חידת זן, או שיחות עם מאסטר סופי, או צדיק חסידי – המנסים לסתור ולפורר את הוודאות הרציונלית אצל התלמיד. אבל קורה דבר מוזר כשבאים להבין את החלקיקים הקוונטים. ברגע שבודקים אולם באמצעות משהו חומרי, למשל גלאי אלקטרונים, או קרן אור, מיד ‘בוחר’ החלקיק הסאב אטומי באחד מן המצבים המסויימים שקיימים בתוך הספקטרום של הקליטה החומרית, חושית. הדבר דומה לילדים המשתוללים בחדר וכשנכנס מבוגר פתאום כל אחד מהם מצוי בתנוחה של עיסוק שקט ורצוי.
דבר זה אומר שאין אפשרות להבין אתה דברים כמות שהם לעצמם. כי כשמצב התודעה הרגיל מנסה להבין משהו חי שמתרחש במלא הנוכחות החיה והעכשווית שלו, עצם הבידוד של ההוויה הקיומית לשם בחינה ובדיקה – מקפיא את הדינמיות היחודית שלה אל תוך זוית הראיה שמתוכה אנו ממילא מתבוננים בתופעה.
כלומר אין מה לדבר בכלל על הבנה אוביקטיבית של משהו דינמי. אפשר להבין אולי אובייקטיבית את הצד הסטטי, המת, החיצוני או זה שהפסיק להתפתח, אך אי אפשר להבין את הצד הדינמי והחוויתי של משהו בתודעה הצרה הרגילה. כי זה מיד יהפוך אותה למשהו מת וסטטי ויאשר עבור התודעה הרגילה כי הכל בעצם מדיד, והכל קפוא; המביט יראה עולם שמתאים למשקפת שלו. זו המשקפת או המשקפיים שמשמחליטים איזה עולם רואים, ולא העולם שרואים מחליט איזה סוג של עדשה צריך כדי להבין אותו.
כלומר; כל ניסון להבין דברים באופן מודע מתרחש ברצועה צרה ביותר של התודעה הקיימת, וזאת מכיון שהיא מקפיאה את הדינמיקה של התמונה הכללית בעבור הבנה מקומית צרה ומוגבלת.


כשקוראים ספרים וטקסטים העוסקים בהארה, התפתחות רוחנית, התקדשות וכו’, מוצאים שם הנחיות רבות בנוגע מה יש לעשות כדי להגיע לשם. למשל מדיטציה, להעדיף חיים פנימיים על פני חיים חיצוניים. לחוות במקום לחשוב. לתרגל הגברת אנרגיה, לנשום נכון, לא להיכנע להזדהות רגשית (מעורבות ריגשית), לחיות מתוך משמעות, לנסות לזכור את עצמך, להתנגד למחשבות שליליות, ועוד ועוד. הבעיה העיקרית והסמויה של כל אלה אינה בכך שהם אינם נכונים, וכי הם אינם קשורים למצב של מודעות גבוהה, אלא בכך שיש כאן בילבול בין סיבה לתוצאה; כל הדברים שמוזכרים קודם אכן מתרחשים, אך רק לאחר שהתעוררות יוצאת לפועל. אך אף אחד מן הפעילויות הללו (או כולם ביחד) לא יביא אדם ישן לכדי התעוררות.
אך כאמור, כל אלה הינם סימפטומים של אדם ער ולא דרכים להביאו שמה.
כמובן שקביעה זו נשמעת גם יומרנית וגורפת מדי, אך בעיקר עושה רע למחפש ולשואל אודות איך להגיע לשם. זה כמו שלקחו את הגשר והפכו אות לטירה אליה הוא שואף להגע. ובניהם התהום. ומה שקורה הוא שהעולם מלא בעצות טכניות, תרגילים ושיטות, דרכים, בתי ספר להארה ומורים להארה – אך מה שחסר אלה אנשים מוארים, אנשים ערים!
כי כל התרגילים הנהדרים כולם, הנם עדות לצורך של המחפשים למינהם להאמין שישנם דברים שונים שניתן לעשות על מנת להגיע לשם. וכי כל שמפריד את הישן המחפש ובין היקיצה, אלה רק דברים שהוא לא עשה, (בין אם מחמת חוסר הכרת החומר או חוסר תירגול) ועם מחשבה זו לא קשה לחיות. קשה יותר לחיות עם המחשבה כי המעבר בין שינה לערנות הוא לא פער שמגושר על ידי עשיה, אל תהום שעוברים אותה רק על ידי קפיצה קוונטית.
העולם צריך פחות תרגילים ויותר אנשים ערים. אך במשפט זה קיים כשל לוגי, כי איך מגיעים למצב של התעוררות אם אין משהו מסויים שניתן לעשות כדי להגיע לשם. איך פותרים את הכשל הלוגי שבין המצב הראוי (יקיצה) ובין איך מגיעים לשם? ובכן ברמת תודעה גבוהה אין דרך, אין ‘איך’ – יש מה. ואו שאתה שם, או לא. תרגיל ועשיה מנוגדים לישנות ולהיות, להוויה. עשיה אף פעם לא הובילה את הוויה, (אך הוויה תמיד מובילה לעשיה). או שהיא קיימת או לא. ואדם יכול לתרגל אלף תרגילים ולהיות באלף סדנאות ובתי ספר להארה והתפתחות, מפונה ועד לוס אנג’לס – ועדיין מצב התודעה שלו כשהיה.
המחשה לכך ניתן למצוא בשורות הסוגרות את סיפרו השלם והמשמעותי ביותר של קאסטנדה, “מציאות נפרדת”, בעמוד האחרון, באפילוג: “דון חואן התהלך באיטיות סביבי. נראה שהוא מנסה להחליט אם להגיד לי משהו או לא. פעמיים הוא עצר ונראה כי הוא משנה דעתו.
“אם תחזור או לא זה לגמרי לא חשוב” הוא אמר לבסוף. “עם זאת, כעת יש לך את הצורך לחיות כמו לוחם. תמיד ידעת זאת, כעת אתה פשוט במצב בו בו אתה יכול להשתמש במשהו שלא החשבת קודם לכן. אך עליך להאבק למען ידע זה; זה לא רק נמסר לך; זה לא רק הוענק לך. היית צריך להכות את זה מתוך עצמך. ועם זאת אתה יצור זוהר. אתה עדיין עומד למות כמו כולם. פעם אמרתי לך שאין לשנות שום דבר בביצה מוארת”.
הוא היה שקט לרגע. ידעתי שהוא מביט אלי, אך התעלמתי מעיניו.
“שום דבר לא באמת השתנה בך” הוא אמר.”
ואלה המלים בהן בחר קאסטנדה לסיים את סיפרו.
כך שיש כאן בעיה. כי המעבר מפה לשם, משינה לערות, הוא בגלל, אלא למרות. לא דרך משהו, או על ידי משהו, אלא הוא בעצמו מהווה מהפך, השאבות על הרמה שמעל, קפיצה, קפיצה קוונטית.
כל עוד אנו לכודים בתחושה שעשיה יכולה להשפיע על מצב תודעה, אין מה לדבר, אך ברגע שמדברים על מצב תודעה ערני יכול להוביל ולהשפיע על עולם המעשה – אז יש מה לדבר, (מנוקדת מבט של התודעה הערה, כמובן).
הדיאלוג בין השניים (בין כוח עשיה למצב תודעה) אינו לינארי, אלא הוא קוונטי וכדי להתחיל לחשוב על כך יש צורך לוותר על דרך החשיבה הלינארית הרגילה, שאומרת שעשיה (כל עשיה, בכל נגזרת שהיא) יכולה בכלל להשפיע על מצב התודעה.
לכל רמה – השפה שלה. ברמה המכאנית והלינארית השפה היא: ‘לעשות’. ברמה של התודעה הרחבה השפה היא שפה של ‘להיות’ (או ‘לא להיות’). וזה מה שהתודעה המכנית הרגילה, לא יכולה להבין. כי מבחינתה הדרך לצאת מן המילכוד הוא על ידי עשיה, או לימוד, או תירגול, אך על ידי ‘איך’ כלשהו, אך אם נאמר שכל ‘איך’ לא רק למוציא מן המלכוד המכני והתרדמתי, אלא רק משקיע את האדם עוד יותר בתוכו, זו סתירה לוגית כה מהותית, ברמת התודעה הרגילה, שאין דרך מוצא ממנה (רק ברמה שמעל).
זה אבסורדי בצורה קיצונית. זה כמו להגיד לאדם: יש כוס משקה שיכולה להציל את חייך הצמאים, אך אין דרך שהכוס תגיע אליך ואין דבר שאתה יכול לעשות כדי שהיא תגיע אליך. וישנם רק שני מצבים או שהיא אצלך או לא. אין דרך ביניים. אנו שחונכנו שהכל בר שינוי, ואדם לא מצוי היכן שהוא רוצה להיות רק בגלל שאין לו את הטכנולוגיה המתאימה, צורת חשיבה זו היא רדיקלית ומאיימת בצורה קשה על אורח החשיבה הקיים. ניתן להגיד שזו צורת חשיבה שיכולה לשרוף את הפיוזים של האדם שחונך במסגרת הקיימת (כלומר כולנו). וזה עוד דבר: החינוך. עצם הדגש הרב בחברה שלנו על חינוך, נובע מתפישה שגורסת שהאדם יכול להיות כל דבר, תלוי איך מחנכים אותו, כלומר תלוי ‘איך’. ואז כמעט הכל אפשרי. ועל כן גישה שאומרת שהרוב הוא גנטיקה ולא חינוך היא גישה לא מקובלת ואף מאיימת על כל המערך הקיים.
זו דילמה בלתי אפשרית (ברמת התודעה הקיימת) וכאמור, זו הדילמה שמורי הזן הגדולים ניסו להנחיל לתלמידיהם, לנסות להחריג אותם מאופן החשיבה הלינארי המכניסטי, טכנולוגיה הקיים.
ישנה פרדיגמה בשם: Be, Do, Have והיא מדברת על אותו הדבר: Be היא הגישה של להיות שם או כאן. והיא שייכת למצב התודעה הגבוה, הער. בעוד שDo היא הגישה המכנית, לינארית השגורה, השייכת למצב התודעה הנמוך, הרדום. (וHave האליל אותו עובדים שוכני רמת Do).
הסופר, ניל דונלד וולש (“שיחות עם אלוהים”, ספר מס. 3 עמ’ 14-17) רואה אותן כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשאחת חיה בתוך האחרת; המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשיה והמעגל הפנימי הוא מעגל הההויה. התפיסה הרווחת ברמת התודעה הנמוכה גורסת כי הדינמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי פנים. שאם ‘יהיה לנו’ (אהבה, כסף, זמן וכו’) – אזי נוכל ‘לעשות’ (ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכות יחסים וכו’) ואם נעשה נוכל ‘להיות’ (מאושרים, שמחים, אהובים וכו’). דינמיקה זו,מן הצריכה דרך העשיה אל ההויה, היא תפיסה מוטעת של החשיבה הלינארית ששייכת לתודעה המכנית. בעוד שהתודעה הערה יודעת כי העשיה נובעת ממצב ההוויה, מה שמוביל לשפע ברמת הצריכה. כלומר ברמת תודעה גבוהה: אתה צורך בהתאם למה שאתה עושה, ועושה בהתאם למי שאתה ומה שאתה. ברמת תודעה נמוכה: מי שאתה ומה שאתה – תלוי במה שאתה עושה (המקצוע שלך, בעיקר ועד כמה אתה מצליח בו), ומה שאתה עושה תלוי בהון ההתחלתי, בשפע הבסיסי שיכול לאפשר לך לעשות, לתת לך את הבטחון הכלכלי, יש לך על מה ליפול במישורי העשיה והיזמות שלך. (‘כסף מביא כסף’).
אך כך שקספיר שוב צדק, ‘להיות או לא להיות, זו השאלה’, ולא מה לעשות ומה לצרוך (או איך לצרוך יותר). למעשה אין לנו שום דבר חוץ מעצמנו, ולהיות עצמנו זה עניין של מצב תודעה; אושר מצב תודעה, ומצב תודעה הוא דבר שיוצר את עצמו.
האלכימאים (לנושא זה מוקדש פרק נפרד בספר זה), לא חתרו להפוך עופרת לזהב, אלא ניסו להראות שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים כדי להגיע לכך שהזהב יפשע מתוך הנשמה על האדם.
אם כך גם הצרכנים וגם העושים –חיים שניהם באשליה; הצרכן חי באשליה שצריכה תיצור מצב הוויה או תודעה משופר ואותו הדבר לגבי מצב התודעה העשייתי.
ועל כן זו משימה בלתי אפשרית לדבר עם אדם הנע בין שני מצבים אלו; צרכני ועשייתי, אודות מצב תודעה הוויתי, כי הם מיד יתרגמו זאת ל:’מה אפשר לעשות עם זה’? – תרגילים, טכניקות וכו’. או: ‘מה אפשר לקבל מזה, או עם זה’? – ספרים, חוברות של עצות, עתיד יותר טוב, זוגיות משופרת, ידידים, אושר וכו’. אך ככל שנעשה יותר ונצרוך יותר, כך נאלץ לעשות יותר ולצרוך עוד. אלה רמות סיזיפיות.
אם השפה של רמת הצריכה היא מוצרים, השפה של העשיה היא פעילות, והשפה של ההוויה היא קפיצה קוונטית.

 מרד ברמת התודעה הישנונית

1. אצל קאסטנדה ואפלטון
   אנו מכירים צורות רבות של מרד. המרד השכיח והמוכר ביותר, הוא מן הסתם מרד פוליטי, צבאי, או כל סוג של מחאה בה קבוצת אנשים או אדם יוצאים כנגד דכאנות, עוול, חוסר צדק או עיוות. והם כמובן עושים זאת, כי אין להם את הכלים הדמוקרטיים, להשיח זאת, והתדיין ולהרצות את טיעוניהם. לא כך היה, לא היה כמובן צורך במרד. מרד רק נוצר כשיש מחאה ואין דרך לגיטימית להביע אותה, והמוחה חייב למחות כנגד חסר שיתוף הפעולה או ההתנגדות של זה שנגדו הוא מוחה.
   אחד מן הדברים ההכרחיים במרד היא מודעות, ללא מודעות זה לא מרד, אלא ריאקציה שלילית. מרד מחייב את המורד לדעת נגד מה הוא יוצא, למה, ולכך שהוא לוקח אחריות על כך. הוא חייב לדעת שאילולא היה מורד, מצבו, טרם המרד היה תמיד יותר גרוע.
   כל מורד, חייב להגיע לקו מוסיים בתוכו, שמעבר לו הוא לא יכול להרשות לעבור, בשם הכבוד העצמי שלו. וזה בדרך כלל בא עם המלים: “עד כאן”.
   ניתן למרוד בכל מיני דברים, קל למרוד בדברים חמריים וגשמיים, כמו עיוות דין, יחס מתנשא, הטרדה מינית, תנאי שכר לא הוגנים, כיבוש של עם, תנאים לא הוגנים וכו’. אך סוג המרד בו עוסק פרק זה הוא אחר מאוד, זה סוג של מרד שלא שייך כלל לעולם החיצוני, אלא לדרך בה אנו קולטים את הדברים, ולאופי המודעות שלנו אותם. קל לחשוב כי הדרך בה אנו מפנימים את המציאות היא הדרך הטבעית, קשה מאוד לתפוס כי הדרך בה אנו קולטים ומפנימים את המציאות, היא עצמה פרי ביאושים תודעתי. ושאנו עושים עוול למציאות ולעצמנו בכך שאנו מתייחסים אליה לא כפי שהיא אלא כפי שנוח לנו להתייחס אליה. עובדה זו הינה חמקמקה ביותר, דהיינו לתפוס שהדרך בה אנו מתיחסים למציאות הנקלטת – אינה אותנטית ועברה עיבוד והתניה.
   דוגמא נהדרת לכך ניתן למצוא בדרך בה אדם מתבונן בראי, הוא אף פעם לא רואה את עצמו כפי שהוא, אלא לפני שהוא רואה את עצמו, הוא עושה פוזה ורואה עצמו כפי הוא חושב שהוא אמור להראות. והשוק מגיע כשהוא רואה עצמו בוידאו.
   אז מה קורה כשהאדם תופס את העיוות בתפיסת המציאות שלנו, הוא חייב לצאת למרד וזהו מרד שונה אחר, מוזר מאוד ולרוב לא ברור בכלל מה הוא רוצה ועל מה הוא מדבר. היו כמה מורדים כאלה ברמת התודעה הקיימת. אולי הראשון שבהם היה אפלטון, במשל המערה המפורסם.
   “ולאחר מכן” אמרתי, “צייר-נא בנפשך מצב כדלהלן, ויהא לך משל לתכונתו טבעית, אשר לחינוך וחוסר- חינוך. תאר לך בני אדם שוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה, שיש לה מבוי- כניסה ארוך פתוח לרווחה כלפי האור, לרוחבה של המערה כולה. בתוכה הם אסורים בילדותם, כבולים בשוקיהם וצואריהם, עד שאין בידם לשנות מקומם, ואינם רואים אלא לפניהם, כיון שאין ביכולתם להסב ראשם מפאת הנחושתיים, הרחק מאחוריהם, ולמעלה מהם, דולק אור של אש, ולמעלה, בין האש ובין האסירים, ישנה דרך שלאורכה צייר לך – נבנתה חומה, כאותן המחיצות המפרידות בין עושי הלהטים וקהל – הצופים, שמעליהן הם מראים את להטיהם”.
   “רואה אני”, אמר.
   “ועוד ראה-נא שלאורך החומה הזאת נושאים בני אדם כלים למיניהם שבולטים מעל החומה, ופסלי אנשים ושאר בעל חים העשויים אבן ועץ וחומרים מחמרים שונים, וכדרכו של עולם -חלק מנושאי- הפסלים ישמיעו קולות, וחלקם -ישתוקו”.
   “משונה”, אמר, “תמונתך, ומשונים אסיריך”.
   “הם דומים לנו”, אמרתי אני; “שכן הגע עצמך; שמא סובר אתה, ראשית-כל, שאנשים הנתונים במצב זה כבר ראו שמץ דבר משל עצמם ומשל חבריהם לכלא, חוץ מצלליהם, הנופלים אל קיר המערה שלמולם, מחמת האש (שמאחוריהם)?”
   “וכי כיצד יראו יותר מזה”, אמר, “כשיהיו אנוסים כל ימיהם לבלתי הניע ראשם?”
   “ומשל הדברים הנישאים (ובולטים מעל החומה?) כלום ירא יותר מצלליהם?”
   “מובן שלא”.
   “ואם יוכלו לדבר איש עם רעהו, כלום לא יהיו מובטחים במה שירא, שאלה הם הדברים עצמם?”
   “בהכרח”.
   “ואם גם הד יהא בו באותו הכלא, מהקיר שלמולם? שמא יהיו סבורים, לדעתך, שעה שאחד העובדים ישמיע קולו שלא הצל העובר לפניהם השמיע את הקול, אלא מה שהוא אחר?”
   “חי זיוס! לדעתי, לא!” אמר.
   “ומכל הבחינות אפוא”, אמרתי אני, “יראו אנשים אלה את צללי החפצים כאמת שאין בילתה?”
   “הכרח גמור”, אמר.
   “התבונן-נא אפוא”, אמרתי אני, “בדרך בה ישתחררו מכבליהם ויירפאו מסכלותם, אם לפי טבע הדברים לא תהא עשויה כדלהלן: שעה שאחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום, להפנות צווארו, ללכת והביט כלפי האור, ובכל אלה יתיסר בייסורים, ומחמת הנצנוץ לא יוכל להביט אל הדברים הללו, שאז ראה צלליהם, -מהו, לפי דעתך, שיאמר אותו איש, אם מי שהוא יבוא ויגיד לו, שאז ראה הבלים, ואילו עכשיו ישרה ראייתו יותר, כיון שנתקרב כל שהוא אל היש, והופנה אל דברים אמיתיים יותר? ומה גם, אם יצביע על כל דבר מהדברים העוברים לפניהם, ויכריחו להשיב על שאלתו: מה הוא זה? כלום אינך סבור שיהא שרוי במבוכה, ויאמן שמה שראה אז – היה אמיתי יותר ממה שהראים לו עכשיו?”
   ,הרבה יותר”, אמר.
   “ואם שוב יצטרך להתחרות עם אסירי עולם אלה בהבחנת הצללים הללו, בעודו מוכה סנוורים, ובטרם ירגיל עיניו. ואם ארוך למדי יהיה הזמן עד שיסכין, – כלום לא יהא לצחוןף ויאמרו עליות שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות, ואף הנסיון להגיע למעלה אינו כדאי? וכל השולח ידו להתירם ולהוליכם אל על, – לא יהרגוהו, אילו יכלו באיזו דרך שהיא לתפוס אותו ולהרגו?”
   “בוודאי”, אמר.
   ,והנה”, אמרתי אני, “את המשל הזה, גלאוקון יקירי, יש לייחס על כל פרטיו למה שנאמר קודם, המשל את המדור המתגלה לראייה – למשכן שבכלא, ואת אור האש שכוח השמש: ואם תשווה את העלייה למעלה ואת החזות הדברים של מעלה לדרך הנשמה אל-על, אל תחום המושכל, תפרש אל- נכון את תקות נפשי, והרי זאת ביקשה לשמוע. ואלוהים יודע אם תקוה של אמת היא; אולם מה שנראה לי, כך הוא נראה. לאחרונה ובדי – עמל תתגלה בתחום המושכל דמות הטוב: וואילו לאחר שתיראה, יבוא רואה לידי מסקנה, שהיא היא לעולם כולה עילת כל מה שהואא נכון ונאה, באשר היא מולידה בנראה את האור ואדוני האור, ודרומת במושכל, ששם היא עצמה הגבירה, לאמת ולשכל ואותה חייב לראות כל מי שמתעתד לפעול בתבונה, ברשות היחדי או ברשות הציבור,”
   
   “כמוך”, אמר, ,הריני מוחזק בזה גם אני, ככל שיד משגת”.
   “הבה, אפוא”, אמרתי אני, “וגם בכך היה-נא מחוזק כמוני, ואל תתמה על הללו שהגיעו עד כאן, משום מה הם מסרבים לעסוק בענייניהם של בני האדם, ותמיד נדחפות נשמותיהם אל על, ושהותשם, שהרי הדעת נותנת שכך הוא, אם אמנם דומה הדבר למשל שהבאנו,.
   “ודאי שהיא נותנת”, אמר.
   “וכי מה. כלום בכך יש, לפי דעתך, משום תימה”, אמרתי אני, “אם מי שילך מחזיונות אלוהיים לעינייני אנוש, יהא פגום בהליכותיו וייראה מגוחך עד מאוד, אם בעוד מוכה סנוורי, ובטרם יסכין די הצורך לאפילה שם, יהא עליו להתנצח בבתי דין או בכל מקום אחר על צללי הצדק או צללי פסליו של הצדק, ולריב על דך לפי כל דרך בה מצטיירים עניינים אלו בלב בני אדם שמימיהם לא ראו את הצדקה עצמה?”
   “שום תימה לא יהיה בכך”, אמר.
   מתוך אפלטון, “פוליסיאה”, ספר ז’ עמ’ 421-425. כתבי אפלטון בתרגום י’ ליבס.

             אפלטון

מה שאפלטון בעצם אומר כאן הוא, שאנו משולים למי שנולדים וחיים כבולים במערה תת קרקעית חשוכה. ראשינו כה כבולים ומקובעים בחוזקה, עד כי ביכולתנו לראות רק את הקיר שלפנינו, עליו מוקרנים צלליהם של החפצים שמאחורינו. מאחר ואנו כה כלואים שם כל ימינו, אנו מדמים בנפשנו שהצללים שאנו רואים הם המציאות. איננו מודעים לכך שאלו רק צללים שמטילים החפצים שמאחורינו, המוארים באש שמאחוריהם. אפילו האש השופכת את האור אשר יוצר את הצללים שעל הקיר, אינה המקור הראשוני. לדברי אפלטון המקור הראשוני היא השמש (ממנה באה האש) והיא נמצא מעל פני האדמה. אנחנו כבולים שם במערה ולא זו בלבד שאנחנו רגילים לכך, אלא אף מעדיפים זאת ואוהבים את זה. הקושי הגדול ביותר הוא לשכנע את מי שחי במערה לנסות ולהשתחרר מן הכבלים ולהפנות את מבטו לאחור כדי לראות את המציאות האמיתית. אולם הפניית המבט בלבד לא מספיקה – אנשי המערה היו כבולים כל כך הרבה זמן, עד כי בהפניית המבט בלבד לא יצליחו לראות את אורה של המציאות. עליהם להפנות את כל גופם, כלומר את כל הוויתם.
אפלטון אומר, שאנחנו זקוקים למישהו שראה את האור, את השמש, שירד אלינו וישכנע אותנו – הנמצאים במערה, שאכן אנחנו חיים במערה. זהו תהליך מכאיב של גילוי, בו על האדם להתמודד עם ההכרה שהוא חי בשקר, באשליה. חזונו של סוקרטס היה, להתחיל להראות לבני האדם שלמעשה אין הם יודעים ומבינים את מה שהם חושבים שהם יודעים ומבינים. זה סיבך אותו בצרות כפי שאנו יודעים.
גם ההוגה ההודי פטנג’לי מביע רעיון דומה ב’יוגה סוטרה’ שלו: “אין אנו פוגשים לעולם מציאות אוביקטיבית אלא רק את המציאות לפי ראות עינינו, ויותר מזה – לפי מה שעינינו חפצות לראות”.
חוץ מאפלטון, היו הוגים לא מעטים דווקא שיצאו כנגד תפיסת המציאות שלנו, החשובים שבהם היו ההוגים והמאסטרים מאסכולת הזן, הוסרל והיידיגר, אך בתחילה על אדם שביטא בצורה כל כך מוצלחת 

         קרלוס קסטנדה

את ראית המציאות שלנו ואת המחאה כנגדה, שמו דון חואן והוא דמות ספק בדיונית, ספק אמיתית מספריו של קרלוס קאסטנדה. 

אחד הדברים הראשונים שדון חואן בא להסביר לקרלוס זה שיש לו בעיה, והבעיה היא הדרך בה הוא רואה את המציאות. וזה דבר מאוד קשה, כי אני רואה שחור, למשל, מאוד קשה שיבוא אדם ויגיד לי, שיש לי בעיה והשחור הזה הוא בעצם לבן, ובגלל דפקט מסוים אני רואה אותו כשחור, וזה מה שדון חואן ניסה לעשות עם קאסטנדה, הוא ניסה להסביר לו כי הראיה עצמה נעשית משנית לרעיונות ולמחשבות שיש למסתכל אודות מה שהוא רואה. כלומר אנחנו מלבישים הכל, מי שמפרש הוא האגו של המתבונן. ופירוש זה הוא בעצם שיפוטיות ערכית. כלומר, לדברים אין חיים, ישות, הוויה, עצמיות – אותו הם קורנים דרך האין של תפיסתנו אותו, אלא במקום לראות את הישות המלאה של משהו, אנו רואים את מה שאנו שמים עליו.
היידיגר (הרחבה בהמשך הפרק) גם מדבר על זה והרבה, כלומר, במקום שישותו של כסא בחדר תכה בנו במלא הוויתה וישנותה (על רקע ההעדר והאין של כל היתר) אנו ישנים לחווית קיומה, מתיחסים אליו דרך מה שהוא עושה עבורונו. כאן אנו רואים כי השימוש שהכסא עושה עבורונו הוא שיפוטיות ערכית, הוא התוית והמעטפת שאנו שמים על הכסא. לא המציאות של הכסא בפני עצמו – היא שפוגשת אותנו – אלא המציאות הנחלמת וההזויה, זו שקיימת בתו מוחנו מלבד: “איך ישמש אותנו הכסא” וניצול זה שלנו את ישותו של כסא הוא מה שקובר את האפשרות שלנו לקלוט את הוויתו האמיתית.
ולזה התכוון דון חואן כשאמר שאיננו חיים במציאות האמיתית. אנו חייבים לתת שם לכל דבר ולתאר אותו. כי אנו חיים יותר בתיאור של האוביקט, בשמות שלו מאשר בחווית קיומו.
גם קרישנמורטי דיבר על המחשבות שלנו שמזהות את החיים כפי שהם וכי אונו לא נותנים לחיים להגיע אלינו, הם נשדדים בדרך על ידי מה שאנו חושבים אודותיהם ורוצים מהם.
גורדייף קורה לזה ‘הזדהות’; אנו מזדהים ומעורבים רגשית עם העולם, לא חווים אותו כמות שהוא בגלל שאנו כה מעורבים (רגשית) בה שאנו רוצים להשיג ממנו.
כלומרהמלים בעזרתן אנו מתארים את המציאות, הן שחוסמות את יכולתנו לקלוט אותה.
דון חואן מסביר לקאסטנדה שקודם כל מלמדים אותנו לחשוב בדרך מסוימת על דברים ורק אחר כך לראות אותם. ואנו חושבםי על דברים לפי רמת החשיבות שלהם עבורנו. אנחנו נשים לב למשהו לפי דרגת החשיבות שלו עבורנו. המח מסנן את המיקוד לפי תועלת. כלומר תודעתנו דומיננטית מדי עבור המציאות, היא משעבדת אותה מראש, במקום לתת לה להיות בזכות מה שהיא. כלומר המתבונן יוצא כאן יותר חשוב מזה שהוא מתבונן בו. כי במקום לתת לאוביקט את המקום הראוי לו בהתאם לנוכחות של הוויתו, הוא מקבל, אוטומטית, מקום נחות כי קיומו אינו בזכות העובדה שהוא קיים אלא בזכות זה שהמתבונן נותן לו דרגת חשיבות כלשהי. יש כאן ארוגנטיות כלפי העולם: ‘אתה קיים בזכות תודעתי’, ולא להיפך,כי האמת היא שתודעתי למעשה מופעלת בזכות העולם שהיא קולטת ולא להיפך.
כל אלה הינן מחשבות מהפכניות למדי, כי הן מציקות את תודעת האדם באור שונה; המתבונן מביט בעולם ומשנה אותו הודות לזוית הראיה של המתבונן. בעולם כזה לשום דבר אין זכות קיוףם בפני עצמו. וכך בעולם כזה רק מי שמתפרסם וכותבים עליו בעיתון – הוא קיים. מי שיש לו הרבה חברים – הוא קיים (בהם וכשהוא עימם). אנו הופכים לתלויםי בזולת ובעיקר במה שהוא יחשוב אודותינו, שם אנו בעצם קיימים. ואנו חשים שדעת אחרים עלינו היא עבורנו הכל. (ואם קיום בדעת הקהל הוא שלילי, הרי שחיינו התבטלו).
יש כאן נצחון של הטכנולוגיה (העין המתבוננת) על פני הישות (אוביקט עליו מתבוננים).
וזה עוד עגוע יותר; כי לפי תפיסה זו אנו אונסים את העולם על ידי המבט המתייג והשופט הזה, המבט חודר לאובייקט, משעבד אותו. במקום שהמבט יהיה ריק, יאפשר לאוביקט להיכנס לעומקי התת תודעה ללא הפרעה או תיוג.
וכאן המקום לציין, כי מבחינה זו של תודעת המציאות אין הבדל ממשי בין אנשים רבים המגדירים עצמם כרוחניים ובין אנשים שלא מתיימרים לכך. והמסר של הוגים אאוטסיידרים
כקרישנמורטי, גורדייף, דון חואן, אפלטון, הוסרל והיידיגר הוא שאם אדם לא נמצא במצב של מרד תודעתי כנגד מצב זה, של תיוג המציאות במקום לקלוט אותה כמות שהיא, הרי שהוא ממש חי בודאי שאין לו זכות לקרוא לעצמו רוחני, כי רוחניות אמיתית מתחילה בשנוי מצב התודעה לגבי המציאות (ולגבי המורה הרוחני האאוטסיידר – ראה הרחבה בפרק נפרד).
כאמור, קרישנמורטי היה עוד הוגה שטען שמחשבותינו הפכו לדומיננטיות מידי והם יצאו מכלל שליטה והן שולטות על חיינו. והוא המליץ על מדיטציה כעל אמצעי לרוקן את המח ולקלוט את המציאות עם נוכחות מועטה ככל האפשר של מחשבות פולשניות.
מדובר כאן על השתלטות של החלק המנטלי שבנו על החלק החוויתי; הרצון לשייך, לקטלג, לעשות מהכול ארכיב מסודר (רעיון המחשב) – גבר על החוויה של חווית הקיום.
רעיון הלוחם:
וכאן, בנקודה שבה האדם האותנטי כבר לא יכול עוד להתכחש לעובדת מות החוויה ולרודנות של תוויות בועלם מת ונטול נשמה –בנקודה זו בדיוק הוא הופך למורד; בעומדו נגד עולם זה של חוויות, הוא אומר לעולם הזה ‘לא’, הוא הופך למורד. דון חואן קורא לעמידה זו עמידת הלוחם, אך זה לא לוחם שפועל כנגד משהו, זו יותר עמדה פנימית של יציאה נגד. הוא אומר שהאדם במצב זה הוא כבר לא יכול לוותר. בל תלונה, בלי עפעוף, יודע ששום דבר אינו חשוב חוץ מן המציאות הקבורה תחת מעטה השיגרה והתוויות שבטעות נחשבות לעולם האמיתי.

יחד עם רעיון הלוחם הוא מעלה את רעיון הצייד; כפי שהלוחם מגייס כל שארית כוחו לעמוד כנגד העולם המתחזה כעולם, כך הצייד נמצא בעמדה של מוכנות מתמדת כל הזמן, הוא נזהר שלא להחשף. הצייד בטוי במה שהוא עושה ולכן הוא לא מודאג. כשאדם מודאג הוא הופך לפגיע וחשוף. וזה הכי חשוב לצייד; אסור לו להחשף, הוא חי בעולם שבו אם הצייד שבו יחשף הוא מיד הופך לנצוד. אש המרד שבו בוערת בשקט, יש לו סבלנות, הוא מחכה לרגע שבו יוכל להחצין כוחו ולהדליק את אש המרד באלה שהוא מתבונן בהם, ללא תנועה, בשקט ומרחוק.
דון חואן מציג כאן מבט ממודעות אחרת, הוא אומר בעצם את אותו הדבר שאומרים גורדייף וקרישנמורטי; האדם ישן, לא רק שהוא לא ער למציאות האמיתית, הוא ממציא מציאות ומלביש אותה על הקיימת. ההבדל בינו לבין האחרים הוא שכמו טימותי לירי ואלדוס הקסלי –הוא לא בחל בסמים כדי להראות את המציאות שמאחורי המציאות.
עניין המרד במציאות המקובלת הוא משותף לשלושת הגדולים במיסטיקה, במודעות וברוחניות – במאה ועשרים: דון חואן (או קרלוס קאנטנדה), גורדייף, וקרישנמורטי. אך הם לא לבד, ומעניין שהמצטרפים אליהם באים דווקא מתחום מדעי הרוח. והכוונה לכותבים שמרדו בתובנה שאומרת שהמציאות שאנו תופסים כמציאות – היא המציאות האמיתית, או היחידה. ובין היתר מודבר על קאמי, סארטר, סנט אקזופרי, בובר, ובעיקר שני גדולים מתחום הפילוסופיה, הוסר והיידיגר שטענו בדיוק את מה שטען קאסטנדה: שהחוויה של המציאות האמיתית קבורה תחת מה ש’הלבשנו’ עליה.

“בני האדם רואים, אולם העולם שהם רואים הוא אשליה: אשליה שנוצרה על ידי התיאור שתואר לפניהם מהרגע שבו נולדו. לכן מיסודו של דבר, העולם שהגיונם מבקש לקיים הוא עולם הנוצר על ידי תיאור ועל ידי חוקיו הנוקשים והבלתי ניתנים לשינוי, שהגיונם לומד לקבל ולהגן עליהם”. קארלוס קאסטנדה, “סיפורי עוצמה”

מודעות בשלושה ממדים

איננו מודעים. וחוסר המודעות שלנו בא לביטוי בשלושה ממדים: חלל, זמן וגוף. 

חלל – כאן ופה – מקום – מה שמקיף.

זמן – עכשיו – דינמיקה – זרימה של יש לאין

גוף – אני, אתה – איתותים –תקשורת – הבנה. 

אדם מודע, מודע לחלל המקיף כל יצור ושבתוכו הכל מתרחש, מודע לארעיות ההזמן שחולף ומתקצר, ומודע למה שמשדר לו גופו וגופם של אנשים אחרים. 

א. חלל:

הכל מדבר אליו במישור החלל; הוא חש את האוירה במקום בו הוא מצוי. כמו כן, הוא רגיש לחלל שסביבו ולחלל סביב אנשים שעימם הוא בא במגע. חושיו כרויים כל הזמן. לא למה שישנו, אלא לאין שמקיף את מה שישנו. והחלל הריק שמצוי סביב מה שישנו שולח לו אותות אודות מה שמצוי בתוכו, או היה בו. הריקות של החלל מדברת אליו לא פחות מן הישנות של מה שישנו. הוא מתקשר דרך מה שאיננו. 

ב. הזמן:

הוא מודע לכך שהזמן הבלתי מוחשי הוא המציאות האמיתית. מציאות פרדוכסלית. כי דווקא ההווה המוחשי,  הוא בעצם חולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שניה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה). 

הזמן אינו תעתוע, אך תחושת המציאות של ההווה, כמשהו יציב ובר קיימא, היא המתעתעת. 

האדם המודע, לא רק מודע לאספקט הפרדוכסלי של הזמן, אלא גם לאספקט הטרגי שלו. והטרגיות של הזמן באה לביטוי בכך שההווה שניתן לנו נגזל מן העתיד ובכך מקרב אותנו לחוסר היותנו. וזהו אכן קיום טראגי כי מה שעכשיו, קיים רק כי הוא לווה מן העתיד. אנו קיימים בזמן הזה, מתוך כך שאנו שורפים את המשכיות קיומנו. משל לאדם שמצליח לעמוד על ריצפה שמפרידה בינו לבין תהום, רק בכוח העובדה ששולי הרצפה הולכים ומתכרסמים. כלומר, יציבות הרצפה תלויה בהצטמצמות השוליים. וכשאלו יגיעו למרכז, האדם יפול לתהום. 

האדם המודע, מודע לארעיות וחוסר היציבות של ההווה, בכל רגע ורגע. הזמן מדבר אליו וכל הזמן הוא מפנים את עובדת ארעיותו הבאה לביטוי בנסיגתו והתכווצותו הבלתי פוסקים. 

ג. הגוף:

האדם המודע קשוב לגופו, יודע מה מתחולל בו, וזאת דרך האזנה לגופו. גופו אינו כלי או מכשיר זר, אלא חלק אינטימי מישותו הכללית. הגוף מדבר אליו ויש ביניהם קשר קרוב. כך גם כלפי וביחס לגופות של אחרים. 

את גופו הוא קורא דרך חיבור לתחושות הזורמות אליו מגופו. את גופם את אחרים הוא קורא דרך שימת לב והבנה של הסימניים השונים שהם משדרים- שפת גוף. 

הוא מודע לחוסר ההפרדה בין גוף לנפש. תודעתו מכילה את שניהם; כשהוא מתייחס לנפש, הוא רואה את הגוף, וכשהוא מתייחס לגוף, הוא רואה את הנפש. 

עד כאן לגבי שלושת הממדים להם מודע האדם בעל התודעה הערה. 

אז מה נאמר כאן? מודעות אינה ניתנת מעצם הקיום. היא פרי של פיתוח והתפתחות או קפיצה קוואנטית. ולמודעות שלושה מרכיבים קונקרטיים:

 א. היא מתייחסת לכאן. הכאן – הוא ממד החלל. 

 ב. היא מתייחסת לעכשיו. העכשיו – הוא ממד הזמן.

 וג. היא מתייחסת לגופו של האדם ולגופו של האחר – היא ממד הגוף. 

כשאדם לא קשוב וער לשלושת הממדים הללו, הוא חי בשתי מציאויות כוזבות; ראשית במציאות חיצונית, טכנולוגית, ממודרת, נורמות חברתיות . ושנית, במציאות פנימית, כאוטית ואמורפית,  בה הוא משייט כרוח רפאים בטירה נטושה, מנותק מן המציאות, מפנטז חרדה או תקווה ביחס למה שקרה או יקרה לו. חי חייו כטלנובלה שבה שיאי האושר ותהומות הייאוש מתווים את גבולות המחוזות בהם הוא חי. 

גישת האדם הלא מודע הינה תמיד סובייקטיבית, מזדהה עם האספקט הפרסונלי,  עסוקה רוב הזמן בחישובים של רווח או הפסד במפת כיבוש טריטורית ה’טוב לי’. אצל האדם הלא מודע (או בעל רמת תודעה נמוכה) אין מציאות, הקיימת בפני עצמה, מנותקת מן האינטרס הסובייקטיבי שלו לחוות אושר מתמשך. רק הזדהות שלמה עם הגאות והשפל של מפת האושר האישי. 

ואכן, כשאין מטרה מחוץ לאדם, או מעליו, כל שנותר לו הוא להתמקד ולהתרכז בטובת ההנאה האגוצנטרית שלו עצמו. ואז, במקום להיות זרע שנוטע עצמו בעולם, הוא חוזר לעצמו וקובר עצמו בעצמו והופך הסוף לעצמו במקום התחלה לעולם. 

האדם המודע לא חי בתוך עצמו, המיקוד שלו בעולם, על שלושת ממדיו: 

1. החלל הבלתי נגמר המקיף אותו (המעניק לו פרופרוציה אמיתית לגבי החשיבות שלו ביחס ליקום). 
2. הזמן שכל הזמן אוזל (המעניק לו פורופורציות ביחס ליציבות של כל רגע בו הוא מוצא עצמו). 
3. הגוף שעוד מעט לא יהיה לו לא חלל ולא זמן, אבל בינתיים זה כל שיש (המעניק לו פרופורציות לגבי חוסר הממשות של הגוף הזה ההולך ודועך). 

כך שהאדם המודע מתעורר למציאות קשה;

א.  מבחינת החלל הוא גרגר קטן ולא ידוע ביקום קר וענק. לומד להבין שהיחסיות בינו לבין אינסופיות היקום, היא הרבה יותר בלתי נתפסת וענקית מאשר היחס בין אטום בתא ברגלו ובין הכוליות של גופו. 

ב. מבחינת הזמן הוא מתגלגל במהירות לקראת סופו, וכל רגע של חיים נגזל מן האפשרות שלו להמשיך ולחיות. 

ג. ומבחינת הגוף  הוא ישות הולכת ונכחדת, הזמן עושה בו שמות ומה שעכשיו הוא הרבה יותר טוב, ממה שיהיה מאוחר יותר. 

וכאן אנו מגיעים לפרדוכס הגדול של החיים; כי התוצר של מודעות לשלושת  אלה, הם חרדה, ענווה, וחוסר וודאות. ורק כשאדם חי כל הזמן עם שלושת גישות אלו ומצליח לא ליפול תחתם, הוא מצליח לחרוג מהיותו דמות דמיונית בעולם אמיתי. (וחריגה זו, מן העולם הדימיוני, אל העולם  האמיתי, לא תתרחש אם אינך נטוע בעיניים פקוחות בעולם כפי שהוא). 

–

גבריאל רעם

24.2.2007

הממדים הגיאומטריים של התודעה. 

חלק א’: הכל שטוח

הכל הופך ליותר ויותר שטוח.  

למשל אנו מבקרים במקומות מרתקים, אך מחמיצים את החוויה כי אנו עסוקים בלצלם אותה, ואז לראות אותה מעל צילום שטוח, או מעל מסך די וי די שטוח. פעם גם מסכי הטלויזיה והמחשב היום כמו תלת ממדיים, והיו להם גם עומק, היום כל המסכים שטוחים לגמרי. 

מסך “רב-צג” המציג דימויי “סימולקרה”, מתוך: Sky News.

מה שאנו רואים כאן, זו תמונה שטוחה רגילה של מסך טלויזיה, אך היא מאורגנת בצורה כזאת, שנותנת תחושה של עומק, בגלל השכבות השונות שמצויות מאחורי המגישים. 

וגם באמנות, יש נוף בטבע, אך אנו בדרך רואים אותו בביתנו כשהוא מונצח על גבי ציור שטוח. 

פעם היו מסתכלים במצלמה דרך עדשה שרואה לעומק, דרך המצלמה,  היום יש מסך ל. סי. די, שטוח, שעליו רואים את שמצולם. 

והישיבה הארוכה מול המחשב, משכנעת אותנו שניתן להתחבר לכל מקום בעולם ולבני אדם ואפילו לקניות, דרך הישיבה מול מסך שטוח. 

כל הראיה שלנו מסתגלת ומתרגלת לעולם שטוח. 

ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך אנו מקיפים עצמנו בחפצים מרובעים

 http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=2_16

ושטוחים. 

וגם דרכי הבידור שלנו: פעם היו הצגות, ומחזות, על בימה תלת ממדית, היום כמעט הכל עבר למסך שטוח של בית קולנוע או טלויזיה, או מחשב. 

רוב הזמן איננו מתקשרים עם אנשים בשר ודם – ישירות. אלא דרך מכשיר שטוח ומלבני ששמו טלפון נייד, שצמוד רוב הזמן לאוזננו, ודרך מכשיר שטוח זה, אנו מצויים בקשר עם הקרובים לנו ועם מה שקורה.  

ועל העיניים של רובנו מורכבות עדשות שטוחות. בין אם אלה עדשות ראיה, למיעוט, או עדשות שמכהות את אור השמש, כשאנו יוצאים החוצה. וכך אנו רואים את העולם, דרך פילטר שטוח. 

את הזמן אנו רואים דרך מכשיר שטוח המורכב על פרק ידינו השמאלית, ושם אנו רואים איך ובאיזה מהירות הזמן עובר. 

אנו מגיעים ממקום למקום על פס שטוח וארוך, דרכו ועליו מגיעים למחוז חפצנו. 

וגם אופי ואיכות המידע שאנו צורכים שטוח, אין בו כלום מלבד עצמו; אינפורמטיבי, פלקטי, חסר משמעות, מלבד הדיווח, או הדעה של הכותב. וגם הספרים שאנו קוראים, הם כרכים שטוחים ובהם דפים שטוחים. ואם הם סיפרי פיקשן, אזי בחלק לא קטן מהם, אין עומק מעבר לעלילה עצמה.

היום רואים פחות מחזות ויותר סרטים. וזה ההבדל העיקרי בין מחזה לסרט, במחזה יש עומק,  רבדים פנימיים, בסרט רק עלילה עתירת גירויים, ולעיתים רחוקות  עלילה פנימית, או התרחשות פנימית. 

גם אם נסתכל על גוף האדם,  היום מעדיפים את האדם השטוח, לא העגלגל. והדוגמנית המצויה, שטוחה כמעט לגמרי. 

אך תופעה זו לא נותרת בשדה הויזואלי, היא חדרה גם לחיינו הפנימיים, התקשורתיים והאישיים. 

השיחות שלנו, היחסים שלנו, ההבנות שלנו ותפיסת העולם שלנו, נמצאים בסכנה זוחלת של השטחה. 

אחד מחוקרי התודעה הידועים, קן וילבר, טוען כי רבות מן הרעות החולות בעולם נובעות מצמצום של אחד או שניים מן  הממדים של ערך כלשהו.  ואת התוצאה הוא מכנה בשם: “פלט לנד”, (Flat land) 

כאילו לוקחים בניין רב קומות ודוחסים את כל הקומות, הדיירים והרהיטים – למה שמהווה את הרצפה של קומת הקרקע. 

הנה למשל איור של שכונה בעיר, בממד אחד. 

ואכן כך הייתה נראית שכונה, בראיה חד ממדית. 

בקוביה הבאה מצויירים כבר שלושה ממדים:

אך בציור של הקוביה, לא ניתן באמת לראות את כל שלושת הממדים,  למעשה אנו רואים בה  רק רוחב ואורך, הנה ציור גם עם ממד העומק: 

 כך מבחינה גרפית, ויזואלית. כך המשל, אך בחזרה לנמשל; בני אדם והדרך בה אנו רואים את העולם. 

ובכן, אנו רואים את הדברים דרך פרזימות שטוחות,  היחסים שלנו והשיחות שלנו הן ברובן שטוחות וחסרות עומק. 

אנו מחמיצים את כל שהופך משהו לאמיתי, הרב ממדיות שלו. 

זה אומר כי לכל תופעה שאנו רואים, בין אם זו שיחה, מפגש עם אדם אחר, קריאה של יצירה ספרותית, נסיון להבין תופעה כגון הזמן או אהבה, או רעיון האושר – בכל אחד מהם קיימים  עוד אספקטים, או פנים, עוד ממדים, הנסתרים מעינינו. 

למשל תופעת הזמן. רובנו חיים את הזמן בצורה מקוטעת, צרה ומכווצת. רק הרגע הזה, ורק המקטע הסובייקטיבי והאינטרסנטי של הרגע הזה. אנו מזדהים עם אספקט האושר או הסבל שלנו בכל הנוגע לרגע הזה, ואז מצטמצמים רק למקטע הסובייקטיבי שלו לגבינו. והיות ואנו נעשים קבורים באספקטים האישיים של הרגע הנתון – אנו נעשים מנותקים גם מן הרצף והזרימה שקדמו לרגע הזה, (אל ממד העבר) וגם מן ההתפתחות האפשרית של הרגע הזה (אל ממד העתיד). תפיסת הזמן שלנו צרה וכלואה בחלקיק ממה שקורה עכשיו, מנותקת ממה שהיה ומן המגמות שיש בעכשיו שיכולות להגיע לעתיד. כדי לראות את העכשיו כרצף בין מה שהיה למה שיהיה, צריך נקודת מבט גבוהה יותר שהיא מעל מה שקורה לנו בתוך הרגע הנתון.ונקודת המבט הגבוהה ביותר היא מן הפרסקטיבה של המוות, ורק אז ניתן לחוות את ממדי הזמן של העבר והעתיד כרצף דינמי ושלם. 

אז מה הממדים הללו, שיאפשרו לנו לראות את הזמן, אדם אחר, או יחסים, או תופעה – על כל המורכבות שלה, כפי שהיא בפני עצמה? 

מן הסתם מדובר, שוב,  על שלושה ממדים: רוחב, גובה ועומק. 

חלק ב’: רוחב גובה ועומק

א. רוחב: מימד החלל והמרחב: מה מקיף וסובב את שישנו. 

כאן ניתן להבין את שפוגשים דרך מה שמקיף אותו, ויחסי הגומלין בינו לבין החלל שבו הוא מתקיים. כאן החלל שמקיף אובייקט לא פחות חשוב מן האובייקט עצמו. 

כשמימד הרוחב נוכח, ניתן לראות  גם את מה שמחוץ לתחום הראייה הרגיל: הצר והמוגבל. 

למשל: בממד זה אפשר להבין תגובות של אדם לא רק על פי הפסיכולוגיה והאישיות שלו, אלא גם ובעיקר על סמך התניות חברתיות, שדרים סמויים המשודרים אליו מן הרוב ומדמויות סמכותיות, כל זה שולט ומכתיב את התנהגותו, אך כלפי חוץ נראה שהוא החליט ופועל על סמך בחירה אישית שלו. 

ב. גובה: מימד האורך. כאן ניתן להתייחס למה שמעל לאובייקט, לחלקים היותר מפותחים ונאורים שבו. לאיזה רמות גבוהות יותר הוא יכול להגיע. מה האספקט הרוחני שלא בא לביטוי במה שנגלה. למשל בשיחה, אם מדברים על הבלי היום יום יום, ממד הגובה יתייחס ליכולת להביא לשיחה את הראיה הגבוהה שמתייחסת למכלול מנקודת מבט גבוהה יותר. הראיה ‘הגבוהה’, באה מכושרות גבוהים באדם, בין אם שכליים (חשיבה אבסטרקטית) או רגשיים (אינטליגנציה רגשית).

כאן ניתן לראות את  זה שמצוי מעל מה שישנו, לקחת בחשבון את הממד אליו ניתן לצמוח, או אליו להתפתח. 

למשל: ההבדל בין שיח גנרלים, אודות קרב, לבין שיח חיילים, הם רואים ומתייחסים למה שהחיים לא יודעים ומבינים.  

ג עומק: המימד הפנימי, זה שחבוי בתוך מה שישנו. התוכן והמשמעות.

זו הרמה של הסאב-טקסט. זה שחבוי, שנסתר,  שקבור עמוק בתוך מה שנאמר ומה שאנו פוגשים. כאן מה שרואים בחוץ הוא אך  רמז וסימבול למה שטמון מתחת לפני השטח. 

בפנים געש ובחש, אך מלמעלה הכל נראה שלו. כמו בני זוג שנראים הרמונים לגמרי אך בתוכם מבשילה הפרידה, עד שיום אחד נוחתת עליהם פרידה קשה וכואבת. היא כל הזמן הסתתרה בפנים, ורק מי שקשוב לממד הפנימי, יכול לפענח את האותות שמעל לפני השטח, כסימנים למה שמתרחש בפנים. 

בפנים, חבוי כל שמודחק ולא מקבל איפשור וביטוי בגלל: איסורים חברתיים והדחקות אישיות, מחשבות נסתרות, רגשות לא מבוטאים וכו’. 

למשל: סבא מכובד וחביב שכולם מעריכים ואוהבים אך בתוך תוכו הוא היה רוצה לשכב עם החברה של הנכדה שלו. 

שלושת אלה: הרוחב, הגובה והעומק, הם עולם הנסתר. הרז, הדרש והסוד, המצויים בתוך, מסביב ומעל  -הפשט ‘השטוח’. 

וגם אם אנו חווים חוויה אמיתית, משתתפים בשיחה מורכבת ועמוקה, או פוגשים יצירה רבת פנים – ברגע שכל זה מגיע לתודעה שלנו זה הופך לשטוח וחד ממדי.

וכך, בשעה שדרך התודעה הרגילה, השכיחה והחד ממדית – מתייחסים למה שגלוי, מובן מאליו, וחד משמעי – הרי שבמצב תודעה תלת ממדית – ניתן להתייחס בעיקר לסמוי, ללא ידוע וגם לאפל ולאסור. כל שנמצא מחוץ לתחום הצר, השטוח והרדוד של מה שקולטים בתודעה הרגילה. 

ואיך מצליח האדם המצוי במצב תודעה רב ממדי לראות ולשים לב לסמוי? ובכן, הוא מגיע לזה, לא דרך התעלמות מן הגלוי, להפך, הוא רואה בו שביל גישה, דימוי, סימבול ומטאפורה – לזה אשר קיים בשלושת הממדים שבהם בא לביטוי העולם האמיתי. 

אחד מסימני מצב תודעה שטוח ורגיל,  היא התייחסות  רק למה שנופל בתחום התפיסה המיידי, הצר, המובן מאליו והמקובל. ואילו חלק נכבד מן האמת  של ההחיים מצוי פחות בשגור ובידוע  ויותר במה שמצוי מחוץ למה שברור, ומובן מאליו. 

וכך, ניתן לשוחח עם אדם ולא לקלוט את האמת אודותיו, כי לוקחים בחשבון רק את מה שיודעים עליו ומה שהוא אומר, ולא את המשמעות הנסתרת של מה שנאמר. 

דוגמה טובה לכך היא שפת הגוף: התייחסות רק לממד הצר והשטוח של המלים, לא מלמדת שום דבר אודות מה שחי באמת באדם בזמן שהוא מדבר. ורק תקבע את הזולת במה שבא להסתיר. ותחסום את האמת שחיה באדם באותו הרגע. רק התייחסות לתלת ממדיות של הגוף: יציבה, תנועה וטון הדיבור – יאפשרו הצצה למה שמתחולל באדם באמת באותו הזמן. אמנם אנו רואים את הגוף, אבל זו ראיה חד ממדית, לא ראיה פרשנית, ש’פותחת אותו’ כדי לגלות מה קיים בו בתחום הנפש.  

(נסיון  דווקא לקחת מצב חד ממדי של תצלום ולהפוך אותו לתלת ממדי, על ידי פרשנות לא מילולית – ניתן למצוא באתר שלי המוקדש לניתוח צילומים. הניתוח לוקח אדם או מספר אנשים שמונצחים בצילום חד ממדי ומנסה להחזיר אותם למצב תלת ממדי על ידי ניתוח של שערים שמופיעים בחד ממדיות שלהם, דבר זה יהפוך את האנשים והיחסים המופיעים בתצלום, לאמיתייים. 

(כתובת האתר: www.ipaper.co.il/photo     )

אדם השרוי במצב תודעה תלת ממדי, מתייחס לזה שנופל בתחום הנגלה לא כאל זיבורית, אלא כאל כתב צופן, דרכו הוא אמור לחשוף את שלושת הממדים הנסתרים. 

וכך יוצא שהאדם המצוי במצב תודעה רב ממדי –  רואה את שהוא פוגש, בין אם זה ספר, אדם, שיחה, חוויה, וכו’ כגוף רב ממדי. 

ושם, בממדים שאינם נקלטים במצב התודעה שגור, חי מה שלא נאמר, מה שלא ידוע ומה שלא מובן מאליו. . שם,  בצללים, באפילה, בממדים הנסתרים הללו, שוכנת האמת.

ציור של קורנליוס אשר, ליטוגרפיה, 1944. שם הציור: Encouter

האנשים והחיות כאחד שהיו בהתחלה בתוך מסגרות כולאות של עיגול ואחר כך מלבן, עוברים מקיום חד-ממדי אל קיום של שלשה ממדים ונפח. ממצב של טשטוש וכלא,  אל החיים אמיתיים. (ואז הצד החייתי והאנושי שבאדם, יכולים ללחוץ ידיים ולהשלים זה עם זה).

חלק ג’: מה משטח את התודעה?

התודעה, כפי שאנו מכירים אותה ביום יום, היא כמו מזרן אויר, שבדרך כלל מצוי במצב צמוק ושטוח. אך כשהוא תופח ומתמלא אויר, הוא הופך לבעל עומק, גובה ורוחב.  עובר ממצב של תת פעילות, למצב של פעילות. ואז אפשר לשים אותו על מימי התת תודעה ולא לשקוע. אלא לצוף ולהגיע למקומות שגלי התת תודעה נושאים אותנו אליהם.  

התודעה היא בעקרון יצור תלת ממדי, אך בדרך כלל היא שטוחה, צרה ונמוכה.  

וכאן יכולה להשאל השאלה העיקרית: מדוע? מה גורם לה להשאר במצב הזה? מדוע שלושת הממדים לא באים לידי פעילות בדרך כלל. 

ובכן משהו מפריע לה:

א.      לעבור ממצב צר למצב רחב: כלומר במקום לראות את המובן מאליו, לקחת בחשבון גם את ההקשר. 

ב.        לעבור מצב של נמיכות למצב של גובה: כלומר לקחת בחשבון גם את האספקט הרוחני או הנפשי, ולא רק החומרי והטכני. 

ג.        לעבור ממצב של שטחיות ורדידות למצב של עומק: דהיינו להגיע למצב של חיפוש וקליטה של תוכן, משמעות והבנת עומק. 

ומה שמפריע לה לא בא מן הצד הגבוה של המערכת האנושית, דווקא מלמטה…

אנו רגילים כי במערכות רבות השליטה, הפיקוח, או ההכוונה, באים מלמעלה. למשל בחברה או באירגון, ההנהלה וההנהגה באים מן המנהל הכללי.  בגוף האדם, הפיקוח על כל מערכות הגוף בא מן המוח. המוח שוכן למעלה, הוא עליון והוא מכוון ושולט על הנעשה במערכות הגוף. ואם יש בעיה בגוף או בנפש, כדאי לחפש אותה במוח. 

אך  בכל הנוגע לתודעה, המצב הפוך; השליטה באה מלמטה. וליתר דיוק מעולמות הרגש והיצר. כאן המצב הוא של מריונטה הנשלטת בהיפוך, מה שמתחתיה מכתיב את היכולת שלה להיות בשיא או בשפל. 

כמובן שזהו מצב בלתי נסבל, שבו תפקודים גבוהים תלויים במצב של תפקודים נחותים וגסים בהרבה, אבל זה המצב. 

ולמה הכוונה, ליתר דיוק? ובכן, למשל, הרגשות; מצב הרגשות מכתיב במידה רבה, מה יהיה מצב התודעה. ככל שהרגשות סוערים יותר כך שלושת הממדים יהיו מכווצים יותר. ובמצב של רגשות חסרי שליטה ומנוח, מצב התודעה יהיה צר, רדוד ושטוח. 

כך גם ההתניה התודעתית הבאה מכיוון היצרים.  ושני אלה, היצרים והרגשות, מושפעים מאוד מגירויים.. וככל שהגירויים יהיו עזים יותר מחד, והרגשות והיצרים פחות מסוגלים לדחות או לבלום את השפעתם, מאידך – כך יתדרדר מצב התודעה. 

המצב ‘התחתון’ שמאפשר מצב של תודעה מתפשטת וחופשיה: עמוקה, רחבה וגבוהה – הוא מצב של שקט רגשי וחוסר תנועה ייצרית. ככל שהשניים מרוגשים, חמים ומהירים יותר, כך יהיה מצב התודעה מוגבל יותר. 

במצב תודעה מוגבל, אנו קולטים רק מיקטעים ממה שאנו פוגשים. וככל שהרגשות פחות שקטים והיצרים יותר מגורים ולוהטים – כך המקטע שהתודעה שלנו מסוגלת לקלוט – יהיה מוגבל יותר. 

אך בדרך כלל, קליטתנו את המציאות נפגמת ומצטמצמת בשל מצב רגשות ויצרים חסר מנוח. 

ומצב תודעה מוגבל לא מאפשר חדירה והבנה של המציאות כמות שהיא. כמו צוללת שהפריסקופ שלה מצטמצם לכדי נקודה צרה, וכל שאפשר לראות הוא רק נקודה מן המציאות בכל פעם. במצב כזה רוב הצוות בצוללת יתרכז סביב מסכי פלזמה ענקייים שם יוקרנו סרטים וקטעי בידור. כלומר, בהעדר זיקה פנורמית למציאות, כל שנותר לאדם זה לטפח בתוכו פנטסיות המקשרות בין מקטעי המציאות שהוא מצליח לקלוט ובין מה שמתרחש בתוכו. 

וכאן אנו מקבלים שילוש לא קדוש של מצב ההוויה האנושי השכיח: תודעה מוגבלת- מצד אחד, רגשות סוערים ויצרים מגורים ולוהטים – מצד שני, ופנטסיות וסיפורים שהאדם מספר לעצמו – מצד שלישי. שלושת אלה יוצרים מצב נפשי מבולבל, מקוטע. והמקטעים מחוברים זה לזה בתפירה גסה, על ידי מיתולוגיות אישיות וסיפורים שנוח לספר לעצמך. 

למעשה ניתן להגיד כי כששלושת הממדים מצויים במצב של כיווץ, התודעה נמצאת במצב של תרדמה. ואילו כששלושת הממדים ממלאים את החלל הפוטנציאלי שלהם, התודעה מצויה במצב של ערות. 

ועם זאת, למרבה הפרדוכס,  תודעה ערה היא מצב קרוב יותר למה שאנו מכנים שינה, מאשר למה שאנו מכנים ערות:  כשאדם רק מתחיל להתעורר בבקר, התודעה שלו מצויה בשיא בכל שלושת הממדים, אך ברגע שהוא פוקח עיניו, הוא בדרך כלל מאפשר לעצמו להכנס מיד נכנס למצב של מאמץ ולחץ וזה הרגע בו התודעה נרדמת. 

במצב של מאמץ או לחץ נפשי, כשהרגשות מצויים במצב של מהומה והיצרים עובדים על גירוי יתר, התודעה נעשית צרה, נמוכה, שטוחה ועכורה. היא נכנסת לבית סוהר, ממנו המציאות רק נשקפת מבעד לצוהר חסום בסורגים.

 מבחינת גלי המוח, מצב המהומה הפנימית אותו אני מכנים עירות, הוא הוא מצב שנקרא: גלי ביתא. ואילו המצב שבין השינה המלאה של הלילה, ובין ההתעוררות המלאה של יציאה אל היום ההומה, היא מצב של גלי אלפא. מצב האלפא, שבו שלושת הממדים מצויים במצב פעיל,  הולך לאיבוד ברגע שמהומת היום מצליחה להכנס פנימה ולעשות בפנים בלאגן. 

גבריאל רעם. 15.2.2006

רשימת ספרים, וקישורים, על וסביב הנושא:

http://www2.iicm.edu/0x811bc833_0x000dacca

http://www.holotropic.com/booksnmusic.shtml

http://www.theory-of-everything.org/integral_politics.htm

http://www.edge.org/3rd_culture/renfrew/renfrew_p1.html

http://anzccart.rsnz.govt.nz/text/3dimensions.html

http://www.eurekalert.org/pub_releases/2005-09/uow-psu092805.php

http://www.arthuryoung.com/discovering.html

http://www.marxists.org/reference/subject/ethics/kant/reason/ch02.htm

http://siglab.technion.ac.il/~avi/horizon/Horizon_heb.htm

• Philip G. Zimbardo: Psychologie, Springer-Verlag, 5. Auflage 1992 
• Coren/Porac/Ward: Sensation and Perception, Academic Press 1979 
• Dan Dyckman: Das magische Puzzle, Bastei-Lübbe 1994 

על חוויה וידיעה

לא נחדל מחקר ותכלית חקירותינו כולן תהיה להגיע למקום שממנו באנו ולדעת את המקום לראשונה. (ט, ס, אליוט, ארבעה קוורטטים, תרגמה לעברית אסתר כספי עמ’ 55)

כל אחד חי את חייו. אך השאלה היא האם אנו רק חיים אותם, או גם יודעים אותם (ויודעים במובן התנכי של חדירה למהות. הפריה כדי שמשהו יוולד).

למה משולים חיים לא ידיעה? לבחור המאוהב במישהי ולאחר ספקות, אי הבנות ודחיות רבות, היא באה אליו בשנתו ומנשקת אותו על שפתיו. והשאלה כאן היא האם היא נישקה אותו? ובכן היא אכן נישקה אותו, אך הוא לא נושק על ידה. כלומר, זו הייתה נשיקה רק עבור צד אחד, הצד המנשק. כי הוא לא ידע שנושק. כך שאם הוא נושק אבל אינו יודע זאת, הוא לא נושק. 

אם אתה חווה משהו ואתה לא יודע שחווית או מה חווית – לא חווית.

החיים הם יותר בידיעה של החוויה מאשר  בחוויה עצמה. החוויה היא תנאי התחלתי אבל לא מספק.   

לחוות את שעברת – זה האספקט הצרכני. לדעת מה עברת – זה האספקט היצירתי. 

האדם יכול לצרוך את חייו, או ליצור אותם. החוויה היא חומר הגלם, הידיעה היא העיבוד של חומר הגלם.   

נגר יוצר רהיטים מחומר הגלם של עץ. טבח יוצר תבשילים מחומרי הגלם של בשר, ירקות, חיטה וכו’. פסל יוצרים פסלים מחומרי הגלם של חימר, שיש, ברזל וכו’. ואנחנו, כבני אדם – אמורים ליצור ידיעה מחומרי הגלם של החוויה.

לרוב, כששואלים אותנו: ‘איך היה’? או: ‘מה היה’? אנו מסתפקים בציונים: ‘היה נהדר’, ‘היה ככה ככה’, או ‘היה לא משהו’. אך כל אלה אינם מה שארע, אלא התוויות של מה שארע.  ואת התוויות אנו מספקים כשאין לנו מה להגיד. 

וכדי שיהיה מה להגיד, צריך לחלץ את האמירה, מתוך זרם ההתרחשות של החיים. הידיעה לא באה מעצמה ולא באה בקלות. כדי לדעת צריך ללכת נגד הזרם של ההתרחשות, זרם שהולך מן הנביעה כלפי ההתדלדלות שלה, (כמו גל שמתחיל בים ומתנפץ בחוף).  כדי לדעת צריך לנוע מן ההתדלדלות בחזרה עד לנביעה. 

כדי לדעת צריך להכניס את הידיים לתוך הגוש של החוויה, לחפור ולדלות משם משהו שהאדם לוקח עבור עצמו, אחרת החוויה  כמו גוזלת ממנו את שקרה.

היא עוברת ולאדם עצמו לא נשאר כלום.

האדם יכול לעבור דרך חייו ולהיוותר עני מרוד; מנקודת גיל העמידה הוא מביט אחורה, יודע שקרה כל כך הרבה. ועכשיו? הכל עבר וכלום לא נותר.  רק ריקנות.

ואכן אולי האנלוגיה המוצלחת היא מעולם העסקים ומסחר: 

האדם שחווה בלא ידיעה – משול לאיש כספים שהשקיע ועשה עסקים ובסוף חשבון הבנק שלו נשאר כפי שהיה כשנכנס לעסקים. הוא אמנם פגש אנשים והביא סחורות ויצאו סחורות והוא עבד ועבד … אבל אם כל זה לא מתבטא בחשבון הבנק שלו (מתבטא חיובית, כמובן) – לא היה ערך לכל הטרנסאקציות המסחריות שעשה. 

אם הייתה השקעה ונעשתה עבודה ואין רווח – כאילו לא הייתה השקעה ולא הייתה עבודה. 

מכל חוויה שאדם עובר, עליו להתעשר במשהו;

כששואלים אדם לגבי חוויה שעבר: איך היה, או מה היה, או מה המשמעות של מה שהיה – במקום ידיעה הוא בדרך כלל מספק תירוצים: ‘אני צריך זמן לחשוב על זה’ –  תשובה זו יכולה להוות  סימן לכך שהוא לא  מחובר לידיעה. כלומר זה קרה אך הוא לא היה שם כדי לדעת. (כלומר הוא היה שם פיסית, אך לא תודעתית). הידיעה היא משהו שלא צריך לחשוב עליו, זה דבר שישנו, זה לא דבר שצריך לדלות אותו, כלומר: או שאתה יודע או שאתה לא יודע.

אם אתה יודע  – זה אמור להיות קיים בך באופן נגיש.

תירוץ נוסף קיים כשאנשים אומרים שהם יודעים רק אין להם את המילים. אם אתה יודע, אז יש לך את המלים. המילים הם המכשיר המיידי והנגיש של הידיעה, כמו שהגוף הוא המכשיר של הרגשות. (אם אתה מרגיש, הגוף חייב לתמסר את האותות. למשל, אם אתה נכנס ללחץ, הפנים חייבות להאדים, או צריכה להופיע זיעה, או המצמוץ מתגבר). 

אם חווית ואינך יכול להוציא את זה: עכשיו, במילים –בסופו של דבר לא חווית. אתה לא חווית אותה, היא  ‘חוותה’ אותך. אתה היית היסוד הסביל, אתה ‘בוזבזת’ בתהליך. 

ובדרך כלל הסיבה להעדר הידיעה,  נעוצה בהזדהות של האדם עם החוויה. במקום ליצור מרחק בינו לבין מה שקרה, הוא הלך בה לאיבוד. 

אמנם כשאתה חווה אתה צריך לדעת מה אתה חווה אך זה אמור לעבוד גם בכיוון ההפוך; כשאתה יודע אתה צריך לחוות את שאתה יודע. 

אך, כאמור, בעולמנו קיימת הפרדה בין השניים, הם לא עובדים ביחד; המודעות מופנית כלפי העולם החיצון והחוויה שלנו מתרחשת ללא מודעות. 

ובמילה: ‘חוויה’ – הכוונה לעולם הרגשות שלנו, לגביו  בדרך כלל אין לנו מודעות. ובמלים: ‘העולם החיצון’, הכוונה ללימודים ועבודה; שם הדגש על ידיעה, הבנה ומודעות. אך רצוי לא להביא או להכניס לשם רגשות, (את הממד החוויתי). 

התחושה הרווחת שהחוויה (דרך המדיום של הרגשות, בדרך כלל) תפריע לנו לתפקד. ‘מותר’ לנו להרגיש ולחוות לאחר שעות העבודה, בשעות הפנאי, דרך מדיום הבידור (בדרך כלל), וזאת כדי לשמש משקל נגד מפצה לשעות העבודה והלימודים שבהם הידיעה העקרה ‘יבשה’ לנו את מיץ הישות הריגשית. 

מי שאחראי להפרדה הזאת היא הנורמה החברתית. 

ולנורמה החברתית מצטרפת גם התחושה האישית של בני אדם רבים. הם מרגישים שהמודעות פוגמת בחוויה, ויש תחושה של “תן לדברים לקרות… כלומר: “אל תנסה לשאול יותר מדי שאלות ולחשוב יותר מדי”. כללית ישנה תחושה שללכת לאיבוד בתוך החוויה זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות לגביה. ומתייחסים לאלה שמצליחים “פשוט לחיות”, דהיינו, לשמוח ולרקוד ולא לחשוב יותר מדי  – כאילו הם  יודעים לחיות, הם באמת נהנים מהחיים. בעוד אלו ששואלים יותר מדי, “חופרים” יותר מדי  – מקלקלים את החוויה. 

כך בדרך כלל: מה שאתה יודע מנותק ממה שקורה לך ומה שקורה לך מנותק ממה שאתה יודע. 

אך אלה חיים של בורות ושינה. ולא חיים של ערות וחוכמה. 

החכמה היא לחוות את שאתה יודע ולדעת את שאתה חווה.

וכאמור, מה שרווח הוא:

לדעת, אך לא אודות מה שאתה חווה. 

ולחוות, את לא את שאתה יודע. 

כלומר, אנחנו לומדים  ומפתחים ידיעה אודות תהליכים מכאניים, כללים וחיצוניים אבל לא אודות החוויה הפנימית והאישית  שאנו עוברים בחיינו.

סטודנט הולך לאוניברסיטה  ולומד. אין מימד חוויתי בלימוד שלו, הוא יושב ולומד אודות דברים שלא עושים לו כלום באופן אישי, בכאן ועכשיו החוויתי שלו.   

החוויה שלו לא פעילה, הוא נכנס לאוניברסיטה ואין לו שום חוויה,  אלא אם כן מישהי מתכופפת והוא רואה לה חלק מהחזה…

ואותה הפרדה (בין חוויה לידיעה) קיימת בשיחות של בני האדם; בדרך כלל מחליפים, או מוסרים – ידיעות. אך אלה ידיעות מתות, חסרות דינמיקה אישית וריגשית. מדברים על: איך להתקין מכשיר חשמלי, כמה תוכל להרוויח עם תקנה מכונית זו, או מכונית אחרת. איזה מזון משמין יותר ממזון אחר וכו’. 

אך יחד עם זאת, אף אחת מהם לא מתקיימת קיום בלעדי וטהור. למעשה החוויה והידיעה תמיד נמצאות בדיאלוג, אך בדרך כלל לא זו עם זו, אלא כל אחת מהן – עם האגו. האגו נכנס כל הזמן לתמונה. גם אל החוויה וגם אל הידיעה. האינטרס האישי הריגשי פולש ומפריע. 

האגו משתלט על החוויה וגם על הידיעה.

הוא משתלט עליהן בכך שתוך כדי החוויה או הידיעה, יש רעש רקע, חצי מודע, או לא מודע כלל -של עיסוק יתר בעצמנו, באושרנו, במיצוב החברתי, הבינאישי, התחרותי – שלנו בעולם. במצב רוח העכשווי שלנו ועד כמה אנו מאושרים. 

כך שאין ניתוק בין המחלקות השונות שחיות בנו, השאלה היא רק האם מחלקת הרגש (חוויה), ומחלקת השכל (ידיעה) משוחחות זו עם זו (ויוצרות תודעה) או מחוברות כלפי מטה (אגו). 

כך באדם שלא עבד על עצמו, שלא התבגר נפשית. ובגרות נפשית משמעה לנתק את הרגש והשכל מן האגו ולחבר כל אחת מהן עם השניה. האדם הבוגר נפשית צריך לרצות שהידיעה תחליף את האגו. 

כך שבתוך הידיעה תחיה החוויה, ובתוך החוויה תחיה הידיעה. כמו הסימבול הידוע של יינג ויאנג.

 אך אנו חווים אותם בנפרד, כשני קצוות של מטוטלת, או נדנדה; כשהלכנו עד הסוף (או כאילו עד הסוף) עם האחד, אנו מוצאים עצמנו נסחפים לקצה השני. 

מטוטלת – אנימציה

הפרדת המודעות מן החוויה היא בעצם מתכון לשינה. בשינה, אתה חווה, אך לא יודע את שאתה חווה. זה קורה לך, ואתה כמו בתוך סרט, אתה נזרק לתוכו. רק כשאתה ער – אתה מודע לאשר אתה חווה.  

בשינה אתה סביל, החלומות משתמשים בתודעה שלך כדי להקרין עליה כל מיני סיפורים. בעירות אתה המחליט, על ידי הפעלת המודעות, מה אתה רוצה להפיק מן השעות הבאות. 

בחיים, או שמשהו משתמש בך או אתה בו. או שהחיים חיים אותך או שאתה חי אותם. (ואתה יכול לחיות אותם דרך המדיום של הידיעה). 

החוויה עוברת, חולפת וכלום לא ישאר ממנה. אלא אם כן האדם יציל ממנה את הידיעה. אך היא, החוויה, לא תיתן לך בכזו קלות, היא תלחם והיא תרצה שתיבלע בתוכה.

יש כאן מעין מלחמה. ובדרך כלל החוויה מנצחת כי יש בנו משהו שרוצה להתמסר לדבר הזה, ללכת לאיבוד בתוך מה שקורה.

וצריך להתנגד לזה ולשחות נגד הזרם. ולעשות זאת זה לפתח שריר. צריך להתנגש עם החוויה. ולא לתת לה לעבור לפני הצלנו ממנה כמה טיפות של ידיעה. 

כיום האדם חי בסוג של סכיזופרניה. הוא חי בשתי מחלקות: 

מה שהוא יודע לא קשור למה שהוא מרגיש

ומה שהוא מרגיש לא קשור למה שהוא יודע

הוא יודע אודות דברים שאין בהם רגש והוא מרגיש דברים שעליהם הוא לא יודע ושאותם הוא לא מבין. 

בחיים יש כל הזמן פיצול, בעבודה צריכים לדעת מה עושים.

ובבית יושבים כמו שק תפוחי אדמה וחווים וחווים וחווים… 

כשהידיעה נעדרת חוויה, היא באמת מעייפת, מעמיסה, ואז רוצים לפצות בחוויה, המבוגרים מול הטלויזיה, והצעירים הולכים לדפוק את הראש

עד כאן הבנו מדוע האדם מפריד בין הידיעה לחוויה – באופן אישי, כי במקום לדעת מה קורה לו ולחוות את שהוא יודע, – כל אחד מהם נחמס על ידי האגו, שזו הישות הילדותית והלא מפותחת של העצמי. אך מדוע לחברה ישנו אינטרס כה מובהק להפריד בין השתיים?

ובכן התשובה היא, כי ההפרדה ביניהן מאפשרת שליטה בבני אדם…

כשהמודעות שלהם מנותקת מהידיעה, ניתן לעשות עימם כמעט הכל והם לא ידעו. והיות והם לא ידעו, הם לא ימחו ולא יתקוממו. 

ועד כמה שזה ישמע מוזר, לא רק האגו והנורמות החברתיות רוצות שנחווה מבלי לדעת, גם הטבע. אין לו עניין שנדע מה עובר עלינו. הטבע משתמש בנו כמו החברה, כמו האגו. ואם האדם לא עוצר ומנסה להציל מתוך הטבע משהו שהוא עכשיו יודע וקודם לא ידע, הטבע השתמש בו כפי שהשתמש בכל החיים האורגניים שקדמו לו. 

כלומר כדי לדעת, צריך לשחות נגד הזרם של שלושה נהרות אדירים: החברה, הטבע והאגו. 

החיים האמיתיים זה לא מה שקורה לך, אלא מה שאתה מצליח להציל, על ידי מאבק עיקש, נחוש ומרדני – מתוך מה שקורה לך. 

כדי לחיות באמת יש ללכת בכיוון ההפוך של החוויה. לזרום מחוסר הידיעה לידיעה

ויש קושי רב ללכת בכיוון ההפוך.

מי אתה? אתה זה מה שהצלחת להציל מתוך מהלכם של החיים.

אתה זה לא מה שקורה לך, זה מה שהצלחת להציל ממה שקורה לך.

זה היכולת לעצור את החיים ולומר רגע- אתם עד עכשיו השתמשתם בי, לקחתם אותי וזרקתם לי כמה סוכריות של עונג או הנאה, עכשיו אני רוצה לקחת משהו מכם.

האדם צריך לשאול עצמו: החיים עוברים, מה אני יכול להוציא מהם, אי אפשר לחיות את אותו הרגע שוב, חווית אותו, הוא נגמר. אבל אפשר להוציא מהם ידיעה, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממך. 

החיים משתמשים בנו, צורכים את האנרגיה שלנו, את הנעורים שלנו, את כושר הביצוע שלנו. (וכל זאת בשעה שאנו רודפים אחרי הנאה ותענוג). ובמקום שהם ‘יגנבו’ מכם את הדברים המתכלים הללו, אנו  צריכים ‘לגנוב’ מהם את הידיעה.

לסיכום: החיים עוברים ויש רק תפוקה אחת שיכולה להשאר אחריהם וזו חוכמה. את החוכמה מלקטים על פיסות פיסות של ידיעה. וכל ליקוט וליקוט – מפתח את שרירי התודעה. 

מאושר ומעובד על ידי גבריאל רעם, 3.4.207

===

….

חלק ב’- עולם השינה

פרק ראשון: לישון את חיים

“תמיד עלינו להיות במצב של הכנה, הכנה היא האמנות להישאר ער. אם אתה ער, יום אחד אתה עשוי לראות לתוך העולם האמיתי. אינך יכול לצפות להגיע לאותו עולם, אם אתה מתהלך כסהרורי בחלום. כמעט כל בני-האדם שרויים בתרדמה, אלא שאין הם יודעים זאת. אינך יכול להתעורר באמצעות קריאת ספרים המספרים לך שאתה ישן, אפילו אם מורה יאמר לך שהנך ישן, אתה עלול שלא להתעורר, אתה יכול להתעורר רק אם תרצה בכך, ולכן תתחיל לעבוד על עצמך כד לסלק את כל השטויות על מנת לגלות את טבעך, את מי ומה שהנך”.

חאמיד לראשיד. מתוך המחסום האחרון, מאת ראשד פילד, הוצאת פראג

השכל הישר אומר לנו כי כדי להבין למה אנו חיים – עלינו להתחיל להבין את עצמנו, עלינו לדעת את עצמנו, זו העצה של הפילוסופים הקלאסיים. אך נראה כי בתנאים רגילים אין אנו יכולים לדעת את עצמנו, גורדייף אמר כי האדם הוא מכונה -אוטומציה של ריאקציות וריאקציות לריאקציות. אנו מדמים לנפשנו שאנו בונים, יוצרים, נעים בערנות דרך העולם, אך אנו מהתלים בעצמנו.
אנו אבודים בחלומות בהקיץ, וכשאנו חושבים שאנו עושים, יוצרים וכו’ אנו פשוט לכודים בריאקציה פנטסיונית. אנו ישנים, איננו חופשיים. אנו ישנים, גם (ובעיקר) כשאנו מדמים בנפשנו שאנו ערים.
גורדייף גם היה זה שהציע שלושה נתיבים להתעוררות מן השינה הזו שלטענתו אנו קוראים לה ‘לחיות’:
הדרך הראשונה היא דרך הפקיר, – דרך הפאקיר דורשת שליטה גופנית על ידי תרגילים מפרכים.
הדרך השניה – – היא דרך הכומר, שזו דרך של דבקות, אמונה, דרך של הלב. הדרך השלישית, היא דרכו של היוגי, זוהי דרך הידע, של השכל. וגורדייף מדבר על הדרך הרביעית, שהיא שילוב של כל השלושה,
לפי פרופ’ יעקב נידלמן ” לאדם המודרני אין מושג עד כמה שכיחה הולכת השולל העצמית כשרק חלק אחד מן השלושה הוא הדומיננטי”.
ג’ון שירלי כותב – (ב”הצלליות של הרעיונות”) -כי כי חיינו מלאים באשליות, ובעיקר האשליה שחיינו נתונים לניווט שלנו, שאנו חופשיים לבחור.
זה מדהים – מוסיף שירלי -עד כמה אנו לא מרגישים את עצמנו כלל, אפילו גופנית. אנו חיים בגופנו, אבל ממעטים לחוש מה עובר בו. באותה מידה מדהים לדעת כי חלק נכבד מן התנועה של רגשות ואינסטינקטים בנו אינה מוחשת לנו כלל. אנו מונעים על ידי אימפולסים לא מודעים. הכוחות העיקריים מאחורי הדרך בה אנו חיים את חינו, אינם בקשר עם תודעתנו. אפילו איננו יודעים מהי התכונה המרכזית של אישיותנו.
אז האם קיים בנו משהו נוסף? משהו חי ויודע? או שהכל זה מצבור לא מודע של אינסטינקטים ותגובות מכניות? האם קיים עקרון מרכזי בתוכנו? מעין פנינה בתוך הצדף הזה של חיינו?
אם כן, אז אליבא דה-גורדייף – מעט בני אדם הצליחו להעיר את ‘אותו משהו חי ויודע’, מעטים הצליחו להתעורר, אנו חים בעולם של ישנונים. והנה משפט אופייני שלו: ‘ האדם יכול להיוולד, אבל כדי להיוולד הוא צריך קודם למות, וכדי למות עליו קודם להתעורר’!
וכך נוסף לנו ממד נוסף לחיים: ערות. חשבנו כי אנו ערים, אך זה רק ברמה המוגבלת הנוכחית, כמו ש’לדעת’ ברמת בית ספר יסודי אינו ‘לדעת’ ברמה של אוניברסיטה. ולהנות מאוכל ברמה של מזנון אינו כמו להנות מאוכל ברמת מסעדת שלוש מזלגות – כך להיות ער ברמה אחת פירושו – לישון ברמה אחרת.

וכך חיינו משתרעים בין שינה וערות. ומאבק עד קיים בין שתי הממלכות הללו. ואנו בתווך; בבוקר אנו מסרבים להתעורר וזאת כי ממלכת השינה לא מוותרת עלינו, מפתה אותנו בעוגיות חלומות מתוקות, מספרת לנו כי החלום עוד לא נגמר. כמו בת זוג או בן זוג שחשים שהם הולכים להינטש, ואז הם עושים כל שביכולתם, מפיתוי, תחינה ואיום כדי שהאהוב והאהובה לא ינטשו. ואם אכן לא תהא סיבה חיצונית, במקרים רבים נמשיך לישון ולישון עד שיתעפש מוחנו.
מנגד, בערב, אנו מסרבים להירדם. ממלכת היום והעירות גם היא לא מוותרת עלינו, גופנו כבר כבד, העיניים נעצמות, ואנו רוצים עוד שביב חוויה, עוד דבר לעשות, להספיק עוד משהו. דוחים ודוחים. חשים פסיכולוגית כאילו הצלחנו להציל מן הטימיון והאבדון של עולם השינה עוד כמה פירורים של חיים אמיתיים, השגים ורווחים.
ניתן להגיד שברמה עמוקה כולם משדרים לנו מסרים מעולם השינה. כשאומרים את המלה: שינה, זה יכול להביא תגובות שניתן לחלק אותן לשתי קבוצות קוטביות; האחת, רואה את השינה, כהתרעננות, מילוי מצברים, וגם כיכולת להתחבר לתת מודע. והשניה רואה את השינה דווקא כעירפול של המציאות, בריחה, פסיביות וניוון.
וכך גם היחס למלה עירות. ניתן לראות את היקיצה כמשהו שפוגש מציאות חד ממדית לינארית, שלא מאפשרת מקום לעומק ולמיסתורין של הנפש וההוויה הפנימית. וניתן גם לראות את היקיצה כמשהו שמגלה עולם עמוק, אפל, רענן, עוצמתי בחיות שלו, כשם שהוא פיוטי ברכות שלו.
ומבין שתי היקיצות הללו, החברה שלנו בחרה. אך האופציה בה היא בחרה היא מעורבת, מצד אחד אנו בעד המציאות, גירשנו את השינה, אנו פעילים ועושים, ממציאים דברים כמו חשמל וטלויזיה ושאר דברים שמחזיקים אותנו ערים למרות שהשמש כבר שקעה מזמן, וחושך ואנו עייפים. אנחנו לא מאמינים בדמיונות רק בבדיקות מעבדה מדעיות ובעשיה וביוזמה, דחינו את שעות השינה ואנו פעילים וערים עד שאנו נופלים מן הרגליים. ואנו גם גאים ומתפארים בכמה מעט אנו ישנים וכמה אנו קורעים לעצמנו את התחת. אך למעשה אין חולמים, והוזים גדולים ומסורים מאיתנו; גירשנו את השינה בדלת הקידמית והיא באה בדלת האחורית. אל תוך עולם העירות מסתננים סוכנים סמויים של עולם השינה, הם כדרכם, עושים זאת בחשאי, בתחפושת; דרך הטלויזיה, בין אם אלה פירסומות, קומדיות או אופרות סבון. דרך ירחונים, עיתונים, סרטי קולנוע. ואף רומנים, סיפורים, שירי פופ ועוד ועוד. וגם הדרך הדתית לא נעדרת סממנים מעולם השינה והחלומות, מילים כמו: תקווה, אמונה, וכו’. וכבר אמר על הדת זידגמונד פרויד: “אופיום להמונים”. תנועות העידן החדש, מביאים אלינו ניחוחות מתוקים ומענגים של עולם קסום, של שלווה, אהבה, נתינה וריחוף רוחני מענג. וסוכני השינה קיימים גם בכמה מעמודי התווך של התרבות הקיימת; למשל האמונה העזה בכוחה של האהבה הזוגית; להציל, לרפא, לבנות עתיד חדש. וגם ילדים ומשפחה, לפי עולם השינה, הם אינם משהו לא יודעים להתמודד עימו והקשיים רק נערמים; המשפחה לא עומדת בלחצים של המציאות והילדים עושים רק בעיות וצרות, לא לפי עולם השינה המשפחה והילדים הם תגמול נפלא ומתוק שבתוכו נמצא את כל שאי פעם פיללנו לו. ומה עם הפוליטיקה? האם היא כולה מציאות וערנות? או שמה גם שם ניתן למצוא חלומות אודות עולם צודק, טוב, שיווני ומלא בהגשמת מישאלת האושר של האזרחים שיצביעו למפלגה הזו. ומה עם עולם הצרכנות והמוצרים המפתים? גם שם רוקמים חלומות, כל מוצר שנקנה הוא נציג של עולם שינה, שהסתנן על עולם העירות ומרדים אותנו למציאות הקשה ומלחש באוזנינו ש’עכשיו משקנינו את המוצר חיינו יהיו נהדרים’, החלום הולך להתגשם.
השאלה הגדולה היא: האם אנו ערים כדי לחלום את חיינו, או ישנים כדי להתעורר למציאות חזקה, חוויתית, עוצמתית, שבה לכל רגע יש כיוון, מטרה ומשמעות? הרי השינה שלנו מתחזה למציאות, אנו ישנים ולא יודעים שאנו ישנים, אנו חולמים שאנו ערים. אך גם בעירות, אנו ערים אך חולמים תוך כדי ערות חלומות ממחוזות השינה. חולמים שמחר יהיה יותר טוב, שילדים זה שמחה, שהאהבה היא גאולת כל כאבי הלב. שהרפואה מביאה לנו מזור, והפסיכולוגיה – אושר ואיזון נפשי. והדת – שלווה רוחנית ומפגש קוסמי עם אלוהים. שהספר הבא יפתח בפנינו את עולם החוויות הפנימי. שבכלל מחר יהיו בו דברים שלא היו היום. צריך כוח ועוצמה נפשית אדירים להגיד לעצמך כי עולם הערות הזה, הוא מה שיש, וכי במציאות הדברים לא נעשים טובים בדרך כלל יש טרגדיות, מחלות, תאונות, הזדקנות שלא לדבר על מוות. ובכלל חוק מרפי הוא החוק השליט. וכי מה שיש היום רוב הסיכויים שהוא ימשיך מחר בצורה פחות ורודה. זו המציאות זה עולם העירות. אלה החיים. ובזה עוצמתם וחיוניותם. אך אנו, מוצאים את המציאות הזו קשה מדי עבור מחותינו, ואנו רוצים להמשיך להיות ערים לכאורה; פעילים ויוזמים ונעים, אך כל זאת כל עוד נוכל להמשיך בתודעתנו לישון ביחס לדברים הקשים והבלתי משתנים של החיים ולחלום אודות עולם נפלא שאוטוטו הוא כולו שלנו.

אחד הספרים המופלאים שבהם המחבר עושה את אותה איפכא מיסתברא, שכולנו עושים כל הזמן; בין שינה לערות, בין חלום למציאות, ערים אך חולמים בהקיץ, ישנים, אך חולמים שאנו ערים. הוא ‘עליסה בארץ הפלאות’, מאת לואיס קרול, שם המחבר משחק בין מציאות לבדיה, בין אמת בדויה לאמת מציאותית, ורק כשהוא הופך את הכל הוא יכול להגיד לנו משהו על החלום שאנו חולמים ושלו אנו קוראים: ‘חיינו’:

“בואי נשקול מיהו שחלם בכלל, זוהי שאלה חשובה עד מאד… אם לא אני הייתי זאת, היה זה המלך האדום אכן, הוא היה חלק מחלומי – אבל גם אני הלא חלק מחלומו הייתי… “
*
“מחשבתה הראשונה של עליסה היתה כי בוודאי ראתה בחלומה את החדקרן ואת האריה ואת השליחים הסקסוניים המשונים. אולם הצלחת הגדולה הייתה עדיין מוטלת למרגלותיה, אותה צלחת שעליה ניסתה, קודם לכן, לפרוס את עוגת השזיפים. “אם כך לא חלמתי חלום, על אף הכל”, הרהרה עליסה. “אלא אם כן… אלא אם כולנו חלק מאותו חלום, אבל אני מקווה שזה החלום שלי ולא של המלך האדום. אני לא אוהבת להימצא בחלומות של אחרים…”
*
“בואי התבונני בי!”
קראו טוודלדי וטווידלדאם לעליסה. הם אחזו את עליסה בשתי ידיה והובילו אותה אל המקום שבו שכב המלך וישן…
“אני חוששת שהוא יצטנן אם ימשיך לשכב על העשב הרטוב”. אמרה עליסה, שהיתה ילדה חכמה וטובת לב.
“הוא חולם עכשיו”, אמר טווידלי, “ועל מה את חושבת הוא חולם”?
“איש לא יוכל לנחש זאת”, השיבה עליסה.
“מה, את לא יודעת?! הוא חולם עליך”. קרא טווידלדי כשהוא מוחא כפיו בשמחת ניצחון.
“אילו הפסיק לחלום עליך היכן את חושבת היית נמצאת עכשיו”?
“באותו המקום שאני נמצאת עכשיו, כמובן”, השיבה עליסה.
“איזו שטות!” אמר לה טווידלדי בבוז. “תהיי בשום מקום. את לא יודעת שאת, בסך הכל, הדבר שהוא חולם?”
“ברגע שהמלך יתעורר משנתו”, הוסיף טווידלדם בשמחה לאיד, “תתנדפי מיד! פוף! ושוב לא תהיי. כמו שלהבת נר…”
“לא נכון! לא נכון!” קראה עליסה בהתמרמרות. “ובכלל, אם אני רק מה שהוא חולם, אז מי אתם?”
“אותו הדבר!” קרא טווידלדם.
“אותו דבר! אותו דבר!” הצטרף טווידלידי.
השניים צעקו בקול כה רם עד שעליסה נחרדה ומיהרה להשתיק אותם:
“ששש! אתם עלולים להעיר אותו ברעש נורא שכזה!”
“את שוב מדברת שטויות על להעיר אותו”, התפרץ טווידלדם. “את אינך אלא אחד הדברים שהוא חולם. את יודעת יפה מאוד שאת אינך אמיתית”.
“אני כן אמיתית! כן אמיתית!” פרצה עליסה בבכי.
“גם אם תבכי בלי סוף לא תוכלי להיעשות אפילו טיפה יותר אמיתית על ידי הבכי”, אמר טווידלדי. “לכן אין כל טעם לבכות”.
“אילו באמת הייתי לא אמיתית”, אמרה עליסה כשחצי צחוק מבצבץ מתוך דמעותיה, כי הכל נראה לה מגוחך וחסר שחר כל כך, “לא הייתי מסוגלת לבכות”.
התפרץ טווידלדי בבוז לתוך דבריה והטיח בה: “אני מקווה שאינך חושבת לך שאלה דמעות אמיתיות…”

פרק שני: האדם הישן

“מסכן קטן שלי, מה צר לי עליך! אין לך אסון גדול יותר מאשר להיוולד אדם. אם נאלצת לבוא לעולם, מדוע לא היית לפרח? מדוע לא נולדת פרפר? מדוע לא היית גוזל לאחת מצפורי היער? ככל שתגדל תתעצם יותר… אנשים מבקשים לדעת. בוב, מה רב הכאב בחיפוש אחר הסיבות, המטרות, השבילים, הדרכים, המשמעויות, מה רב המכאוב… האם המאמין אתה, בובו, כי אי פעם? האם באמת אתה סבור כי באחד הימים? כי אולי, בעתיד? לא, לא. לא, שוב לא אומר דבר. אתה מעווה את פניך? דמעות עולות בעיניך? אל תבכה, בובו! אל תבכה! עוולות קטנות תבואנה- וכבר שכחת לבכות.
והחיים זורמים, זורמים…”
יאנוש קורצ’אק: “בובו”
*
“אל תחשוש, נשמתך מתה זמן רב לפי שאתה תמות”.
ניטשה
*
מרגרט אנדרסון בסיפרה: “The Unknowabale Gurdieff’ הוצאת ARKANA 1962, בפרק, The Unknown Doctrine כותבת כי בכל הדתות ובכל יצירות הספרות הגדולות, ניתן למצוא איזכור וסימוכין למצב החלימה בו נתון האדם. לכך שהוא חייב להתעורר. כל הדתות מדברות גם, בצורה זו אחרת, כי על האדם להיוולד מחדש. הגוף הוא זה שער, ה’אני’ ישן!
ולמה הכוונה? ובכן, המלה ‘שינה’ היא יותר מטאפורה מאשר קביעה עובדתית, הרי כשמדובר על שינה ברמת התודעה לא מדובר על אדם שלובש פיז’מה, נכנס למיטה והולך לישון, מדובר על חוסר תיפקוד ברמה מסויימת, על פסיביות תודעתית משתקת, על ריקנות רוחנית ונפשית. גורדייף ממחיש זאת במשל ידוע שלו. במשל זה הוא ממשיל את מצבו של האדם לבניין רב קומות, בו האדם שוכן במרתף נטול החלונות. כשהקומות העליונות גם מספקות נוף ומראה של מה שקורה בחוץ ומסביב וגם מספקות יכולת שליטה על הקומות התחתונות. משל זה מזכיר את הפרמידה המפורסמת של אברהם מסלאו, הפסיכולוג ההומניסטי האמריקני. בקומות התחתונות של הפרמידה שלו מצויים הצרכים ‘הנמוכים’; בשלב התחתון צורך במזון, משקה ושינה, אחר כך צורך בבטחון כלכלי ובשלב הבא צורך במשהו יותר מעודן ונפשי; צורך בחיבה, אהבה ושייכות ריגשית, אחר כך השלב הרביעי של צורך בהגשמת שאיפות, והשלב העליון – צורך בהגשמה עצמית. בשתי הדוגמאות מדובר על כך שהאדם יכול להישאר כל ימיו בשלבים או בקומות התחתונות, ולא לטפס את המקום שם הוא צריך להיות, המקום הגבוה. ובכן, בשתי האנלוגיות הקומות העליונות בגורד שחקים של גורדייף והשלבים העליונים בפרמידה – אינן מאוכלסות. ודבר זה נקרא בספר זה בשם: חוסר תפקוד ברמת תודעה גבוהה, או שינה. שינה, הכוונה שהחלקים הגבוהים בגורד שחקים, שאמורים להיות מאוכלסים, ששם גרים הדיירים, שמשקפים על הכל, דווקא הם שוממים, יש בהם קורי עכביש, שם דבר לא גר בהם, ורק קומות התחזוקה הן שעובדות וכך המשרת הוא שהפך לאדון.
השינה התודעתית משולה למצב היפנוטי. מגיעים לזה בתחילה דרך הסוגסטיה שמשרה החברה וההורים על הילד, ואחר כך הוא שוקע באוטוסגסטיה, לשניהם אפקט היפנוטי, מרדים. הכוונה למצב תודעה שבו האדם מתפקד בצורה מכאנית לגמרי. האדם במצב היפנוטי – יכול להאמין בכל דבר ושכל דבר הוא משהו אחר ממה שהנו. רק שהסוגסטיה והאוטסוגסטיה הינם ערמומיות וחרישיות, בעיקר עוברות דרך תקשורת לא פורמלית ודרך מסרים סמויים, בעוד שמהפנט בדרך כלל אומר שהוא הולך לעשות זאת, ולרוב לא יכול לעשות זאת ללא הסכמה ושיתוף פעולה של המהופנט.
האמת היא שכמו שבבוקר אנו שואפים להמשיך ולישון, בכל מאודנו, להמשיך ולהיות פסיביים, שדברים יקרו לנו ולא אנו להם, שהחלומות ימשיכו להציף אותנו במקום המאמץ שבערות ובפעילות – כך גם גם במצב התודעתי, יש לנו רצון לישון ולהמשיך לישון, לא להיות פעילים, לא לקחת אחריות, לא לדעת אמיתיות בוטות (כגון: אנחנו לא נשיג את כל שאנו רוצים, או רוב הסיכווים שמחר יהיה יותר דומה לאתמול מאשר למשהו אחר, שיום אחד נמות וכו’). אנו כה ישנים עד שאלא אם כן קורה משהו קיצוני שמכריח אותנו להתעורר לשניה – כמו שוק קשה וטוטלי – אנו נמשיך ונעשה הכל שנמשיך לישון.
אנו לא יודעים שאנו ישנים אלא אם כן אנו מתחילים להתעורר.
ישנו הבדל בסיסי בין מצב האנרגיה בחלום ובערות; בחלום אנו משתמשים באנרגיה שבה לא השתמשתנו במשך היום, בערות אנו צריכים ליצר אנרגיה. ואין המדובר על אנרגיה פיסית אותה אנו דווקא מקבלים בזמן השינה ומבזבזים ביום, הכוונה לאנרגיה רוחנית, זו אוזלת בזמן שינה ודווקא נטענת בזמן פעילות ובמיוחד בזמן פעילות נגד משהו. כמו שחשמל נטען בטורבינות נגד זרם המים, כך אנרגיה גבוהה בזמן הערות. כשאנו חולמים חלומות עשירים באמוציות אנו עשויים להתעורר מותשים מבחינה ריגשית, ועם זאת שיחה ריגשית אינטנסיבית, או מאמץ ריגשי על מנת לפרוץ מחסום ריגשי, דווקא יכול לטעון אותנו באנרגיה ריגשית עצומה.
*
“חבר אמר לי פעם שהטעות החמורה ביותר שניתן לעשות, היא לחשוב שאתה חי… אך האמת היא שאתה ישן בחדר ההמתנה של החיים”.
מתוך הסרט: “החיים בהקיץ”, מאת ובבימוי ריצ’רד לינקלייטר, 2001, פוקס המאה ועשרים

פרק שלישי: לראות, לדעת, להיות

אנו בני האדם, כמו במשל המערה של אפלטון, רואים צללים וחושבים שאלה המציאות, אנו הוזים את המציאות במקום לפגוש אותה. שתי עדשות חוצצות בינינו ובין החיים כמות שהם: א. התניה חברתית. ב. הפסיכולוגיה האישית שלנו.
עד שלא נצליח לזהות את שטיפת המוח החברתית ולהתעלם ממנה. ועד לא נפסיק להיות קורבן לפסיכולוגיה שלנו. אנו נחשוב שאנו חיים, אך בעצם אנו קרבנות. קורבנות סוציולוגיים, קורבנות פסיכולוגיים.
בגיל שלוש עשרה מתחילה התניה החברתית. האב, מייצג הנורמה החברתית, נדרש להקריב את הנשמה האותנטית של בנו יצחק על המזבח של אלוהי הממסד החברתי, ומאז הנער אמור לסגוד לנורמות החברתיות. כי נפשו הערה נרצחה, על המזבח החברתי.
דבר שונה לחלוטין קורה לפסיכולוגיה שלנו, בעוד שבגיל שלוש עשרה מוצג לנו אל זר, (החברה), שאותו אנו עובדים במקום להיות. הרי שמבחינה פסיכולוגית קורה לנו בדיוק ההיפך, אנו אמורים (בגיל 13 פחות או יותר) להיגמל מתלות בפסיכולוגיה שלנו ולהתחיל ולראות ולדעת את העולם לא דרך העיוות של האם זה עושה טוב למבנה הנפשי הספציפי שלנו או לא. להתעלות מעל לפסיכולוגיה ולאגו. וזה בדרך כלל לא קורה. וכך ישנה ברית מוזרה, בין מה שהוצג לנו באופן זר ובין מה שהיה אמור להתסתלק מאיתנו (אגו) והוא עדיין שם.
ושני אלה, כזוג הורים חורגים חוברים יחד כדי להאציל עלינו מצב ממנו אנו לא יוצאים רוב ימינו. מצב של שינה. שינה למציאות האמיתית. מה באמת קורה בין בני אדם כשהם נפגשים, מה באמת קורה לנו כשאנו מתגברים, מהם החיים באמת.
השינה מייצרת חלומות; ריהוט חדש, הקמת משפחה, התקדמות בעבודה, נסיעה לחו”ל, חלומות שבאות במקום לחיות באמת. לפגוש אנשים באמת. להיות ראויים לגיל הכרונולוגי שלנו במקום להיות צעירים לנצח.
אנו ישנים , והגרוע מכל, אנו חושבים שאנו ערים. שהרי הער יודע שהוא ער, הישן לא יודע שהוא ישן, הוא חולם שהוא ער.
במקרים מסוימים אפשר להסתכל על השינה כעל מוות, מוות קליני. המתים החיים, זומביס’. נראים חיים אך מה שבפנים מת. והמבט בעיניים אין משהו שמגיב. נשארו אינסטינטים, של פחד של חיבה, וכו’. הבעיה כמובן היא בכך שהישן לא יכול לראות שהוא ישן, כי הוא ישן ורק הער יכול לראות זאת. כמו בסיפור בסיפור המפורסם על ר’ נחמן (מוזכר כאן בפרק ‘שבירה והיפוך’) שם מסופר על המלך ויועצו שידעו שכולם יאכלו גרגירים שעושים אותם משוגעים, אך הבעיה היא שאם הם היחידים שלא יאכלו מהם, אז הם יהפכו למשוגעים, למרות שהם יודעים שהיתר הם שמשוגעים, ההבדל ביניהם לבין המשוגעים, שהמלך ויועצו יודעים ויודעים שהם יודעים בעוד שהרוב שאכל מן הגרגירים חושב שהוא יודע. אך למעשה הם חולמים את המציאות. חולמים את ‘שיגעונם’ של המלך ויועצו.
והשאלה היא איך הער יכול לבוא לבן אדם שהוא ישן אך מתנהג כער ולהגיד לו: ‘אתה ישן’.

*

“הצורך העצום שלנו להצדיק את קיומנו בעיני עצמנו יחד עם חוסר היכולת האינהרנטי לעשות זאת באופן מלא הן מתמצית הטרגיות העולה מ’ארץ השממה’. ולמרות הכל אליוט מנסח כאן תביעה קשה, חריפה, בלתי מתפשרת, ליקיצה מן התרדמת הרגשית, להתעוררות לחיים”.
מתוך ביקורת על ארץ השממה, מאת קציעה אלון, ‘ספרים’, .2.4.2002 עמוד 11

פרק רביעי: התרדמת התודעתית – כהמלכתה של הבינוניות

אנשים נורמלים זה הדבר הכי משעמם שיש”
אירי ריקין, בתכנית, בקריאה שניה, חינוכית, ערוץ 2, 23.6.2001
*

“האם החברה מודרנית וויתרה על חולי נפש ונרקומנים?
לא, החברה המודרנית, הקפיטליסטית, הגלובליסטית, המהירה, ויתרה על עצמה. וזאת הנקודה. כמו שויתרה על נרקומנים חולי נפש, החברה, הממסד יוותר על כל אוכלוסיה שתפריע לממסד עצמו. והיום יכול להיות מתנחלים, חמחר יכול להיות כאלה וכאלה, לא חשוב; פוליטיקה, כל אחד שיפריע לממסד, שהוא מחויב. למה הוא מחויב? למה יקרה בעוד שעתיים בבורסה, לזה הוא מחויב!”
ד”ר אנדרה וויסמן, מטפל בגמילה מסמים, מנהל מכון :מגמה” בראיון בערוץ 8, 29.7.2001
*

“דפרסונליזציה חלקית של אחרים מתרחשת ללא הרף בחיי יום יום ורואים אותה כנורמלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים על נטיה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו משחק תפקיד אחר”.
ר. ד. ליאנג, “האדם החצוי, הקיבוץ המאוחד, עמ’ 32.
*

“אדם זקוק לשיגעון מסוים, אחרת הוא לא יעז לעולם לחתוך את החבל ולצאת לחופשי”
ניקוס קאזנצקיס, זורבה היווני, הסרט

* *

מבחוץ הם נראים מסודרים, שלוים, מנהלים חיים על מי מנוחות. אך האמת שדרך אמצע זו היא חיפוי על שינה. מבחוץ זה: לא קשה ולא רך, לא חם ולא קר, לא בעד ולא נגד. רק רוצה ‘ראש קטן’ רק את חלקת האלוהים הקטנה שלי. כך הם נראים, הבורגנים. המעמד הבינוני, הבינוניים. הם תוצר של חיים מתוך שינה. וחיים מתוך שינה אומר לא להיות מסוגל לנקוט עמדה. לא להיות מסוגל לבחור בין זה לזה, אז זה גם זה וגם זה, ואז יוצא שזה לא זה ולא זה, זה סתמי, זה סתם, זה כלום. וזו דרך חיי הבורגנות: הם לא בוחרים בחיים הם מציירים מלמעלה חלום וורוד. לובשים מעל לשינה מחלצות של ערות ו… מעבירים אותה.
לא להיות ער – זה לא האנטיתיזה של למות, זה לא ההיפך של להיות, זה לחיות חיים שאין בהם שאר רוח. שאין בהם מעוף, שאין בהם תחושת סכנה. חיים כשהכל כבוי.
כי הישנים את החיים, אינם פסיביים, הם באמצע, הם מתפשרים. מתפשרים בין השינה של הרוח ובין הערנות של הגוף והיצר. וכך יוצרים באמצע יצור כלאיים בין ערנות הגוף ותרדמת הרוח. ויצור זה שמו: הזעיר בורגנות. מבחוץ הכל נראה חמישה כוכבים, וכשמתקרבים הם עשויים לא מאבק כוכבים אלא מפלסטיק קשיח. סינתטי, זול, ובעיקר אחיד: לכולם, כמו כולם. וזה מה שהולך לאיבוד עם הנצחת השינה כחיים; האינדווידואליות. הרוח החופשית. הבורגנות, משרתיה הנאמנים של הבינוניות.
הבינוניות היא הפשרה האולטימטיבית, בין השאיפות הראשוניות ובין מה שקיים. זה חיים במצב של תרדמת. כי לחיות חיים בינוניים זה לישון. לרדד את קווי המתאר הברורים של הדברים לכדי קלישאות אמורפיות שלא מזיזות לכאן או לכאן, הכל אותו הדבר. כל החיים הם באמצע; לא מריח, לא מסריח וזה קשה; כי שיהיו רעים, שיהיו אכזריים, שיהיו משהו בעל צבע ואופי, אבל המים הפושרים של הבינוניות מדכאים, בסופו של דבר, יותר מן הרוע.
ילדים או תינוקות לעולם אינם בינוניים. כל אחד מהם נושא עימו משהו יחודי, מעורר השתאות. למרות שראינו אלפי תינוקות וילדים, עדיין בכל אחד מהם ישנו משהו לא משוחזר, בעל חן אישי ומקורי. בינוניות הינה ספח מזדחל. אחת הקללות הגדולות ביותר בחייהם של אנשים. ואין כמעט אדם צעיר ששועט מלא תנופה לקראת החיים מלאי ההבטחה שעוד נכונו לו ואינו מתבונן בהוריו, בזקני ובוגרי השבט – במבט סולד על שום הבינוניות הקשה שפשתה בהם. ורובם מבטיחים לעצמם שלהם זה לא יקרה; תחושת המים העומדים והעבשים; השגרתיות, חוסר הברק והספונטניות – יש בהם משהו מבהיל. הצעיר מתבונן במבוגרים ואומר לעצמו: “אז בשביל זה כל מה שהם עברו היה כדאי”? ללמוד ולהתנסות רק כדי להגיע להיות אגם דלוח של מי שלא זורמים לשום מקום”?
הבינוניות כמחלה ניוונית קשה המתרחשת כה לאט, עד כי קשה להבחין בה, אך היא כמו שיתוק. ויום אחד זו וודאות סופית וסופנית. והנסיעה השנתית לטורקיה או טוסקנה היא פסגת המיצוי וההוצאה לפועל של הקיום.
ואין מדובר כאן רק על הזעיר בורגנים (עליהם ועל אחיהם הגדולים; הבורגנים, בקטע הבא), הנעים בין 09.00-17.00 מאחורי שולחן. ובין 20.00-23.00 על כורסת הטלויזיה. לא, מדובר לא על מרובעות חיצונית, אלא על בינוניות פנימית. על שקיעה ונפילה של המתח הפנימי. וזה קורה לאמנים ואנשי רוח – כפי שזה קורה לפקידים. מה שקרה להם הוא מחזור עצמי, שכפול של גנטיקה ידועה מראש. תפיסת עולם לעוסה, צרה, קונווציונלית. מאוד לא מקורית, כמו נפלו שבי בדפוס מסויים שמכתיב התנהגות ותפיסת עולם החוזרות על עצמן.
להיות בינוני זה לחיות באמצע, לא בצדדים, לא בשוליים, לא מהצד. לא רך ולא קשה, לא חם ולא קר, (כמו בשירו של נתן זך), והעיקר לא להיות שונה כלל. הדפוס השגור וההרגל הקבוע הם הסוהרים המחזיקים את הרב הממוצע במעצר מינהלי. כל התנהגות שהיא שונה, חריגה, קוראת תגר או שנויה במחלוקת – מקבלת מיד צנזורה קשה; ‘אנחנו אנשי דרך האמצע, הולכים איך ואיפוא שמקובל’. כך מתנהגים כולם.
אך מה שמעניין בבינוניות טוטאלית זו היא הולכת השולל העצמית. כי החריג, המקורי והמוזר – יודעים עליהם שהם שונים והולכים על דרך לא סלולה שלא ברור לאן תוביל. בעוד שהבינונים דווקא אומרים ומתנהגים בבינוניות הגדולה ביותר מתוך תחושה והרגשה שכך הם מקוריים וייחודיים. הם למשל פולטים את הפראזות הכי צפויות ושגורות מתוך מתן תחושה שזה עתה המציאו את משפט פיתגורס.
כי ניתן להיות בינוני ללא תחושה של “מה לעשות, זה מה שיש” בינונית בלבד, אבל לא. הם מדברים ונעים ומתנהגים בדפוס הצר וההמוני הזה, כמו מגשימים את הייחודיות האישית שלהם; בובה ממוכנת הנעה על ציר קבוע וצר, ועם שאיפות אגוצנטריות שרק מרגישות (באופן מאוד סוביקטיבי) אישיות מאוד אך הן נראות ומתנהגות כרפליקה חיורת של כל האחרים.
צריכים להודות, יש משהו תפל, משמים, ואפילו מתסכל במפגש עם בינוניות, עם חסר יצירתיות, מעוף, ברק, עם פקיד העושה עבודתו הבינונית, או עם תיאטרון שהרפטואר שלו בינוני, עם סופר בינוני, מאכל בינוני, שיחה בינונית. זה בסדר כשמדובר במימד הפיסי של הדברים; גובה בינוני, אף בינוני, טווח ראיה ושמיעה בינוניים – אך כשזה מגיע לרגשות, לנפש לחשיבה ואפילו לרוח – כאן בינוניות יותר ויותר נתפסת כמיים שנתעפשו. כי הרוח והנפש לא יכולים להיות בינוניים! הם חייבים להיות רעננים, חדשים ומפתיעים. מפתיעים על ידי כך שהם יוצרים שיאים על ידי עצם כוח החיים המפעם בהם. הרוח לא יכולה להיות בינונית, כפי שהים או פרח או דב לבן או כריש אינם יכולים להיות בינוניים, יש בהם משהו קצת עוצר נשימה. יליד אינדיאני לא יכול להיות בינוני, תינוק – כאמור – לא יכול להיות בינוני, יער או חורש – לא יכולים להיות בינוניים.
וככל שחושבים על כך יותר, רואים שבטבע אין כל כך בינוניות, הכל רענן ומתפרץ, חיוני. אין שום דבר בינוני בחתול, ניתן להתבונן בו שעות והוא תמיד מקורי.
וזה מעלה את השאלה; מה יש בנו, בני האדם, שהבאנו את הבינוניות לעולם? בינוניות שכוללת בתוכה תתי מושגים כמו: ‘הכל כמו כולם’. שום דבר לא יותר חשוב ממשהו אחר, תלוי אם כיף לך עם זה’, לא לעשות גלים, לא להתבלט (‘עם קיטבג? בלי קיטבג’?).
במפגש עם בינוניות ישנה התחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן רב. (או שאבק הצטבר על דפנות חפציו).
וזו בדיוק התחושה שמקנה הבינוניות; אויר עומד ואבק מצטבר (יונים חיוביים). משהו שנועד להישטף על ידי אויר ומיים כל הזמן, אך הפך לבית כלא של עצמו.
כי המדובר על בני אדם שלחופש ולפראות נולדו,
אדם, אם יקחו ממנו את הפראות, מה ישאר?
כמו אהבה, או דבקות דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר מייאש מאשר לראות אהבה, או דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהן הרוח הפראית של החופש המתפרץ.
הצעירים, אכן נושאים עימם מן הרוח הפראית הזו, אך אלה בעיקר הורמונים, זה עדיין לא קשור לרוח האדם, למשהו שטמון בו ויכול להשתחרר ולצאת לחופשי. זה אמיתי כשזה מתרחש דווקא כשהאדם בוגר ובשל מספיק לשאת באחריות של החופש שהוא נותן לו דרור בתוך ומתוך עצמו. שהרי זאת יש להבין; האנטי בינוניות לא צריכה להיות דווקא נחלתם של צעירים לא בשלים, וזה מזכיר משפט של ג’ורג’ ברנרד שואו שאמר כי ‘הנעורים הם דבר נפלא מידי מלבזבז אותו על הצעירים’…
וכך גם הרוח הפראית, חבל שהיא רק מתבזבזת על הנעורים הפוחחים וחסרי היציבות. היא תעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול מבחוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו’, אך בפנים הרוח הפראית המפעמת בעוצמה; יש בתוכם את אותו קול משולח הקורא בתוכם משהו כמו: “ואת רוחי ונשמתי לא יסרסו ויטילו אותה כמו כלב משוטט למעצר בית במלונה של הבינוניות”.
אך מה עשו לנו אחרי גיל 30, לאחר שהרוח הפראית עזבה את הגוף ושום פראות לא עברה אל או לא צמחה מן הנפש. כיצד זה התבייתנו. הפכנו מזאב ערבות לכלב נוח מזג, המכשכש בזנב עם כל ליטרת בשר שהוא מוצא לפניו, (או יותר נכון הוא מקשקש ביתר שאת מתוך תקווה שזה יביא לו את ליטרת הבשר הבאה). מה עם המרחבים הענקיים, עם הערבות הגדולות? כיצד הפכנו לכאלה צפויים?
אי אפשר להגיד שאנו גמדים, הרי אנו יוצאים לקרבות הקטנים שלנו, על התואר, על המשרה, על נצחון בויכוח עם בן\ת הזוג, על ציון לילד בבית הספר, על מקום חניה, על עדיפות בכביש, על גובה המס עם פקיד המס. לא, אנו בכל זאת למדנו שאסור לנו להתכופף, זה כן, אך עם זאת לא הצלחנו להיות גדולים; להיות גדולים יותר מן הרגע ומן ההזדמנות. נחתנו באיזה שהוא מקום באמצע הנוח, בבינוניות. לא קטנים ולא גדולים, לא כובשים ולא נכבשים, בינוניים.
כמו שכתב איבסן לקראת סוף ‘פר גינט’ שלו, (“פר גינט” ספריית דביר לעם, תמונה’, ע’ 228-231), פר משוחח עם מתיך הכפתורים (שליח המוות); הבא לאסוף אותו, וכשהוא נוכח ברוע הגזרה, הוא פונה אליו ואומר:
“פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. יתכן אמנם, כי שוטה אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.
מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עברות במחצית הפרוטה, ומאש התופת תנצל לפיכך, רק כרוב בני האדם בכפי תותך”.
יצירה נוספת שעוסקת באדם הבינוני, זה שאיבדברווח שבין הכסאות (של איך שכולם מתנהגים ואיך הוא מרגיש באמת), את חייו, זהותו ועצמיותו – היא השיר של ג’ון לנון על השום אדם, כלום אדם ‘אדם בשום מקום’:

Nowhereman
“He’s a real nowhere man, sitting in his nowhere land
Making all his nowhere plans for nobody.
Doesn’t have a point of view, knows not where hi’s going to
Isn’t he a bit like you and me?
Nowhere man, please listen, you don’t know what you’re missing
Nowhere man, the world is at your command.
He’s as blind as he can be, just sees what he wants to see
Nowhere man can you see me at all?
Nowhere man, don’t worry, take your time, don’t hurry
Leave it all till somebody else lends you a hand.
Doesn’t have a point of view, knows not where hi’s going to
Isn’t he a bit like you and me?
Nowhere man, please listen, you don’t know what you’re missing
Nowhere man, the world is at your command.
He’s a real nowhere man, sitting in his nowhere land
Making all his nowhere plans for nobody
Making all his nowhere plans for nobody
Making all his nowhere plans for nobody”.
John Llennon

וכדאי לציין כאן, כי אם יש בדברים אלו משום טענה, היא לא מופנית כלפי ההמון שנולד שקט וחי בשקט בינוני. יש חלק נכבד מן הבינוניים, שהתחילו את חייהם, עם הבטחות גדולות, לשינוי, למקוריות, ליצירה לחוסר התפשרות, ובמהלך החיים, המשרות הנכבדות, והפנסיה המצטברת, גרמו להם לשנות את הטון. האש שבערה פעם כבר לא בוערת כל כך. הם בינוניים לא כי הם כאלה, הם בינוניים, כי זה מה שהחיים עשו להם. הם הקריבו בכורתם לטובת הקונפורמיות ששכרה בצידה ולהם מוקדש הקטע הבא;
“מכרתם את החלום מוקדם מדי.
אומנם, בסופו של דבר נימדד כולנו על פי התוצאות שהישגנו (ועל-פהן בלבד), אך למה לצמצם את עצמך מהר כל-כך, כבר עכשיו, לממדי מנהל חשבונות העוסק אך ורק בחישובי רווח והפסד: “כדאי לי, לא כדאי לי”. “משתלם, לא משתלם”. כל זה מוקדם מדי! מה לגבי המסתורין? לגבי הקסם המופלא הזה הצובע הכל בצבעי םהחזקים מן החיים? הזדקנו מהר מדי. כה מהר הנחנו לשגרת המציאות הלחוטף את עפיפונינו ולהחליף אותם בניירות “מצב חשבון”.
אל תמכור את נשמתך בזול בעבור שקלי הכסף שיביאו לך הכרה ומעמד כאן ועכשיו. אל תמכרו את בכורת רוחכם בעבור נזיד העדשים של הביטחון הכלכלי, החברתי והמעמדי.
כי הרוח נולדה חופשית.
אני מתבונן בכם ואתם אפורים, משעממים, צפויים מראש, בינוניים.
הקהיתם את הפינות החדות, פצרתם את הזיזים והבליטות הנונקונפורמיסטיות, כדי שתוכלו להתאים לריבועים ולקופסאות שהיתוו לכם הממסד ודעת הקלה.
אתם נוהגים כהוריכם – חותרים אל הכלא הנוח, אל “הקופסאות הקטנות” (כשם שירו של פיט סיגר, זמר המחאה של שנות הששים. שהתריע בשיר זה על המנטליות הזעיר בורגנית מחוקת הפרצוף), שאליהן מגיע כל מי שנוהג כילד טוב, כעובד טוב, כאזרח טוב.
אך אתם מתים, ונשימתכם אינה נושאת כימה עוד את הניחוח הרענן של הנעורים והמקומות הפתוחים; עתה היא עבשה, חנוקה.

אתם מפחדים; מפחדים לשגות, מפחדים מן הבדידות, מפחדים להיות עצמכם. ועל ידי המלכת הפחד, אתם מכריזים אי אמון באינסטינקטים שלכם, באינטואיציה שלכם, בקולכם הפנימי.
התגרשתם מייעודכם ומאלוהיכם (יהא אשר יהא). נהפכתם לקטנים, לבלתי חשובים, לבינוניים ובני תחליף.
מכרתם את החזון, את ההבטחה, את השראתכם המקורית – בעבור לגיטימציה ובעבור מקום טוב באמצע, בהיכל שבו נמשכת כל הזמן ההצגה הגדולה של החיים. אבל היכל חייכם שלכם מרוקן וסגור. שום הצגה והתרחשות אינן מועלות בו, כי היכל חייכם מאכלס בתוכו עכשיו רק את רוח הרפאים של עצמיותכם המנוחה”.
מתוך: “החיים, המציאות ומה שנסתר”. מאת גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 199, עמ’ 151-152


(ועם זאת, מפעם לפעם, ישנם חריגים. הם לא יכולים לשכוח שפעם היה להם חזון, הם רואים את הבינוניות וההתקרנפות, והם לא יכולים להמשיך הם לא יכולים עוד למכור את בכורת הרעיון לטובת ה’מקום טוב באמצע’, ואומרים: ‘לא עוד’, זהו, עד כאן. למשל חבר הכנסת לשעבר אלי גולדשמיד, שב- 7.2.2001 הודיע בטלויזיה, כי אינו יכול להמשיך את כהונתו כחבר כנסת, וכי הוא חוזר לאלמוניות, ולחיים חסרי תהילה וכבוד. וזאת מכיון שאינו יכול לשאת עוד את הצביעות של יתר חברי הסיעה, את הפער בין הצהרותיהם הגבוהות ובין קידום האינטרסיים האישיים, הוא מורד אמיתי, שהקריב את טובת ההנאה האישית שלו בגלל חוסר יכולת להיות שותף למציאות שאינו יכול להסכים עימה בליבו. אני מצדיע לו, למרות שהוא חיפש את הצדק לא במקום הנכון {בפוליטיקה}).
*

“ביטחונו העצמי של הלוחם אינו הביטחון העצמי של האדם הממוצע. האדם הממוצע מחפש ודאות בעיניו של המתבונן וקורא לכך ביטחון עצמי. הלוחם מחפש חוסר-דופי בעיניו שלו וקורא לכך ענווה…”
קארלוס קאסטנדה, “סיפורי עוצמה”
*

“אדם ממוצע חושב שהתמכרות לספקות ולמצוקות היא סימן לרגישות, לרוחניות. לאמיתו של דבר האדם הממוצע הוא הדבר הרחוק ביותר מרגישות שניתן להעלות על הדעת. ההיגיון פחות הערך שלו הופך אותו מרצון למפלצת או לקדוש, אך הוא באמת קטן מדי בשביל התבנית הגדולה הזאת של המפלצת או של הקדוש”.
שם

פרק חמישי: על הדרך הרביעית ורעיון השינה התודעתית

“האדם המודרני חי בשינה; בשינה הוא נולד ובשינה הוא מת”
גורדייף, חיפוש אחר המופלא, עמ’ 77
*
“השינה היא התכונה העיקרית של הוויתנו”
שם, שם

*
“ההתעוררות מתחילה כשאדם תופס שאינו הולך לשום מקום ושאינו יודע לאן ללכת”
שם, עמ’ 173

* *

הדרך הרביעית:
ניתן לחלק את כל הדרכים האפשריות להתפתחותו של האדם לשלוש דרכים
בסיסיות. כל אחת מדרכים אלו מתבססת על מרכז מסוים באדם, או חלק
מסוים הקיים בהוויתו: האינסטינקטיבי-תנועתי, הרגשי או האינטלקטואלי. הן
נקראות בהתאם – דרך הפקיר, דרך הנזיר ודרך היוגי. דרכים אלה קבועות
ונגישות רוב הזמן בחיי האנושות. הן מצריכות חיקוי מושלם ועינויי הגוף או
מסירות דתית מוחלטת או יכולת שכלית ותפישה אינטלקטואלית חדה ולא
מעורערת. הן פונות לאנשים אשר אצלם מודגש בבירור מרכז אחד על פני
האחרים. אנשים אלה נקראים אדם מספר אחת, אדם מספר שתיים ואדם
מספר שלוש.

לחלק מהאנשים המעוניינים בהתפתחות אין יכולת להשתלב באחת משלושת
הדרכים ולמרות היותם שייכים גם הם לחלוקה של אדם מספר אחת שתיים או
שלוש, נמצאים במצב של איזון יחסי בין החלקים השונים של הוויתם. אנשים
אלה אינם מסוגלים להדגיש חלק אחד בלבד ולהתעלם מחלקים נוספים.
לאנשים אלה לא היתה יכולת להתפתח אם לא היתה קיימת דרך נוספת, אשר
מופיעה מדי פעם בהיסטוריה האנושית ונקראת הדרך הרביעית.

הדרך הרביעית היא דרך עתיקה מאוד ושורשיה נעוצים בעבר הרחוק, בתקופות
קדם הסטוריות. ניתן לראות את סימניה בבסיס של תורות שונות. הדרך
הרביעית מופיעה מדי פעם, במיוחד בזמן של שינויים חברתיים וגיאולוגיים.
בזמן הופעתה של הדרך הרביעית נוצרת אפשרות חדשה לכל אותם אנשים אשר
רוצים להתפתח אך אינם יכולים לעשות זאת באחת משלושת הדרכים
המסורתיות. זמן מסויים לאחר שהופיעה היא מתחילה להיעלם. במאה העשרים
הופיעה הדרך הרביעית מחדש והוצגה בעיקר בעזרת קבוצות העבודה והספרים
של גאורג איוונוביץ’ גורדייף ופטר אוספנסקי.

בנוסף לכך שהדרך הרביעית מאפשרת התפתחות לאנשים אשר אינם יכולים
לעשות כך בדרכים האחרות, היא גם מציגה שיטות חזקות וממוקדות יותר
המאפשרות לאלה ההולכים בדרך זו התפתחות מהירה יחסית, מרוכזת ומאוזנת
יותר. היא מציגה תפיסה פסיכולוגית וקוסמולוגית חדשה תוך התמקדות
בפיתוח התודעה.

הדרך הרביעית אינה רואה את האדם הרגיל כאדם. אדם במלוא מובן המילה,
הוא דרגה אשר אליה ניתן להגיע לאחר עבודה מאומצת ומרוכזת רבה. במצב
הרגיל, הדבר שנקרא אדם הינו מכניזם אוטומטי בלבד הפועל רק על סמך גירוי
ותגובה ולכן הוא נקרא אדם-מכונה. לאדם אמיתי יש רצון ותודעה. לאדם-
מכונה יש רק אגו דמוי רצון, המבוסס על חיקוי, הוא ללא תודעה ואינו יכול
לעשות דבר מעבר לתגובות הנוצרות על ידי גירויים. גם כאשר נראה שיש
באדם-מכונה רצון והוא החליט על דבר מה וביצע אותו, תראה התבוננות
ובחינה מדוקדקת שהרצון הוא למעשה רק תשוקה אשר הופעלה בעזרת גירוי
חיצוני או פנימי.

מצב זה, המצב בו אנו נמצאים ומעבירים את חיינו, נקרא שינה. זו אינה השינה
בה נמצא האדם במיטתו בלילה, אך היא רחוקה ממצב העירות בו נמצא האדם
האמיתי באותה מידה כמו מן השינה בלילה. במצב השינה נדמה לנו שאנו
עושים, פועלים, חושבים, מרגישים, מנהלים את חיינו ואת סביבתנו. למעשה
אנו ישנים וכל פעילותנו הנראית היא בעצם תנועה מכנית בזרם החיים
האוטומטי. כל מה שנקרא רצון, כל מה שנקרא החלטות, כל מה שנקרא חופש,
הוא למעשה רק שילוב של מקריות והצטלבויות של תשוקות שונות.

במצב השינה נוצרה אצל האדם-מכונה פסיכולוגיה, השונה ביותר מזו של אדם
מלא כפי שהוא צריך להיות. פסיכולוגיה זו התאימה את עצמה לשינה ומזינה
אותה. במצב זה האדם-מכונה שרוי בשקרים תמידיים, לעצמו ולאחרים, הוא
נמצא בדמיון בלתי פוסק. מצב זה של שינה נקרא הזדהות. האדם-מכונה מזוהה
ללא הפסקה. הוא מזוהה עם עצמו ועם כל הסובב אותו. האדם-מכונה, במצב
של והזדהות, רואה את עצמו כמרכז לכל הבריאה והסיבה לכל מה שקורה. הוא
מלא בדיעות על כיצד צריכים היו הדברים להתנהל אחרת מאשר הם מתנהלים
באמת. על כך שלא מביאים אותו בחשבון די הצורך.

הזדהות זו היא מחד תוצאה של שינה, ומאידך היא זו אשר מחזיקה את האדם-
מכונה ישן. הוא מאבד את זהותו ואינו עוצר אף לרגע כדי לשאול את עצמו מי
הוא, להיכן הוא שייך ולאן הוא הולך. במצב של הזדהות האדם למעשה לא
קיים ומתפקד כמכונה בלבד, אמנם מכונה מורכבת, אך אינה מודעת כלל
לקיומה.

גורם נוסף הקיים רק במצב של הזדהות ואשר מהווה מצידו מכניזם לשמירת
השינה, הוא ביטוי של רגשות שליליים. מנגנון זה, הנובע ממספר סיבות הנעוצות
בשינה, מהווה פתח לבריחת אנרגיה. כמנגנון הוא שומר את האדם מזוהה ואינו
מאפשר לו ראיה נכונה של עצמו. כמו כן, בטוי הרגשות השליליים, גורם לאדם
להתרוקן מכל אנרגיה אשר היתה יכולה לשמש אותו בהתפתחותו.

וכך, במצב השינה, כאשר המרכיבים השונים של המכניות תומכים זה בזה,
כאשר מצב של העדר תודעה, הזדהות, דמיון, שקר ושליליות משולבים יחדיו,
האדם-מכונה אינו יכול אף לראות את מצבו האמיתי. גם אם הוא קולט זיק של
אמת, למעשה אין ביכולתו להשתחרר ממצבו.

כך נמצא האדם-מכונה בבית כלא הלכה למעשה. הוא כלוא מאחורי סורגי
המכניות שלו ושל הסובב אותו ונתון להשפעת חוקים אשר קובעים כל פרט
בחייו, בהרגשתו ובהתנהגותו. כל התפתחות אזוטרית של האדם קשורה
לבריחה מכלא זה.

גורדייף ואוספנסקי היו שני רוסים שפיתחו דרך להקצת התודעה. הראשון היה גורדייף, ואחר כך אוספנסקי נפרד ממנו ואז לקחת את תורתו, גיבש ופיתח אותה. ובתחילה על גורדייף:
ג’אורג’ איוונוביץ’ גורדייף:

גיאורג איבנוביץ’ גורדייב, יווני-ארמני, פילוסוף , מיסטיקן, סופר ומורה,
נולד באלכסנדרופול שעל גבול רוסיה טורקיה בזמן כלשהו סמוך ל 1870
)תאריך מדוייק אינו ידוע(. כאיש צעיר הוא החל בחיפוש רוחני שהוליך
אותו דרך המזרח התיכון, מרכז אסיה, והמזרח הרחוק. מסעות מוקדמים
אלו מתוארים בספר פגישות עם אנשים מיוחדים שמאוחר יותר הפך
לסרט בבימויו של פטר ברוקס. דרך המסעות הללו הוא גילה את רעיונות
הדרך הרביעית. הוא הביאם למערב אירופה בשנת 1922 לאחר המלטו
מהתוהו ובוהו של המהפכה הבולשביקית. הוא החל ללמד בפריס והקים
את המכון להתפתחות ההרמונית של האדם, ליד פונטיינבלו. לימים,
המכון משך אליו דמויות ידועות באותה תקופה כמו קתרין מנספלד, א.ר.
אוראג’, מרגרט אנדרסן וג’יין היפ. לתורתו של גורדייב הייתה השפעה
הרואית על העולם המערבי. עקבות של תורתו ניתן למצוא בעבודות שונות
ומגוונות כמו אלדוס הוקסלי, ג.ב. פריסטלי, פ.ל. טרוורס, ד.ה. לורנס
וג’ורג’ ברנרד שואו. עבודתו המרכזית של גורדייב, סיפורי בעל זבוב
לנכדו, אשר טרוורס מתארה כ-“להגביה עוף אל החלל כמו קתדרלה
מעופפת ורוטטת”, יצאה לאור בשנת 1950 שנה לאחר מותו של הסופר.

אוספנסקי:

פטר דמיאנוביץ’ אוספנסקי, עיתונאי מוסקבאי מכובד, נולד במוסקבה ב
8781. ספרו הראשון, המימד הרביעי )9091(, הרים תרומה חדשה
לתאוריות המרחב והזמן, ה- טרצ’יום אורגאנום, )2191( ו- דגם חדש של
היקום )נכתב ב 4191( ביססו את המוניטין שלו כהוגה דיעות העסוק רובו
ככולו בבעיות הקיום של האדם. לאחר שפגש את גורדייב ב 5191, הפך
אוספנסקי לתלמידו, למשך שמונה שנים, למרות ניתוקי קשר בינהם
שנגרמו עקב המהפכה הבולשביקית והביאו את אספנסקי ללונדון ב 1291.
אוספנסקי תעד את עבודתו כתלמיד של גורדייב בספר חיפוש אחר
המופלא, שיצא לאור לאחר מותו ב 0591.

הספר הדרך הרביעית, הצגה בדרך של שאלות ותשובות של שיטת הדרך
הרביעית של רעיונות שלמד מגורדייב וגם יצא לאור לאחר מותו ב 7591.
אוספנסקי הרצה וערך פגישות, הן באירופה והן באמריקה עד למותו ב
1947.

גורדייף ואוספנסקי מחלקים את כל בני האדם לפי רמות הערנות של התודעה שלהם. הם מדברים על שבע רמות של תודעה שנעות מן הישנונית ביותר עד לערנית ביותר. הם מחלקים אותם לשתי חטיבות משנה; שלוש וארבע. שלוש נמוכות וארבע גבוהות, (הנמוכות הם מילה אחרת לתודעה במצב של שינה, בעוד ש’גבוהות’ זה מילה אחרת למצב תודעה ערה). לדבריהם אנשים נולדים לתוך שלושת התחתונות, , והמעבר לארבע העליונות לא קורה מעצמו וצריך תהליך או זרז, או עבודה עצמית. המדובר על שבע רמות שנמצאות בכל אדם, וההבדל ברמת התודעה בין אדם לאדם, בוא במרכז הכובד שבו שוכן האדם בתוך עצמו, ומרכז הכובד, כאמור, יכול להיות בשלושת התחתונים, (כפי שזה אצל מרבית בני האדם שלא עברו תהליך או ארוע של הקצה), או בשלושת העליונים. שלושת הרמות התחתונות מאכלסות את התפקודים המוטורים והאינסטקטיבים. 4 הרמות הגבוהות מאכלסות את התפקודים הרגשיים והשכליים של האדם. וכך אדם בעל רמת תודעה גבוהה, התפקודים הרגשיים והשכליים שלו בעלי מרכז כובד חזק יותר מאשר אדם בעל רמת תודעה מצועפת יותר, מרכז הכובד שלו הוא אינסטיקטיבי מוטורי.
וכך הם מחלקים את בני האדם לכאלה הקיימים בשבע רמות של תודעה. כשהנמוכה ביותר היא מס. 1. והגבוהה ביותר היא מס. 7.
אדם מס. 1 הוא אדם שהתפקודים האינסטקטיביים והמוטוריים שלו שליטים ומכריעים, בעדו שהתיפקודים השכליים והרגשיים מפותחים פחות. מה שמניע אותו הוא חמרני. והוא עובד על ידי חיקוי או שינון.
אדם מס. 2. אצלו התפקוד הרגשי הוא בעדיפות. נוטה לסנטימנטליות רגשנית. מה שחשוב לו זה האם הוא מוצא חן, או האם אחרים מוצאים חן בעיניו.
אדם מס. 3. אצלו התפקוד השכילי נמצא בעדיפות. החשיבה הגיונית, תיאורטית, לוגית אך ההבנה היא פשטנית ומובילה לאינטלקטואליזם.
אדם מס. 4. כאן מתחיל כאמור השינוי בתודעה, בידע וביכולת ההסתכלות. כאן האדם בעל תודעה עצמית נמוכה.
אדם מס. 5. הוא בעל תודעה עצמית גבוהה, והוא בעל תיפקוד ריגשי גבוה. מבחינת ידע, הידע שלו כב ר מקובע, מגובש ומובן. יש לו אחדות של הבנה.
אדם מס. 6. הוא בעל תודעה אובייקטיבית נמוכה. הו א מודע, הוא ער, אך עדיין לא מקובע בזה.
אדם מס. 7. הוא בעל תודעה אובייקטיבית מלאה. והוא בעל תיפקוד שכלי גבוה. ידע אינטואיטיבי, והוא בעל ביטוי אינטואיטיבי. זהו אדם שיש לו את הקיום השלם ביותר האפשרי, כלומר, מודע באמת, בזמן המודעות.

שבע רמת אלו מזכירות שבע רמות התודעה של מישהו שבא הרבה אחריהם, דיפאק צ’ופרה. רמה מס. אחד היא הנמוכה ביותר, רמה שבע היא הגבוה ביותר:
רמה 1. הגוף, סביבה פיסית: האדם מממש את חייו באמצעות משפחה, קהילה, תחושת שייכות, נוחות חומרית. כאן מצוי אדם שניתן לקרוא, לו: השורד, האמיץ, אך גם הפחדן, כי הוא פוחד מדחיה ונטישה.
רמה 2. אגו ואישיות: כאן האדם מגיע להגשמה על ידי כוח, השפעה, הצלחה ומעמד. כאן מצוי אדם שניתן לקרוא לו: הקרייריסט, נהנתן, וכו’.
עד רמה 3: שקט: האדם מממש את חייו על ידי שלוה, קבלה עצמית ושקט נפשי. תכונותיו: מרוכז בעצמו, פאטליסט, אוטנומיסט.
רמה 4: הידען שמבפנים: האדם מממש את חייו באמצעות תובנה, אמפתיה, סובלנות וסלחנות. האדם כאן מנסה להגיע להבנה ולמשמעות.
רמה 5. בורא שותף לאלוהים: האםד מממש את חייו על ידי השראה, יצירתיות וגילוי. מתוכונותיו: מלא השראה דמיון, אינטואיציה ויצירתיות.
רמה 6: הארה: האדם מממש אל חייו על ידי יראת כבוד, חמלה, שירות מסור ואהבה אוניברסלית. יש לו מודעות מוארת, אני מאוחד, והוא חי בחופש של עצמו.
רמה 7: מקור הכל: האדם מממש את חייו באמצעות שלמות ואחדות עם אלוהים: מתכונותיו: מסוגל להתעלות, ולמודעות מקפת וחודרנית.



כאמור, שלושת התחתונים הם מצב של שינה, ארבעת העליונים הם מצב של עירות, אך גם במצב של עירות יש דרגות; 4 ו- 5 הם מצב של תודעה סובייקטיבית, האדם עדיין מודע בעיקר לעצמו, ורק בשש ושבע יש לו כבר תודעה אובייקטיבית, כלומר הוא מוקץ וער לא רק לעצמו אלא לעולם, לחיים ולמציאות.
אנשים ברמת תודעה נמוכה, (1-3) לא רואים את האנשים ששייכים לרמות 4-7, כאנשים בעלי רמת תודעה שונה משלהם, מבחינתם הם נראים כמו יתר האנשים בשלושת הרמות התחתונות. אך האנשים ברמות 7-4 בהחלט קולטים את אלה ששייכים לרמות 1 עד שלוש. כלומר הקליטה היא מכיוון של ערות לשינה ולא להיפך.
וכך יש לנו שלוש רמות תודעה; ישנונית, ערה סובייקטיבית, וערה אובייקטיבית, ואם נצרף לשלוש אלה את המצב של שינה מלאה, אנו מקבלים 4 מצבי תודעה.

 1. הראשון הוא שינה.

 2. השני הוא שינה ערנית, לשם שייכים אנשים מרמות אחד עד שלוש. 

3. השלישי הוא תודעה סובייקטיבית, שזה כאמור, ארבע וחמש, (זכירה עצמית), כאן האדם זוכר את עצמו ללא הזדהות. כאן האגו נעשה יותר מצומצם והעצמי או הישות הפנימית מתרחבת.

 4. והרמה הרביעית והגבוהה ביותר היא רמה שמשייכת לעצמה את אדם מס. שש ואדם מס. שבע וזו רמה של תודעה אובייקטיבית. כאן יש מודעות גבוהה. כאן הוא יודע בבת אחת ללא שיפוטיות, זו תודעת הריק. 

1. ברמה הראשונה האדם ישן במיטה, פסיבי, וחולם.
2. ברמה השניה, שבה האדם שרוי בדרך כלל הוא עושה בדרך שלושה דברים אופייניים: א. הוא מדמיין. ב. הוא מזדהה. וג. הוא משקר.
ולגבי שלושת אלה יש להרחיב, כי הם מאוד אופיינים לאדם שמצוי ברמת תודעה מס. שתיים.
3. הרמה השלישית מאוכלסת אך לעיתים נדירות, אך לעתים זה קורה ברגעים נדירים של סכנה קיצונית או רגש קיצוני, למשל יגון עמוק על מות מישהו, רגש וסכנה שמטלטלים את כל ההוויה. ברמה זו האדם יכול לפגוש ולהתמודד עם אמת אודות עצמו. כאן מרכז הרגש הגבוה מתחיל לעבוד.
4. הרמה הרביעית  נדירה ביותר. כאן הוא יכול לראות את האמת לגבי כל שקיים. מרכז החשיבה הגבוה נכנס לפעולה. כאן גם מדובר על תודעה קוסמית.


אבל אם נחזור לרמה השניה, יש שם שלושה מושגים ששווה להרחיב עליהם את הדיבור; להזדהות, לדמיין ולשקר. ועל כך בחלק ב’. 

א. דימיון:
המונח ‘דימיון’, כאן לא מתייחס לשימושים מודעים כגון: דימיון מודרך, חשיבה יצירתית, חשיבה המצאתית וכו’, הכוונה למשהו שבא מעצמו ושולט על האדם כך שהאדם נתון תחת שליטת עולם הפנטסיה שיוצר הדימיון. זה יכול להיות חלימה רגילה בהקיץ, או שהאדם מדמיין שיש לו כוחות בלתי רגילים, בשני המקרים זה קורה מעצמו, זה משתלט על האדם ללא ידיעתו.
דימיון שלילי הוא כשאדם מדמה כל מיני דברים לא נעימים: למשל דברים לא טובים שיקרו לו, או לאנשים אחרים. כל אלה שונים מפחד רגיל. לדברי גורדייף, פחד רגיל, בכלל , הוא דבר די נדיר. ברוב המקרים רוב הפחדים שלנו הם פרי דימיון, הפחד הוא לא אמיתי אלא הוא קיים בתוך האדם, לא בעולם. למעשה רוב הרגשות השלילים של האדם נבנים על ידי הדימיון.
לעתים, כשאנו פוגשים חוויה חדשה ואנו צריכים להסביר אותה לעצמנו, אנו בודים את הסיבות וההסברים למה שקורה, כי לרוב אין לאדם ברמת תודעה זו שום מושג מדוע מה שקורה לו קורה לו, או מדוע הוא הגיב כך ולא אחרת, ואז כדי לא להצטייר כמטומטם לגמרי הוא ממציא הסבר ומיד מאמין בו. דבר זה מחזק בעצם את תהליך יצירת הפנטסיה, כי אז אדם חש שיש לו הסבר לדברים, מה שמאפשר לדמיון יד חופשית כי האדם בטוח שהכל נמצא תחת שליטה.
דמיון משחק דווקא תפקיד חשוב אצל אנשים שעובדים על עצמם, כדי להגיע לרוחניות, אלוהים, רמת תודעה גבוהה וכו’. כי כאן האדם מדמיין שהוא עושה מאמצים להתעורר, למשל. כאן המקום לציין שזה קורה במיוחד לאנשים שעובדים במיוחד קשה על עצמם ומצפים בשל כך לתוצאות ברורות. דווקא אצלם הדמיון נכנס לפעולה, כדי להפחית את עוצמתו של הדיסונאנס הקוגניטיבי, שבין העבודה שהם משקיעים ובין המצב השינה האמיתי שבו הם ממשיכים להיות שרויים.
פעולת הדימיון, למרות שהיא מתרחשת מעצמה, צורכת כמויות אדירות של אנרגיה. וכך החשיבה נעשית עצלה, וחסרת תנופה. והיות והאדם נמצא בעצם בלי כיוון ברור הוא פונה לאנשים אחרים ומנסה לחקות אותם כדי לקבל איזשהו עוגן, בהעדר חשיבה יצירתית אמיתית.
אדם גם מדמיין את אישיותו, הוא מדמיין שהוא אדם מוסרי, מתחשב, סובלני, מלא שלווה, וכל זה. בשעה שבהזדמנות הראשונה הוא יצא ההיפך לחלוטין. אך הוא יתלה את הקולר במשהו טכני חיצוני וימשיך להוציא המון אנרגיה על דימיון של כל התכונות החיוביות הללו. ניתן לשאול אדם ברמה שתיים אם הוא שנא מישהו אי פעם, רוב האנשים יכחישו זאת, מיד, היות והדימוי העצמי שלהם, נתון כאמור בידי הפנטסיה שלהם שאומרת שאסור לשנוא ועל כן הם מדמיינים שאין להם את זה.
וכך אנו חיים חיים מדומיינים. מדמיינים עצמנו למוות, בשעה שאנו אינינו כלל מי שדימיינו עצמנו להיות. אדם יכול לחיות חיים שלמים מבלי שהלבוש המדומיין שהלביש על עצמו (פרסונליטי בלשונו של גורדייף) ינשור. ואז הוא חווה טראומה קשה, ולרגע נושר כל הזיוף המדומיין והוא פוגש עצמו כמות שהוא, מה יעשה אז? רוב האנשים ירוצו בריצת אמוק מיידית לחלום חלום מיידי להינצל מן האמת הנוראה. 

ב. הזדהות:
“הדרך הנעלה אינה קשה
לאלה שאין להם העדפות.
כאשר אהבה ושנאה נעדרות שתיהן,
הכול נעשה ברור וגלוי”.
סנגצאן, הסין הסין מינג.

לפי הדרך הרביעית, הזדהות היא אחת מן הכוחות החזקים ביותר שמחזיקים את האדם במצב של שינה (רמת מודעות מס. 2), ובעיקר שלא מאפשרים לו להתעורר. וזה עובד כך; מכיון שאנו עושים כל דבר באופן מכאני, ואיננו מודעים למה שאנו עושים, זה מוביל לכך שאנו נזדהה כל הזמן. ועם מה אנו בעצם מזדהים? עם מחשבותינו, רגשותינו, ומה שקורה בחיים החיצוניים, אלה שמחוצה לנו. [
אך קודם כל ‘הזדהות’ זו? ובכן זה לא דבר קל לתיאור, מכיון שבדרך שאנו חיים, אנו מזדהים כל הזמן, כך שזה נתפס על ידינו כמצב נורמלי. ‘ההזדהות’ מופיעה בשמות אחרים בספרות ההודית והבוזהיסטית, שם זה נתפס כהיתקשרות כובלת לדברים, למשל במישור החיצוני זה יהיה לטלויזיה, לקניות, לעבודה, אכילה. ובמישור הפנימי זה יהיה למחשבות העצמיות של האדם, לרגשותיו. לשון אחר: כל הפעילויות שלנו מלוות על ידי גישה מסויימת; אנו נבלעים, נעשים מרותקים לדברים. אבודים למה שאנו עושים. מה שאנו עושים בולע אותנו. זה אמנם מתחיל מלגלות עניין במשהו, אך ברגע הבא אתה בתוכו ואינך קיים יותר.
אמנם קיימת הזדהות על פעילות, למשל בצפיה בטלויזיה, שכל העולם נעלם ואדם נבלע אל תוך המסך. אך ההזדהות החמורה ביותר היא עם רגשותינו, למשל אדם מדוכא, שום דבר לא קיים מחוץ לזה, העולם נעלם וקיימת רק הדירפסיה. גם שעמום והתלהבות יתר הם הזדהות רגשית, למעשה השם הנכון לזה הוא ‘מעורבות רגשית’.
מעורבות או הזדהות ריגשית, היא הזדהות עם ההנאה או הסבל הריגשי של חיינו. ההזדהות היא נקיטת גישה סוביקטיבית כלפי החיים ובחינת כל דבר מן הזוית של: יגרום לי לסבל או להנאה, יחמיא לי או יכפיש אותי. אנחנו כל הזמן עושים צנזורה על מהלך החיים בתוכנו, כל הזמן סוביקטיבים לגבי כל דבר, אנו הרי – לוקחים את הכל כל כך אישי, מזדהים עם כל פגיעה ועלבון, העולם נחרב עם כל ביקורת שמוטחת בנו, אנחנו קרובים מידי לעצמנו, שמים עצמנו במרכז כל הזמן ולא נותנים לדברים להיות מבלי שנהיה במרכז שלהם כל הזמן.
האדם מזדהה כל הזמן עם ‘יטוב לי לא טוב לי’.
ואין הזדהות עמוקה מזו שאנו חשים מאשר כשעולים וצפים בנו רגשות שליליים: כעס, פגיעה, עלבון וכו’, אנו מתנפחים כולנו עם הרגש וכול וכלנו הרגש הזה ורק הוא, למשל כשמישהו פוגע בנו, למשל שכן חדש, אנו יכולים לגשת אליו ולדבר איתו והכל בסדר, אך אם שמענו שהוא אמר עלינו משהו לא יפה, מיד אנו מושלכים למעורבות ריגשית עמוקה וכל היחס שלנו אליו משתנה מקצה אל קצה. לא משנה אם הוא צודק, או אולי הוא טעה בתום לב, זה לא משנה, אנו כבר מושלכים לתוך הזדהות חריפה עם הכאב הריגשי ואנו לא רואים כלום, לא שכן, לא אדם, לא עולם, כלום. הכל הזדהות אחת גדולה עם הפגיעה הריגשית.
אחד הטקסטים היפים ביותר על הזדהות הוא של סנג – סטאן, חכם סיני, טקסט שנכתב בשנת 606 לספירה. סנג סטאן היה הפטריארך השלישי של בודיהם הצ’אן, סוג של צורה סינית של בודיהזם. כיום הסוג הזה של בודהיזם ידוע יותר דרך מה שנקרא כיום: זן בודיהזם. החיבור היחיד הידוע שלו נקרא: ‘הסין, הסין מינג’ שהוא מעין הרצאה על אמונת הרוח. בטקסט שלפנינו סנג ט’סאן בגלל הנטיה שלנו לחד צדדיות –חיינו נעשים קשים. כשנוכל לשחרר עצמנו והעדפה אישית תעשה שולית נוכל לראות את הדברים כמות שהם.

“הדרך הגדולה אינה קשה
לאלה שאין להם העדפה.
כשגם אהבה וגם שנאה נעדרות
הכל ברור ונטול תחפושת…
…אם ברצונך לראות את האמת
אזי שלא יהיו לך דעות בעד או נגד שום דבר.
המחלה של התודעה הוא לעמת את מה שאתה מחבב
עם מה שהנך לא מחבב.
כשהמשמעות העמוקה של הדברים לא מובנת
השלוה החיונית של התודעה מופרעת שלא לצורך.

כששום דבר אינו חסר ושום דבר אינו בעודף
הדרך הנה מושלמת כחלל ענק.
ואכן, בגלל הבחירה שלנו לקבל או לדחות
איננו רואים את הטבע האמיתי של הדברים.
חיה לא בתסבוכת של הדברים החיצוניים,
ולא בריקנות של הרגשות הפנימיים.
היה שליו באחדות של הדברים
והשקפות מוטעות שכאלה יסתלקו מעצמן.
כשאתה מנסה לעצור פעילות כדי להגיע לפסיביות
כל מאמץ שלך רק ימלא אותך בפעילות.
כל עוד תיוותר בקיצוניות אחת או בשניה
לעולם לא תדע אחדות…”
(תרגום: ג. ר.)


ומן הגירסה הסינית של הזן, לגירסה היפנית המאוחרת יותר, הנה שני סיפורי זן בנדון. שניהם על מעורבות ריגשית:
עלבון:
סו דונג פו, משורר גדול בתקופת סונג, היה בודהיסט אדוק, חברו הטוב פו יינג, היה מורה זן, מנזר הזן שלו היה על הגדה המערבית של הנהר הינגצה, ביתו של סו דונג פו היה על הגדה המזרחית
יום אחד ביקר סו דונג פו בבית ידידו, אך זה לא היה שם. חיכה לוסו דמן מה, ומשהחל להשתעמם שרבט מספר מילים על דף נייר, לבסוף חתם: “סו דונג ףו, הבודהיסט הגדול, שאין להניעו, אף לא בכוחן של שמונה הרוחות השמיימיות”.
משבושש ידידו לבוא, חזר סו לביתו.
כשחזר פו יינג לביתו, מצא את הנייר, קרא אותו, הוסיף את הזברים הבאים: “זבל! מה שכתבת אינ טוב מנפיחה,” ושלח את הנייור אל סו.
כשקרא סו א תהכתוב, רלח מזעם, ירד בסירה, חצה את הנהר ומיהר אל המנזר. הוא תפס בזרועו של פו יינג וקרא, “באיזו זכות ביזית אותי בצורה כזו? האין אני בודהיסט מסור? איך יכולת להיות עיוור כל כך, אחרי שנים כה רבות שאתה מכיר אותי?”
פו יינג התבונן בו בשקט זמן מה, ואז חייך ואמר: “סו דונג פו, הבודהיסט הגדול, הטוען שאף שמונה הרוחות השמיימיות לא יוכלו להניעו, נסחף הלום מעבר לנהר בכוחה של נשיפה קטנה שיצאה מעכוזי!”

גאווה:
גואו דזה אי, היה ראש ממשלה בתקופת טאנג, הוא היה בודיהיסט נלהב, ולמד בענווה אצל מורה זן מפורסם, יחסי קירבה היו בין השניים, ולא היה צורך במילות נימוסין בינהם.
יום אחד, ערך ראש הממשלה את ביקורו היומי אצל המורה, ושאל אותו: “מורי, איך מסביר הבודהיזם גאווה?”
בשומעו זאת, הכחילו פתאום פני המורה, ובנימה שלבוד עמוק אמר לראש הממשלה: “על מה אתה מדבר, ראש כרב שכמוך?”
ראש הממשלה נדהם מהתגובה בלתי צפויה, וכעס גדול עלה בו.
אז חייך המורה ואמר: “ראש הממשלה, זאת גאווה!”.

כך, שכשאדם ישן היא מזדהה עם כל מחשבה שיש לו, כל הרגשה ומצב רוח, כל תחושה, כל תנועה, מכיון שהוא חושב שככה החיים ומעל לכל, שזה חלק הכרחי מן החיים.
ההזדהות הזו עם מה שקורה לנו, היא גם הסיבה העיקרית למודעות כה נמוכה, כי כי להיות מודע צריך להיות לא מזדהה עם שום צד, לעמוד מן הצד ולראות את הדברים מבלי לשים עליהם שום תווית והכי חשוב, לא להכניס למה שרואים את הרצונות האישיים של המתבונן (שזו המהות של ההזדהות), וכשאדם לא מצליח להרחיק עצמו מהזדהות עם הדבר שבו הוא מתבונן הוא לא יכול לקלוט כלום כי האגו שלו שדבק במה שהוא רואה מעוות את הכל.
ההזדהות גם צורכת כמויות אדירות של אנרגיה, כך שלא נותר לאדם מספיק בשביל לחיות את החיים.
מה שמוצע כדי להילחם בהזדהות הוא התבוננות עצמית. לשאול: מה קורה בי עכשיו, איך הגבתי לשאלה. מה עלה בי. איך אני מרגיש? וכו’.
המבחן למידת ההזדהות שלנו עם משהו שאנו מעורבים בו הוא לבדוק עד כמה קל לנו להיתנק ולעשות או לחשוב בבת אחת על משהו אחר. ככל שקשה להינתק מן הדבר שבו עסקינן כן גדולה ההזדהות שלנו עמו.
והיות ורוב האנשים חיים במצב של הזדהות, נשאלת השאלה: איך זה לחיות ברמה שלוש למשל, ששם אין הזדהות? איך זה לחיות בלי הזדהות, איך זה מרגיש? ובכן נראה שהאדם יהיה בתוך מקום שקט ומרכזי בעצמו. במצב זה האדם מודע לכל הדברים שמנסים לתפוס את תשומת ליבו ולגרום לו להזדהות עמם. יש לאדם מעין מרווח,או פער בינו לבין מה שקורה ובין יתר האנשים. הוא לא שקוע בפנים , יש חלל דרכו הוא מתבונן. מעין שטח הפקר בין שתי מדינות.
גורדייף טוען כי “האדם הישן ,מזדהה עם כל מה שמרתק את תשומת לבו, את מחשבותיו, תשוקותיו ודמיונו… הזדהות היא אחד מאויבנו הנוראים ביותר, מפני שהיא חודרת כל מקום ומרמה את האדם ברגע שנדמה לו שהוא נאבק עמה… …כאשר בני אדם מבחינים בה (בהזדהות, ג.ר.) םה רואםי בה סימן טוב מאוד, ומכנים אותה ‘התלהבות’, ‘להט’, ‘תשוקה’, ‘ספונטניות’, ‘השראה’, ושמות כגון אלה. ונראה להם שרק במצב של הזדהות יש בכולתו של אדם לבצע עבודה טובה באמת, בכל תחום שהוא. לאמיתו של דבר זוהי, כמובן, אשליה. אדם אינו יכול לעשות שום דבר סביר כאשר הוא מצב של הזדהות. לא היו בני אדם יכולםי לראות מה פירושו של מצב ההזדהות, היו משנים את דעתם. אדם הופך להיות חפץ – נתח של בשר; אובד לו אפילו הדמיון המועט שבו לבריה אנושית… הסתכלו באנשים בחנויות, בתיאטרונים, במסעדות; או ראו כיצד הם מזדהים עם מלים כאשר הם מתווכחים על ענין מסוים, או מנסים להוכיח דבר מה, בפרט דבר שאינם מכירים בעצמם. אםי הם אלא תשוקה, להיטות, או מלים; מהם עצמם לא נותר דבר… כל עוד אדם מזדהה או שהוא עשוי להזדהות, עבד הוא לכל דבר העלול לקרות לו. החרות היא בראש ובראשונה חרות מהזדהות”. (“חיפוש אחר המופלא” שוקן, 1977, עמ’ –4\163).
“אדם שרוי תמיד במצב של הזדהות, רק נושא ההזדהות משתנה”.
גורדייף – חיפוש אחר המופלא עמ’ 163

ג. שקר:
“האמת אינה יכולה להתגלות במערומיה לפני ההמונים”.
ארתור שופנהאור
”אין להיעלב על שהאחרים מסתירים מאתנו את האמת, שכן אנו מסתירים אותה מעצמנו פעמים רבות כל כך”
לה-רשפוקו, אמרה 576
“האמת המסופרת מתוך כוונה רעה, נוראה יותר מכל השקרים שאתה מסוגל להמציא”.
ויליאם בלייק
“אין שקר נורא יותר מאשר אמת שלא הובנה על ידי שומעיה”.
ויליאם ג’יימס
“הבעת האמת אינה טבעית לנו – לא כילדים ולא כמבוגרים. טבעי ביותר לילד לשקר, שכן זו הדרך בה הוא מתמרן בין הצורך שלו לזכות בתענוג ובהנאה לבין תביעות החיים והסובבים אותו.
הילד אינו משקר מפני שלמד זאת מהוריו – אלא משום שאינו יכול לעמוד בציפיות של הוריו ממנו המנוגדות לדחף הטבעי והבלתי מרוסן שלו לסיפוקים מידיים”.
גזה פליישר
“אמור לאדם שישנם כשלוש מאות ביליון כוכבים ביקום, והוא יאמין לך. אמור לו שהספסל צבוע בצבע טרי, והוא יהיה חייב לגעת בו כדי להיות בטוח”.
אנונימי

כאן אין הכוונה לשקר גס ובוטה. שקר, במובנו הרגיל, קשור בדרך כלל לתחושות של אשמה והסתרה. הוא יודע שהוא עושה משהו לא בסדר על ידי כך שהוא משהו שאינו נכון.
הכוונה יותר לשקרים לבנים, למסרים סמויים, משהו עמום. מחקרים מראים כי האדם המודרני, עושה זאת כ-200 פעם ביום. ניתן לחשוב כי שקר כזה הנו פחות מזיק מאשר שקר גדול, אך למעשה זה דווקא יותר מזיק, וזה מזיק בעיקר למשקר עצמו.
טבעו של השקר הלבן, שהוא כה רווח בקרב הרדומים, שהוא עשוי משתי שכבות, העליונה, זו הגלויה והרשמית עשויה מחומררים לגיטימיים שמקנים קרדיט לאומר, אך בשכבה תת קרקעית ישנו מסר פחות נעים. זהו מסר סמוי, אך למה הכוונה בשקרים סמויים, ובכן זה נוסח דיבור, זה הדרך בה זה נאמר, מה לא נאמר; אחד בפה ואחד בלב. הכוונה יוצאת החוצה, אך כשהיא מחופשת, מדמה עצמה למשהו מקובל, אך מתחת לפני השטח הסכין מגיע לעור הרך של הזולת. אריק ברן, בסיפרו המצוין ‘משחקיהם של בני האדם’ (‘רשפים’, 1964 עמ’ 36) * קורא להן: ‘עסקות נסתרות. לדבריו שני שני סוגי עסקות (אינטראקציות בין בני אדם: משלימות וצולבות, דהיינו בני אדם או מסכימים ותומכים זה בדברי הזולת או סותרים ומתנגחים. למשל, ביציאה לחתונה הבעל שואל את אישתו היכן הז’קט החום, תגובה משלימה תהא או ‘מתחת ז’קט החום’, או ‘איני יודעת, באמת לא ראיתי אותו הרבה זמן’, תגובה צולבת תהא משהו כמו ‘מאיפוא אני צריכה לדעת’ או ‘הגיע הזמן שתדע לבד היכן אתה שם את הז’קטים שלך’. אך ישנה גם תגובה שבה המסר הצולב מתחפש כאמור למשלים, ‘עיסקה נסתרת’. עיסקאות כאלה שכיחות במשחקי חיזור, למשל הגבר אומר לבחורה, ‘מה דעתך להאזין לאוסף הרוק החדש שקיבלתי מחו”ל.’ והיא עונה: ‘אוי אני נורא אוהבת רוק’. לכאורה הם מדברים על מוסיקה, בעצם הם מדברים על יחסי מין. כן השקר הוא כדי ללא לפגוע במוסכמות חברתיות,
שאומרות שמצד אחד על הבחור לכבד את תומתה של הבחורה ומצד שני היא צרכיה להתנהג כאילו אין לה מין בראש. אז איך עוקפים את הזה. משקרים.
שקר הוא דרך לעקוף את המציאות, לנהל את מציאות החלומות שמתחת, בשעה שהאדם מתחזה לכבד את המציאות, להיות ער וחלק ממנה.


למשל בשיחה בין גבר לאישתו; נגיד שכשהוא מדבר על עצמו הוא משתמש בעיקר בדימויים חיוביים בעוד כשהוא מדבר אליה ועליה הוא משתמש בדימויים ובלשון פחות חיובית – זה לא שקר גס אבל זה מסר סמוי שקרי, מכיון שבגלוי הוא לעולם לא יעליב אותה ויפרגן לעצמו, ואם ישאלו אותו על יחסו לאישתו הוא רק יגיד דברים טובים ובאופן גלוי אף ימעיט מערך עצמו. דרך אחרת לשקר זה לדבר על דברים שאדם לא מבין בהם, כאילו הוא ידען גדול. אדם משקר כדי לתמוך ב’דמיון’ , בסיפורים שהוא מספר לעצמו, בדרך הראיה שהוא רוצה שאחרים והוא יקבלו כמציאות. השקרי ם מכופפים את מה שקיים כדי ליתאים לתמונת החלום או הדימיון שבמוחו של המשקר. מה שמאפשר לו להמשיך ולישון.


מדי שנה נערך באיטליה טכס ובו מוענק פרק “יוקרתי” בשם “פינוקיו” והוא מעונק, בעקבות סקר, הבודק מי הם השקרנים הגדולים במדינה. בשנת 2000 ‘זכו’ בשלושת המקומות הראשונים אנשי המימשל (פוליטקאים) עיתונאים ועורכי דין. (רופאים לעומת זאת נמצאו (על פי הסקר) כמהימנים ביותר בחברה האיטלקית.
ועל כך ניתן להגיד: “אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר”. אז מה קורה ב’אזובי הקיר’, עד כמה זה רווח בכלל?
ובכן נראה שזה די רווח. בזמן האחרון מתרבים המחקרים שמיידעים אותנו על כמות השקרים העצומה שבני אדם מספרים האחד לשני, תוך כדי שיחה רגילה לכאורה. במחקר אחד מדובר על כ- 200 ! שקרים (לבנים) ביום!!. ובכלל בזמן האחרון יוצאים ספרים לא מעטים המוקדשים לשקר.
כל הזמן משקרים לנו. לא שקרים גדולים, לא משהו שאפשר לעלות עליו, לתפוס מישהו בזה, אלא שקרים קטנים, זוחלים, חרישיים – הם אופפים אותנו לאט בהיחבא ופתאום אתה מרגיש כבול, שמשון ללא שיער, חסר אונים, לוזר. מסכת השקרים שטווים סביבנו נמצאת בכל: גברים משקרים לנשים, פוליטיקאים לאזרחים, נותני שירות לנזקקים לשירותיהם ואנחנו משקרים לעצמנו. זה לא ממש שקר – רק ייפוי קטן של האמת העירומה, רק התעלמות אלגנטית ממנה, רק קורים דקים של התכחשות, ערפול ומסך של עשן. כך נוהג נותן שירות הנדרש לברר מדוע מתאחר מתן השירות עליו הוא מופקד, כאשר הוא מתחמק לקחת אחריות על האיחור ופוטר אותך בגבב מילים. כך נוהג הבעל, שאשתו מתלוננת על יחסו הלוקה כלפיה, כאשר הוא פוטר אותה במחמאה לא צפויה ולא רלוונטית. הפוליטיקאי – בתגובה לשאלה חודרנית של עיתונאי מתחיל לדבר על ההישגים של שנה שעברה. כך נוהגים כל ה”מחליקים”, ה”מגהצים” וה”מערפלים” והבעיה היא שאפילו פסקנו מלהשתומם, התרגלנו. איננו נזעקים בשם האמת הנבגדת, אנחנו משלימים עם חוסר שלמותה.
כך מהחלקה לגיהוץ, מהתחמקות לערפול – איבדנו את החוש, את דקות האבחנה והגרוע מכל, איבדנו את ההתקוממות הפנימית. אנחנו חיים עם זה כי ‘ככה זה’.
אנחנו טובעים בים של מסרים סמויים וכבר לא יודעים להבחין מי ידיד ומי אויב. כולם כל כך משתדלים להראות כידידינו בדברי החלקות שלהם: “אל תדאג” הם אומרים לנו, “זה רק לטובתך” הם משכנעים אותנו, “אני אעשה את זה רק בשבילך” הם מחניפים לנו. וכך, אט-אט, הם דוחפים אותנו לעמדה של מפסידנים נכנעים, מבלי שנרגיש.
הגרוע מכל הוא, שברגע שהתחלנו לוותר על ערנות בלתי פוסקת בניסיון לצוד את השקר הבא – אנו שוקעים ונרדמים. בד בבד עם עמדת המפסידנות שאנו מפתחים כלפי החיים שלנו וכלפי אחרים – אנו גם מאבדים את הקשר עם מה שאמיתי בתוכנו והופכים לרוח רפאים חסרת נוכחות ומשקל.
שאלות כמו: “רק רגע, מה בעצם קורה פה?” כבר לא מנסרות בראשנו, לא עולות על דל שפתינו. אנו הופכים לצללים אילמים, אין לנו כוח יותר להילחם בגלי השקרים השקופים שמציפים אותנו מצד החזקים: “יהיה בסדר”; “אל תדאג”; “אנחנו מקדמים”; “העיקר להיות אופטימיים”; “למה רק לבקר?”; “שכחתי”; “זה לא יקרה שוב”; “צריך לחשוב באופן הגיוני”. ובעיקר: מילים, מילים, ועוד מילים ומילים.
טכניקת השקר הזו מבוססת על הצפה בים של מילים – לא לתת לנו לבטא ולהתבטא, לשטוף אותנו בגל המורכב מנושא ועוד נושא ועוד נושא, בעיקר על עצמם (ועד כמה שהם טובים ומשתדלים עבורנו). ואנו כבר מזמן שכחנו, מה? מי? אפוא בכלל. וממילה למילה הולכת ונבנית דמגוגיה מטמטמת וכוחנו הולך ופוחת.
הקול הפנימי שלנו הולך ונחלש. אם לא התעקשנו שלשום על האמת כפי שאנחנו מבינים אותה – היום זה כבר לגלגל סלע במעלה הר תלול – והוא תמיד חוזר ומתגלגל עלינו חזרה.
אין כבר כוח – להתווכח עם כל שוביניסט האם הוא התכוון או לא התכוון. להתדיין עם כל מוכר בחנות המנסה להתחמק מלקחת אחריות על מוצר פגום. להתעמת עם כל פוליטיקאי על מה שאמר בשנה שעברה. הם ממילא תמיד יצאו צודקים והשקרים שלהם ממילא אטרקטיביים ונוחים יותר לעיכול מן האמת הגסה ולרוב גם המכוערת שלנו.
אלה שקרים האופפים את המהות העירומה ולעיתים המבוישת שלנו, שאומרת לעצמה: “הם בטח יודעים”. קשה להעלות על הדעת כי סיעה שלמה של אוחזי כוח ושררה – הולכים ורודים בחלשים דרך גל של דמגוגיות. מה שמעניין בזה הוא שאותם דמגוגים מופלאים וכשרוניים – מצטיירים לרוב כאנשי מעשה ופרקטיקה שאין להם אפילו את התחכום הלשוני שיש לאנשים שעיסוקם במילים, אותם דמגוגים הרואים עצמם כ”אנשי מעשה” ולועגים לאנשי המילה המכונים בפיהם ‘מרחפים’, “אולי אנחנו לא כל כך טובים בניסוח” הם אומרים “אבל אנחנו עושים”…
איזה בולשיט. הלא הם הנם אמני הניסוח הדיפלומטי, המתחמק, אמני ההסוואה וההחלקה. וכל כך קל ללכת שבי ושולל ולקנות את הניסוחים החלקלקים, המעורפלים והחיוביים הללו, לא לעשות גלים, ולשקוע שוב בשינה, ולתת להם ‘לטפל בזה’. בשם האינטרסנטיות המגלומנית שלהם הם יטאטאו הכל מתחת לשטיח, בעיקר את חייהם הפנימיים של הסובבים אותם. כי הם בעד הישגים, ולשם ההישגים הם ימעכו מעט כאן, יקמטו קצת פה, ישייפו קצת שם – ובסוף? כלום, אפס, אתה, יצאת בלי כלום – והאינטרסים האישיים שלהם מולאו עד תום. הם חיים בעולם בו אין כבוד לרגשות ולאמת הפנימית אלא רק לכיבושים, להבקעות ולתקיעות גולים. מה שמניע אותם זה להמשיך ולהחזיק ברסן שלטונם. לאחר שמיצו מן המצביע התמים את הקול שלו בקלפי, או לאחר שהשיג הגבר את האישה בלילה הראשון, או לאחר שהצרכן או מקבל השירות קנה את הסחורה הפגומה, או קיבל את השירות ושילם ממיטב כספו – הם מושלכים החוצה ככלי אין חפץ בו, אפילו ללא מילה טובה.
בעיית הבעיות היא שכך אנו חיים גם כלפי עצמנו. הנורמה הזו ביחס לאמת הופנמה גם ביחס לאמת הפנימית שלנו. אנו בוגדים באמת הפנימית שלנו תדיר, מספקים לעצמנו שקרים מעודנים: ” זה לא שאני מתעצל, זה פשוט לא כדאי”. או: “זה לא שהייתי תוקפני היום, הוא פשוט עצבן אותי”. “לא, זה לא נכון שבדידות היא מצב קיומי ההולך ומחמיר ככל שחולפות השנים, פשוט לא יצא לי לאחרונה להזמין אנשים אלי ולצאת לחברים”, ” זה לא שאני סובל מדיכאון בגלל המצב המחורבן שבו אני נמצא כבר זמן מה – פשוט הייתה לי תקופה כזאת, הייתי קצת דאון, אבל אני יוצא מזה”… ועוד ועוד, כהנה וכהנה – כחול על שפת הים, ההחלקות הקטנות שאנו מחליקים לעצמנו -כדי לא לפגוש את האמת העירומה של עצמנו. כדי לא להיווכח שהריקנות, הדיכאון, הערירות, וההזדקנות הולכים ומתעצמים ככל שהסתיו של חיינו הולך והופך לחורף, שלאחריו אין אביב. ובמקום להירגע, ולפגוש בשקט ובכבוד עצמי, את האמת של הקיום, של החיים, של עצמנו – אנו בורחים בהיסטריה אל השקר האלגנטי הבא: דת, רומנטיקה, עידן חדש, ניתוח פלסטי, רמונט. בשעה שהאמת היא כוח, האמת היא בית, שכל כך מחכה שנחזור אליו כדי לשקוט, כדי למצוא את המרכז הפנימי, כדי לאגור כוח לשארית החיים. אנו בורחים ובורחים, עושים תיקונים קוסמטיים קטנים שהפכו כבר לטבע שני, זורים אבקת פודרה מסביב למהות העירומה של חיינו – הממתינה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה זמן כאהובה שכוחה, כאם זקנה – שנשוב.
וכך, האדם לא רק מרמה את זולתו , הוא מרמה בעיקר את עצמו.
למשל אדם יכול לספר לעצמו שהוא תמיד מדייק ומגיע לפגישות בזמן בשעה שהוא תמיד מאחר. שקר עצמי יכול להתבטא גם בדברים שאדם שם לב אליהם, למשל אם זוג שמגיע אליהם תמיד בשלב מסוים הבעל יתחיל להביט על השעון, זה יעצבן אותו, אך אם הוא בכל פעם שהוא בא עם אשתו לזוג אחר הוא זה שאומר שהוא ממש עייף וצריך לקום מוקדם מחר, משום מה אם ישאלו אותו אם בכל פעם שהוא יוצא לזוג אחר עם אישתו הוא עושה את זה, הוא לא יזכור, יגיד שלעתים זה הוא לעתים אישתו וכי אין תבנית קבועה. גם בסלקטיביות הזו ביחס לדברים שאנו שמים אליהם לב ודברים שלא – יש שקר.
גורדייף מדבר על ‘באפרס’, בולמי זעזועים, שהם מיתקנים המיועדים להקהות את הסתירות והניגודםי הפנימיים. למעשה אלה בולמי הזעזועים שמאפשרים לבני אדם לשקר כה הרבה מבלי לתפוס עצמם בשקר. ברגע שאדם מגיע לתפוס עצמו בשקר, מיד צץ בולם הזעזועים ומונע ממנו לעשות זאת. בולם זעזועים כשמו כן הוא, הוא קיים בקרונות רכבת, ומטרתם לרסן ומתן את הזעזוע שבשני קרונות שמתנגשים זה בזה, תפקיד בולמי הזעזועים הוא הוא לרכך את המכה, והודות להם האדם לא חש אותה כמעט או בכלל. האדם יוצר אותם באופן בלתי מודע בתוך עצמו בגל קיום של שקרים וסתירות שאינן משתלבות באופן הכרתי. למשל לאדם דעה מסוימת לגבי מה שאדם מסוים עשה אך הוא חש כלפי משהו הפוך מן הדעה, במקום להתמודד, הוא יוצר בולם זעזועים, שמאפשר לו לשקר ולהגיד שהכל בגן הוא שושנים. כלומר השקט התעשייתי שבו חיים מרבית הבורגנים והמעמד הבינוני הוא לא שקט אמיתי, אלא שקט שנגרם בגלל התערבותם של ‘בולמי הזעזועים’. ואלה לא מאפשרים לו לפגוש את מי שהוא באמת. ולו היה פוגש עצמו באמת היה חושב שהוא משוגע או נוכל (בגלל קיומם של הסתירות הללו, בין מה שהוא חושב למה שהוא אומר, לבין איך שהוא מתנהג וכו’). וכך אדם יכול להמשיך לשמור על ‘כבודו העצמי’ , תחושת הבטחון שלו, מלא מרץ וכו’. המפגש עם עצמו ללא ה’באפרס’ היא שובר את המראה בה הוא רואה עצמו לרסיסים. “בולמי זעזועים נוצרים לאט ובהדרגה, ‘בולמי זעזועים’ רבים מאוד נוצרים בצורה מלאכותית באמצעות ה’חינוך’. אחרםי נוצרים בהשפעתם ההיפנוטית של כל החיםי מסביב. אדם מוקף אנשים החיים, מדברים, חושבםי ומרגישים באמצעות ‘בולמי זעזועים’. כשהוא מחקה אותם בדעותיהם, בפעולותיהם ובדבריהם, יוצר האדם שלא מרצון ‘בולמי זעזועים’ דומים בתוך עצמו” (שם, עמ’ 169).
מפעם לפעם אדם פוגש זעזוע ללא באפר, או שהוא לא הספיק, או שהזעזוע קרה חזק מידי, ואז הוא מתעורר לרגע. אלה הם ‘בולמי הזעזועים’, שמאפשרים לאדם להמשיך ולישון בשקט (בלשונו של אוספנסקי: “משכיבים את האדם לישון”).
“‘בולמי זעזועים’ הם מנגנונים שבאמצעותם יכול אדם להיות תמיד צודק. ‘בולמי זעזועים מסייעים לאדם שלא להרגיש במצפונו” (שם, עמ’ 189)


והאדם זקוק לרמאות עצמית ולהולכת שולל עצמית, כדי לחיות בשלום עם המצב הנורא של נתק ומלחמה עם הקוטב הנגדי של עצמו ושל הזולת.
למשל: אנשים שנמצאים בקוטב הרגרסיבי – יהפכו לרומנטיקנים (מספרים לעצמם סיפורים רומנטיים), מצב תודעה של ,הכל בסדר’: תקועם במנהרות חשוכות ומשלים את עצמם שיש אור בקצה. וחמור עוד יותר- משלים עצמם שהם נעים לקראת האור. וכך הם ינסו תמיד להיות חלק מגוף גדול, מהתרחשות גדולה, כמו הבחירות האחרונות, הקטסטרופה הלאומית האחרונה, ויצו, וכו’ ויספרו לעצמם שהם מתקדמים ומשתפרים. הרומנטיקה היא מעין אלהים לעניים…
 בן האדם מספר לעצמו סיפורי מעשיות כדי להישאר בקוטב הרגרסיבי ומספר לעצמו שהוא מתקרב לאלוהים, לשכינה, למוזה וכו’. או כאשר הוא נפגש עם אדם דומיננטי (הקוטב האגרסיבי) ומקבל ממנו ‘מנה’ אבל הרמאות העצמית אומרת שבעצם יש בינהם יחסים טובים…
הולכת שולל עצמית היא מצב קלאסי במערכות יחסים משפחתיות, לדוגמה: שני אחים, האחד אגרסיבי השני רגרסיבי. ואז כדי לשמור על שלום בית – נכנסת האמא ומחליקה, דהיינו: מוליכה שולל- “הוא לא מהתכוון, הוא עובד כל כך קשה…” האח הרגרסיבי יבלע את תחושת העלבון, ואז הכל בסדר: “זה גשם, הוא לא השתין עלי כלל”. והחיים מלאים בסיפורים שיקריים שמערפלים את המציאות ומנציחים את האדם בקוטב בו הוא יושב.
אדם הממוקם בקוטב האגרסיבי או הרגרסיבי – מגורש למעשה מחייו הפנימיים, מן הנשמה, מן הדברים שהם אמיתיים לחייו, וכדי לחיות עם הגלות הזו בשלום, הוא מספר לעצמו סיפורים: “אני עסוק כל כך, עובד קשה כדי לפרנס משפחה” “בשנה הבאה אלך לאוניברסיטה”, “כשאני מדבר עם החבר שלי על מהות החיים אז החיים שלי מתרחשים באמת” וכיוב’

A great deal of intelligence can be invested in ignorance when the need for illusion is deep.
Saul Bellow

“History is a pack of lies about events that never happened told by people who weren’t there.”
George Santayana

“מהמידע שליקטתי בקשר לכך, במידה רבה – חיי המין בזמן הנוכחי לא היו יכולים לבוא לידי מימוש, ללא הרבה שקרים רמייה או לפחות סודיות”.
ר. ד. לייאנג

“האני, כל עוד “אינו מעורב באלמנט האובייקטיבי” הריהו חופשי לחלום ולדמיין כל דבר; ללא התייחסות לאלמנט האובייקטיבי הוא יכול להיות כל הדברים לגבי עצמו – יש לו חירות בלתי מותנית, כוח. יצירתיותו מתבטאת רק ביכולתו לייצר שדים. היושר הפנימי, החופש, האומניפוטנטיות והיצירתיות, שהאני “הפנימי” מטפח כאידיאלים, בטלים, לכן, מתוך תחושת-הלוואי המענה של מרמה עצמית, של היעדר חופש אמיתי, של אין אונים מוחלט ועקרות”.
ר. ד. לאנג “האני החצוי” עמוד 66

“כל שקרן חייב לפתות אנשים אחרים להאמין לו. אך אם השקרן בעצמו משתכנע בכך, אזי הוא שומט את הקרקע מתחת לרגליו שלו”
רוני ליינג


כלומר, אדם מספר אחד, מספר שניים ומספר שלוש חיים רק בשני מצבי התודעה הנמוכים ביותר; (שינה מלאה וערנות ישנונית), שני מצבי התודעה הגבוהים הם מחוץ לתחום התפיסה והקליטה של האדם הישן, כמו רדיו שמכוייל רק על תדרים מסויימים, ישנם תדרים אחרים מחוץ לתחום הקליטה שלו, אך הוא לא מסוגל לקלוט אותם. כלומר אדם מס. אחד שניים ושלושה, חיים בשני מצבי התודעה התחתונים, שליש מחייהם הם במצב התודעה התחתון, זה של שינה במאוזן, ושני שלישים מחייהם הם חיים בשינה במאונך, מה שאנו מכנים בשם ערות. מצב התודעה השלישי הוא ער אך הוא ערב ברמת תודעה סובייקטיבית, תודעה לעצמו, כאן האדם זוכר את עצמו. ומצב התודעה הרביעי והגבוה או הערני ביותר הוא מצב של תודעה אובייקטיבית. במצב זה האדם רואה את המציאות כמות שהיא. בדתות ובזרמים רוחניים מסויימים זה ידוע בשם הארה. בבודהיזם זה נקרא: ‘תודעה של אור בהיר, או טבע הבודהא’, בהינדואיזם זה האטמן, בסופיזם זו ‘מהות נסתרת’, או ביוגה זה מצב של אנרגית קונדליני משוחררת ומפותחת.
בחיי היום יום יכול להיות שמסיבה זו או אחרת יתגנב ניצנוץ של תודעה ערנית לרגעים אחדים, אך לאחר שהאדם חוזר במהירות למצב התודעה הרגיל מן הסתם לא יזכור כלום, או יזכור זאת כך שזה יראה כחלק מרמת התודעה השגרתית של חייו.
גורדייף טוען (על פי אוספנסקי ב’חיפוש אחר המופלא’) כי הסיבה העיקרית מדוע אין לאדם תודעה ערה היא בגלל שהוא בטוח שכבר יש לו אותה. דהיינו ש’האני’ שלו מאוחד, תמיד אותו האני, וכי יש לו רצון ויכולת לשנות ולעשות.
אנשים ברמות 1-3 נראים ערים, אך הם ישנים כל הזמן, לעתים הם עשויים להתעורר לרגע, ולאחר כמה רגעים תמיד נרדמים שוב. אחד המאפיינים, לדברי אוס. את האדם הישן היא העובדה שהם מפוצלים… יש להם הרבה אני’ים, ולכל אחד מהם עמדות השקפות, סלידות וחיבות שונות. ואני אחד לא יודע על האחר, כי בזמן שהוא משחק בחלום המרכזי – היתר ישנים ולא יודעים.
מאפיין נוסף של האדם הישן הוא המכניות הגמורה שלו. אין לו כלל כח רצון משל עצמו. האדם הישן הנו מכונה המושפעת לגמרי על ידי השפעות חיצוניות, הם שולטות על האדם לחלוטין, אין לו יכולת לעמוד בפניהם. האדם הישן מרגיש שהוא חפשי לחלוטין לעשות את שהוא חפץ. זו כמובן אשליה על פי הדרך הרביעית, לדבריהם האדם הישן עושה דברים רק כי אין לא ברירה, כי הוא מונע על ידי כוח כלשהו לשם. ולא לכיוון אחר.
האדם הישן, הכל קורה לו, אין ביכולתו לעשות דבר, הכל מכני, אם הוא משקר, סימן הוא שאינו יכול שלא לעשות זאת. (וכנ”ל כמובן באשר לאמירת אמת).
אוספנסקי מתאר כל זאת בצורה נפלאה, בספרו ‘חיפוש אחר המופלא, עמ’ 155, הדברים מצוטטים ישירות מפי גורדייף עצמו: “על מנת להבין מה הוא ההבדל שבין מצבי התודעה, הבה נשוב אל מצב התודעה הראשון, שהוא השינה. הרי זה מצב תודעה סובייקטיבי לגמרי. אדם שקוע בחלומות, ואחת היא אם הוא זוכר אותם אם לאו. גם אם מגיעים אליו רשמים מציאותיים אחדים, כגון רעש, קולות, חום קור, תחושת גופו שלו, הרי הם מעוררים בו רק תמונות סובייטקיביות מוזרות,. והנה אדם מתעורר. במבט ראשון הרי זה מצב תודעה שונה לחלוטין. הוא יכול לנוע, הוא יכול לדבר עם אנשים אחרים, יכול להעריך דברים מראש, לצפות סכנה ולהמנע ממנה וכו’. מתקבל על הדעת שהוא נמצא במצב טוב יותר מאשר בשנתו. אך עם נעמיק מעט להתבונן בדברים, אם נציץ לתוך עלמו הפנימי, לתוך מחשובתיו, לסביות מעשיו, נראה שהוא שרוי כמעט באותו מצב עמו שנתו. ואפילו במצב גרוע יותר, כי בשנתו הוא סביל, כלומר, איןבידו לעשות דבר, אבל במצב הערנות יכול להוא כל הזמן לעשות משהו, ותוצאותיהם של כל מעשיו ישתקפו בו בעצמו או באנשים שבסביבתו. ועם זאת אין הוא זוכר את עצמו. הוא מכונה, הכל קורה לו. אין ביכולתו לעצור את שטף מחשבותיו, אין ביכולתו להשתלט על דמיונו, רגשותיו, תשומת-לבו. הוא חי בעולם סוביקטיבי של ‘אני אוהב’, ‘אינני אוהב’, ‘הדבר טוב ביעיני’, ‘הדבר אינו טוב בעיני’, ‘אני רוצה’, ‘אינני רוצה’, כלומר: של מה שהוא סבור שהוא טוב בעיניו, של מה שהוא סבור שהוא רוצה, של מה שהוא סבור שאינו רוצה. אין הוא רואה את העולם האמיתי. העולם האמיתי נסתר מעיניו על ידי חומה של דמיון. הוא חי במצב של שינה. הוא ישן. מה שמכונה ‘תודעתו הבהירה’ הוא שינה, ושינה מסוכנת בהרבה חמן השינה בלילה, במיטה.
“הבה נתבונן במאורע כלשהו בחיי האנושות. מלחמה, למלש. ברגע זה מתחוללת מלחמה. מה משמעו של דבר זה? משמעו שמליונים אחדים של בני אדם ישנים מנסים להשמיד מליונים אחדים של בני אדם ישנים אחרים. הם לא היו עושים זאת, כמובן, אילו היו מתעוררים. כל מה שמתרחש הוא בגלל שינה זו.
“שני מצבי התודעה, מצב השינה ומצב הערנות, סוביקטיביים במידה שווה. רק בהחילו לזכור את עצמו מתעורר אדם באמת. ואז מקבלים כל החיים שמסביבו דמות שונה ומשמעות שונה. הוא רואה שחיים אלה הם חייהם של אנשים ישנים, חיים במצב של שינה. כל אשר אומרים האנשים, כל מה שהם עושים, אומרים הם ועושים מתוך שינה. כל זה אי אפשר ליהיה לו ערך כלשהו. רק התעוררות ומה שמביא להתעוררות יש להם ערך באמת”
אוספנסקי ממשיך עוד ואומר כי שהתעוררות היא הדבר הקשה ביותר שקיים, כי השינה הזו נגרמת ונתמכת על ידי כל מערך החיים שמסביב.
שאלה נוספת היא כיצד מתעוררים? קודם כל צריך לנסות ולהיווכח שזה בלתי אפשרי. גורדייף מוסיף עוד ואומר כי אין לאדם יכולת להתעורר לבד, בעצמו. כי גדולים הסיכויים שגם אם הוא בטוח שהוא כבר ער, מן הסתם הוא חולם את יקיצתו. גורדייף ממליץ ‘לשכור’ אדם ער שתפקידו להעיר אותם ולא לחדול.
גם אנשים רוחניים ודתיים מסורים לחלוטין לא מסוגלים להתעורר, בברית החדשה מסופר על פטרוס הקדוש תלמידו המסור של ישו; ישו ניגש אליו ומבקש ממנו לא לבגוד בו ופטרוס מבטיח, וישו עונה לו כי עד שיעלה השחר תבגוד בי שלוש פעמים, ואחד כך זה קורה. פטר אכן התכוון להיות נאמן הוא פשוט נרדם ובשנתו פעל פטר אחר, לא זה שהבטיח.
והנה עוד ציטוט, (שם) עמ’ 157: “כל עוד ישן אדם שינה עמוקה ושקוע כולו בחלומותיו, אין ביכולתו אפילו לחשוב על עובדת היותו ישן. אילו היה חושב שהוא ישן, היה מתעורר. וכך מתגלגלים הדברים, מבלי שיהיה לבני האדם המושג הקלוש ביותר על מה שהם מאבדים בשל השינה הזאת. כפי שכבר אמרתי, יש ביכולתו של אדם, כפי שהוא בנוי, כפי שיצרו הטבע, להיות בריה המודעת את עצמה. כזה נברא וכזה נולד. אבל הוא נולד בין אנשים ישנים, והוא נרדם ביניהם, כמובן, דווקא ברגע שבו עליו להתחיל להיות מודע את עצמו,. לכל יש יד בדבר: לחיקוי שלא מרצון שמחקה הילד את המבוגרים, לסוגסטיה מרצון או שלא מרצון ולמה שמכונה ‘חינוך’. כל נסיון להתעורר שעושה הילד מופסק מיד. אין מכך מנוס. על מנת להתעורר מאוחר יותר, משנצטברו אלפי הרגלים הכופים על האדם שינה, יש צורך במאמצים גדולים ומרובים ובעזרה מרובה. ודבר זה קורה לעתים רחוקות ביותר. ברוב המקרים כבר אובדת לאדם, עוד בהיותו ילד, האשפרות להתעורר; הוא חי את כל חייו מתוך שינה והוא מת תוך שינה יתר על כן, אנשים רבים מתים זמן רב לפני מותם הפיסי”.
האדם בעל התודעה הערה, חווה דברים בכל כולו, לא רק דרך השכל, הרגש, או התחושה. עבורו חוויה היא משהו טוטלי אותו הוא חש, חושב, מרגיש באחת בכל הרמות של קיומו, מפיסי ועד רוחני.


“יומיים או שלושה לאחר נסיעתו של ג. הלכתי לאורך רחוב טרויצקי, ולפתע ראיתי שהאדם ההולך מולי ישן. לא יכול היה להיות כל ספק בדבר. אף שעיניו היו פקוחות, היה מהלך כשהוא שקוע בבירור בחלומות שחלפו כעננים על פניו. עלה בדעתי שאילו יכולתי להביט בו זמן ממושך למדי, הייתי רואה את חלומותיו, כלומר, הייתי מבין מה הוא רואה בחלומותיו. אך הוא המשיך בדרכו. אחריו בא אחר, גם הוא ישן עגלון ישן עבר עם שני נוסעים ישנים לפתע מצאתי את עצמי במצבו של הנסיך ב’נסיכה הנמה’. הכל מסביבי היו ישנים. הייתה זו תחושה ודאית וברורה”.
חיפוש אחר המופלא, הוצאת שוקן, עמ’ 283


“אלהים ברא את היצורים כצעיפים… הוא היודע שהם כאלה מובל חזרה אליו. אך זה שמתייחס אליהם כמציאותיים הוא מנוע מהנוכחות שלו”
מוהויי אל(ל)דין אבן אלערבי. אל פותוחאת אל מכייה.


להיות במצב של תודעה גבוהה פירושו: יציאה מגלות כלשהי, ממקום בו האדם תקוע, להשיר צעיפים ולהוריד מחסומים. המחסומים והצעיפים הללו לא מאפשרים למלא רוחב, עומק וגובה הספקטרום של הקיום להתגלות בפנינו.
להיות במצב תודעה רדום זה להיות בן חורג של שני הורים: האחד הוא חמשת החושים והשני – חשיבה רציונלית. ומדוע הורים חורגים? מכיון ששניהם מכזבים; החושים קולטים מנעד מאוד צר של תדרים. (למשל בתחום הראיה; התחום שאותו אנו רואים הוא פס צר ביותר, משני צידיו משתרעים שטחים ענקיים שאותם איננו רואים כלל, בצד אחד מצוי הקצה האינפרא אדום של הספקטרום ובצד השני האולטרא סגול, חרקים למשל רואים זאת, אנחנו לא). כך גם יתר החושים, וכך גם ההגיון, ההגיון עובד רק בפס צר מאוד של דבר שיוצא מדבר שלפניו, זו חשיבה לינארית, צרה שלוקחת בחשבון רק קדימה ואחורה ולא את כל שמסביב.
המילכוד התודעתי שנוצר כתוצאה מןהשילוב בין השניים (חושים והגיון), מביא למה שהוגים מתרבות המזרח קראו בשם: מאיה, אשליה. התודעה שלנו היא כמו הבטן שלנו: היא מלאה בג’אנק, בחומר בעל מקדם תזונתי נמוך. בעיקר יש בו שומן והוא מוכנס פנימה בגלל שיש בו מקדם גירוי גבוה. בבטן הגירוי נקלט כדי לשכך ולהבליע את הריקנות של הקיבה, וברמת המוח הגירוי הגבוה נקלט כדי להבליע ולהעלים את הריקנות הנפשית והשממון המחשבתי. וכך תודעתנו מלאה בהמון רסיסי ופיסות מידע. המוח, כמו הבטן, כל הזמן עמוס במידע. ולאחר שהגירוי גם לריגוש, הוא מחפש עוד מידע בעל מקדם ריגוש גבוה ואז המוח משמין מנטלית.
וכפי שאדם עם בטן מלאה לא יכול להתנועע, כך אדם עם מוח גדוש לא מסוגל לתפעל את התודעה. כי גם התודעה וגם הבטן צריכים להיות ריקים. ורק בריקנות התודעה ישנה אפשרות לקלוט את השדרים העדינים שקיימים סביב.

“אנו מתבוננים על היקום מחור המנעול, ומן המעט שאנו רואים, מקישים על עולם ומלואו”
גולדמן

…”אבל אתה צריך לקלוט מלכתחילה שאתה חולם. עליך לזהות את זה. לדעת לשאול את עצמך; האם זה חלום? רוב האנשים לא שואלים זאת את עצמם, אם בערות ואם בשינה. נראה שכולם מהלכים בשנתם במצב הערות שלהם, או מהלכים בערות בחלומותיהם. כך או כך, הם לא מקבלים יותר מדי מאף אחד מהמצבים”.
מתוך הסרט: “החיים בהקיץ”, מאת ובבמוי ריצ’רד לינקלייטר, 2001, פוקס המאה ועשרים

פרק שישי: ארבעת מצבי התודעה, (משינה מלאה ועד התעוררות מלאה). 

בפרק הקודם הוזכרו ארבע מצבי תודעה. מן הישן לגמרי עד הער לגמרי.

1. שינה. האדם ישן במיטה, פסיבי, וחולם.

 2. שינה ערנית, אלה החיים הרגילים, לאחר שאנו קמים מן המיטה בבקר. ואנו חשים שאנו ערים. אנו אמנם ערים פיסית, וברמת הרגש, השכל והחושים.  אך ישנם תודעתית.

3. ערנות חלקית, סובייקטיבית, כאן הוא מודע בעיקר לעצמו. 

4. ערנות מלאה, אובייקטיבית. כאן האדם מודע לא רק לעצמו אלא גם למציאות ולעולם. . 

בפרק זה כל אחד מאלה יקבל את ההרחבה הראויה לו. 

הטבע דאג לפיתוח והשלמה של שני הראשונים, הם חיוניים לשם תחזוקה של הצד הפיסיולוגי של החיים,  ולשם שימור המין האנושי. אך הותיר את שני העליונים במצבם הגולמי. 

גורדייף מדמה את רמות שלוש וארבע למעין חדר סגור בבית גדול. או על שתי קומות בבית מגורים, שהאדם חי בשתי הקומות התחתונות: שינה מלאה ושינה ערנית. רוב בני האדם לא יודעים על שתי הקומות העליונות, ואם הם יודעים אז אין להם את המפתח. אך לעיתים מנסים לפתוח אותה בעזרת מפתח הגנבים של סמים למיניהם, תרגילי יוגה וכו’. אך כאמור, לאדם הממוצע רוב אין לו מושג שדלת או הקומות בכלל שם. 

אך למרות שיכחת הדלתות בשתי הקומות העליונות, היא קיימת במיתולוגיות למיניהן, למשל במשל הסופי, על בני האייים, (מצוי בסיפרו של אידריס שאהא: הסופים.

 Idris Shah: The Sufies. N.y. Doubleday. 1964

 שם מסופר על תושבי אי שחיו בפחד וחשש מפני המיים שמקיפים את האי. יום אחד חוו הארה, בנו סירה ויצאו לאוקיינוס. 

זהו משל על התודעה האנושית המכווצת ומה קורה לה כשהיא פוגשת בשתי הקומות העליונות. 

אותה תימה קיימת גם  בכתבים הגנוסטיים, http://www.newadvent.org/cathen/06592a.htm

 בעיקר בהמנון הנקרא: “המנון לנשמה”, . The “Hymn to the Soul” 

שתורגם פעמים רבות לאנגלית. במיוחד על ידי A. Bevan,

 “Texts and Studies”, Cambridge 1897; cf. F. Burkitt in “Journal of Theological Studies” (Oxford, 1900). 

 שם מצויה האגדה על המשווה את הדם למלך בעל טירה  מפוארת. אך המלך השתגע והוא גר במרתף, מוקף בסחבות ועצמות שאותם הוא מחשיב כרכוש יקר ערך. ואי אפשר לשכנע אותו לעבור לטירה, כי הוא משיב שמעולם לא עזב אותה. הנמשל הוא האדם בן ימינו, הטירה נמשלת לתודעה של האדם. שבמקום להשתמש בו כבחללית הוא מוריד אותו לדרגה של  טרקטור.

מבחינה תודעתית האדם יכול לחיות בקומות העליונות: תודעה ערה ומתפקדת. ובמקום זה הוא שרוי בשתי התחתונות: קורבן ליצריו, רגשותיו הנמשלים על ידי אינטלקט יובשני, עימו עובדים. ודמיונות משולחי רסן עמם רואים טלויזיה. 

במצב תודעתי זה, האדם אינו באמת מודע מה הוא עושה ולאן הוא הולך. הוא מהלך תוך כדי שינה, הוא סהרורי,  חולם את חייו.  

ועתה על כל אחת מרמות התודעה בפירוט:

רמה א’, שינה מלאה. 

ברמה זו  מתקיימת שינה מלאה, האדם אינו יודע מאום. הפעילות שלו יורדת למינימום, הוא נושם, ליבו דופק, אך הוא אינו מודע לעצמו. כאן זה האח של המוות. 

ברמה זו ישנם שני מצבים, האחד שינה ללא חלומות והשניה עם חלומות. שנת החלומות קרובה יותר להתעוררות מאשר שינה נטולת חלומות. חלומות הן המכנה המשותף לרמה זו ולרמה שמעל, רמה ב’, רמת השינה הערנית; רק שברמה א’ החלומות הן תוך כדי שינה, בעוד שברמה ב’ אלה חלומות בהקיץ. 

רמה ב’, שינה ערנית.

פרק שישי: אפיוני התודעה הישנונית

החיים שלנו מאורגנים כך שכמעט הכל מגביל את היקף ועומק התודעה, ומותיר את האדם עצמו במתחם צר, מעין בית סוהר. והסוהרים הם מה שגורדייף מכנה בשם: בולמי זעזועים, שהם שקרים מעין שקרים שאנו מספרים לעצמנו. כך מבפנים, אך גם מבחוץ יש לנו הרבה דברים שמשמרים אותנו במצב של תודעה ישנונית. ומבחוץ יש לנו הרבה דברים שמשמרים אותנו במצב של תודעה מוגבלת, במצב של שינה. ראשית כמובן יש את כלי התקשורת, שמסבים את תשומת הלב שלנו ממה שקורה ‘עכשיו’, ‘כאן’, ומה שקורה לבני האדם ולנו ב’כאן ובעכשיו’ הזה, ומסיט את תשומת ליבנו אל מקומות ואנשים אחרים, בעיתון קוראים על מאורעות שארעו לאנשים אחרים במקום אחר. וגם האמנות כמובן; בסרטים, בספרים, בשירים, במחזות, בבלט, באופרה, בתערוכות ובטלויזיה: כל אלה הם דברים שמישהו יצר אותם יש מאין, ומישהו יצר אותם וזה מרחיק אותנו ממה שקורה במציאות. (נכון שברמה עמוקה יותר תפקיד האמנות הוא בדיוק להיפך, אך זה לא משנה את העובדה, שזה מסיט את תשומת ליבנו ממנה שקורה במציאות המיידית והעכשווית).

א. מוצרי צריכה ואמצעי תקשורת המונים – כספקי חלומות
הוגים לא מעטים בשנים האחרונות רואים את ה’אלילים’ של התרבות המודרנית, כמייצרים של מציאות בידניונית ודימיונית, שקוברת בעוד שיכבה את המציאות האמיתית. ובכך מעצימים יותר את השינה. כיום תקשורת ההמונים והטלויזיה משמשות כ’מרדימות’ מבחינה זו שהן יוצרות חלומות, ומציאות בדויה שהיא כה מלאה בחיוניות ובגירויים עד שזה מצליח להאפיל את המציאות האמיתית. כלומר, לא די שאנשים ישנים לחיים ולמציאות, באה הטלוזיה ובונה עולם שהוא הרבה יותר עשיר וחזק מן העולם האמיתי, ובכוח הגירוי שזה יוצר גורם לאנשים להאמין כי המציאות האמיתית היא הבדויה, וזאת רק בגל הכוח הויזואלי העצום שיש לה. כך שאדם שראה את אמריקה בסרט ואחר כך מבקר שם, רק יכול להתאכזב, זה יותר מרשים בחלום הטלויזיוני…
מי שכתב על כך רבות היה הפילוסוף הצרפתי ז’אן בודריאר:

from Jean Baudrillard, Selected Writings, ed. Mark Poster (Stanford; Stanford University Press, 1988), pp.166-184.



“ז’אן באודרילארד הוא מהוגי הדעת המשפיעים, השנונים והפרובוקטיביים ביותר של זמננו. הוא נולד בריימס ב-1929 כיהן כמרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת ננטר, מעוז המהפכת הסטודנטים של מאי 68 וחי כיום בפאריז.
בכל כתביו הרבים מאז ספרו הראשון ב-1968 מלווה את התמוטטותו של הסימן המערבי ואחר קריסתה של תפיסת המציאות המודרנית”.
(מתוך הכריכה של הספר “אמריקה, הוצאת בבל, 2000)
באודרילארד טוען כי המציאות האמיתית הוחלפה במציאות הסימולטיבית של תדמיות וארועים ממוסחרים, החל מן החדשות בטלויזיה ועד ‘דיסניילנד’.
בודליארד טוען כי מציאות חיינו מכוסה על ידי מציאות וירטואלית, של דימויים וארועים, מחדשות הטלויזיה ועד דיסנילנד. לדבריו איננו מוקפים עוד על ידי בני אדם אלא על ידי אובייקטים. למשל חנויות הכולבו והקניונים מגרשים אינטימיות וסודיות, הם מסנטזים את כל הפעילות של הצרכנים; מבידור ועד צרכנות לכלל מודל מנוכר, חסר נשמה ועומק פנימי, הכל שטוח, מוביל מדימוי אחד לרצף של דימויים צרכניים בלתי נגמרים.

בספרים ובמאמרים שפרסם מאמצע שנות השבעים ואילך, מתאר בודריאר את החברה הפוסטמודרנית כחברת מדיה והיי-טק, שהפרטים בה לכודים בעולם של הדמיות (simulations), ומאבדים בהדרגה כל קשר ל”מציאות” החיצונית. וכך התכנים האמיתיים במציאות עצמה הולכים ומתרוקנים ממשמעויותיהם בעקבות הצפה מהפנטת של הדמיות מדיה פנטסטיות, מסחררות, אקראיות, מטשטשות. תושבי העולם הבודריארי חיים בהיפר-מציאות (hyperreality), לוקים בחוסר אוריינטציה, כמו שרויים בוורטיגו שמחוללת הוויזואליה המלאכותית.
לפי בודריאר, ההיפר-מציאות היא מצב שבו דגמים מחליפים את ה”מציאותי”, הטלויזיה ושאר אמצעי התקשורת המודרניים כבר אינם משקפים את המציאות כי אם מייצרים היפר-מציאות, ששולטת על המציאות האמיתית. ואז מיטשטש הגבול בין ההיפר מציאות לחיי היומיום,
הטלוויזיה מפיקה מאות סדרות מז’אנר קומדיית המצבים, שגיבוריהן נראים כאנשים מן השורה כביכול. הגיבורים מדברים בשורות קצרות ומשעשעות (one-liners), לעיתים מרושעות אך בלתי מזיקות, המשמשות דגם חיקוי למיליוני צופים במפגשיהם האישיים – שכן מי אינו רוצה להיות ”קול” ומשעשע או לחמוק באמצעות הומור קליל ממצבים רגשיים מעיקים. אנו מנסים לחקות את הגיבורים בסדרות אך לא מודעים לכך שהם מוצר מדיה מלאכותי.
ואכן קשה להבדיל בין המציאות לבדיה הטלוויזיונית. שחקנים שגילמו תפקידים של רופאים ועורכי דין קיבלו פניות לעזור להם בענייי משפט ורפואה. שחקנים שמגלמים תפקידי עבריינים, צריכים לחשוש מזעמם של צופים. כששחקן באופרת סבון נעשה חולה הוא מקבל פרחים ואיחולי החלמה.
עם זאת באודרילארד מפריד בין טלויזיה לקולנוע, הוא טוען כי האור הקר הבא מן הטלויזיה אינו יוצר מיתוס או פנטסיה כמו הסינמה. בקולנוע אתה יוצא למסע בעקבות הפנטסיה, בטלויזיה הראיה היא פונקציונלית, מזפזפים בשלט, יש חוסר מנוחה, מחפשים ריגוש חזק וקצר מועד.
היא מופע (שואו) שממחזר מציאות, אך זו מציאות דיגיטלית חסר נשמה ואותנטיות.
המציאות הטלויזיונית היא מציאות שבאה להשמיד, היא הפתרון הסופי, היא משמידה כל משמעות ומקוריות. והצופים הם הקורבנות שעולים לגרדום בעבור חופן דמעות או חיוכים.
אך לא רק הטלויזיה בונה מציאות מדומה, גם ובעיקר הנפש של הטלויזיה, הפירסום והפירסומות: פירסום:
בניגוד לדעה המקובלת, באודרילארד אומר כי בעצם הפירסום אינו משקר לנו או משטה בנו, הוא מצוי כבר מעבר לשקר ולהטעיה, מכיון שהערכים של עולם הפרסום אינם אמת וגם אינם שקר. אי אפשר למדוד את הדיוק והחריגה מן האמת של הרעיונות שמועברים בפירסום וזאת משום שהמקור שלהם בכלל לא מצוי במציאות. פירסום הוא האמת של עצמו ‘נבואה המגשימה את עצמה’. כלומר המציאות שאנו רואים בפרסומות אינה שקרית או מטעה, היא פשוט מציאות מתחזה, אין לה שום קשר למציאות אך היא באה לשכנע אותנו בקניה קלה אחת המציאות יכולה להשתנות. והבעיה היא שהם לא צריכים למכור לנו את הרעיון הזה, כי אנו כה רוצים להאמין, כי צרכנות היא הדרך אל האושר. עד שכל מה שהפרסום צריך לעשות הוא רק להציג את הפנטסיה שלנו – ואנו קונים, לא מכיון שהמוצר אטרקטיבי, אלא בגלל הצורך שלנו להאמין כי האושר מצוי בארנק שלנו וכי הוא לא עולה הרבה.
באודרילארד עוד טוען כי לפירסום אין עומק, יש אפס משמעות. והוא נעשה אבסולוטי מכיון שהוא מציץ בנו מכל פינה
אך בודליארד לא לבד בהצבעה על המסרים הלא פורמליים של החברה, כמחזקים את השינה, על ידי כך שהם מייצרים עולם של דמיונות ואשליות, הוגה דעות צרפתי נוסף , עשה זאת בסיפרו: ‘חברת הראוה’, (בבל, 2002 ). והכוונה לגי דבור. (דבור הינו מבקר חריף במיוחד של החברה, ואת רוב השקפותיו בתחום הוא פרש בספרו האמור “חברת הראווה” (דבור –ביחד עם הרברט מרוקזה – השפיע רבות על מהפכת הסטודנטים (ברשות דני האדום) בצרפת של 1968. הוא השתייך לתנועת הסיטואציוניסטים שפעלה והתקיימה בצרפת בין השנים הקצרות של 1957 ו 1972).
דה בור תופס את הבעיה העיקרית של החברה בימינו כבעיה של החלפת מהות ומציאות בבדיה של התדמית. זוהי חברת השקר, חברה שהתמכרה לתעשייה של מותגים ודימויים. חברה שבה עבודת האלילים של הצורה החיצונית באה על חשבון תוכן ומהות. ואת כל ההשתקעות בעבודת האלילים של מראית העין והתדמית הוא מרכז במילה: “ראווה”. הראווה היא “השמש שלעולם אינה שוקעת” היא “כלכלה המפתחת לשם עצמה”, היא “אינה מתכוונת להגיע לדבר מלבד לעצמה”. “הראווה היא הייצור העיקרי שלה חברקה העכשווית”.
דבור רואה בהתמכרות החברה לדימויים חזותיים את התחליף לחברת הדת של פעם: “הראווה היא ההבניה מחדש, בחומר, של האשליה הדתית”, הוא טוען כי “טכניקת הדת לא פיזרה את ענני הדת, שם הפקידו בני האדם את כוחותיהם במנותק מעצמם: היא רק עיגנה אותם בבסיס ארצי…”. הוא מנתח את צמיחת הראוותנו בחברה המודרנית כניתוק מן המציאות, כהתבססות של גישה אשלייתית אל החיים: “כאשר הצורך נחלם בחברה, החלום הופך לצורף. הראווה היא חלם הבלהות של החברה המודרנית הכבולה, שאינו מבטא, בסופו של דבר, אלא את תשוקתה לישון”. דבור מנתח בצורה מדויקת ומקפיאת דם את כל החולשות של החברה האנושית דרך ההתמכרות הזו למראית העין, שהוא קורא לה חברת הראווה, למשל הניכור; הוא רואה קשר ישיר בין ניכור לראווה וזאת על ידי הכלכלה. קשר מוסבר על ידו בצורה מרהיבה מבחינת הדיאלקטיקה הלשונית והאינטלקט האנליטי: “הראווה בחברה הוכלת בד בבד עם הייצור מוחשי של ניכור. ההתפשטות שהכלכלית היא בעיקר התפשטותו של אותו ייצור תעשייתי מדויק. מה שצומח עם הכלכלה הנעה לשם עצמה, אינו יכול להיות אלא הניכור ששכן בגרעינה המקורי”. הניכור, לדבריו, מייצג חיים של חזקה ובעלות הבאים על חשבון חווית החיים והקיום. לשון אחר; אנשים חיים כדי לעבוד ועובדים כדי לצרוך (לא רק מוצרי צריכה, גם חברים, סקס ואהבה הם מוצרי צריכה). ואין להם חיים חוץ מן הצריכה. אנשים חשים את עצמם ומודדים את ערך חייהם לפי הצריכה, הרכישה והבעלות. אך דבור לוקח את כל זאת צעד אחד קדימה (או מטה בעצם…), לדבריו הניכור נעשה כה אקוטי עד כי גם את הבעלות כבר איננו יכולים לחוות, והדימוי ומראית העין באים במקום חווית הבעלות והרכושנות שכבר לא ‘עושים לנו את זה’. ואז אנחנו מקבלים את הערך הקיומי שלנו ושל חיינו מן הדימוי, התדמית ומראית העין (הראווה, בלשונו של דבור).
הוגה נוסף שמתמחה בהשפעת המדיה המשודרת על בני האדם, הוגה שהוא גם אחד ההוגים החשובים וגם הידועים ביותר באשר להשפעת המדיה על האדם הוא פרופ’ ניל פוסטמן, שכתב בין היתר את “בידור עד מוות”, ועוד ספרים רבים על הנושא. פרופ’ פוסטמן עוסק לא רק בהשפעת הטלויזיה על חיינו, אלא גם בהשפעה של מחשבים ואינטנרנט. הוא טוען כי הברכה של האינטרנט, בכך שהוא הופך כל מידע זמין ומיידי היא מפוקפקת למדי כי סך הכל התפקיד שהאינטרנט ממלא מבחינת המידע שהוא מספק הוא חלק מהצפת מידע אדירה שתוקפת את האדם המודרני, אנו מוצפים בו טובעים במידע, אין לנו שליטה על המידע ואין אנו יודעים מה לעשות בו. המידע הזה קובר אותנו, מטשטש אותנו ובמקום להחכים ולברור עיקר מטפל, במקום לשפוך אור על דברים, המידע הזה ‘דווקא מעצים את השינה שבה אנו נתונים ממילא, בכך שהצפת המידע מערפלת, יוצרת עומס. על כל מחקר יש מחקר נגדי. ומרוב שיש כמות של מידע האיכות של מה חשוב ומה משמעותו הולכים ופסים ביחס ישיר לכמות. הוא מדבר על מבול כאוטי של מידע, כלומר אין קשר בין הכמות העצומה של המידע שמציפה את האדם הפשוט ובין היכולת של מידע זה לפתור את בעיותיו. זה מידע ששייך לעולם החלומות יותר משהוא שייך למציאות היומיומית בתוכה כולנו חיים, כי ככל שיש יותר מידע כך גדל הפער בינו ובין חיי הפרקטיקה של האידווידואל. המידע כיום כבר קיים בזכות עצמו, כתחליף לחוויה של המציאות, כמשהו תדמיתי, או מצרך שניתן למכור או לקנות, אך הוא לא חלק מציאותי, פנימי ואינטגרטיבי מחייו הממשיים והדינמיים של האדם. לדבריו המידע מגיע באופן עיוור, אין לו כתובת מסויימת, הוא לא מתאים למישהו מסויים, הוא סטרילי, סתמי, מנותק. חי בבועה, ומעצים את תחושת חוסר הריאליות שקיימת בעיקר בחלומות. לאדם אין כבר את היכולת להשתלט עליו; לסנן אותו, למתן אותו, הוא קורא לתופעה זו בשם: ‘איידס תרבותי’… משיח טכנולוגי. כולנו חיים באשליה כי המידע והמחשבםי ישפרו את חיינו, ואת עצמנו. כולנו רוצים מאוד לקנות את האשליה הזו שבזכות המידע של המחשב נעשה ישרים, טובים וחכמים יותר.
לדבריו הדומיננטיות הטכנולוגית העצומה של המחשבים בחיינו באים על חשבון הפניית משאבים לכיוון של יצירה, אמנות, הגות, רוחניות, פילוסופיה וכו’. דהיינו, במקום החיים. אנו שואבים מידע על החיים במקום לחיות אותם. ודווקא מדובר גם על מידע שימושי, כי בכל פעם שאדם סופג מידע כזה הוא בטוח שעכשיו חייו יהיו טובים יותר, מה שבעצם מאפשר לו להמשיך לישון יותר בשקט. מבחינה זו דווקא חוסר מידע יכול להביא יותר אל הנואשות שאולי תביא אדם למצב שבו הוא ישאל עצמו מה באמת קורה, מה שקרוב להתעוררות. אך המבול של התשובות המוכנות מכל עבר, מעצים את השאננות, ומשקיע אותנו עוד עמוק יותר בשינה שבה אנו נתונים.

ב. האחר – כסם שינה
בחורה: “אנחנו עוברים בחיים כשהאנטנות שלנו נתקלות זו בזו ללא הרף, על טייס אוטומטי של נמלים, כשלא נדרש מאתנו דבר אנושי; ‘עצור, לך, לך לכאן, סע לשם’. כל פעולה נעשית לשם הישרדות. כל התקשורת נועדה לשמור על מושבת הנמלים תוססת ופעילה באורח יעיל ומנומס; ‘הנה העודף, שקית נייר, או ניילון, אשראי, או חוב’?’ ‘אתה רוצה קטשוף?’
אני לא רוצה קש. אני רוצה רגעים אנושיים אמיתייים. אני רוצה לראות אותך, אתה רוצה שאתה תראה אותי. אני רוצה לוותר על זה. איני רוצה להיות נמלה”.
בחור: “כן, אני יודע. גם אני לא רוצה להיות נמלה. תודה שהדפת אותי לשם. פעלתי על טייס אוטומטי של זומבי. אני לא מרגיש בראש כמו נמלה, אבל אני נראה כמו נמלה. כמו שהיה לד. ה. לורנס רעיון על שני אנשים שנפגשים ובמקום פשוט לחלוף זה על פני זה, הם מחליטים לקבל את מה שנקרא בפיו: “העימות בין הנשמות שלהם”. זה כמו לשחרר את האלים האמיצים והנמהרים שבתוכנו”
מתוך הסרט: “החיים בהקיץ”, מאת ובבמוי ריצ’רד לינקלייטר, 2001, פוקס המאה ועשרים

אך לא צריך להרחיק לכת עד לתקשורת המונים ולאמנות, למעשה ה’מרדימים’ הגדולים נמצאים סביבנו ובכל מקום ושמם: בני אדם. אדם יושב בחדר לבד וקיים פוטנציאל לתודעה פתוחה שקטה (פוטנציאל שמתקלקל לרוב על ידי טעינה רוחנית נמוכה: שממון), והנה נכנס אדם, או קבוצה של אנשים, ומה שקורה לו מיד זה שהוא נסגר, נדרך; הם, בעצם נוכחותם, גורמים לו למודעות עצמית משתקת. זה בעיקר מה שנוכחות של אנשים אחרים עושה לתודעה שלנו; הם מקפיאים אותה. די דומה למצב שבו עובד זוטר שקופא ברגע שהבוס הגדול נכנס לחדר. ובחברה נוצר מצב שבו כולם מהווים שוטרי חרש (של השינה) לגבי כולם. כולם מקפיאים את כולם. ניתן לעשות ניסוי קטן ולנסות ללכת ברחוב ולעשות משהו קצת שונה, למשל ללכת ולחייך כל הזמן, או ללכת ולהרים יד ימין כלפי מעלה, או לקפץ כל צעד שלישי בשתי רגליים, אנו ניווכח כי מאוד קשה לנו לעשות את זה, האחרים לא מרשים לנו. ואז נחוש שאנו נעים בתוך תחום צר מאוד מאוד שאותו מרשים לנו האחרים. יותר מזה לא מותר לנו. חשים זאת היטב עם זרים ברכבת, באוטובוס, ובמעלית; הנוכחות של האחרים כולאת אותנו ואנו פוחדים לזוז. אך מן הדרכים לא לחוש את הקיפאון הזה הוא הלהג, ללהגל והפטפוט, בזמן שמפטפטים מתרחשת מעין הסחת דעת ואז לא מרגישים כל כך את הקיפאון הזה שאחרים משרים עלינו, כי כביכול מדברים, אך לא, זו בפירוש הסחת דעת מן המודעות העצמית המקפיאה שנוכחות האחרים משרה עלינו. ומדוע זה קורה? בגלל נורמות ובגלל קונפורמיות. בני אדם מצייתם לנורמות התנהגות נוקשות ומגבילות, וכולם חשים שאחרים שומרים עליהם. ובמצב זה שכולם כביכול שומרים שאף אחד לא יחרוג מכלוב מאוד צר, כולם חושבים שכולם מתבוננים בהם, והם משתדלים להיות כמה שפחות ולתפוס מרחב כמה שיותר קטן.
וכך כוחם של אנשים שבכלל איננו מכירים עלינו הוא ענק, ואנו האסירים התמידיים של אותם אונונימים, ששם אין להם, וכל שאפשר לקרוא להם הוא ‘הם’;

ג. ה”הם” – כסם הרדמה
“האם המלט היה חש את אותה משיכה מקסימה של התאבדות אם לא היה לא קהל ושורות להגיד אותם?”.
ז’אן ז’אנה
ובכן מה שמחקרי הקונפורמיות מלמדים אותנו –אם כן -הוא שאי שם במהלך החינוך והחיברות, הכוח של העצמי, העוצמה של האינדווידאליות הולכת ומפנה מקומה לקולה של החברה והתרבות. ובשלב מוקדם כלשהו בחייו נוטש המתבגר את ההאזנה והמכוונות לעצמיותו, וזאת לטובת קונפורמיות של איך מצפים ממנו להתנהג ולהיות.
הקונפורמיות הזו אינה ערטילאית, מופשטת, היא של הקבוצה. הקבוצה היא אמנם קובץ של יחידים בעלי מכנה משותף. אך כשליחידים אלה ישנו שם, ומהות והם יוצרים יחד ישות כשלהי, בעלת אופי ואישיות, היא כבר לא סתם קבוצה, היא כבר מעין ישות כל יודעת, כל יכולה, שיש לה כוח עלינו וכדאי שנכווין עצמנו כלפיה ואליה, אחרת רע יאונה לנו.והישות העמומה הזו, מכונה בדרך כלל בשם ‘ההם’; ‘הם’ אמרו, ‘הם’ עשו, ה’הם’. ולאט לאט ישות זו של ‘ההם’ הולכת ותופחת, הולכת וגדלה, ואנו הולכים וקטנים לעומתה. אנו מתבגרים בתחושה פנימית עמומה, (שלרב איננו ממש מודים בה ובעיקר לא מודעים לה), ש’להם’ יש כח לעצב ולהשפיע על עתידנו וגורלנו.
ו’ההם’ נתפסים במוחנו כמו ה’אח הגדול’ מ1984, כמין שלטון טוטליטרי אימתני שגורלנו בידו, ועלינו להשביע רצונו. ומי שמצליח בחיים זה מי ש’ההם’ אישרו אותו. וכמו בכל שלטון טוטליטרי, יש ל’הם’ נציגים, סוכנים, אלה שעובדים בשירותם. ובתרבות ובחברה שלנו ה’הם’ מיוצגים על ידי ‘הזולת’. והזולת הזה מלווה את האדם לכל מקום שילך. וזה אומר שכל אדם שאנו פוגשים נתפס בעינינו כמיצג את ‘ההם, כי מי יודע? (צריך להזהר מכל אחד…).
הזהירות משליחי ה’אח הגדול’ היא פן אחד, פן אחד הוא שה’כל אחד’ הוא בעצם אף אחד. זה כל אחד באופן כללי וזה אף אחד באופן ספציפי, כי הישנות של כל אחד היא לא בהתאם למי האדם, ומה חי בו, אלא איזה תפקיד הוא ממלא; שהרי כל אחד יכול להחליף כל אחד באותו התפקיד, מכאן שאין הבדל בין אדם לאדם ולכולם אותה זהות זהה מטושטשת, ורק התפקידים שהם ממלאים, משתנים.
וכך, אף אחד אין לו ערך בעבור עצמו, אלא בעבור התפקיד שהוא ממלא בחברה. מכאן שהזולת הוא כל אחד, הוא אף אחד, אך ראשית לכל הוא שליח ה’ה’ם. כלומר יש לו כח עלינו. וזה אומר שכל אחד הופך לכה דומיננטי בחיי הפרט עד שהוא לא רק מתנה את חייו של היחיד אלא מביא אותם להקפאה מחולטת, כי כל מאמציו של היחיד מופנים מעתה, להשבעת רצונו של האחר, ואז אנו מוצאים מצב אבסורדי לחלוטין שבו כל אחד מתאים עצמו לציפיות של מישהו, אותו מישהו שגם הוא מתאים עצמו לציפיות של זה שמצפה ממנו. כולנו משחקים בהתאם לציפיות של האחר, אבל אין שם אף אחד שמצפה כי באותה השעה הוא עסוק בהלתאים עצמו לציפיותינו הלא קיימות. (כולם מפחדים מכולם אבל אף אחד לא קיים שם מעבר לחשש).
תופעת הזולתיות היא תופעה שמן הראוי לצאת נגדה ולמרוד בה, מכיוון שבגישת הזולתיות האדם רואה לפי ההשוואה לזולתו ולא לפי מה טמון בו כפוטנציאל.
מי שכתב על כך רבות היה היידיגר, 10) הוא ההוגה העיקרי שהראה את עוצמת הקללה שה’זולתיות’ הכניסה לחיינו. הוא מפריד בין העולם הראשוני שהאדם נולד לתוכו ובין העולם לאחר שתרבות נכנסה אליו. כיום כמובן כולם נולדים לעולם ספוג בהשפעה חברתית, עולם בו האחרים מונעים את קיומם של פרטיות וסוביקטיביות, על ידי יצירת עולם שבו ניכור וכלליות תופסות מקומן של אינטימיות ואינדווידואליות.
מצב דברים זה אינו בלי סיבה, אחד מן ה’שרותים’ ש’מרוויח’ אדם כתוצאה מכך הוא שהוא איננו צריך לקחת יותר אחריות על פרטיותו ועצמיותו כי כשהוא והזולת משמשים כעריצים האחד העל השני, שניהם מתמזגים בכלל, נפטרים מן הבדידות הקיומית, שהיא נחלת כל אדם היקום וחוסים באנונימיות הזהה שהעריצות ההדדית – מקנה להם.
וכך יוצא מצב שבו הזולת שולט עלי ומקפיא אותי בעצם נוכחותו ובעת ובעונה אחת מרחיק את שנינו זה מזה כבני אדם. וזו סימביוזה פרדוקסלית למדי: “אני כמוך ואתה כמוני. ואין בין שנינו שום קשר או קירבה אינטימית”. במצב כזה האדם איננו הוא עצמו כי הזולת ‘לקח ממנו’ את עצמיותו, כל דבר אישי מיד נעשה פומבי, מישר קו עם כולם, והופך, מניה וביה, להיות בינוני ובנאלי.
אך כאמור, המונח ‘זולת’ אינו מדויק כאן, כי לא מדובר באף אחד מסוים, ספציפי, זה לא מישהו מסוים, זה מישהו כללי, בלי זהות, בלי פרצוף, אחד מהרבה, הרבה שהם דוומים; כל אחד כמו כולם וכולם בעצם הם לא אף אחד מסוים.
וכאן כמובן הבלבול עוד גובר, כי שוב הזולת אינו ‘הוא’ (כי הוא לא אף אחד מסוים) אלא ‘הם’ (אני כוללני). כלומר ‘ההם’ זה כל אחד, אבל היות ואף אחד אינו הוא באופן אישי, אז כל אחד הוא ‘הם’ הדבר הקרוב ביותר שהיחיד יכול לזהות כנציג של ‘ההם’, זה השליט הגדול והאמורפי של ‘דעת הקהל’, אך מעבר לזה הוא לא יודע מי רוצה ממנו מה בדיוק. וכל הזמן הוא חש אשם במשהו, הישות הגדולה והסתמית הזו דורשת ממנו, ובאה עליו בטענות, זו תחושה עמומה שהיחיד נושא עימו כל הזמן. מצב זה מזכיר ‘המשפט’ של קפקא; שופטים אותו, אך אף אחד לא שופט אותו אישית, זה לא מישהו מסויים שמגיש נגדו את כתב האישום, זה ‘ההם’, קבוצה עלומה חסר זהות. ‘הם’ החליטו, ‘הם’ עושים, ‘הם’ שופטים. היחיד כל הזמן נמצא בתחושה של תצפית, ביקורת, ואף של רדיפה ואפילו עוינות, מצד גוף שהוא אף פעם לא פגש. ואז כל הזמן הוא חי בתחושה שהוא צריך להיות בסדר עם הגוף הזה שהוא אף פעם לא פגש. אז מה הפתרון למצב מלחיץ זה? רוב האנשים מוצאים את הפתרון בבריחה מפני האינדווידואליות החושפנית, והסתתרות באני הכוללני, באותם הם שמהם באה ההאשמה.
וכך הוא הופך להיות לא הוא עצמו אלא ‘כולם’! מצב דברים זה משליט בינוניות, בה רווחים חוסר יצירתיות, חוסר מקוריות, וחוסר ספונטניות.
מקדש חייו של היחיד הופך לחורבה נטושה והזירה העיקרית לקיום חייו של היחיד היא הפומביות. ובשעה שאדם נתון בביתו הוא אינו חי את חייו, הוא מסתתר ולוקח הפוגה מן הפומביות החושפנית. ומה אומר היידיגר על הפומביות? …”כל סוג של עדיפות רוחנית מודחק בנועם; בן לילה הופך כל דבר בראשיתי לדבר, שכבר מזמן הוא ידוע היטב… כל סוד מאבד את כוחו”.
ולאחר שהיחיד מצא מפלט ב’הם’, בהתנהגות הכוללנית, הוא מפתח יכולות חברתיות,יכולת אחת זה לדעת להסתתר; להטמע בקהל, לוותר על את זה ‘ לדעת להסתדר’; איך להשתמש ב’קול החברתי’ כך, שאחרים יפחדו ממך יותר מאשר אתה פוחד מהם.
זאת באשר לטובות ההנאה והסיבות שמניעות כל אחד לרצות להיות הם ולא הוא עצמו. ועתה לסוג היחסים שזה מעודד. ובכן היחסים הנוצרים בין בני אדם החיים בחסות ‘ההם’, הם יחסים בין עצמים, בין חפצים, יחסים קפואים ופומביים. דהיינו; אין דבר ששני בני אדם עושים ביחד שלא נופל תחת הרודנות של ‘ההם’. כלומר היחיד חי בישות שהאחרים מעניקים לו, הוא לא קיים כעצמיות בעצמי, אלא כעצמיות כפי שהיא נתפסת דרך האחרים.
או במילותיו של היידיגר: “בסביבה הציבורית הפרקטית, על ידי השימוש בדרכי תחבורה ציבוריות ועל ידי שימוש בשירותי ידע כגון העיתון, כל אחד הוא כמו האחר, הישות של האדם עצמו מתמוססת לגמרי לתוך סוג של ההוויה של האחרים”…
הישות של היחיד מאבדת עצמה בתוך האחרים.
מי הוא זה שגורם לנו לאבד את עצמיותנו? אף אחד באופן אישי. כי זה לא כל כך זה או זה או מישהו אחר, זה בעצם אף אחד וכולם יחד. האחד הוא כל אחד והוא כולו וכולם מתנהגים כמו כל אחד.
וכשבחיי היום יום הישות העצמית של האדם מתמוססת באחרים, היא נעשית האחרים. כך שהאחרים כאחרים גם הם מתמוססים והם נעשים לחלק מן הישות של האדם עצמו.
היידיגר מדבר על כך שבנוכחותם של אחרים או מפסיקים להיות אנחנו עצמנו, אנו נעשים קיימים לא על בסיס עולם הערכים האישי שלנו, אלא מתוך התייחסות לאחרים ומבחינתם. מצב יחסים זה בין האדם לבין עצמו גורם לעצמיותו של האדם לסגת לתוך ניכור, ריחוק, בינוניות, פומביות וחוסר אחריות.
היידיגר קורא למערכת יחסים מנוכרת זו של האדם לעצמו לאחרים, ‘זולתיות’. אנו מוסרים את קיומנו בידי ‘זולתיות’ חסרת צורה. והנה הדברים מפי היידיגר עצמו: “אדם סתמי שייך לאחרים בעצמו ומגביר את כוחם. האחרים – שאותם אדם מציין בצורה כזו על מנת להעלים את עובדת השתייכותו במהותית שלו אליהם – הם אלה שבקרוב ובדרך כלל נמצאים שם, ביומיומיות של היות זה עם זה. ה’מי’ אינו אדם זה אוחר, לא הוא עצמו, לא כמה אנשים ולא סך כל האנשים; ה’מי’ הוא הסתמי, ה’הם'”.
קשה מאוד לאפיין את האחרים, את ‘ההם’, ודווקא בחוסר יכולת הזיהוי הזו טמון כח השפעתם.
דווקא בחוסר המובהקות והזיהוי החד משמעי של ‘ההם’ – מתבטא הכח הדיקטטורי. אנו נהנים ולוקחים פנימה תענוגות, כפי ש’ההם’ עושים זאת. אנו קוראים, רואים ושופטים ספרות ואמנות, כפי ש’ההם’ רואים ושופטים. אנו מוצאים כמהמם את מה ש’ההם’ מוצאים למהמם. ‘ההם’ שהוא כולם, מכתיב את סוג הישות של חיי היום יום.
למונח ה’הם’ ישנם גם איפיונים של כמות; ככל שיש יותר הם כך ה’הם’ יותר חזקים. וגם של מקום; האם ה’הם’ מצויים בקרקס, בכנסיה או בית כנסת, או קוראים בדפי העיתון? ובכן לאיפיון של כמות גדולה של אנשים במקום מסויים כלשהו קורא אליאס קאנטי, בספרו: “ההמון והכוח” – ‘ההמון הסגור’: “ההמונים הסגורים של העבר, שאודותם נשמע עוד בהמשך הדברים, הפכו למוסדות מוכרים. המצב הנפשי המיוחד, האופייני לחבריהם, נראה היה כמשהו טבעי. פגישותיהם יועדו תמיד לאיזו תכלית מיוחדת – דתית, חגיגית או מלחמתית; והתכלית הזו נראתה כמקדשת ומאשררת את מצבם. אדם שהאזין לדרשה, האמין באמת ובתמים שהדרשה היא החשובה לו; ואילו טרח מישהו להסביר לו, כי המספר הגדול של המאזינים האחרים היושבים סביבו מעניק לו סיפוק גדול יותר מאשר הדרשה עצמה – היה חש את עצמו מופתע או אפילו נפגע. כל הפולחנים והחוקים הקשורים למוסדות כאלה, מכוונים ביסודם לצוד ולצודד את ההמון. סדירות ההליכה לכנסיה, וההישנות המדויקת והמוכרת של הטקסים מסויימים, מבטיחות להמון משהו בדומה לחיווי מרוסן ומבויית של עצמו. ההצגות האלה והישנותן במועדים קבועים, תופסות את מקומם של צרכים הזקוקים למשהו חריף יותר ואלים יותר”.
עד כאן האנטיתיזה; שלטון הזולת, ומהי בכלל התיזה? התיזה היא אותנטיות. כלומר, המשוואה הבסיסית בחיי אדם היא כדלקמן:
אותנטיות שוללת זולתיות. וזולתיות שוללת אותנטיות. במקום שהאחד קיים, לא קיים השני. ובחברה שלנו הזולתיות מולכת.
אם האותנטי הוא אישי ופרטי, הרי שהזולת הוא כללי, זהה ודומה לאחרים.
אם האותנטי הוא אינטימי וסובייקטיבי הרי שהזולת הינו מנוכר ואובייקטיבי, דהיינו, רואה את עצמו ואת הזולת כעצם, חפץ, אובייקט.
(וברגע שהאדם מגלה שהוא בוגד באני האמיתי עם האני המנוכר, נולדת המרידה, נולד המרדן. ועל כן מרידה בפן העמוק והשורשי שלה חייבת להתייחס למתח הקוטבי שבין אותנטיות לניכור זולתיות). כל מרידה אותנטית חייבת לנתץ לצאת נגד הזולתיות ולחפש את השיבה אל השורשים של האותנטיות האינטימית והאינדווידואלית).
רמה פסיכולוגית נמוכה: אחת משיטות היוגה, הקרויה ‘לאיה יוגה, מאמינה כי אדם בעל רמת תודעה נמוכה. חי כשהוא עבד לשלושה אדונים: החומריות, החושים, והאגו.

*
“לא התודעה של בני האדם קובעת את הוויתם; ההפך הוא הנכון;
ההוויה החברתית קובעת את תודעתם”

 קרל מרקס, מתוך “לביקורת הכלכלה המדינית”
*
“הנורמליות’ ו’ההסתגלות’ שלנו, פעמים הרבה אינן אלא הסתלקותה של התעלות הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלום בנו; כי רבים מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית ‘אני’ מזויף כדי להסתגל למציאות מזויפת”.
ר. ד. ליאנג, האני החצוי.

פרק 8 החזרה הנצחית

 הכל נקבע מראש, ההתחלה וגם הקץ, על ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם, הכל נקבע מראש לחרק ולכוכב. בני אנוש, ירקות ואבק כוכבים – כולם רוקדים לפי מנגינה מסתורית, הנשמעת ברקע מפי חלילן נעלם. (אלברט איינשטיין).

*** 

חלק א’: כלא המעגל

כל חיינו אנו מאמינים כי יש לנו יכולת בחירה ובעזרתה נוכל להגשים כמעט כל דבר, או לפחות הרבה. קשה לקבל שחיינו הם אולי תסריט כתוב מראש, ובו אנו נעים כמריונטה. עושים מה שהיינו אמורים לעשות. ואולי גרוע מזה, עושים כל הזמן אותו הדבר: אותן הטעויות, אותן הבחירות. חושבים שעכשיו למדנו והנה אנו עושים מה שעשינו תמול שלשום וכו’. 

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=3_27

אנו מאמינים כי חיינו הם קו לינארי, וכי אנו מתקדמים כלפי העתיד. את מה שהיה השארנו מאחור, ועכשיו ישנה אפשרות חדשה. היא מצויה בחלק של קו חיינו בו לא היינו עדיין. חלק אותו אנו יכולים עכשיו לעצב, כ’טאבולה ראסא’. כל יום הוא דף נקי עליו ניתן לכתוב דברים שלא נכתבו על הדף של אתמול.

 וכל כך קשה לקבל שאולי הדף כבר כתוב ואנו רק חוזרים על המלים שכתובות שם, וכי הלוח אינו חלק והקו אינו קו כלל, אלא מעגל, וכל התקדמות חוזרת לאותה נקודה במעגל בה היינו קודם. דהיינו, כל שעשינו חוזר על עצמו.

ואולי יותר גרוע. אולי לא רק האינדווידואל חוזר על מה שעשה בחייו, אולי כל בני האדם, כמין אנושי, רק ממחזרים בחייהם את מה שבני אדם עשו קודם; אותן המלחמות, אותן הבריתות, אותם ההשגים. וכי הכל אולי רק נראה חדש ברמה הטכנית, אך, ברמת המהות,  היו דברים מעולם ואין חדש תחת השמש, כפי שכתב או אמר קוהלת:

א דברי קוהלת בן-דויד, מלך בירושלים.  ב הבל הבלים אמר קוהלת, הבל הבלים הכול הבל.  ג מה-יתרון, לאדם:  בכל-עמלו–שיעמול, תחת השמש.  ד דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת.  ה וזרח השמש, ובא השמש; ואל-מקומו–שואף זורח הוא, שם.  ו הולך, אל-דרום, וסובב, אל-צפון; סובב סובב הולך הרוח, ועל-סביבותיו שב הרוח.  ז כל-הנחלים הולכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הולכים–שם הם שבים, ללכת.  ח כל-הדברים יגעים, לא-יוכל איש לדבר; לא-תשבע עין לראות, ולא-תימלא אוזן משמוע.  ט מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש.  י יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא:  כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו.  יא אין זכרון, לראשונים; וגם לאחרונים שיהיו, לא-יהיה להם זיכרון–עם שיהיו, לאחרונה.  

 קוהלת פרק א

הרעיון שמבטא קוהלת ידוע גם בשם: ‘החזרה הנצחית’. הקונספט עצמו היה קיים כבר במצריים העתיקה ופותח על ידי פיתגורס.

התיאוריה הבסיסית שלו טוענת כי הזמן הוא נצחי, אך ישנה כמות מוגבלת של פעולות ביקום, כך שכל הארועים והמאורעות יתרחשו שוב ושוב לנצח. 

ליקום אין מצב סופי אליו הוא אמור להגיע, הכל מחזורי. והכל סובב סביב אותם מצבים וללא מטרה. 

זמן אינו מתקדם בקו ישר, ההתפתחות אינה לינארית, כזו שבה התפתחות או התקדמות מגיעות למקומות בהן לא היה האדם קודם לכן.  (רעיון החיים כקו ישר- פותח על ידי אריסטו והגישה הנוצרית-יהודית). לפי גישת ה’חזרה הנצחית’, זמן הוא, כאמור, מעגלי, כעבור כמה זמן הנקודה החדשה חוזרת לאותה נקודה בה הייתה קודם, על אותו המעגל. 

הסימבול של הגישה המעגלית לזמן היא הנחש הבולע את זנבו. האארובורוס.  זהו גם הסימבול האלכימי של החזרה הנצחית.

http://www.crystalinks.com/ouroboros.html

 האלכימאים של ימי הביניים היו מודעים לרעיון זה,

. 

“The Serpent Ouroboros” from ancient Egypt. 

Seven-segmented Aztec Ouroboros.

The Ouroboros and the Tree of Life 

Stylized Ouroboros in a medieval alchemy lab in Heidelberg 

The Ouroboros is the connection between man and God. 

Chinese Ouroboros from Chou dynasty, 1200 BC. 

Pre 1400 Japan 

Native American 

 נסיון לתאר זאת נעשה על ידי הפילוסוף והפיסיקאי מימי הביניים, 1643, תומס בראון שכתב על כך את הדבר הבא:

And in this sense, I say, the world was before the Creation, and at an end before it had a beginning; and thus was I dead before I was alive, though my grave be England, my dying place was Paradise, and Eve miscarried of me before she conceived of Cain. (R.M.Part 1:59)

רעיון זה גם הגיע לכתבים של פרדריך ניצשה. הוא קורא לזה החזרה המתמדת, או הישנות של אותו הדבר,Ewige Wiederkunft des Gleichen  הוא פגש אותו אצל היינריך היינה. שסבר שיכול להיות שאדם מסויים יוולד אחריו, עם אותו תהליך חשיבתי כשלו. וכי הדבר נכון לגבי כל אדם על הפלנטה.

הגישה שלו לרעיון זה היא בשתי רמות. הרמה הראשונה מופיעה ב’מדע העליז’, ופיתוח קוטבי שלה, מצוי ב’כה אמר זרטוסתרא’. 

ברמה הראשונה, (ב’מדע העליז’) הוא מתייחס לזה כאל רעיון ‘מטיל מורא ומשתק’ –כלשונו. הוא כותב כי העול של רעיון זה הוא המשא הכבד ביותר שניתן להעלות על הדעת (das schwerste Gewicht). 

What, if some day or night a demon were to steal after you into your loneliest loneliness and say to you: 

This life as you now live it and have lived it, you will have to live once more and innumerable times more; and there will be nothing new in it, but every pain and every joy and every thought and sigh and everything immeasurably small or great in your life must return to you-all in the same succession and sequence-even this spider and this moonlight between the trees, and even this moment and I myself. The eternal hourglass of existence is turned over and over, and you with it, a grain of dust. 

-Nietzsche

מתוך ‘המדע העליז’. 

מה שכתוב בקטע, שאמנם הרעיון מזויע, אך זהו גם אתגר עבור האדם המציאותי; לקבל אותו ולחיות לפיו. כי הכרה וקבלה של החזרה המתמדת של הכל על הכל – היא גם האישור והקבלה של החיים. זה אומר שהאדם ויתר על הפנטסיה והוא רואה את החיים כמות שהם, ומכאן הוא יכול להתחיל לחיות באמת. מתוך מה שישנו. זו גישה של הגיבור הטראגי, הוא מתחיל להיות דמות בעלת ממדים ונפח אמיתיים, רק ברגע שהוא גם רואה וגם מקבל את הטרגדיה של חייו – כמציאות. הגיבור הטראגי האמיתי מאמץ את גורלו, כפי ששחקן טוב מאמץ את תפקידו ככתוב בתסריט. וכל שהוא רוצה זה לשחקו בצורה המהימנה, המלאה והאותנטית ביותר. 

המאמר: ‘החיים כטרגדיה’:

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=3_30

כלומר, לפי רעיון זה, אנו שחקנים. ואל לנו לשאוף לתפקידים שלא נכתבו עבורנו. עלינו לקבל את התפקיד לתוכו נולדנו, ומרגע זה לשחק אותו בצורה הכי אותנטית ומלאת מוטיבציה. 

בספר אחר שלו, ‘כה אמר זרטוסתרא’ רעיון זה מקבל פיתוח.  זרטוסתרא מוצא עצמו בנתיב במעלה ההר, הנתיב מסתייים בשער עליו כתוב: ‘רגע זה’. שני שבילים מסתיימים בשער זה. שניהם מובילים לכיוונים הפוכים ולאף אחד אין סיומת.  זרטוסתרא תוהה על כך ומשוחח על כך עם גמד שרוכב על כתפיו. שניהם עובדים על הסוגיה הזו של שני הנתיבים הנצחיים; האחד נוסע אחורה, השני קדימה. וזרטוסתרא שואל אודות הנתיב שהולך אחורה: “האם כך חייב להיות, שכל מה שיקרה כבר עבר בנתיב הזה? האם חייב להיות כי כל מה שאמור לקרות, כבר קרה, הגיע לתוצאה וחלף”? הוא חושב שאם הכל כבר עבר בנתיב הנצחי, אז אומר שהכל כבר היה קיים קודם, כולל השער הזה שבפתחו הם עומדים. וכאן הוא מציג את רעיון החזרה הנצחית.  שהכל כבר קרה בעבר, וימשיך לקרות שוב ושוב לנצח. 

זרטוסתרא והגמד אמנם רואים שני נתיבים, אך למעשה שניהם ביחד מהווים מעגל. ניצשה אומר כי הזמן הנו מעגלי. ולכן הכל קורה שוב ושוב. זה טבע המעגל, האדם כל הזמן יסיים, היכן שהתחיל.

עד כאן החלק הראשון של רעיון החזרה המתמדת אצל ניצשה, ועד שנגיע, בהמשך, לפיתוח רעיון זה ברמה אחרת, אצלו. הבה ונתהה על הרעיון עצמו וננסה להרחיבו ולהעמיק בו.  

את הרעיון הזה של החזרה המתמדת ניתן לתפוס בשלושה אופנים, שלוש רמות: ביולוגי, פסיכולוגי, פלנטרי.  

1.ביולוגי: כל שבני האדם עושים זה להוליד עצמם כדי שאחרים יולידו עצמם וכן הלאה. זו הרמה היותר נמוכה מבין השלושה, הרמה הביולוגית. גם אנו וגם בעלי החיים מפיקים תוצרת כדי שזו תפיק תוצרת והתוצרת היא ההפקה של תוצרת נוספת, שגם זו מפיקה את אותו הדבר. אנו חיים כדי להוליד ואז נעלמים מפס הייצור. 

2. פסיכולוגי: כל מה שהאדם עושה בחייו, חוזר בתבנית מעגלית ויקרה לו שוב ושוב. (אלא אם כן יוולד מחדש).   החיים הרגילים, הם חיים החוזרים על עצמם. זה שהיה הוא שיהיה. אלה חיים הלכודים בתוך עצמם. מעגל שהולך וסובב בתוך המעגל של עצמו. האדם חוזר על אותן הטעויות, חוזר לאותן מערכות היחסים, הולך וממחזר את אותן התבניות, שוב ושוב. 

כל הזמן נדמה לו כי המעגל הולך להפתח לספירלה או לפחות לשמיניה, אך הקו חוזר פנימה לתוך המעגל ההדוק של כלא חייו. (ניצשה).

• פלנטרי:  כל מה שקורה על כדור הארץ יקרה שוב ושוב. אנשים אחרים, אותם התפקידים. (אוספנסקי-גורדייף). 

לטענתו של גורדיייף, אנשים נולדים לתוך תפקידים(roles) מקובעים; קיים מצב של חזרה מתמדת של הכל על הכל. (לדבריו, מצב זה קובע באופן קוסמי כדי שהדברים לא ימשיכו להתדרדר), כל הזמן אותו המחזה. ההתפתחות האנושית נעצרה, ומאז כמו תקליט מקולקל כולם משחקים את אותם התפקידים, אין התפתחות או שינוי. אותו יחס בין עשירים לעניים, קואליציה ואופוזיציה, נשים וגברים, משכילים ובורים (למרות ההשכלה, הפרופורציה בין משכילים לבורים נותרה בעינה) וכו’. מי שמשתנה אלה רק השחקנים, לא התפקידים, אולי התיאור החיצוני של התפקיד משתנה, במקום עגלון נהג מכונית וכו’, במקום פנקסן – מומחה מחשבים, אך במהות, זה אותו התפקיד.

הכל אותו הדבר; כאילו הכל קפא, אין התפתחות פנימית, ברמה המהות. רק תבניות קבועות, לתוכן נולדים אנשים חדשים המשחקים את אותם התפקידים. השינויים רק בחיצוניות, בלבוש של הדברים, בקוסמטיקה. בטכנולוגיה. אך במהות הם נותרים כשהיו. 

“עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב’עבודה’, על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה.”

 (אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ’ 256-7) 

לפי גורדייף, אמנם לכל אדם אישיות ומבנה נפשי משל עצמו, אך הם רלוונטיים, ומקבלים התייחסות רק על רקע של מילוי תפקיד(role) זה או אחר, בקולקטיב מסויים. 

וכך אדם, לפי המשפחה והגנטיקה, כבר מראש נועד לתפקיד זה ולא אחר, נולד לבית סוהר של תפקידים (roles). 

מה שגורדייף טוען כאן הוא, שאדם אמנם ילך לעולמו וכל האלמנטים של חייו האישיים יתפוררו ויתפזרו כמו חרוזים שהיו על מחרוזות שהחוט שמקשר אותם – נקרע (ואכן חוט חייו של האינדווידואל אכן יקרע) אך הארכיטיפ מתרחש שוב ושוב. והתפקיד ישוחק שוב ושוב באותה הדרמה; בכל תקופה יהיה אותו מספר של אנשי רוח, או מספר זהה של סוחרים, או אותה הפרופורציה בין עניים לעשירים. התבנית תחזור על עצמה, כמו לפי תסריט, הקיים עמוק בתוך הבלתי מודע הקולקטיבי. 

וכך יכול לקרות שלאדם מסויים תהיה תחושת ‘דה ז’ה וו’; הוא ‘כבר היה בסרט הזה’, הוא חש שכל שקורה עכשיו, כבר קרה לו קודם. גורדייף טוען שאולי זה קרה אבל לא לו, אלא לתפקיד אותו הוא משחק עכשיו. אולי זה הזיכרון של התת מודע הקולקטיבי שאחראי ל’דה ז’ה בו’ הזה, לתחושה הזו שזה כבר קרה פעם. 

לפי הרמה השלישית, הפלנטרית – האגו של האדם נעלם עם המוות, אך תבנית חייו תתאכלס על ידי האדם שיוולד אחריו. 

בחיים המחזוריים, ההצגה חייבת להמשך. השחקנים נעלמים, אך התסריט קיים והמחזה יתאכלס בשחקנים טריים, המשחקים את אותם התפקידים.

חלק ב’: ההמלטות מכלא המעגל המחזורי

עד כאן הדברים לא נשמעים מעודדים, אך גם ניטשה וגם גורדייף (ויחד עמו, או בעקבותיו, תלמידו אוספנסקי) – מציעים מפלט מן הכלא המעגלי.  והמפלט הוא רעיון ה’אובר מנטש’, העל אדם- לפי ניטשה. ורעיון ההימלטות מן הכלא של השינה התודעתית – אצל גורדייף-אוספנסקי. 

גם ניטשה וגם גורדייף טוענים כי קיים מרחק גדול יותר בין הרמה של אדם שהצליח לחרוג מן המעגל המחזורי ובין יתר בני האדם. מאשר המרחק הקיים בין בניי האדם, כלל, ובין הקופים ככלל. שניהם משוכנעים כי המטרה של האדם בחייו צריכה להיות – ההמלטות מן החזרה הנצחית.

אצל ניטשה, כאמור זו לידת ה’אובר-מנטש’, העל אדם. ואילו אצל גורדייף, לידתו של אדם בעל תודעה ערה.  

וההמלטות תבוא, כאמור, וראשית לכל,  עלי ידי הכרה  במציאותה של החזרה ועל ידי קבלתה ואימוצה. ואז אפשר להגיע לרעיון ההמלטות מכלא החזרה.

ניטשה כותב כי רק מי שהצליח להחלץ מחיבוק הדוב של החזרה המתמדת, מצליח להגיע להיות ‘העל אדם’, ה’אובר מנטש’ הידוע שלו. וכך הוא כותב בקטע הנפלא הבא:

ידם וצוחקים, בורחים וחוזרים. הכל הולך, הכל חוזר, גלגל הישות מסתובב לנצח. הכל מת, הכל פורח שוב. לנצח נמשכת לה שנת הישות. הכל נשבר, הכל מתאחד מחדש. לנצח בונה את בית הישות. הכל נפרד, הכל נפגש שוב, טבעת הישות נותרת נאמנה לעצמה. הישות מתחילה הכל ‘עכשיו’. מסביב לכל ‘כאן’ מסתובבת הספינה של ‘שם’. האמצע הוא בכל מקום. דרך הנצח עקומה היא”.

מתוך ‘כה אמר זרטוסתרא’

עבור ניצשה זהו אינו רק רעיון אינטלקטואלי גרידא, או אפילו אתגר. הוא מתייחס לזה יותר כמו קואן זן, או מכשיר פסיכולוגי שממלא את כל התודעה של האדם. בשעה שרוב האנשים מכחישים את רעיון החזרה המתמדת, הוא טוען שיש לקבלו, אך לא כמציאות סופית, אלא כדי להיוולד ממנו לעולם ה’אובר מנטש’. ורק קבלה מלאה של רעיון החזרה יכולה להוביל, לדעתו, ללידה תודעתית של ממש,  שהיא טרנספורמציה תודעתית, שידועה בשם מטאנויה. 

metanoia: 

http://en.wiktionary.org/wiki/Metanoia

גורדייף אומנם נתן לרעיון זה מבע, אך מי שפיתח רעיון זה בצורה הרבה יותר מורחבת היה אוספנסקי, והוא עשה זאת בעיקר בסיפרו: ‘חייו המוזרים של איבן אוסקין’. 

Strange tale of Ivan Osokin

שהודפס לראשונה בסנט פטרסבורג בשנת   1915

שם הוא כותב שכל מה שקורה לאדם בחייו, יקרה לו שוב ושוב. וגם הוא, כניצשה, האמין כי על האדם לברוח מן הכלא של החזרה המתמדת. בעוד ניצשה מדבר על לידת ה’אובר מנטש’, אוספנסקי מתייחס לזה דרך האנלוגיה של התעוררות מן השינה התודעתית.

מעדיות של אנשים שהיו עמו בימיו האחרונים, בעיקר רודני קולינס, תלמידו המסור, עולה שכל שעניין אותו בימים האחרונים, זה עניין החזרה הנצחית. ועליו הוא דיבר כמעט ללא הרף. 

(הרעיון קיים גם בבודהיזם, שם מדובר על עניין הגלגולים והקארמה. עניין החזרה הנצחית מתבטא ברעיון הגלגולים, האדם נדון להתגלגל שוב ושוב לאותם חיים, ועליו לשכלל את חייו ולעבוד על עצמו כדי שלא יחזור לאותו הגלגל שוב, שיצליח לצאת מן המחזוריות הזו של לידה ומוות).   

חלק ג’: לסיכום

גורדייף וניטשה, שני הוגים. האחד מחוץ לקונצנזוס, (גורדייף) השני, עמוק בתוכו, (אך לא ברור איך ניטשה הצליח להכנס פנימה, עם כל רעיונותיו הרדיקליים. אולי לא לחינם אומרים עליו כי הוא נביא הפוסטמודרניות). 

וברעיון זה הם אומרים דברים דומים להפליא אודות החיים: החיים הם כלא שכלפי חוץ נראה כהתגלמות החופש. אך כל בני האדם אסורים במגבלות של שטאנץ ושבלונה. וכולם חוזרים כל הזמן על אותו הדבר. 

שניהם מציעים דרך רדיקלית. לחרוג מכלא המעגל אל מציאות לא וודאית, שעבורה אין תסריט ושבה שום תפקיד לא תפור ומוכן מראש. מציאות שבה ההוייה של האדם היא שמשרטטת את הנתיב של מה שיקרה לו ולא המסגרת החיצונית של מה שכבר הוכתב מראש. ועבר שימוש ושימוש חוזר, על ידי אחרים. 

• גבריאל רעם, 22.1.2006

* מקורות וכתבים על רעיון החזרה הנצחית:

1. ג’ימס ג’ויס בFinnegans Wake מבסס את הסיפור על החזרה הנצחית. הוא מתחיל אותו באמצע משפט, והספר מסתיים באמצע משפט. וכך נוצר מעגל שבו לסיפור אין התחלה ואין סוף. 

http://erg.ucd.ie/arupa/ouspensky.html 

2. ג’ויס הושפע מGiambattista Vico (1668-1744), פילוסוף איטלקי שהציע תיאוריה של היסטוריה מחזורית. גישה זו מופיעה בעבודה העיקרית שלו: New Science. ויקו מדבר על שלושה שלבים בהיסטוריה. תקופת האלים, תקופת הגיבורים ותקופת בני האדם. ואז מתחיל המחזור מחדש. ג’ויס מזכיר את שמו פעמים רבות ב’קשתו של פיניגן’. כולל המשפט הראשון:  

“by a commodius vicus of recirculation”.

3. מילן קונדורה בסיפורו: ‘הקלות הבלתי נסבלת של הקיום’. משתמש במונח החזרה הנצחית לעתים קרובות.  אפילו השם מרמז על הקלות של לא לפרוץ לתחום חדש, אלא לחזור על אותם הדברים כל הזמן. 

4. רעיון החזרה הנצחית מופיע גם בסרטים, למשל בסרט משנת 2001 עם קוין ספייסי, קיי פקס. רעיון זה מופיע לקראת סוף הסרט. 

• 5. הסרט Groundhog Day שביים הרולד ראמיס מובסס על רעיון זה. לדברי הבמאי, ספרו של אוספנסקי, ‘החיים המוזרים של איבן אוסקין’, השפיע עליו ביותר. הנה דבריו: 

While not the original inspiration for our film Groundhog Day, was one of those confirming cosmic affirmations that we had indeed tapped into one of the great universal problems of being… P. D. Ouspensky suggests the antidote to the existential dilemma at the core of Groundhog Day: that trapped as we are on the karmic wheel of cause and effect, our only means of escape is to assume responsibility for our own destiny and find the personal meaning that imparts a purposeful vitality to life and frees us from the limitations of our contempt.

5. גם המלומד הרומני, מירצ’ה אליאד, כתב על כך.[

6. אלברט קאמי, מתייחס לזה במסה שלו: ‘המיתוס של סיזיפוס’, כשהוא כותב כי אותו הסלע צריך להיות מועלה שוב ושוב לאותה הגבעה. זה בדיוק רעיון החזרה הנצחית בצורה מאוד גראפית. 

על המושג החזרה המתמדת באופן כללי:

http://www.reference.com/browse/wiki/Eternal_return

——————————————————————————————————-

ניצשה על החזרה הנצחית:

http://personal.ecu.edu/mccartyr/great/projects/Adam

s.htm

http://www.pitt.edu/~wbcurry/nietzsche/nrecur.html

http://www.geocities.com/danielmacryan/nietzsche10.html

http://www.ucpress.edu/books/pages/5185.html

חלק שני – בין שינה ליקיצה

פרק 9: האדם הישן והאדם הער 

חלק א’: השוואה בין השניים

“‘על הגשר הזה’, מזהיר לורקה, ‘החיים אינם חלום” ‘תיזהר, ותיזהר ותיזהר’.
רבים חושבים שבגלל שה’אז’ קורה, ה’עכשיו’ לא קורה. אבל האם לא ציינתי שה’וואו’ המתמשך קורה ברגע זה ממש? כולנו כותבים שותפים של ריקוד השפע הזה. אנחנו הסופרים של עצמנו, הסופרים השותפים של רומן עצום של דוסטוייבסקי, בכיכוב ליצנים. הדבר הזה בו אנחנו מעורבים, שנקרא העולם, הוא הזדמנות להציג כמה הניכור יכול להיות מרגש. החיים הם עניין של נס, שנאסף עם הזמן ברגעים של תדהמה, מכך שאנחנו זה בנכוחותו של זה. העולם הוא בחינה, כדי לראות אם אנחנו יכולים לעמוד בחוויות ישירות. מראה העיניים שלנו הוא מבחן, כדי לבדוק אם אנחנו יכולים לראות מעבר לזה. החומר הוא מבחן לסקרנות שלנו. הספק הוא מבחן לחיוניות שלנו. תומס מאן כתב שהוא מעדיף השתתפות בחיים על פני כתיבת מאה ספרים. ג’קומטי נדרס פעם בידי מכונית ונזכר שהוא נפל לעילפון צלול, חדווה פתאומית, כשהוא קלט שסוף סוף קרה לו משהו. יש המניחים שאי אפשר להבין את החיים ולחיות אותם באותה העת. אני לא מסכים לחלוטין. כלומר, אני לא בדיוק לא מסכים. הייתי אומר שהחיים שהובנו, הם חיים שנחיו. אבל הפרדוקסים מעצבנים אותי ואני יכול ללמוד ולאהוב ולעשות אהבה עם הפרדקוסים שמעצבנים אותי. ובערבים רומנטיים של עצמי, אני רוקד סלסה עם הבלבול שלי. לפני שתירדם, אל תשכח, כלומר, תזכור, מפני שהזכירה היא פעולה הרבה יותר פסיכוטית מהשיכחה… לורקה כתב באותו השיר שהאיגואנה נושכת את אלה שלא חולמים. וכשאדם מבין שהוא דמות בחלום של אדם אחר, זו מודעות עצמית”.
מתוך הסרט: “החיים בהקיץ”, מאת ובבמוי ריצ’רד לינקלייטר, 2001, פוקס המאה ועשרים

* 

 ההבדל בין אדם שעובד על פי תודעה ערה לבין אדם שעובד על פי השכל הישר (תודעה ישנונית) טמון בכך שהאדם הער לא מאבחן, לא שם תוויות או שיפוטים ערכיים, הוא קולט את הדברים בלי להיות מעורב ריגשית ובלי להזדהות ריגשית עם הדבר שהוא קולט, אם זה טוב לו או רע. האדם הישן קודם נוקט עמדה כלפי ידע חדש, ואחר כך מטמיע, לאדם בעל התודעה הערה, קודם לקלוט בלי לנקוט עמדה. האדם הישן ‘מלביש’ על המציאות את עמדתו הפנימית, האדם הער מסוגל לבודד את התייחסותו האישית מן התופעה החיצונית אותה האו בוחן. ההפרדה זו נעדרת לחלוטין אצל האדם הישן; הוא מיד אונס את המציאות על ידי סובייקטיביות פסיכולוגית קיימת וכך לא מסוגל אף פעם לפגוש אותה באופן טהור ונקי.
אחד מן ההבדלים הנוספים בין האדם הער לאדם הישן הוא בחלומות. האדם הישן חולם והחלום, או הפנטסיה, עולים ותופסים תאוצה ככל שמידת העניין והמעורבות של האדם בסיטואציה נתונה הולך ופוחת. הכוונה היא שבחיי אדם ישנם שני קטבים; אקטיבי ופסיבי. החלום וההזיה, שניהם שייכים לממלכת הפסיביות. ככל שאדם נעשה פחות פעיל, פחות מעוניין, פחות מעורב – כך הוא שוקע, כתפיחה שהוצאה מן התנור. המדובר על מצבים שונים של ירידה בעוצמת הגיורי לו חשוף האדם. ואז הוא שוקע למצבים של שעמום, וריקנות פנימית. ובמצבים אלה צפות ועולות בדיות שאדם בודה לעצמו, מעין אסוסיאציות על דברים לא של כאן ולא של עכשיו (שניהם מייצגי המציאות הערה). הבדיות והאסיסיאציות העצלות הללו אופפות אותו כחשרת ערפילים, או אדים מהבילים העולים מגוש מתכת שחומו עוזב אותו לאחר שהוצא מן האש.
לעומת קוטב הפסיביות, הקוטב האקטיבי אין חלומות, רק מציאות. כלומר, האדם רוצה לא לשקוע, לא להיות שטוח. והדרך שהוא מוצא להטעין עצמו בחיות, ובכוח היא לא על ידי סיפורים ובדיות והזיות בהקיץ, כמו האדם במצב הפסיבי, הוא מטעין עצמו על ידי המציאות העירומה, כמות שהיא.
וכך, אנו מוצאים שתי דרכים להטען בכח חיות, במתח חשמלי; האחת למצוא במציאות משהו שטוען אותו במתח חשמלי, והאחרת לספר לעצמך סיפורים. כלומר, האדם הוא כמו כבל חשמלי: ואו שעוברת בו המציאות, דהיינו זרם חשמל; משהו שמלהיט אותו, מניע אותו, נותן לו קיום ישותי. או שהוא ריק, פסיבי, לא מחובר למקור טעינה (חשמל). ואז הוא עוטה על עצמו אזוב, חלודה וכו’. שניהם הם חלומות בהקיץ בעבור כבל החשמל. ורק זרם החשמל הוא כוח החיים האותנטי של המציאות בעבורו.
כלומר, היות והאדם לא ממומש ולא קורה לו כלום בחייו – חייו לא מתלקחים. ואז מתגנבת פנימה הפנסטיה! היא זוחלת אל כל דבר שכוח ההנעה הטוטלי של המציאות לא ממלא את כל כולו. (וככל שאדם, או חברה מלאים יותר בסיפורים שהם מספרים לעצמם, בין אם בסרטים, מחזות, רומנים, טלוויזיה וכו’, כך זה מעיד על עומק השינה. אך לא רק סיפורים, גם גל הצרכנות ששוטף את החברה האנושית הוא סוג של סיפור פנטסיוני, כי אנשים קונים כי הם מספרים לעצמם שעם הקניה הבאה הם יהפכו לסינדרלה, תרבות צרכנית מעידה כאלף עדים, שהיא מנותקת מן המציאות כי לא קונים בגלל שחסר בחיי המציאות של האדם, בגלל שמדורת הפנטסיה צריכה עוד חומרים…).
הדרך היחידה לא לחלום בהקיץ – היא להיות!
ולהיות משמעו, בכל רמ’ח אברים ושס’ה גידים. בכל נפשך בכל מאודך ובכל כולך. כל תא וכל עצב וכל נים ספוגים בחווית ההיות. רק כך, כל דבר פחות מזה אינו עירות. ואין מצב ביניים; או או שהוא חופשי וער, או שכבלים אוסרים אותו, וכבלים או קורי שינה הכוונה להבלי החיים כגון, פוליטיקה, חדשות, רכילות, מידע פיקנטי, בדיחות, גינוני התהנגות. המשותף לכולם שהם תופעות שמתגנבות לחללים באדם, אזורים שמלאים בריקנות בגלל שלא עוברים בהם הכוחות המחשמלים של החיים. (כמו בית, שאם לא גרים בו, מתחילים להיווצר שם קורי עכביש, ג’וקים, עכברים, נמלים וכו’).
בטבע האורגני החי, אין ריקנות, לפחות לא כזו שנותרת כזו, הכל מתמלא במשהו. השאלה היא רק היא זה מלא במשהו מקורי ואז הוא טעון עד קצה קצהו, או שכוח החיים נטש אותו ואז מתגנבים פנימה צללים, קלושרים, בני בלי בית – החלומות.
בגדול, האנשים שאנו פוגשים מתחלקים – אם כך – לשני סוגים; לאלה שמרדימים או לאלה שמעוררים אותנו. המרדימים מוסיפים, עוטפים וממסכים אותנו במסכות צבעוניות ומלאות חיים לכאורה, בעוד שהמעוררים דווקא מקלפים, מסירים מעטים וקליפות, וכל זאת כדי לחשוף מתחת למעטה האטימות את התוך העירום והרגיש. את המעטה צריך להפגיז בריגושים בעלי וולטאז’ גבוה בעוד התוך החשוף מגיב למילימיקרונים של זירמי חיים, בתנאי שהוא מצליח להיות חשוף אליהם.
כך לגבי האוביקט. אך מה לגבי אלה שאנו פוגשים. יש כאלה שמעירים אותנו ויש כאלה שמרדימים. ובין המרדימים קיימת מעין תחרות, אצל מי החלומות רועשים, קולניים ומלאים יותר בפעילות, שהרי אז יוכל ‘המרדים’ להתחזות לדבר האמיתי, לכח החיים המלא עוצמה הראשוני. כך זה למשל בתקשורת, שם הבדרנים המצליחים, הם אלה שמצליחים להצחיק ולגרום לריגוש גבוה. וככל שהריגוש חזק יותר כך הוא מעצים יותר את השינה. (על ידי כך שהוא יוצר חלומות בעלי אינטנסיביות מועצמת. ואז נראה כאילו הריגוש הגבוה שמעביר הדובר המרדים דווקא מצליח לגרום לעוררות, להקצה, לא היא, זהו רק ‘רעש’ חיצוני שמתחתיו ממשיכים לישון עוד יותר במרץ).
ולא מקרה הוא כי מעמדם של המרדימים ‘הרעשניים’, אלה בעלי מקדם ריגוש גבוה, הוא משופר או גבוה, וכי הם מתוגמלים וזוכים לפופולריות בהתאם, שהרי החלומות הססגוניים שהם יוצרים מעניקים תחושה של חיים וערות.
למעשה המדובר בשינה בעלת שלושה מצבים. מצב אלף, שינה ללא חלומות, ובחיי העירות של האדם זה מצב תודעה של שעמום, ריקנות, חוסר חשק וכו’. המצב הבא הוא של שינה עם חלומות, אך אלה חלומות דלים, למשל אודות ארוחה טובה, או איך יראה לאחר הדייטה, או חלומות אודות החופשה הבאה בחו”ל, שזו ההתנהלות הפנטזיונית הרגילה של רוב בני האדם; הם לא בדיוק מחוברים ל’כאן ולעכשיו’ העירום והטעון, ועל כן הם מנסים לספק בתחום הפנטסיה את הריגוש שיבוא במקום החיוניות הטוטולית שכה חסרה בחייהם האמיתיים.
ומצב גימל הוא מצב של שינה שמקבלת עזרה מבחוץ, כאן יש חלומות חזקים, שבאים מספרי פיקשיין, מסרטים עלילתיים, כתבות בעיתון, תכניות בטלויזיה, רדיו, וכו’ כל אלה זורקים פנימה גירויים שאמורים לגרום לריגושים או להעצים ריגושים שיגרמו לחלומות בשינה להיות כמו מלאי ריגוש שהם יעניקו תחושה כאילו האדם ער. כאילו.
ומבחינה זו, עדיפה שינה משמימה, נטולת פנטסיה, מאשר שינה במצב גימל, כי הסיכוי של גימל להתעורר, הוא קטן מאוד, הרי הוא בטוח שהוא כבר כל כך ער. בעוד שזה שכבול בשממה של חייו , קרוב יותר להגיע למצב שבו הוא יחוש את השינה, ואת הצורך בעירנות. המשמים קרוב יותר לחוש את הכאב שניטשה דיבר עליו, הכאב שעשוי לבשר את בוא העירות.

 חלק ב’: ההבדל בין גישת הישן לער – בעשיה

שני אנשים יכולים לעשות את אותה הפעולה, האחד ער והשני ישן. הפעולה תהא אותה פעולה, למשל שטיפת כלים; הישן יעשה את שטיפת הכלים מתוך רגש: אמביציה, אשם, לחץ נפשי, משמעת עצמית, פחד מסמכות ועוד. בעוד שהער יבוא מתוך תפישת מציאות רחבה, כחלק מגישה כוללנית של האדם הער לחיים; צרון לנכש כל הזמן עשבים שוטים, ולהסיר מכשולים, מחסומים וקלפיות – כדי לאפשר לליבה הפנימית מחד, וליקום החיצוני – מאידך – אפשרות להתרחש.
האדם הער פועל לא כדי לעשות, אלא כדי להסיר מכשולים בכדי שמה שצריך להיות – יהיה. הוא עושה כדי להגיע ליום השביעי, לשבת. הוא כל הזמן עושה סדר כדי ששום דבר לא יפריע לשדה התודעה שלו לקלוט מחד וליצור מבפנים – מאידך, את שרוצה להתרחש.
הישן עושה ועוסק בפעילות מתוך חוסר איזון ריגשי, הוא לא חש בנוח עם משהו 0בגלל תחרות, אשמה וכו’). האדם בעל התודעה הרחבה עושה מתוך האיזון, מתוך תפיסה שלמה של המציאות וידיעה של מקומו בה, ידיעה שהוא מעין גנן שאמור לנכש יבלית ואם יעשה זאת, אולי משהו יצא מן האיזון המקפיא שבו המקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס נמצאים במצב סטאטי. ואז יווצר חוסר איזון, אך חוסר איזון כמו במפת מזג האויר, ששם לחץ ברומטרי גבוה נוסע אל לחץ ברומטרי נמוך. וניתן לקרוא לחוסר האיזון הזה: חוסר איזון רדיואקטיבי; יש פחות אלקטרונים באטום מסוים ואז אטום שיש לו יותר אלקטרונים חייב להסיע אליו את עודף האלקטרונים שלו.
לכן האדם המודע פועל מתוך האיזון של תפיסת המציאות כמשהו שצריך להתרחש אל תוך החלל ששמו אדם, אל תוך החלל שמו חיים. הוא פועל מתוך האיזון, על מנת ליצור זרימה.
האדם בעל מנעד התודעה הצר – פועל מתוך כך שברמה הפסיכולוגית חסר לו משהו, או שיש לו משהו בעודף, וזה מביא אותו לעשיה מתוך מחשבה שזה יביא אותו לאיזון.

פרק תשיעי: האנשים מכאן ומשום מקום

האיש משום מקום פגש את האיש ‘מכאן’ – סיפור
‘אפשר להיכנס’? שאל האיש משומקום את האיש מכאן.
האיש מ’כאן’ – לא ענה.
‘מה קורה’? שאל האיש משומקום.
‘מה? מה? מה?’ בהה בו האיש ‘מכאן’. ‘מי אתה, מה אתה רוצה’?
‘אני רוצה לנסוע לשם’ – ענה.
‘אבל, אבל, מי אתה בכלל. אתה לא יכול בכלל לנסוע, בכלל לשומקום.
‘אבל שילמתי כסף, ועמדתי בתור, כמו כולם (יורשה לי לציין), אז למה לא’?
-הביט בו ‘האיש מכאן’ במבט חלול. ולא הבין מי זה ומה הוא רוצה ממנו, מה הוא עושה שם ולמה הוא שם ואיך הוא שייך בכלל למה שקורה. הוא לא בתכנית ולא בתסריט, הוא לא רשום בשום מקום. הוא לא חלק מיתר הנוסעים, הוא בכלל לא היה צריך להיות שם. ועובדת היותו, כאן, במקום הזה, היא בגדר טעות. שהיא מוזרה בלשון המעטה. שילך למקום אחר, אליו הוא כן שייך. כי לבטח הוא שייך לאן שהוא, אבל לא ‘לכאן’, כי כאן הוא לא רשום, הוא חריג, איך בכלל הגיע לכאן’? ‘לא שייך, לא שייך, לא שייך’, מילמל לעצמו האיש מכאן, כל הזמן (כתקליט ישן שנתקע בערוץ).
– ואילו הראשון, האיש משומקום, גם הוא לא מבין, לא מבין מה לא בסדר? למה הוא לא עובר? הוא הרי אדם ככולם? חי ככולם. בעל רגש ונשמה ככולם? אז למה לא?
ולא רק שהוא לא מבין, אלא שתוך שהוא שקוע במצוקה הזו שלפתע צנחה עליו, הוא גם לא חש, לא שם לב שהאיש מכאן לא שמע ממנו את מה שהוא שומע מכל האנשים מסביב: את שקשוק השלשלאות שבידיהם וברגליהם. וכי זו הדרך היחידה שהם מתקשרים עמו, כי על עיניו משקפי שמש ענקיות וכהות, משקפי שמש המסתירות את עיניו העיוורות.

האיש משום מקום פגש את האיש ‘מכאן’ – מסה (וניתוח הסיפור)
“לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת נסיבות אחת, תפקיד אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו מבחין רק לעיתים רחוקות בהבדלים הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר בביתו, עוד אחד בקרב ידידיו, תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלאה(….) לכל בני האדם – בין שיידעו זאת ובין אם לא, בין אם יחפצו בכך ובין אם לאו – יש תפקידים מסויימים שאותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו יכול היה המשחק להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם אינו מבחין לעולם כיצד הוא עובר מתפקיד אחד למישנהו. או במקרה שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי עשה זאת בכוונה, שזוהי פעולה מודעת מצידו. לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד על ידי הנסיבות החיצוניות, ואי אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו, מכיוון שהוא עצמו עדיין איננו קיים”. 

(הדרך הרביעית, אוספסנקי, זמורה ביתן, 1993, עמ’ 56). 

“עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב’עבודה’, על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה.”

 (אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ’ 256-7) 

“אנו יכולים להיות אנו עצמנו רק באחוז אחד, ובתשעים ותשע אחוזים – אנו יצורים סוציולוגיים.
ישנה בנו המהות (‘האני’), והייצוגיות (ה’אני החברתי’).
ה’אני החברתי’ היא המסכה שיצרתם כדי להסתיר את מהותכם.
המסכה: קשה מאוד לגלותה, לכל אחד סיבותיו הוא למען הגן על עצמו.”

 (מרגרט אנדרסון, “הדוקטרינה הלא ידועה”, ARKANA 1962, עמ’ 63

כולנו ממלאים תפקידים, תפקידים שונים, ולכל אחד יש תפקיד והתפקיד הוא הוא. כמובן שזה לא הוא האמיתי, זה רק תפקיד, אך זה ממלא נפח, תופס מקום, מעניק זהות ומאפשר לו להסתדר בעולם נטול מהות, חסר נשמה, שבו לאנשים אין ייחוד אישי רק שייכות ציבורית והשייכות היא על פי הפונקציה, על פי התפקיד. התפקיד הוא הדמות, התפקיד הוא הישות, התפקיד הוא האדם והאדם הוא כלום.
עולם זה, המזהה ומתייחס רק לתפקידים, הישות הפנימית של האנשים בו – נעדרת.
הרוב הבהחלט גדול של האנשים מאמץ לעצמו זהות תיפקודית המשמשת בתפקיד דומה לזה שמשמש כרטיס מגנטי, המועבר בחריץ שעל דלת הכניסה לחדר בבית מלון, או כרטיס מגנטי המועבר גם הוא בחריץ בתוך קופסא קטנה בכניסה השמורה רק לבעלי אישור.
הזהות הזו יכולה להיות להיות כל דבר שהוא ייצוגי ומקובל כבעל ערך תיפקודי בחברה. למשל היות האדם חלק ממשפחה (‘אני אח של, גיס של, אבא של, אישתו של וכו’), כשהמדובר על שיבוץ כללי בחברה. אך במקומות מסויימים צריך שתהא התאמה בין המקום לבין האנשים שם, למשל בחדר במיון, על האדם שם להיות חולה או קרוב של חולה. המשבצת לתוכה מתשבץ האדם צריך שיהיה משהו שמתאים אליה.
המערכת (כל מערכת) בנויה לזהות רק את אלה שמתאימים למסגרת התפקיד שאותו הם אמורים למלא. כך למשל מסעדה שערוכה לקלוט זוגות או חבורות (אין שם שולחנות שערוכים רק לאדם אחד, אם בא אדם לבדו, צריך לפנות את הסכו”ם שמולו), כשאדם נכנס לבד למסעדה, בדרך כלל השאלה: ‘כמה אתם’? למרות שהוא נכנס כאמור בגפו. וזאת מכיון שהוא לא משתלב באיך שהם ערוכים.
מערכת, כמערכת, לא בנויה להתייחס לפריטים בתוקף היותם פריטים, על כל הייחוד האישי הכרוך בזה, הם ערוכים להתייחס למה שמשתבץ תפקודית אל איך שהמערכת בנויה. רואים זאת היטב במערכת הרפואה; אם לאדם מחלה שקיימת במערכת, יש תרופות (בדרך כלל) ויש טיפול. אך אם הוא בא עם תסמינים לא מזוהים, כאילו שהכל בסדר, והוא לא חולה, הוא רק חולה עם המחלה שלו רשומה במערכת. דבר דומה מתרחש בבית הספר, שם אין חשיבות למבנה הנפשי הייחודי של התלמיד, כשרונותיו וכו’, רק אם הוא מצליח להשתלב במערכת כמות שהיא, והעזרה שיקבל היא איך להשתלב, ואם הוא נותר יחיד ומיוחד אם זהות אישית מובהקת, אך ללא השתלבות לאיך שהמערכת כבר בנויה – הוא יפלט.
וכך בני אדם בעבודה, כשהם קולטים ומטפלים בבני אדם, ‘לא מביאים עמם לעבודה’ את עצמם כדי באמצעותו יתייחסו למרכיב הייחודי באנשים שהם מטפלים בהם, כי אין בזה צורך וזה רק מפריע. ועל כן אם הם נדרשים לפתע ליחס אישי או ייחודי לאדם, בתוקף היותו אדם, ולאוו דווקא בתוקף השתייכותו למערכת שאותו עובד מתפקד בה – לפתע הוא לא יודע איך להגיב, כמו אותו פקיד בסיפור. אין לו את הטכנולוגיה להתייחס לאדם –כאדם, רק את הפרוצדורה ונהלים להתייחס לאדם כפריט בעל זהות חברתית ואני תיפקודי.
וצריך אני תיפקודי אחד כדי לזהות אני תיפקודי אחר.
בסיטואציה זו, לבוא ללא זהות תיפקודית – זה כמו לבוא עירום (כמו שאומר קודם גורדייף, בהקשר אחר), ולא שהעירום מבייש, פשוט אם לא לובשים מדים – אין אדם. כי המערכת לא נודעה לזהות ולהתייחס לבני אדם, רק למסכות, תוויות שם, תוארים ותפקידים.
הדבר דומה לסרטים הישנים הללו על הרואה והלא נראה. ניסוי במעבדה גרם לו להפוך ללא נראה ואז הוא רואה הכל, אך לא מתייחסים אליו כי לא רואים אותו, וברצותו שיתייחסו אליו, הוא או מחתל עצמו בתחבושות (ונראה כמו מומיה), או לובש בגדים, מרכיב משקפי שמש, כובע וזקן מלאכותי, ואז רואים אותו, אז הוא קיים. כלומר, רואים אותו דרך התחפושת, דרך מה שהאדם מלביש על עצמו מבחוץ. (גורדייף מכנה זאת בשם: ‘זהות מאומצת’ Peraonality]] וזאת בניגוד למהותו הגלעינית, לעצמיותו האמיתית של האדם [Essence]).
אדם יכול להקרין מבפנים נוכחות עזה ביותר, אך זה לא יעזור לו אם אין לו ‘תווית שם’, המערכת, כמערכת – לא ערוכה ובנויה לקלוט ולהתיחס לישויות עצמאיות, רק לתדמיות תיפקודיות. (אין לה ‘חוגה’ למדידת נוכחות, רק לזיהוי תוויות ותוארים).
הזיהוי וההתיחסות לאדם דרך התפקיד הנו חיוני לאנשים השקועים בשינה, וישותם מצויה בתרדמת. ובתוקף כך הם גם ישנים לתוך הפנימי של בני אדם ולעצם נוכחותם. והיות וכך, הם צריכים שאנשים יודיעו להם אודות נוכחותם דרך סימנים חיצוניים, כגון תפקיד, תואר, משרה, וכו’.
ככה זה כשחיים באופן אוטמטי, מכאני. כשרמת המודעות או הריגושות הן חיצוניות וגסות; קווי המיתאר של הדברים הופכים לתחליף לגלעין האמיתי שלהם.
גם בתקשורת בינאישית, קיים דיבור של מהויות, הנסוב אודות ניסיון להבין דברים ברמת העומק שלהם, את המשמעות שלהם. בעוד שדיבור האחר הנו מכאני, סתמי, דיבור של להג ופטפוט שלא בא לפגוש את האדם כאדם, אלא להחליף מתכונים אודות מוצרי צריכה או איך להשתמש במוצרים או חפצים יותר טוב. בעולם של תוויות, לשום דבר אין קיום בפני עצמו והוא גם לא מעורר סקרנות בעצם קיומו, אלא הוא חפץ או כלי שהינו שימושי או לא. אנשים מחליפים בינהים תוויות; ‘ביקרתי, קיניתי, קראתי’. אך אןי כמעט התחלקות ברגשות, חוויות תחושות אישיות, השקפות. האני האמיתי מושבת. מדברים דרך התחברות למה ששולי וטפל בחיי אדם: הנאה, הכרה, רכילות, וכו’, על כל מה שמקיף את האדם, ולא עליו עצמו ובטח שלא על מה שחי בו.
כך בין ידידים, או אנשים שהם כבר ביחד. אך בנוגע לזרים, שם בוחנים אותם דרך שייכות תיפקודית, כאמור, והתפקיד הוא מה שעמו ודרכו מתקשרים ותופסים מקום בעולם. ותפקיד זה מורכב מהרבה פרמטרים, שרובם ככולם זרים למה שחי באדם כאדם, למה שאנושי בו. ובסופו של דבר הם אמורים לגרום לאדם שפוגש אותו להיות מסוגל לשייך את אותו אדם לפורמט מסויים. שם המשחק הוא משחק השייכות; להיכן האיש הזה שייך? באיזה משבצת לשים אותו? משל העולם הוא מחסן אחד גדול, והדבר החשוב במפגש עם אנשים הוא להבין אותם כשלעצמם ולהכיר אותם לעומק, אלא להיכן לשבץ אותם? והנה כמה שיבוצים אופיינים: שייכות מיגדרית, שייכות אתנית, שייכות לאומית, פוליטית, מקצועית, מעמדית וכו’. כל אלה הם כרטיסים שעוברים בחריץ. הם ברי זיהוי וברי התייחסות בעולם שמאוכלס באנשים ישנים ששייכים לקולקטיב כלשהו. עולם שהוא מת לכל דבר שהוא חי ואינדווידואלי. ועל כן כל שהוא חי ואינדוודואלי, אך נעדר זיהוי תיפוקדי קלוקטיבי – אינו בר קיטלוג. דהיינו, לא ניתן להכניס אותו למגרות וקטגוריות משותפות.
עולם זה שלנו היום, כבר לא מוכשר לטפל בבני אדם כיחידים אוטונומים, אלא רק בקבוצות, ובעיקר קבוצות גדולת. למשל התעשיה, מגלגלת מליוני דולרים על ידי כך שהיא מכוונת לקבוצות צריכה המורכבות ממליוני בני אדם. וכך גם לגבי ספרים, סרטים וסדרות בטלויזיה – כולם מיוצרים כך שידברו אל מגה-קבוצות, ולא אל יחידים. כי ליחיד אי כוח קניה, אין לו השפעה ועל כן אין להתיחס אליו. הכל הוא מערכת שנועדה לטפל בכמות גדולה של בני אדם בבת אחת, ועל כן היחיד בה – כאדם, כאנוש – לא קיים.
גם בית ספר נועד לקלוט ולטפל לא בתלמידים אלא במחזורים, בשכבות, ובכיתות. תלמיד מקבל התיחסות רק כשהוא חלק מכיתה או שכבה או מחזור. ואם תלמיד מסויים אל לובש את החזות של הרוב ולא מקבל את הציונים של הרוב (כי יש לו מבנה ייחודי שמצריך התאמה עדינה) המערכת, כאמור, תיפלוט אותו.
כך שסך הכל אנו חיים בועלם של מערכות שנועד לטפל בקבוצות ולא בבני אדם. אמנם בני אדם יכולים גם הם להיות מטופלים, אך זאת בתנאי שהם בעלי תפקיד ותפקיד שתורם לקבוצה. כך ששני המרכיבים שמקנים לאדם יחס אליו הם שייכות לרוב (פרולטריון) או תפקיד חיוני או בר השפעה (פונקציונר).
בעולם כזה היחס ליחיד הוא יחס שטאנצי, מתייחסים דרך שבלונות, כמו במפעל שמייצר משהו ייצור המוני. ואם הוא לא מתאים לשטאנץ – הוא כמו לא קיים. וכולנו למדנו להיחס ליחיד דרך השטאנץ, שדרכו מתייחסים לכולם (שוב, רק אם לא בעלי תפקיד מכובד או חשוב או היררכי). ואם אינדווידואל צריך יחס אישי, מסיבה זו או אחרת, המערכת נתקעת; אין לה את התיכנות לטפל באדם כאדם. בלי השטאנץ לא יודעים איך להתייחס.
וכך יוצא שבפגישה ראשונה עם אדם שאיננו מכירים, מנסים נואשות לקטלג; מסתכלים על הבגדים, על ההופעה, מנסים למצוא נואשות כל רמז שיעזור לשים את האדם בקטגוריה כלשהי. ומשלא מצליחים, לא יודעים מה להגיד, המבט מתרוקן, קופאים. אין תיכנות.
הערה: לגורדייף יש גישה מעניינת ומשונה לנושא זה של תפקידים. הוא מסכים שלבוש התפקיד בא במקום יחס מהותי ואמיתי לאדם כאדם. אך הוא מעגן זאת בקונטכס אחר, לטענתו, אנשים נולדים לתוך תפקידים מקובעים; קיים מצב של חזרה מתמדת של הכל על הכל. (זה קובע באופן קוסמי כדי שהדברים לא ימשיכו להתדרדר), כל הזמן אותו המחזה. ההתפתחות האנושית נעצרה, ומאז כמו תקליט מקולקל כולם משחקים את אותם התפקידים, אין התפתחות או שינוי. אותו יחס בין עשירים לעניים, קואליציה ואופוזיציה, נשים וגברים, משכילים ובורים (למרות ההשכלה הפרופורציה בין משכילים לבורים נותרה בעינה) וכו’. מי שמשתנה אלה רק השחקנים, לא התפקידים, אולי התיאור החיצוני של התפקיד משתנה, במקום עגלון נהג מכונית וכו’, במקום פנקסן – מומחה מחשבים, אך במהות זה אותו התפקיד.
אמנם לכל אדם אישיות ומבנה נפשי משל עצמו, אך הם רלוונטיים, ומקבלים התייחסות רק על רקע של שייכות לקולקטיב או מילוי של תפקיד זה או אחר. חוץ מזה המבנה הנפשי שלו לא רלוונטי.
וכך אדם לפי המשפחה והגנטיקה כבר מראש נועד לתפקיד זה ולא אחר, נולד לבית סוהר של תפקידים (roles). אך מי שמצליח לעבוד על עצמו ולהגיע לרמה של תודעה כלשהי (צמידות לתפקיד סותרת תודעה או מודעות), מיד מתחיל לחרוג מן התפקיד, ואז אנשים שיודעים בתוכם מי אמור לשחק מולם (שהרי התסריט רק חוזר על עצמו בכל הצגה) מרגישים שאין להם טקסט מול אדם שכזה, הוא לא אמור להיות במחזה, או לפחות הוא לא משחק בהתאם לכללים; השורות שהוא משמיע אינן כתובות. ואז או שהוא מעורר בילבול, מבוכה, או שפשוט לא זוכה ליחס כלל, (כי אין להם שורות כתובות עבורו).

 תקשורת והתנהגות בעולמות השינה

1. התנהגות:
   האדם הער נראה ומתנהג כאדם ישן לכל דבר. לא זו בלבד אלא שהוא עוד פחות מעודר תשומת לב מאשר טיפוסי אדם ישנים רבים. וזאת בגלל שאצלם הרובד הפסיכולוגי הוא הדומיננטי ולא רמת התודעה. כשהרובד הפסיכולוגי דומיננטי – האדם הישן סובל מחוסר איזון נפשי ברמה זו או אחרת. כי אם אדם ישן הרי שהוא משוקע ברמה הפסיכולוגית, ואם הוא משוקע ברמה הרמה הפסיכולוגית, אזי היא מושלת בו ואם היא מושלת בו, חלקים בה יהיו יותר דומיננטים מאחרים. ואז יש לאדם הישן שתי ברירות; או לתת לחלקים הלא מאוזנים שבו במה ומקום( כי זה קורה בעיקר כשחוסר האיזון הוא קיצוני, או שהאדם יכלו להרשות זאת לעצמו), או שהוא מדחיק אותם ונראה ומתנהג כאילו אין לא רמה פסיכולוגית כלל. כך עושים הרוב. והאדם הער היות ואין לו פסיכולוגיה, נראה כמו הרוב הישנוני שמדחיק את הפסיכולוגיה שלו. ועל כן כה קל לטעות בו; ממבט ראשון הוא נראה יותר ישן ומחוק מחלק מן האנשים הישנים (היותר מוחצנים ואקסנטרים שבהם: יוצרים אוונגרדים, קליקות של צעירים מרדניים וכו’). אך זאת רק עד שהוא פותח את הפה ואומר מה הוא חושב ואיך הוא רואה את העולם.
   ב. תקשורת:

 ועל כן יש לו קשיים בתקשורת, כי אנשים מתחברים זה לזה בגלל התאימות שבמבנה הפסיכולוגי שלהם, או על יד השלמת ניגודים או על ידי אמפטיה בגלל דמיון במרכיבים נפשיים. אך האדם הער מהווה בעיה תיקשורתית לאדם הישן הרוצה להתחבר אליו. הבעיה מבחינת הישן נעוצה בכך שלאדם הער אין פסיכולוגיה, שהרי הוא מתפקד על רמה פוסט-פסיכולוגית, רמת התודעה. וזה דבר בלתי נתפס על ידי הישן; כשהוא פוגש את הער, הוא מנסה לגשש ברמה הפסיכולוגית השגורה, שולח איתותים פסיכולוגים, (שרובם נסובים על נטיה והעדפה אישית ואישיותית). אך הוא לא מקבל כלום בחזרה, היות והדברים הללו לא אומרים כלום לאדם בעל התודעה המוקצת והוא עונה מתוך רמה של מציאות מפוכחת וחסרת פניות. הוא דווקא מתהדר ומשתבח ביכולת הזו; לדבר על עצמו ועל החיים מנקודה שהיא גם חפה מכל אינטרס או עיוות פסיכולוגי וגם הנה גם עמוקה וחודרת אל מתחת למראית העין של הדברים. אך האדם הפסיכולוגי אל מצליח לפענח בשדרים הללו של האיש הער שום דבר שהוא יכול להתחבר אליו, או אפילו להתנגד לו. כי השדרים הללו של האדם המודע כלל לא נמצאים על המפה הפסיכולוגית שלו. ואז אין חיבור.
יש כאן מצב של מפגש בין שני מצבי צבירה שונים; נוזל פוגש גז, גז וגז יוצרים תרכובת, שני נוזלים יוצרים מפגש הומוגני, אך אויר ומיים; כל אחד נותר בשלו. כך במפגש בין אדם ברמת תודעה (ער) לאדם ברמה פסיכולוגית (ישן).
במפגש בין הישן לער אין תקשורת; הישן מדבר בשפת החלומות, בעוד הער מדבר על המציאות. הישן מחפש אדם בעל חלומות דומים, בעוד שהער מחפש אדם ער. שני ישנים אנשים חולמים חלומות שונים, בעוד ששני אנשים ערים ערים לאותה המציאות. אך בגלל שיש יותר ישנים מאשר ערים, הישנים מוצאים מישהו בעל מערכת חלומות דומה בעוד שהער רק יכול לחפש אדם ער, ונאלץ בסופו של דבר להסתפק בנסיון להסביר את המציאות למי שחולם אותה.
ובכלל, הישנים והערים רואים את התקשורת באופן שונה ומנוגד. הישן מתקשר כדי לאשר, לחזק ולתחזק את המערכת הפסיכולוגית הקיימת שלו. אצלו תקשורת היא שלוחה של הפסיכולוגיה האישית שלו, דהיינו; הכל אגו. כל העולם אגו ותקשרות מתרחשת בעולם שהוא המשך של האגו. האגו ענק והוא כולל בתוכו את כל העולם, וכשהישן מתקשר הוא שולח שלוחות אגו אל העולם כדי להכלילו בתוך האגו שלו. הישן לא יוצא מעצמו כדי לתקשר, אלא הוא שם על אלה שהוא מתקשר איתם דברים מתוך עולמו האישי שכלל לא קשורים אליהם כפי שהם לעצמם. הוא מייחס את קיומו העצמאי של זה שהוא מתקשר איתו לעולם האישי שבו הוא חי. דהיינו, הזולת לא ממש קיים בפני עצמו וכשלעצמו, אלא כאביזר שימושי (או לא) לעולם הגירויים והסיפוקים של הישן. שבעצם חולם את התקשורת הזו.
ומה לגבי הער. ובכן, הוא רואה את התקשורת כמובן אחרת, הפוך בעצם. שלא כמו הקבור ברמה הפסיכולוגית המתקשר כדי לאזן את מה שבתוכו, הער מתקשר כדי לצאת מתוך עצמו כדי להעצים ולשבח את מקומו בעולם, הוא מתקשר כדי לצאת מעולמו הפרטי ולפגוש אדם אחר החי בעולם. העצמי, בתקשורת עבורו הוא לא מקום שאליו חוזרים אלא כן שילוח, ממנו יוצאים.
הישן משול לעיוור שפוגש אדם, ממשש אותו ואומר שזה מזכיר לו כך וכך. הזולת כאסוסיאציה לעולם ההקשרים הפסיכולוגי הפרטי של המנמנם את חייו. כמו אותם חמישה עיוורים הממששים פיל, זה הנוגע בחדק וחושב שזה נחש, זה נוגע ברגל ובטוח שזה עמוד, וזה נוגע בבטן וחושב משהו אחר. כל אחד פוגש רק מיקטע והיות והוא לא פוגש את כל המציאות הוא משייך אותה בחזרה למה שהוא כבר מכיר. [
הער רואה את הזולת כמות שהוא ומפעיל את כל כלי האבחנה והעיבוד שלו בכדי לקלוט אותו כמות שהוא. והוא בכלל מתהדר ביכולת שלו לא ליצור אסוסיאציות אישיות ביחס לקיומו העצמאי של הזולת. הער מתקשר כדי לתת שירות לזולת ולהראות לו איך הוא באמת, להראות לו צדדים שהוא לא מודע להם בעצמו. כי הער למרות שהוא מבין שהזולת ישן, מסוגל רק לתקשר כפי שמתקשרים בין ערים, ושם מטרת התקשורת היא להרחיב עוד יותר את תחום המודעות ולחזק צדדים שהמדעות של הזולת לא כיסתה או כיסתה באופן לא שלם. והאדם הער יודה לו. בעוד שהישן לא יסלח לו על כך, ולא יראה זאת כעזרה ושירות כלל וכלל, אלא כמיתקפה פסיכולוגית עמה אין לו כלים להתמודד. הוא (הישן) מצידו, יתקשר עם הער על מישור של פנטסיה; דברים שהוא היה רוצה לעשות, מה היה רוצה שיהיה, ספרים שקרא, סיפורים, ובכלל כל מה שלא קשור ל-4 אלמנטים המסמלים יותר מכל את עולם הערות: 1. כאן 2. עכשיו. 3. אני 4. אתה.
“כאן-עכשיו-אני-אתה: ככל שהתקשורת מתרחקת יותר ממרכיבים, אלו וככל שהם נעדרים יותר ממנה, כך התקשורת נמצאת יותר בממד הפנטסיה של החלום והשינה. הער לעומת מוקסם דווקא על ידי 4 אלו בתקשורת, ועבורו תקשורת היא יכולת להתיחס לארבעה הללו, אי התייחסות אליהם בשעת השיחה תהא עבורו בזבוז זמן, פטפוט סרק שלא מוביל לכלום, כי כל דבר אמיתי בין שני בני אדם חייב לעבור דרך הפילטר של הארבעה הללו.
וכל שיחה שאין בה התייחסות לארבעת המיקומים; מיקום זמן (עכשיו). מיקום מקום (כאן), מיקום אישי (אתה). ראשי – ומיקום אישי מישני (אני) – מן הסתם נוטה להיות; שרויה בממד של שינה; עקרה, לא אמיתית, לא אותנטית ונעדרת מימד של ממשות מבחינת החוויה: חייהם של המשוחחים. ובתחילה לדוגמה שלא קשורה לשיחה, למשל, כשאדם יושב באוניברסיטה ושומע הרצאה, זה בדרך כלל לא מעניין (בדיוק בגלל הסיבה הזו) ולא אמיתי, כי זה לא קשור לחייו האישיים של המרצה וזה לא קשור לדינמיקה האמיתית (שלא נוצרת) בינו לבין השומעים. שיחה שנעדרים בה 4 המרכיבים הנ”ל הינה נעדרת חשמל, דינמיקה ועניין אמיתי, משהו מת.
ולמה הכוונה במיקומי זמן, מקום, דובר וקולט? ובכן בשיחה אמיתית, שיחה ערה, יש רק מיקום זמן אחד והוא ‘עכשיו’. יש רק מיקום מקום אחד והוא ‘כאן’, יש רק מיקום אישי ראשי אחד והוא ‘אתה’ ורק מיקום מישני אחד והוא ‘אני’. כל התיחסות למיקומים אחרים מלבד אלה של: כאן, עכשיו, אתה ואני – היא לא אמיתית, ולוקה בפנטסיה. כי קיימת רק מציאות אחת בין שני משוחחים, וזו המציאות שבמתרחשת בתוך מה שקורה בשניהם ובין שניהם(לא אצל אנשים אחרים), וזה קרה לא אתמול או מחר, אלא עכשיו. ולא התרחש במקום כלשהו – אלא כאן. דהיינו; אצלך, אצלי, כאן ועכשיו.
עם זאת, עבור הישן, יש בהתייחסות הזאת לנוכחות הספציפית של “כאן-עכשיו-אני-אתה” משהו מאיים; אלמנטים של חסר וודאות, סיכון, איום אימה ופגיעה. מסיבה זו עיקור השיחה מן המימד החוויתי, (כאן ועכשיו) מן המימד הבינאישי שלה (‘אני – אתה) – מעניק לנו תחושה מזוייפת של בטחון והגנה, כאילו אנו מתבוננים בחווייה מבחוץ, כאילו אובייקטיביים, לא מעורבים. ‘ואם אני לא מעורב – אז כלום לא יכול לקרות לי’. זו כמובן אשליה שקרית. אתה לא יכול לחיות את החיים כאילו שאתה לא קיים שם. כי מה שיקרה אז הוא, שהכל יודחק לתוככי תת התודעה ויתקיים שם במחתרת בצורה של ‘דמונים’, המחכים להזדמנות לפרוץ החוצה ולקחת שליטה. הבעיה הגדולה של השיחה המצויה הוא בכך שבדרך כלל היא מערבת את האינטלקט וכמעט שלא את עולם הרגשות. ואנו אכן רגילים לחשוב על שיחה כעל כמשהו שעובר בעיקר דרך הרציו וכי שיחה רגשית היא רק משהו בין ידידים מאוד קרובים, ובדרך כלל כשמשהו לא בסדר. אך עיקור מימד הרגש מן השיחה נוטל ממנה את המימד החוויתי והופך אותה לעקרה . ואז כמובן שיחה כזו כבר אינה שיחה אמיתית.
שיחה אמיתית, שיחה המתרחשת בממד האותנטי של הערות, חייבת לעבור דרך כל ההוויה של האדם וליצור חוויה. חייב לקרות לך משהו במישור האישי הפנימי בעקבות השיחה – כי אם השיחה עוברת בעיקר דרך המימד עובדתי, אובייקטיבי, רציונלי – כשהדוברים מדברים על הדברים מבחוץ ולא דרך החוויה הפנימית שלהם – אזי השיחה אינה אמיתית. בכל סיטואציה שיחתית – האדם צריך קודם כל ‘להיות שם’, כל כולו (עד כמה שאפשר) –עם רגשותיו, פחדיו, תקוותיו וכו’. אך אנו משתדלים להשאיר את עצמנו בצד, כדי ש’לא נפריע’ לשיחה (או שבעצם שהשיחה לא תפריע לנו). ואז מה שקורה הוא שחייהם האישיים של הנוכחים, מצב הרוח עימו הם באו ומה חי בהם בשעת השיחה, נתפסים כמשהו לא רלוונטי, כמשהו שאדם מבוגר צריך לשים בצד. אך אתה לא יכול באמת לשים בצד את מה שחי בך –תוך כדי השיחה – כי זה אתה, אתה יכול רק להדחיק, לשחק, לשים מסכה.
למה הדבר דומה? לחתול או כלב לא מאולפים, ( אנאלוגיה לחיינו הפנימיים) שכל הזמן קופצים ומפריעים וקשה לטפל בהם או לשחק איתם. ומאחר והדינמיקה שלהם לא מצייתת לנוחיות של האדם, הוא שם את החיה בכלוב, או מרדים/מסמם אותה, ואז אפשר לעשות איתה מה שרוצים, היא לא מפריעה יותר…

החיים של כל אחד מן המשוחחים הינם מאוד רלוונטיים בכל מפגש שיחתי, כי בלעדיהם אין שם אף אחד, רק העמדות פנים שמתחתיהן הדמונים חורקים שיניים. בדרך כלל, ברב השיחות – איש השיח לא מעוניין בחיים הפנימיים של בן השיח בזמן השיחה, אבל –כאמור – כל שיחה שאינה מערבת אותם – היא סטרילית.
לאיזה שיחות אנשים בכל זאת מביאים את החיים הפנימיים והאישיים שלהם?
לשיחות שהן מעין אופרות סבון טורקיות, דהיינו; שיחות שיש בהן אלמנט של פגיעה, עלבון, כעס, אהבה, רומן, מריבה, מאבק כוחות, איום, קינאה – לשיחות שהמכנה המשותף להם הוא מעורבות ריגשית – המשמשת כ’צו קריאה’ לחיים הרגשיים והאישיים שלנו. חיינו האישיים מתפרצים מבפנים כאשר אנו נעשים ‘מעורבים רגשית’ עם משהו – דהיינו, כשיש לנו אינטרס רגשי, או כשהאינטרס הזה מרגיש מאוים או בסכנה.
כך, שהשילוב בין סיטואציה של שיחה ובין נוכחות של החיים שלנו באותו רגע – הוא לא כל כך מצוי, אך בלעדי השילוב הזה – השיחות הנ”ל הינן נעדרות אותנטיות. אז מדוע השילוב הזה לא קורה? ובכן, צריך להבין כי לרגשות האישים יש הרבה כוח וכשהם יוצאים החוצה, כמו השד שיצא מן הבקבוק של אלאדין, קשה להחזיר אותם שוב פנימה ולרסן אותם (רק שההבדל בין האגדה למציאות הוא בכך, שבאגדה השד ממלא את המשאלה של אלאדין, ובמציאות – אנו (שזה אלדין) מוצאים עצמנו ממלאים את המשאלה של השד…).
 
אנו רגילים לראות את הדברים בשיח מבחוץ החוצה, כשהקישקס שלנו – לא בפנים. והקישקס שלנו בפנים, בדרך כלל, רק כשאנו רוצים משהו ממישהו, או שקורה משהו במישור הבין אישי; התאהבות, מריבה, פגיעה, עלבון וכו’. ואנחנו לא רגילים לערב את עצמנו בקטעים רגילים. וכך החיים הרגשיים של המשוחחים יוצאים מוחמצים ברב השיחות.
כל דבר אמיתי שמתרחש בין בני אדם, בשיחה, חייב לעבור דרך החיים הרגשיים שלהם.
בדרך כלל קיים נתק בין החיים הרגשיים ובין השיחה; מסך, מעטה. והדרך להביא את ‘האדם האמיתי’ הרגשי, האישי לשיחה –הוא על ידי התייחסות למה שקורה אצלנו עכשיו ביחס למה שקורה עכשיו וכאן בינו לבינינו. הכנסת התייחסות למה שקורה כאן ועכשיו ביני לבינך – לא רק הופכת את השיחה לאמיתית, היא גם מכריחה את המשוחחים לערב את מה שקורה עכשיו בתוכם ולהכניסו לשיחה. וכך השיחה יוצאת מופרית מחיים האמיתיים של המשוחחים וחייהם יוצאים מופרים מן השיחה. אחרת אין קשר בין השניים.
מבחינה תקשורתית שומה על האדם המוקץ שיהיה מבודד לחלוטין, זה אחד מן הסמננים הבולטים ביותר של האדם הער. כמו רדיקל חופשי בחלל, שלא מסוגל ליצור שום מערכת, לא מסוגל להיות להיות חלק ממערכת לא מסוגל ליצור תקשורת עם יחידים. מודע זה כך, כשאדם ער הוא למעשה מתעורר אל מחוץ לפסיכולוגיה שלו. האדם הישן לעולם זה שוכן כאסיר בתוך הכלא של הפסיכולוגיה שלו, ובמה זה בא לידי ביטוי? הוא קורבן לרגשות של עצמו, הוא קבור בתוך האגו, כל המערכת הרגשית שלו היא מערכת העצבים המרכזית של היסוד הפסיכולוגי שלו שמושל בו.
היצור הפסיכולוגי ישן, ומכיון שהוא לכוד בתוך סבך הרגשות, הרצונות שלו, כל ריגוש וכל דבר קשור אליו משפיע עליו בצורה מואד מאוד, כי שם מרכז הכובד שלו, תחושת העצמי שלו, הרגשות שלו, האישיות שלו והנטיות שלו ומצבי הרוח שלו. כאן גם הרמה של רוב הקשרים שבני האדם יוצרים, הם יוצרים קשרים ברמה של מאווים רגשות, תחושות, מה שאריק ברן מדבר עליו בסיפרו ‘משחקים שבני אדם משחקים’, הוא טוען שאנשים לא מתקשרים את שבאמת חי בהם, התקשורת שלהם נתונה בתוך מערכות משחקיות. דהיינו, התקשורת אינה חופשיה וגמישה, מגיבה לסוג המסר שהיא מעבירה, אלא היא נתונה בסד נוקשה של תבניות שחוזרות על עצמן, ומה שחשוב זה לא מה שמועבר אלא הנצחת התבנית. כמו ריקוד, שכל הזמן חוזרים על אותם צעדים, למשל טנגו, שניים קדימה אחד אחורה, סחרור, ושוב שניים קידמה ואחד אחורה. המנגינה יכולה להשתנות, התזמורת והזמרים שונים, הרוקדים אחרים, מצב הרוח שלהם שונה, המקום אחר, הסביבה שונה, אך התבנית הריקודית זהה. כך גם במרבית התקשורות, התבנית שולטת. וההבדל בין זה לבין ריקוד, שבריקוד יודעים שמה שחשוב זו התבנית, בעוד שבשיחות התבנית עלומה, לכאורה לא קיימת ואנשים באמת חושבים שהם מתקשרים, ולא שבויים בכלא של תבנית פנימית. ברן עוד מרחיק לכת מזה וקורא לתבנית בשם: ‘תיכנות’, לדבריו התיכנות הזה מביא לידי מגעים הדדים טקסיים מסורתיים. ומה שחשוב לגבי התבנית שהיא תהא מקובלת בחוגים החברתיים בהם האדם שוהה. זה הכל. בני אדם קוראים לזה: נימוסים. כך בקנה מידה חברתי; תיכנות ותבנית קבועה ביחסים משמעה נימוסים. אך ככל שאנשים מכירים זה את זה יותר, והיחסים יותר קרובים, מוצאים שהיחסים ביניהם מתחילים ללבוש אופי בעל מירקמים מובהקים, כאילו הם מצייתים להוראות וכללים לא כתובים. לדבריו רוב ההוראות הללו לא באות לידי ביטוי כל עוד היחסים לא עולים על מוקש. ולתיכנות הסמוי הזה שצף מעל פני השטח שקורה תקרית לא חיובית בין בני אדם הוא קורא בשם: משחק. במלה משחק אין ברן מתכוון למשהו בעל אופי של שעשוע, אלא משהו בעלת חוקים ותבנית קבועה, שמסיחה דעתם של בני אדם מן המציאות, משוה שמהווה תחליף לחיים האמיתיים שבקירבה אמיתית ונותנת להם תגמול צדדי. ברן אומר כי באופן כללי קיימים שני סוגים של מגעים חברתיים: קירבה (אינטימיות) ומשחקים (תיכנות). והיות וקירבה ממושכת היא נדירה בין בני אדם (ולא משנה עד כמה הם קרובים האחד לשני או לשניה, המגע השכיח ביותר לובש צורה של משחקים. לדבריו “התכונה האופיינית היסודית של השיחוק האנושי אינה בכך שהרגשות מדומים, אלא שהם מוסזרים” (שם, עמ’ 22) הבעל חוזר מן העבודה האישה חוזרת מן העבודה, זו לא משנה איזה יום היה להם, במהרה השיחה גולשת לאותה תבנית משחקית, למשל: משחק שנקרא: ‘משחקי חיים’, או משחקי נישואים’, שני אלה עשויים להעסיק זוג כדי לשיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטלוי ההנאה. הם יכולים גם לשחק משחק שגברים ונשים באשר הם נוהגים לשחק, הוא נקרא: ‘משחקי מין’, שבו מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים. וכל אדם מחפש את הזולת שיוכל לשחק איתו את המשחק שממילא הוא יודע ואוהב לשחק.
אך מה הסיבה לעצם קיום המשחקים הללו, מדוע אנשים משחקים משחקים בעלי תבניות קבועות במקום לתקשר באמת? ובכן הסיבה מדוע בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום היחסים ההדדיים בשחקים ב’משחקים’, הוא כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות. כדי להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להמנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים.
ואיך הוא יוצא לפועל? ובכן אין כאן שום דבר גלוי, המשחק התקשורתי מתבצע על ידי מסרים סמויים, כשממעל האנשים כביכול מדברים על דברים שגרתיים וברורים, אבל מלמטה יש מניע נסתר שהוא הגורם מדוע הם בעצם מתקשרים עכשיו, בדרך כלל זה או חולשה כלשהי, או רצון להשלמה פסיכולגית ליצירת יתרון. למעשה מערכת הקשרים של היצור הפסיכולוגי משמשת כרשת נוספת שנותנת איזון פסיכולוגי לאדם. הצורך לתקשר הוא צורך פסיכולוגי. והזולת, זה שמתקשרים עמו למעשה לא קיים שם, בזכות עצמו, אלא בזכות העובדה שהוא עוזר לזה שמתקשר איתו לחיות יותר טוב עם עצמו. הדברים הללו, המניע הזה לתקשורת זרים מאוד ליצור הפוסט-פסיכולוגי, ליצור הער. מכיון שאין לו צרכים פסיכולוגיים, הפסיכולוגיה שלו מתפקדת, הוא לא חי וכלוא בפסיכולוגיה שלו. הוא רואה וחווה את העולם, כמשהו שקיים בזכות עצמו ולא כהמשך ושלוחה של הפסיכולוגיה האישית שלו.
ולכן כשמתרחש מפגש בין יצור מוקץ לבין יצור פסיכולוגי, היצור הפסיכולוגי לא מקבל כלום מן היצור המוקץ, שום התייחסות לפסיכולוגיה שלו. הפסיכולוגיה שלו אינה מהווה נקודת התייחסות בעבור היצור המוקץ, אלא המציאות. וכך כעבור כמה זמן התקשורת בינהם גוועת, ובעיקר מצידו של היצור הפסיכולוגי, מכיון שהוא לא מקבל את התגמול שהוא מצפה מתקשורת. הפסיכולוגיה שלו נותרת בלא שקיבלה דבר. אין גירויים, אין התייחסות אין כלום. כמובן שלא זה ההסבר שהוא נותן לעצמו מדוע אין לו רצון להמשיך את הקשר, מבחינתו לא נוצר כימיה. (מבחינתו, הזולת המוקץ יכול ליצור כימיה עם אדם אחר. הוא לא יודע שהמוקץ הזה לא יכול ליצור כימיה עם אף אחד ברמה הפסיכולוגית. מבחינה זו הוא מוגבל, אין לו משושים פסיכולוגיים, הוא גם לא מסוגל לשחק שם משחק פסיכולוגי, אין לו אפשרות לשדר מסרים סמויים, הוא לא מסוגל לצעף את כוונותיו על ידי מסכה כלשהי, נהפוך הוא כל קיומו מוקדש לקילוף של מסכות וחשיפה של תבניות משחקיות כדי לגלות את הגלעין האנושי שמתחת. מבחינתו, לאנשים אין פסיכולוגיה, יש להם קיום. (למה הדבר דומה, לשני אנשים שיש להם לכל אחד מהם מכונית, ובמקום להיכנס ולנסוע בה למקום כלשהו, הם יושבים עם מכסה מנוע פתוח ומשחקים בהחלפת חלקים בין המכוניות. המכונית איבדה את תפקידה הנסיעתי וכל אחד עסוק במצבם של החלקים שברשותו. כשהמכונית לא מתפקדת במציאות היא הופכת למטרה לעצמה, לאגו). מבחינת המוקץ, האנשים נמצאים בעולם, יש להם ממשות, ובתור שכאלה מה שחשוב הוא מה קורה איתם, איזה חותם הם מטביעים בעולם, מה האינטראקציות שהם מקיימים. זה כמו אדם ער שלא מעניין אותו על מה הוא חלם בליילה, מה שחשוב לו זה היכן הוא היה, עם מי הוא נפגש ומה הוא הצליח להשיג. האם הפסיכולוגי בכלל לא מעניין אותו מה קורה בעולם הריאלי, כל שמעניין אותו שילחצו לו על מתגים פסיכולוגיים מסוימים, מה שיאפשר לו יכולת יותר טובה לחיות עם עצמו ולקבל את עצמו. למעשה היות ויצור פסיכולוגי (שקבור בפסיכולוגיה שלו) תמיד חי בחוסר איזון, והוא חייב את התקשורת בכדי לקבל השלמה פסיכולוגית.
למעשה ידידות ברמה הפסיכולוגית היא קליקה; התארגנות פנימית למטרות אינטרסנטיות של המתארגנים. התארגנות שבינה ובין המציאות אין בעצם כלום. כי למעשה הקליקה נועדה לאפשר לשני אנשים דווקא לא לפגוש את המציאות. הידידות יוצרת מציאות מדומה בינם לבין המציאות, מעין אוהל שבתוכו הם חיים, ומחוץ לאוהל הידידות הזה קיימת המציאות. הם יוצרים מעין ברית שמאפשרת להם להיכנס עוד יותר עמוק לפסיכולגיה שלהם ולמצוא בה, בידידות, מקלט מפני המציאות כמות שהיא. (הידידות לא כמקלפת מגננות וחושפת שקרים שהאדם מספר לעצמו, אלא מחזקת דווקא את הכיסויים האחד אצל השני). וככל שלאדם יש יותר ידידים וידידויות יותר מבוססות, כך הוא נמצא מוגן יותר, מצוי יותר בתוך מקלט שמאפשר לו לא לפגוש את העולם. (ובמלה עולם, הכוונה יכולה להיות למצבו האמיתי במקום העבודה, יחסיו האמיתיים עם ילדיו ואישתו, ההזדקנות שלו, וכו’). הידידים בוראים להם את העולם שלהם, על ידי שפה מסוימת, מערכת של התייחסויות מסויימות. והאדם חי את חייו היומיומיים מתוך ידיעה שתוך זמן קצר הוא חוזר לידידיו, שם כל מה שהוא עבר במשך היום יכנס למעבדה הזו של היחסים ויעבור עיבוד והתאמה לעולם התייחסיות האישי של המשתתפים. למשל בני נוער שהיא בקונצרט ומבוגרים שהיו בקונצרט יפגשו עם בני גילם, ויעבדו את חווית הקונצרט בהתאם לעולם ההייחסויות המוסכם עליהם. הקוצרט היווה לכל קבוצת התייחסות הזדמנות להתייחסות רעננה, חדשה, לנסיון של קליטת הקונצרט מנוקדת המבט של מה המלחין למשל ניסה להגיד, או איך ביצעה זאת התיזמורת, אך במקום זה הקונצרט מקבל בתוך החבורה לה האדם שייך את ההייחסויות שמחזקות אצל כל אחד מן החברים את עולם הערכים הפסיכולוגי שלו, שגרם לו להצטרף לקבוצה או לחברות הידידים מלכתחילה. החבורה עוזרת ליחיד לעבד את החוויות שעבר כדי שיתאימו לסוג הפסיכולוגיה שלו, כדי שיוכל לחיות עם החוויות שלו בשלום.
למה הדבר דומה? הדבר דומה לאקולוגיה המלאכותית שהחברה יצרה עבור עצמה, על ידי מזגנים, מחשבים עיתונים, מכשירי טלויזיה וטלפון – היא יצרה בעזרת אלו, מציאות חיצונית בדויה. שבתוכה האדם מוצא מקלט מהתמודדות עם איתני הטבע, כך האדם יצר בעזרת האנשים שהם בוחר לתקשר עמם באופן קבוע, מציאות חברתית בדויה, שיוצרת עבורו עולם מלאכותי שמאפשר לו לחיות עם עצמו. ואוי לידיד שיעיז להגיד לידידו את האמת אודות חייו, באותו רגע הוא יפסיק להיות ידיד. למעשה ידידות נעשית בעיקר דרך התחברות הדדית של חולשות. כשהחולשות של כל אחד מקבלות תיגמולים, חיפוי והגנה מצד הידיד, כשהוא בתורו מקבל חיפוי והגנה לחולשות שלו. למעשה הידידויות במערכת הקשרים ברמה הפסיכולוגית עוזרות לבני האדם להישאר תקועים עם הבעיות והנכויות הפסיכולוגיות שלהם, כי הם יודעים שמזמן לזמן הם יחזרו לידידים שלהם, ושם הנכויות שלהם יצטיירו כמשהו חיובי והם יקבלו שוב את ההרגשה שהכל בסדר. הדברים האלה לא עובדים אצל היצור המוקץ הוא, בניגוד ליצור הפסיכולוגי, לא מתקשר מתוך חוסר איזון, או על מנת לחפות. הוא מרגיש שהדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות לידידיו הוא לחשוף, להוריד צעיפים, לעזור להם לפגוש את המציאות, בצורה גלויה, חופשיה וחריפה ככל האפשר. כי האדם המוקץ, חשובה לו חוסר האמצעיות שבחוויה של המפגש עם האחר. הדבר דומה לחיבוק נטול בגדים בין אוהבים; כך האדם המקוץ רוצה להגיע למציאות ללא צעיפים. ואצלו ידידות היא עזרה לבן אדם להסיר את הצעיפים כדי שיחווה את המציאות ביתר חריפות. וכמובן שכאן יש לו בעיה עצומה עם היצור הפסיכולוגי, שכל מושג הידידות אצלו קשור לשימת צעיפים ולהגנה על הזולת מפני מפגש אמיתי בין המציאות והפסיכולוגיה האינדווידואלית.

לחיות פעמיים

חלק א. רובד הגלוי ורובד הסמוי

לא מספיק לחיות את החיים פעם אחת, צריך פעמיים; פעם אחת עובדתית ופעם תודעתית. רק כך אנו מגיעים אל הרובד בו מצויה חווית החיים. 

כדי לחיות באמת, לא מספיק  פעם אחת, צריך פעמיים. דומה לראיה; שהרי כדי לראות באמת, לא מספיק פעם אחת, צריך שלוש פעמים; פעם להסתכל, פעם להביט ופעם להתבונן ואז רואים. (ובכלל, המונח ‘ראיה’ והפועל ‘לראות’, משמש תדיר מלה נרדפת ליכולת לחדור את תוך המציאות. ולגלות את שגנוז בה. וכדי לראות באמת צריך לאמץ דרך מיוחדת להפעיל את העיניים, לא את העיניים עצמן אלא תשומת הלב הפנימית שהמתבונן יוצק לתוך מעשה ההתבוננות. זה  אשר עושה את ההסתכלות וההבטה – לראיה). 

וכפי שאין די בעצם האקט המכאני של הפעלת העיניים, כדי לראות – כך אין די בעצם האקט המכאני של להתקיים – כדי לחיות. יש לאפשר למכניזם גבוה לבוא לידי פעילות. מכניזם שמתייחס ולוקח בחשבון את שסמוי, את שלקחנו כמובן מאליו בפעם הראשונה. 

ואם ראיה היא דימוי אחד, אזי מכונית היא דימוי נוסף. מכונית יכולה לנוע, מתוך שתי סיבות, סיבה אחת היא  הטופוגרפיה האקולוגית בה היא מצויה והסיבה השנייה היא המנוע שהופעל בקרבה. הסיבה מאפשרת למכונית לנוע  אם יש ירידות, ואז היא  נעה (בדרך כלל כלפי מטה), אם יש עליות, היא תקועה. וכך חיי ההזדמנות והמזל (חיי הצעירים); החיים שלפניהם הם כמו גלישה בכביש בעל שיפוע חד כלפי מטה; המכונית  גולשת מטה בכוח האינרציה והשיפוע של הדרך,  אין למכונית, כוח חיים משל עצמה והיא נתקעת כשאוזלות ההזדמנויות. או בגיל העמידה, שאז השיפוע כלפי מטה הופך, כאמור,  לשיפוע כלפי מעלה. אך כל הזמן קיים בפנים מנוע שניתן להפעילו, וזו הסיבה השניה; כשהמנוע פועל היא כבבר לא נעה, היא כבר יכולה לנסוע מתוך מניע פנימי ולא זקוקה לאקולוגית הגיל, ההזדמנות, או המזל. ואז היא נוסעת אל מטרה, למרות העליות (גיל מתקדם, חוסר הזדמנויות, או קשיים בחיים).

וכאן אנו מגיעים להבדל נוסף בין נסיעה בגלל כוח החיים החיצוני (שיפוע הדרך) ונסיעה בגלל מנוע פנימי (התעוררות הממד הפנימי באדם): בנסיעה בגלל מנוע, אין די בנסיעה עצמה, יש צורך בכוח רצון ומודעות של מישהו שיסיע את המכונית לאן שהוא, (אחרת היא תתנגש במכשול). לשון אחר, יש צורך בנהג. ונהג זו תודעה ערה ומודעת לעצמה. בעוד שבנסיעה שנובעת מתנאי הדרך, אין צורך בנהג.

ההבדל בין נוסע לנהג, שנהג מודע לדרך, הנוסע נותן לדרך להוביל אותו. 

כשהנוסע אינו מתייחס למכונית כפסיבית ולדרך כאקטיבית, אלא כאל מסלול כאוטי שמצריך מודעות ושליטה –  הוא הופך לנהג. ההבדל בין נוסע לנהג, נעוץ בכך שהנוסע לא צריך תודעה, והנהג לא יכול בלעדיה. 

לעיתים, כשאנו יוצאים לכפר. למקומות שלווים, רחוק מן העיר המזוהמת והצפופה, ורואים איך זה לחיות בחיק הטבע, כמו בכפר או בקיבוץ. התחושה היא של חיים בממד אחר. איך חושבים אנשים שחיים כך? איזה מן איכות חיים יש להם? איזה מן מחשבות? מה מעסיק אותם? והאם אנשים שגדלים בסיבה כה טבעית, רחבה ופתוחה, גדלים אחרת? וגם, מה התועלת של לגדול בסביבה כזו, אם התודעה למציאות הפנימית, משותקת? 

וזה מעלה את השאלה לגבי הקיבוצים, הרי הייתה להם סביבה פסטורלית  לגדול בה, אך כל זה היה חסר ערך למדי, בגלל שהם נותרו ברמה הגלויה. ועד כמה זה היה נפלא, לו האקולוגיה הנהדרת הזו, שבה גדלים ילדי הקיבוץ הייתה מלווה גם בהקצת התודעה לממד הסמוי של המציאות. ועצם העובדה שהם מתבגרים ומזדקנים ללא המעבר לממד הנסתר, רק עושה את כל האקולוגיה הזו למעין ‘נזם זהב באף חזיר’. מרחבים פתוחים וירוקים בסביבת המגורים, צריכים להיות בתואם ובהתאמה – למרחבים הפתוחים והרעננים של התודעה.

ושוב, לחיות באמת זו פעולה כפולה, האחת מכאנית (לנסוע) והשניה דינאמית (להיות מודע). 

לחיות את החיים רק פעם אחת זה להחמיץ אותם. בתחילה, חווית החיים מספיקה. מספיק לחיות כדי לחוש ריגוש, כי עדיין יש מספיק פעמים ראשונות; הנשיקה הראשונה, המשקה האלכוהולי הראשון, הנסיעה הראשונה לחו”ל, הילד הראשון. אך הפעמים הראשונות אוזלות כעבור זמן. ככל שמשתמשים בהן יותר פעמים  – הן מחמיצות ונעשות תפלות.. כמו מיץ ענבים הטעים בהתחלה ובפעם הראשונה, אך  מאבד מטעמו/טריותו כעבור זמן, אך זאת אלא אם כן יעבור תהליך של התססה, ואז, כיין, הזמן מתחיל לעבוד לטובתו; ככל שישתמר, כן ילך וישתבח. כך בדיוק לגבי חיים שעברו תהליך של התססה. (ההתססה היא לחות את החיים פעם שניה, ואז לא רק שהחיים לא תפלים, יש להם אפקט משכר…). 

ומכאן, שוב, לדימוי נוסף; החיים הרגילים (המכאניים), הם חיים לא אש פנימית, במקום שתבער בתוכנו האש פנימית, מולך בנו האגו. הוא העיקר. אך בחיים פעם שניה, האגו הופך להיות חומר הבעירה לאש החיים, האש הפנימית. 

ורק חיים שמתבוננים בעצמם,  יכולים לגרום לחיכוך המתמשך, שיביא לניצוץ, שיביא להתלקחות. 

ואנשים אלו, משנדלקו, הם לא רק רואים את החיים ובני אדם אחרת, הם חיים במציאות אחרת. 

אך רוב בני האדם, לא עברו את ההתמרה הזו, את השינוי ממדרגה שנייה הזה. הם חיים במה שקיבלו, איך שקיבלו, לא מודעים לכך שהחיים שלהם הם אך חומר גלם לחיים האמיתיים; אוכלים את פולי הקקאו, מבלי דעת שהם רק חומר הגלם לשוקולד. 

ולמה עוד דומים החיים ברובד הגלוי?  ובכן, חיים אלה גם משולים לקריאה רגילה (שטחית) של יצירה ספרותית; הקריטריון בקריאה כזו הוא הנאה. ובמישור זה התנועה היא בין הנאה לחוסר הנאה. ואז כל הרובד המטפורי של היצירה ומשמעותו לגבי חייו האישיים של הקורא – לא רלוונטי, ויוצא מוחמץ. וזאת לעומת  אדם שלמד ספרות ויכול ‘לפתוח’ את היצירה. הוא יודע היכן הפתחים, יש לו את המפתחות  לרובד הפנימי. ואז משהוא מגיע לשם, מתגלה לפניו שדה משמעות אחר לחלוטין. ומתוכו קורץ אליו הניצוץ הסמוי, ואז השאלה היא לא אם הוא נהנה או  לא, אלא אם הוא נדלק או לא. הוא כבר לא מחפש הנאה, (רגשות) הוא מחפש אש (תודעה). 

ועל המישור הגלוי והסמוי ביצירה ספרותית, כותב חיים נחמן ביאליק:

“בעלי הפשט סמוכים עצמם על ה’צד השוה’ ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל – ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשום בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת, רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה… ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי ‘הצד המיחד’ שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים… בחומר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות, תג אחד, קוצו של יו”ד – והמלה והישנה זורחת באור חדש… ובינתייים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום. וזה סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה, יש בה מגריית היצר של הרגשת האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בנסיון. ולמה הללו דומים? למי שעובד את הנהר כשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין… ואף על פי כן גם מאלה יש שנכנסים בשלום מחוץ זה ויוצאים בשלום אל החוף השני – לא את הפתאים בלבד שומר ה'”.

ביאליק, ‘גלוי וכסוי בלשון, עמ’ רד. 

כך ביצירה הספרותית ובלשון, וכך גם בחיים; לכל מה שפוגש אדם, יש שדה משמעות חבוי, החיים החיצוניים מאורגנים כך שהפתחים לשדה המשמעות הסמוי מטושטשים. למשל בשיחה; בדרך כלל החיים הפנימיים של המשתתפים בשיח – חסויים. הדברים נאמרים  לכאורה מתוך סתמיות, כביכול ללא סיבה; ‘ככה זה’, ואנשי שיחם לא מתייחסים למה באמת מתרחש בפנים. 

ההבדל בין הגישה השטחית והמכאנית לחיים, ולבין גישת העומק והמשמעות, יכולה לקבל ביטוי על ידי שימוש בצירים; החיים הרגילים מתרחשים על ציר אחד. ציר זה הנו ציר הרוחב,  ציר של על פני השטח,  זהו ציר צר ושטוח, שהתנועה בו היא ליניארית ויכולה לנוע רק ימינה או שמאלה. הציר השני הוא ציר האורך. וציר זה יכול לחתוך את ציר הרוחב מתחתיו או מעליו, או לשני הכיוונים. זהו הציר הסמוי, זה שעבורו יש צורך בתשומת הלב התודעתית המיוחדת. אם ציר הרוחב משתרע ימינה ושמאלה: אל קוטב ההנאה  (ימין) או קוטב הסבל (שמאל) – הרי שציר האורך משתרע מעל ציר הרוחב (גובה, מעל המישור הרגיל של מה שנגלה: כלפי התודעה), ומתחתיו (עומק, מה שמצוי מתחת ובתוך מה שנגלה: כלפי הנפש). 

ואז, משחותך ציר האורך את ציר הרוחב, אנו מקבלים מיפוי, או הפריה, (ציר האורך מפרה את ציר הרוחב). הוא לא מנוגד לו, הוא משלים אותו, בא מכיוון שונה. אנו מקבלים כך מארג של שתי וערב, רשת. שבה, כל הבנת רוחב שטחית מופרית על ידי הבנת  אורך שיכולה להיות גבוהה, עמוקה, או שניהם. 

ובכל נקודה בה קו רוחב נחתך על ידי קו אורך אנו מקבלים צומת, צומת שהיא נקודת כניסה ויציאה לתובנות על, והבנות עומק. לשון אחר: ידיעה. הבנה, היא תמיד חלקית, ידיעה היא שלמה.  

ראיה קונוונציונלית, לא ערה למה שמעל או בתוך מה שקורה. 

אך אדם שחי חיים הנובעים מן הממד הנוסף, עלול לספוג סטיגמה קשה מצד בעלי המבט האופקי,  הם לא יבינו את מניעיו, וישפטו אותו לפי עולם הציר האופקי. 

אנשי הממד האופקי נעדרים מודעות באשר לקיומו של עולם נוסף, מעל ומתחת לקו הצר והשטוח של עולמם. 

ומה באשר לאנשי הממד האחר? ובכן להם שתי בעיות. האחת היא בעיית המתחזים. והשנייה בעיה שיווקית. 

וראשית בעיית המתחזים; ישנם אנשים בממד האופקי המתחזים לבעלי ממד האורך (עומק וגובה) ואז מקבלים מיתר אנשי הממד השטוח קרדיט ויחס השמור רק לבעלי הממד האחר, וזאת כי יש להם יכולת שיווקית להתחזות ככאלה. ואז, לאחר שאנשי הממד האופקי ניכוו בשרלטנים, הם יתייחסו לאנשים הממד האחר האותנטיים – בחשדנות, שהרי לאנשי הממד האופקי אין דרך לבדוק אותנטיות. 

הבעיה השניה היא הבעיה השיווקית של בעלי הממד האחר, האותנטיים. הם נעדרים יכולת שיווקית ופעולה שלהם שבאה מתוך סיבות שאינן גלויות לכלל, ויכולות להתנגש עם נורמות קיימות. ואז היא תקבל סטיגמה ושיפוט מן הסביבה.

ומה באשר לממד האחר עצמו? ובכן גם כאן יש כמה בעיות. הבעיה השכיחה ביותר היא שכחת, או אי ידיעת – הממד האחר. לחיות כאילו שהרצועה הצרה של ספקטרום החיים – זה כל שיש. הבעיה השניה חמורה יותר. ומוצאים אותה בזרמים רבים של ה’ניו אייג’; כאן ‘מדביקים’, או ‘מלבישים’ – מעל למציאות השכיחה את המציאות הנסתרת. דומה לאדם המצייר מעל בגדיו את דמות גופו העירום. כלומר, כאן מדלגים על שלב החשיפה, שלב ההתערטלות מן המסכות ומלבושים החברתיים. מן הנורמות וכל מה ששמנו על עצמנו, שחוצץ בינינו לבין החיים. מה שאמור היה להיות תוך וליבה ללא מעטה, הפך למעטה של המעטה. הלבוש של הלבוש. מגיעים ישר לעיקר שלכן הופך לתפל של התפל. מנסים להתייחס, כביכול  לממד הנסתר של החיים, אך בלי לעבור קודם כל דרך השכבות החיצוניות של הרמיה העצמית, המסכות, המעצורים, ההדחקות, הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו וכו’. הגישה המיסטית הפופלרית, היא לצבוע מעל המכסה שכיסינו את החיים הפנימיים, את החיים הפנימיים. וזאת מבלי לקלף קודם לכן את השכבות הנורמטיביות, ואז להגיע לעיקר. ואז מה שקורה שהמהות הופכת לפוזה, וזו השכחה הקיצונית ביותר של האמת. כי האדם לא יצא לחפש אותה, כי הרי הוא כבר פגש אותה. והמפגש עם אמת קוסמטית, הורג את האש של החיפוש אחריה. כי הוא מצא. מצא אמנם תפאורת קרטון שלה, אבל משהשחית זרעו על הדימוי במקום על המהות, לא נותרה בו עוד אש לחיפוש האמיתי.  

את המציאות העלומה יש לחפור מאחורי מה שקיים ביום יום. אך גישות רבות עושות לעצמן חיים קלים, והן ‘צובעות’ מעל למציאות השטוחה והנורמטיבית, דימוי של המציאות הנסתרת. 

למשל, כדי למצוא את המציאות הנסתרת של הדיאלוג, צריך לקרוע את הרמה המתחזה, ולחשוף את האמת הסמויה. לשם כך צריך לחשוד ולהיות זהיר בתבניות לשון קלישאיות, ובצורת דיבור שבאה לכסות במקום לגלות. אך עם זאת, מה שיותר קל לעשות זה לדבר בצורה כביכול דיאלוגית, מבלי שעוברים קודם לכן דרך צורת הדיבור השכיחה. ואז זה כמו לשים בושם על זיעה. 

הכי קל זה לא להעביר את העטיפות של נורמטיביות, וקונוונציה תהליך של ניפוץ, בדרך לאמת. אלא לצבוע את האמת מעל העטיפות הללו. זו הדרך השכיחה ביותר. ואז מוכרים את הסוד בפרוטות. כמו אשה יפה שבמקום שתגלה את יופיה לאחר שרוכשים את אמונה, היא צובעת את יופיה על פניה, לכל עובר ושב. 

1. בזוהר:

“בן אדם, מה לך נרדם. בפיוט זה נפתח סדר הסליחות לפי נוסח הספרדים הנוהגים לקום באשמורת השחר לאמירת סליחות במשך כל חודש אלול. המצב הקיומי השל האדם יום יום הוא מצב של שינה, תרדמה ומוות ביחס לעולם הרוחני. הקבלה, תורת הסוד היהודית, מבקשת מ האדם להתעורר מתרדמתו הקיומית ולהיוולד מחדש בעולם הרוחני – הפנימי האלוהי”. 

ד”ר אברהם אלקיים, ראש מרכז שלמה מוסייף לחקר הקבלה, אונ’ בר אילן. 

ראיה 

שער הספר
ספר הזוהר שהתפרסם במנטובה בשנת 1558 

ניתן לבוא ללימוד הזוהר והקבלה בדרכים שונות. אחת מן הדרכים היא להבין ששתיהן מדברות על חשיפה של מציאות נסתרת. 

ההתייחסות למציאות כבעלת שני רבדים, נסתר ונגלה, קיימת לא רק בספרות הזוהר ובקבלה, אלא בספרות המיסטית למיניה. אך היא במיוחד בולטת בחסידות ובספר הזוהר. 

הזוהר רואה את העולם הנגלה כקליפה המכסה על העולם האמיתי. והעולם האמיתי הוא הסוד. אך אין זה סוד שסגור לחלוטין, ושאינו בר השגה מתוך שהוא כזה. הזוהר מתייחס לסוד כאל רובד דינמי בתוך המציאות, שהוא הבסיס, המהות והגלעין של העולם. כפי שכתוב: “אין העולם עומד אלא על הסוד”. (זוהר, ח”נ. אדרא רבא, קכח ע”א). 

הזוהר רואה את העולם כעולם שבו סתום וגלוי מתערבבים זה בזה. ועל מחפש האמת לחדור דרך הגלוי, כדי לגלות את הסתום. והגלוי אינו סתם קליפה, אלא מקור לבעיות וצרות, שאם לא חודרים דרכו, הם משתלטות על האדם, כפי שכתוב בזוהר, ח”א, סד ע”ב: “למדנו, הקב”ה סתום גלוי. גלוי הוא בית דין שלמטה. סתום הוא מקום שכל ברכות שורות עליהן, וכל שהם בגילוי – אותו מקום של בית הדין שורה עליו מפני שהוא מקום בגלוי, ואותו הנקרא ‘רע עין’ שולט עליו, והכל הוא בסוד עליון כמו למעלה.” 

עולם הקבלה מייצג גישה שגורסת כי היקום הסובב אותנו מורכב משני רבדים, שתי מציאויות; זאת הגלויה לעין וזאת הסמויה. למרבה הפרדוקס, המציאות הגלויה, מהווה חלק זעום מאותו יקום ובנוסף, מציאות זו מהווה תוצאה של היקום הסמוי מן העין – המציאות האמיתית. והיקום הסמוי הוא שמשפיע עלינו, לא היקום הגלוי. 

הזוהר, הספר החשוב ביותר של זרם הקבלה, עוסק בתורה, אך נותן לה פרשנויות שמציגות אותה באור אחר. וכפי שהזוהר מוציא את האור הפנימי מן התורה וכך מאפשר לה להבהיק, כך התודעה ביחס לחיים; היא שגורמת לחיים הפנימיים לקרון.

 לחיות את החיים חיי תודעה – משמעם לחיות עם פירוש זוהר לחיים. 

. תורת הסוד של הקבלה גורסת כי שיש פער בין הכרתנו לבין האמת. המשימה העיקרית של תורת הסוד היא הבנת ההבדל בין תפיסתנו לבין האמת, וחשיפת המציאות האמיתית.

התפיסה האנושית יוצרת אשליה של ניתוק העולם. אין אנו רואים את המציאות האמיתית.

המציאות האשלייתית היא ‘ארץ טמאה’ בגלל ריחוקה מהקב”ה. המציאות האמיתית היא ‘ארץ קדושה וארץ ישראל’.

הזוהר רואה את התורה כדרש ורז ואת תפקיד המקובל, כמגלה הסוד. העלילה החיצונית בתורה, היא ‘הסיפור הקטן’, בעוד שהעלילה הפנימית היא ה’סוד הגדול’. “‘הסיפור הגדול’ חבוי בעומקן הנסתר של מילות התורה וסיפוריה או מצוי על שפתי מילים אלו מחכה לנשיקה של המקובל כדי לצאת מן הפנים לחוץ מן הסתר אל הגילוי. גילויו של הסוד אינו מעשה חשיפה פומבי, שכן חשיפה פומבית תהיה הריסת הארוס, פגימה במהותו והוזלתו. גילוי הסוד בזוהר הוא כגילוי האינטימי שבין האוהבים, ועל כן מדגיש הזוהר כי גילוי הסודות נועד לקהילת אובי התורה, שאלהי מכוון הגילוי ודרכה הוא נושא פרי”.

מלילה הלנר אשד, ‘ונהר יוצא מעדן’, עם עובד ועלמא, 2005, עמ’ 206

כל הזוהר כולו למעשה סובב סביב גילוי הסוד. עולם הזוהר עצמו מצוי בין שני קטבים ביחס לסוד. קוטב אחד הוא שכחה מלאה של הממד הסמוי. זהו מצב של חוסר מודעות או התעלמות ממנו, מצב שבו שרוי רוב העולם. הקוטב הזה, הוא הפכית הממד הסמוי לגלוי.  במצב זה כבר  אין סוד. זו מעין ספירת מלאכים. הדרגה הגבוהה ביותר שמצב התודעה האנושי יכול להגיע אליה. בין שני אלה מצוי הסוד ומצב הסוד מורכב מריקוד בין הגילוי לכיסוי. מצב זה נושא בחובו מתח ניגודים שמעצים את מצב התודעה למקסימום. כי כל רמז וכל שבב של איתות יכול לכוון אל הממד הסמוי. 

ועם זאת, הזוהר מחייב את לומדיו והחפצים בתורת הסוד, להקדיש עצמם לגילויו. והוא גם יוצא נגד אלה שמקדישים חייהם למסכות ולהסתרת האמת. הוזהר למעשה מקלל את מי  שמסתיר לעיצמו סודותיו במצב שבו דווקא יש לגלות. 

הזוהר גם עושה הקבלה מעניינת בין גילוי הסוד ובין התעוררות, ובין אי מודעות לקיום הסוד ולרעיון השינה. אדם שאינו ער לסוד הוא אדם ישן. עולם שהסוד נעדר ממנו הוא עולם ישן. ואז אין החיאה של המציאות על ידי הסוד. הסוד הוא כמו מיים חיים המחיים את הקרקע היבשה של המציאות. והזוהר די נוקשה וחמור לגבי זה, הוא לא רואה את זה רק כחוסר מודעות, אלא כהתעלמות ואף כהתכחשות, לחובתם להעיר את המציאות. (זוהר ח”א, קבע ע”א, עז ע”א). 

ועל כן הזוהר אף מתרה בישנים ומודיע להם כי מרה תהא אחריתם אם לא יתחילו לחשוף את הסוד הטמון במציאות לכאורה. (זוהר, ח”ג, נז ע”ב.)

כך לגבי הישנים. הזוהר גם ‘מתחשבן’ עם המשכילים והחכמים, שאמורים לדעת משהו אודות רובד הסוד ומתכחשים לו. הוא קורא להם: מגמגמים. ונראה שהזוהר מצפה מהם להיות חלק מן הגיס של מגלי האמת ולא אלה שעוזרים לה להיות במחבוא. (זוהר, ח”א, רבד ע”ב).

כלומר, לפי הזוהר,  הסוד אינו רק למיסטיקנים שהוציאו עצמם מן הכלל, אלא הם בגדר חובה לכל אדם משכיל וחכם (בימינו: אינטלקטואל). 

ומה שמעניין בזוהר היא רק עצם ההתייחסות לסוד, אלא גם ובעיקר הדרך בה הזוהר מגלה אותו. אין כאן צלילה והליכה לאיבוד בתוכו. כל הזמן שומרים על חוט מקשר בין רמת הנגלה לרמת הנסתר. לא בורחים מן הפשט, דרך הרז ודרש, לעבר הסוד. אלא משתמשים ברמה הקודמת כמדרגה לרמה הבאה. כפי שנאמר בזוהר: “דרגא על דרגא סתום נגלא”. כלומר: מדרגה על מדרגה, סתום וגלוי. הרמה הגלויה אינה משהו מיותר לעיקר, אלא היא ההתחלה שלו. והעוצמה של גילוי הסוד שואבת מן ההשוואה המתמדת בין המקום ההתחלתי של הכיסוי למקום הסופי של הגילוי. במעבר בין שניהם נוצר מתח ניגודים שמטעין את מגלי הסוד בזוהר בטעינה ובהתרוממות רוח שאותם הם ממשילים לאש. 

ועם זאת מי שמצליח להכנס לרמת הסוד, משול למי שבידיו אבן יקרה, אל לו לתתם למי שאינו ראוי, שלא מצוי ברמה הנכונה. אסור לו לגלות את הסוד, רק אין הוא יכול לאצורו עוד בקירבו. ומצד שני מוטלת עליו החובה לגלותו למי שראוי לכך. 

וכך שוב אנו מוצאים את אותו מתח ניגודים, שמצאנו בין הפשט לסוד. ועכשיו הוא מצוי בין היכולת לשמור אותו מפני זה שאינו ראוי לבין זה שראוי. 

המחשה לכך מוצאים בזוהר בפרשת לך לך. המספרת על סיפור כפר טרשא, שבו כולם עוסקים בסוד. בצורה גלויה ופתוחה. (ללא סוד). וקיצפו של רבי שמעון בו יוחאי יוצא עליהם. ואחד ההסברים לכך נעוץ בעובדה כי הסוד לא יכול להיות פרוץ וגלוי לכל דיכפין. יש לנהוג בו כאוצר חבוי. 

וכאן אנו מגיעים לאנלוגיה שהזוהר מרבה להשתמש בה ביחס לסוד. ארוטיקה. יחסי גבר אישה. גילוי הסוד, משול בזוהר לגילוי הערווה. והמפגש בין התודעה לבין הסוד משול למגע מיני. ניתן להמשיל זאת לאישה נחשקת שכולם רוצים את חסדיה, אך עליה לשמרם לבעל הרמה הגבוהה, זה שיש לו את מפתחות האיכות והתודעה הנכונה, כדי שתרשה לו להגיע אל שורש מיניותה. אישה שמניחה לכולם לחוות את מיניותה, היא מופקרת. מה שמיד עושה את הסוד לזול.

בזוהר רואים את הלוגיקה כלבוש שמסתיר את הבשר העירום. וצריך לרכך את הלוגיקה, כדי להיות מסוגל להסירה ולהגיע לחוויה הארוטית שמתחת.  

2. בחסידות:

הטענה הזו, כי העולם אינו כפי שאנו תופסים אותו, עבר מן הקבלה לחסידות. לפי החסידות, כל מה שקורה לאנושות הוא כמו הצגת תיאטרון, אך יש עלילה חיצונית, ויש עלילה פנימית. בעלילה החיצונית, מה שקורה לדמויות במישור הפעילות הפיסי, הוא כיסוי של מה שמתחולל בנפשותיהם, ושם המציאות האמיתית של המחזה.  זהו תיאטרון מוזר, לפעמים תיאטרון אבסורד, אנו מרומים על ידי התפאורה ועל ידי העלילה. ואנו חייבים להבין את מצבנו ואת המלכודת בה אנו נתונים. כולנו שחקנים במשחק שאת פשרו וחוקיו איננו מכירים ואיננו יודעים.

וכך גם בהיסטוריה האנושית, מה שקורה בספרי ההיסטוריה הוא לא מה שקרה לאנושות ולאנשים באמת. כי המציאות האמיתית, היא המציאות הפנימית. אנו מולכים שולל על ידי השתלשלות המכאנית של הדברים, לא מודעים לזרם  הדינמי הפנימי שגרם להם.  

לפי החסידות, זה לא שהעולם האמיתי נסתר על ידי מציאות שמכסה אותו, אלא אלה אנחנו התופסים את המציאות האמיתית תפיסה שגויה, מלבישים מעליה מציאות חלופית. זו תפיסת המציאות שלנו  שיוצרת את הפער שבין ההכרה לבין המציאות. לפי הקבלה הפער בין המציאות האמיתית לבין ההכרה נוצר בגלל העיוות שאנו מעוותים את מה שאנו קולטים מן המציאות. תפיסה זו שהיא בסיסית בחסידות, קרובה ביותר גם להגותו של עמנואל קאנט, המציאות האמיתית הנסתרת מעינינו. והמציאות בה אנו חיים, היא מציאות שכלית והיא  מציאות מדומה. ולפי החסידות, (חב”ד בעיקר) אנו חייבים לחשוף את הישות המצויה מאחורי הקלעים של ההסתר, להסיר את התחפושת שהעולם מתכסה בה. והתהליך של גילוי המציאות הנסתרת, מתואר בחסידות כ-‘כמעבר מהיש אל האין’.  

כל גישת הסוד של החסידות והקבלה, באה לידי ביטוי מדויק ויפה בסיפור של ר’ נחמן מברסלב: ‘התבואה המשגעת’:

“פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני  חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע,  אם כן יטכס עיצה”, כלומר המלך  יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו  צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ: “יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ”ל”. כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה.  אך כאן עונה לו המלך: “אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך”. כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמלים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמלים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל.  “על כן בודאי”, מוסיף המלך, “נצטרך לאכול  גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים”.

מתוך: “ספר סיפורים נפלאים” מאת ר’ נחמן מברסלב שיצא בשנת תשל”ב. (בצירוף הערות הבהרה). 

אז מה נאמר כאן? ובכן ברמת העומק, סיפור זה מדבר על כך  שאנו מסתכלים על עצמנו כאילו אנחנו שפויים, ואילו ר’ נחמן רוצה שנסתכל על עצמנו  אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור כאילו לפני האכילה מן התבואה, כי אנו רואים עצמנו כשפויים כאנשים בעלי תבונה בעלי שכל ישר ובריא, אך ר’ נחמן בא ואומר כי טעות בידינו; אנחנו כבר אכלנו מן התבואה, תסתכל במצח ותראה את הסימן שאומר שאתה בעצם משוגע. לשון אחר, המשל של התבואה בא ללמד אותנו כי במידה מסוימת אנחנו משוגעים, ומה זה להיות משוגע? משוגע זה אדם שחי בעולם לא ריאלי, עולם בעל מציאות משלו שאיננה מתאימה לאמות מידה אובייקטיביות, (המשוגע חי בעולם סובייקטיבי שהוא יצר לעצמו). ועל כן מכיון שכולם מתנהגים בצורה מסוימת – המשוגע נראה יוצא דופן. אך הסיפור מנסה להראות לנו שכולם חיים באיזשהו עולם סובייקטיבי, באיזשהו עולם משל עצמם, דהיינו יש כאן תיזה שאומרת כי העולם –כפי שאנו תופסים אותו – הוא עולם של תדמית, או אפילו של תרמית, כלומר זה עולם של תופעות, ושהעולם שאנו מסתכלים בו איננו העולם האמיתי.

 כלומר, המסר של הסיפור הוא; שאיננו רואים את העולם, העולם איננו כפי שהוא נראה, העולם נתון מאחורי צעיף של תדמית. זהו עולם שיש בו הסתרה, הסתרה של העולם האמיתי. 

רעיון ההסתרה הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה החסידית. זהו רעיון של הבעל שם טוב כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר’ יעקב יוסף.

והנה בא ר’ נחמן ואומר שלמרות ההסתרה אפשר לגלות משהו ממנה, והכיצד? ובכן כשאנו מסתכלים על הסימן שבמצח ואנו אומרים  לעצמנו שאנו משוגעים – אנו בעצם מודים בפני עצמנו  שאיננו רואים את העולם האמיתי,  אנו מבינים שהעולם אינו כפי שאנו רואים אותו. 

והיכולת הזו לדעת שאנו חיים בתרמית וכי העולם האמיתי מוסתר מעינינו מאוד לא אהוב על האינטלקט, על השכל הישר והרציונלי, זה שאוהב לגעת בחפצים ולדעת שהם מוצקים, לדעת  שהעולם הוא מה שנראה. 

ולמה הדבר דומה? לאדם השרוי בחלום בלהות, והוא מבין שהוא בחלום והוא רוצה להתעורר ואינו יכול. להסתכל על הסימן במצח שלי או במצח של האחר, או להסתכל בראי זה להבין שאנו נמצאים בתוך החלום, אבל זה עדיין לא מבטיח שאנו יכולים להתעורר ממנו, כי עדיין התדמית של העולם (עם כל הסבל הכרוך בה) היא עבורנו הריאליות עצמה.

 בסיפור הזה אין בכלל התייחסות לאפשרות של להתעורר מן החלום; בסיפור הם נידונים לשיגעון ללא מוצא, והנחמה פורתא היחידה היא  סוד הסימן; אנו יכולים להגיע להבנה שאנו משוגעים, אמנם הבנה זו לא עוזרת לנו להינצל ממצב זה, אך לפחות אנו יכולים לדעת שאנחנו שם. (כלומר, זה שהמשקר יודע שהוא משקר לעצמו, לא עושה אותו לדובר אמת, אך אין ספק שהוא במצב יותר טוב ממשקר שמאמין לשקרים של עצמו, הוא נמצא במודעות חלקית, מודעות שהיא קללה, לדעת שאתה לא יודע עדיין לא שם אותך במצב שאתה יודע. פתגם ערבי עתיק אומר יש 4 סוגי בני אדם, אלה שלא יודעים שהם לא יודעים, אלה שיודעים שהם לא יודעים, אלה שלא יודעים שהם יודעים, ואלה שיודעים שהם יודעים). 

עד כאן לגבי הידיעה שאני משוגע, שאיני חי בעולם האמיתי. זו ידיעה עם הרבה כאב; להגיע להר נבו, לראות את הארץ המובטחת ולדעת שלא תגיע לשם. וכמובן שכל קורא ואדם רוצה לדעת, 

האם זה הדרגה העליונה ביותר שניתן להגיע אליה? לדעת שאנו חיים בעולם של תדמיות, ולדעת 

שלעולם לא תפגוש את המציאות שמתחת לצעיף האשליה. האם ניתן בכלל לצאת מן האשליה? 

או שיש רגעים של שפיות וערנות; הזדמנויות יוצאות דופן שבהן אנו יכולים לצאת כאילו מתוך  עצמנו ולראות את העולם אחרת.

ובכן כאן אנו מגיעים לרעיון של האלכימיה שמדבר על קפיצה קוואנטית של ההוויה. גורדייף מדבר על שינוי מצב תודעה, שינוי ממצב של אדם ישן לזו של אדם ער. קרלוס קאסטנדה מדבר על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקאלין, או הדרכה של דון חואן. ובחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים רעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש) – האדם מסוגל לשנות  את תודעתו, זה מה שעושה את הצדיק לצדיק. בשפה קבלית אפשר להגיד שזו האפשרות שלו לעזוב את היש ולחזור אל האין. מה משמע? משמע של המצב הזה זה להסתכל על העולם לא מתוך המשקפיים הרגילות אלא לשנות את התודעה ולראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, וכמו שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, התדמית, ‘המשוגעת’ – אל תוך מציאות אמיתית, שפוייה… 

כלומר, מדובר כאן על כך שאנו חיים בעולם של תרמית, ומדוע תרמית? כי קיים עולם אחר, מעבר לעולם שאנו רואים אותו. ואנו חיים בעולם אחר כי המשקפיים שלנו אינן נכונות. ואילו היינו יכולים להחליף משקפיים, לתקן את העיניים… דהיינו לתקן את התפיסה שלנו את העולם – היינו יכולים לראות את העולם באופן שונה. העולם הוא אלוהי אך אנו רואים מפלצות כי איננו רואים את העולם במלא אמיתותו. 

הרע שבעולם הוא תוצאה של איך שאנו רואים את העולם, אילו היינו יכולים לראות את המציאות אחרת, היינו רואים וחווים עולם אחר. האקט של הדבקות בחסידות, האקט שבו הר’ מצליח לצאת מן העולם, צאת הנשמה וכו’ זו החוויה המיסטית שמאפשרת לראות את העולם כפי שהוא באמת. 

כך בחסידות בכללותה, אך ר’ נחמן לא חשב כי המעבר מעולם התדמית לעולם המציאות הוא משהו שניתן לעשותו על ידי עניין הדבקות בלבד. והוא מכוון תפילה לאלוהים שיעזור לו בזאת. למעבר הזה לעולם המציאות שמאחרי עולם התדמית הוא קורא שוב (כמו בזוהר) התעוררות:

“ריבונו של עולם אל גדול ונורא, רחם נא עלינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים והעצומים, ותעוררנו משנתנו, כי בעוונותינו הרבים גברה עלינו השינה בהתגברות גדול מאוד, עד אשר ימים ושנים רבות אשר עוסקים עמנו הצדיקים האמיתיים לעוררנו ולהקיצנו משנתנו ותרדמתנו…

… אנא ברחמיך הרבים עוררני נא, הקיצני נא, הקימני נא ברחמיך הרבים…

…עזרני וחנני מעתה שאזכה להתעורר משנתי הגדולה אשר גברה עלי על ידי מעשי הרעים, וגם על ידי תאוות אכילה ושתיה, עזרני להתעורר בהתעוררות גדולה ולשוב אליך באמת לאמתו…

… תן לי תקוה ולא אובד, ותן לי אחרית טוב, וחמל עלי מעתה שאזכה מהיום להזכיר את עצמי את כל דברי ה’ ששמענו מרבותינו הקדושים זכרונם לברכה באפן שאזכה להתעורר באמת משנתי הגדולה, כי אני הולך נע ונד, כצאן בלי רועה כתרון בראש הר וכספינה בלב ים”.

קטעים מתוך תפילה של ר’ נחמן מברסלב 

חלק ג’: מציאות המיסטיקה

ומן הגישה הרדיקלית של ר’ נחמן, בחזרה לגישות החסידות, הזוהר, ולגישת חיים נחמן ביאליק. מה אומרים לנו כולם?  

שיש צורך בתודעה מיוחדת כדי לחיות את החיים.

היחס השגור לחיים כאילו החיים נמצאים מעל פני המשטח שבו הם מתרחשים, מחמיץ את החיים האמיתיים. ולחיות אותם באמת, זה לחיות כמו כורה; שיודע שההתרחשות האמיתית היא מתחת לפני השטח. צריך לכרות אוזן כדי לנסות להיות מודע, למה שקורה למטה, עד שבסופו של דבר – המודעות למה שקורה במעמקים, מתגברת על הסתמיות של מה שקורה למעלה. 

האדם שחי באמת, חי פעם אחת במה שקורה, ופעם שנייה במה שיכול לקרות, צריך לקרות, או עומד לקרות. ויודע שאם לא ישים לב למה שלא מביא  עצמו למודעות הרגילה – יפספס את החיים, או שהחיים יפספסו אותו. כי החיים האמיתיים לא מתרחשים במישור הזמין והקל להשגה.  הם סמויים ונסתרים, כמו כתב סתרים בתוך מכתב רגיל, כתב הכתוב בדיו בלתי נראית. 

החיים הם סוד שרק תודעה מיוחדת יכולה לשים לב אליו.

מה שנקלט מיידית על ידי החושים וההיגיון, שייך לחומרים הלא מהותיים של הקיום. 

האמת של הקיום, החוכמה של הקיום, הליבה של הקיום, המהות של הקיום – לא יכולים להיות זרוקים לעיני לכל. זמינים למי שבמקרה עובר בדרך. 

הם במקום אחר.  

וכדי למצוא אותם צריך לדעת לקרוא את המפה. אחרת, או שלא מוצאים או שהולכים לאיבוד, כפי שקרה לשלושה מתוך הארבעה שנכנסו לפרד”ס: בן עזאי ובן זומא, אלישע בין אבויה (אחר). ורק ר’ עקיבא יצא בשלום. 

(מקור: תוספתא מסכת חגיגה (חסדי דוד) פרק ב הלכהג-הלכה).

ואכן, החיים הם פרד”ס (פשט, רז, דרש וסוד) והסוד, שהוא הליבה והעיקר של החיים, מיועד למי שלא מוכן להסתפק בפשט. 

ולפעמים זה בא בהבזק. לרגע קולטים משהו מן המישור הסמוי ומיד זה נמוג. 

והאדם המחפש את הליבה, את החיים האמיתיים, קשוב לכל הבזק יודע שאם לא יהיה ערני, אם לא יהיה קשוב. אם לא יגייס כל שיש לו כדי לשים לב לרמז הראשון, אזי קצה החוט שיכול להוביל אותו אליה, עלול להשמט מידיו, ואז הוא צריך לחכות להבזק הבא. 

אך גם  בין הבזק להבזק הוא כל הזמן בודק, מחפש רמזים. לאדם הקשוב והערני אחר המציאות הנסתרת, כל דבר מספר משהו מלבד על עצמו. 

ניתן לראות את זה היטב, בתחום של שפת הגוף; גופם של אנשים מאותת האחד לשני, מה מתרחש בליבם, בקרבם. מה הם רוצים, מה הם מרגישים. אך כה קל להתייחס למובן מאליו, למלים שיוצאות להם מהפה. המלים זה הפשט. הרז והדרש זה הגוף, והסוד זו האמת הרגשית שהגוף מבטא, ורוב בני האדם מתעלמים ממנו, לוקחים אותו כמובן מאליו, כסתמי, כדבר שהוא סוף לעצמו ולא התחלה לעולם החדש והמסתורי של הרגשות. 

למשל, הזזת כסא אחורה בזמן שיחה, לרוב נתפסת כהזזה של נוחיות. אך למחפש אחר הצופן של החיים האמיתיים, הזזת כסא זו יכולה להיות נקודת כניסה לממד שלם של התרחשויות אמוציונליות שעשויות להיחשף כתוצאה מפענוח ההזזה התמימה הזו. 

וכך בכל. הכול אומר,  מדבר, הכול מספר. העולם שורץ סיפורים. אך צריך את האוזן, אך בעיקר את הקשב הפנימי כדי לשמוע אותם  

ועל האדם הרוצה להתכוונן למישור הנסתר – להפוך לצייד. עבורו, חייו, הם חיי מרגל וסוכן חרש, המנסה לגלות את הסודות של המציאות בה הוא חש זר וגולה. המציאות הגלויה היא גלות עבור הצייד של החיים הנסתרים. הוא חש בהם זר, מחכה למצוא איתות, סימן אודות האמת. 

הוא אכן צייד, אך גם לוחם ומרגל. כל רגע בחייו מוקדש ללוחמה. מלחמה בשגרה, בסתמיות בהרגל. כל אלה מאיימים להפיל עליו שינה. ולהפיל אותו מלוחם קומנדו שנמצא על גבול מחוז החיים האמיתיים – לאפסנאי הסופר ציוד. 

הוא לא חי חייו מהנאה להנאה, אלא ממשימה קרבית אחת לשנייה. שוכב במארב,  סביבו חושך. הוא עשוי להירדם או לשקוע בפטפוט עם חבריו למארב. ועל כן, כל חושיו ערים, כל כולו שלוח קדימה, לצדדים, מעליו מתחתיו. הוא מצוי היכן שהוא איננו. הוא שולח את כול כולו אל מה שרחוק ממנו, כדי ללכוד את זה המאיים להתרחש כל רגע. או מתרחש והוא אינו יודע על כך. 

אנשים בדרך כלל קוראים לחיים הללו – שמכוונים למה שמעבר למה שמוחשי, ורגיל ונגיש – מיסטיקה. 

אך האמת היא שהמיסטיקה הזאת היא היא נשמת החיים,  וכל דבר פחות מזה, הוא חיים מתים. 

אנשים רגילים לחשוב, שמיסטיקה היא אקסטרא של החיים הרגילים. ולא היא, המיסטיקה היא החיים, מיסטיקה היא לא מה שמעבר, זו המציאות, ומה שאנו קוראים לו מציאות, היא עטיפה אשלייתית, עטיפה התפלה לעיקר. 

פעם המיסטיקה הייתה החיים הרגילים, לאט עט הלך האדם ונרדם לעיקר, והיא נהדפה לשוליים. מה שפעם היה חלקם של אלה שהיו ישנים, אטומים וכהים מדי מכדי לחיות באמת, הפך היום ללחם חוק של כולם. והחיים עם האש בבטן, ולהבה הפורצת מהראש, הפכו למשהו שהוא ספק חלום, ספק הזיה, ספק משהו שלומדים אותו במחלקות מיסטיקה באוניברסיטה, ובקבוצות העידן החדש. 

ובמקום האש ולהבה, הסכמנו להתפשר על נזיד העדשים, על ליקוק הדבש ועל אכול ושתה. זו תרבות ההנאה, המקריבה הכול למולך האושר. אך צייד המציאות הנסתרת, לא חי בקצב תרבות הרייטינג. הוא נע לקצב של תוף אחר.

עבורו המציאות, היא תרשים שמוסתר על ידי מציאות המאיה של היומיום, על ידי הבינוניות של הנורמות שהמציאו בני האדם. והוא מנסה לפתח מיומנויות תודעה כדי לפענח את התרשים הזה.  לעיתים הוא קולט שברירים וחלקיקים, ומנסה לצרף אותם יחד, כדי לקבל מושג מה באמת קורה, ברגע שהוא הצליח לקבל הבזק של מה באמת קורה  שם – הוא מאושר. זו הפעם היחידה שהוא מאושר. 

———————–

15.3.2005

 גבריאל רעם, 

כל הזכויות שמורות.

על בני אדם כרובוטים ועל נושאי הניצוץ

האם כך זה אמור להיות? שרוב רובם של בני האדם יהיו רובוטים חלולים, המתוכנתים על ידי בקרה חברתית מתוחכמת וסמויה? 

ובכן, אולי לא, אך המציאות היא שכיום הרוב הגדול של בני האדם מגיב באופן די מוחלט לתכתיבי הקולקטיב, כשבתוכם הם כל הזמן עסוקים בחישובי אושר ומפח נפש. משוכנעים שעם כל חישוב נוסף הם מורידים את טור מפח הנפש ומעלים את טור האושר. אך ככל יהיו יותר שקועים בזה כך יהיו יותר לכודים בתכנות ההרמטי של שליטה קולקטיבית. 

ישנם סרטי מדע בידיוני אודות רובוט שפתאום ספג  מכת ברק, או זעזוע כלשהו, ואז משהו בו נדלק והוא נעשה מודע לרובוטיותו ובאותו הרגע ממש הוא פוסק מלהיות רובוט. פוסק מלהיות צביר של קומפוננטים מכאניים המגיבים לאותות חיצוניים. ומתחיל לפתח ולשמר תודעה אוטונומית משל עצמו. כלפי חוץ הוא נראה רובוט לכל דבר, רק מעט משונה, פחות רובוטי, פחות מכאני אולי קצת יותר מרוחק. משהו בו שונה. 

אז אולי ישנם בתוכנו כאלה הנושאים בתוכם ניצוץ משוגע. ואותו ניצוץ גם משבש את האותות הקולקטיביים ולא נותן להם להגיע למרכיבי המערכת ולהפעיל ולהניע אותה. ואז הם מוצאים עצמם מחוץ לסינכרוניזציה המכאנית שמסביב. 

אך אליה וקוץ בה; האליה היא אכן הניצוץ שמשבש את האותות הקולקטיביים ומונע תרדמת תודעתית. והקוץ נעוץ בכך שעצם חריגותו מן המקצב האחיד מבדילה ומסמנת אותו. קצבו הפנימי יוצר דיסונאנס באחידות המכאנית והאוטומטית. ואז קורה דבר מוזר לרובוטים הרגילים (חסרי הניצוץ המשוגע), חיישניהם מסתובבים ופונים כלפי אותו רובוט נושא הניצוץ, הם סוגרים עליו ושולחים אליו ויברציות של חשד ועוינות. ויברציות שנושאות עימהן שדרים כמו: “משהו משובש אצלך”, “אתה לא בסדר”. “בדוק עצמך”. מסרים אלו הם אפקטיביים ביותר בדרך כלל, והם אכן גורמים לאותם רובוטים בעלי ניצוץ להפסיק את ההשתאות שלהם ממוראות הקולקטיביזציה המכאנית שפשתה ברובוטים שסביבם, ובמקום זאת לפנות פנימה, עם אותה בחינה ואנליזה, כלפי ונגד עצמם. ואז במקום שינתחו ויבינו את הקללה שניחתה על טריליוני יצורי אנוש שהפכו לתאים תפקודיים, חסרי נשמה, תודעה, ייחוד והגשמה עצמית – הם פונים נגד עצמם ומפרקים וכותשים עצמם מבפנים. 

ואכן, רובם של נושאים הניצוץ, בעלי הפוטנציאל התודעתי העצמאי – מסומנים כאאוטסיידרים על ידי הרוב ואז מופעל בתוך עצמם מנגנון השמדה עצמית. מנגנון העובד לאט ובבטחה, גורם לנזקים קשים בתפיסת העצמי שלהם, (חוסר בטחון עצמי) ובתחושה שלהם בתוך עצמם (דיכאון וקונפליקטים פנימיים),  ושני אלה יבואו לביטוי במיצובם בעולם שסביבם: (בידוד, נידוי וחוסר הצלחה חברתית וכלכלית). 

אפשר לקרוא להם פשוט: אאוטסיידרים. אני עצמי הקדשתי להם ספר שלם: “מחוץ למסגרת ונגד הזרם, עולמם של אאוטסיידרים ומורדים”. (הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, טרם יצא לאור). 

אך כתבו עליהם גם אחרים, הנה שירו הנפלא של דוד אבידן, השיר הראשון, (‘מה העיק עליו’) בפואמה: ‘שמשון הגיבור”. 

“שמשון הגיבור” 

מה העיק עליו

כל השערים היו סגורים בפניו. 

ארך שערותיו עמד ביחס הפוך 

לאפשרויותיו החברתיות. 

הוא היה בחור מוצק, אך בודד מאוד.

טעות תהא זו לסבור, כי הוא היה 

וירטואוז,

הכל בא לו בדרך הקשה. 

חמורים לא הגישו לא את

הלחי השניה.

לביאות שכולות הרהרו בו ארוכות וחמורות

בלילות ירח חמים. 

הוא לא אהב רעמות אצל אחרים. 

כל השערים היו סגורים בפניו –

לכן הוא עקר את שער העיר

ונשא אותו הרחק אלמעבר 

לכל הפתחים, שבהם לא יבוא. 

פתח העיר העקור חכה לו,

שיבוא בתוכו כאחד האדם, 

רכוב על חמור, גלוח גלגלת,

במרחק בטחון מראי האגם, 

בו נהג להעריץ את שערו הארך

ושלידו ארב לאריות הצמאים

ברגעי ההשראה הקולעים באמת.

כל השערים היו סגורים בפניו,

כי הוא לא היה בחור חברותי.

דוד אבידן

מתוך הקובץ: “משהו בשביל מישהו” הוצאת שוקן, 1964

כך גורלם של נושאי הניצוץ. אך ישנם מעט מאוד, קומץ זעיר של רובוטים נושאים ניצוץ, שאיתרע מזלם או גורלם, והם חווים מעין מכת ברק שנייה, זעזוע נוסף, ובמקום ניצוץ אחד, פועמים בהם עתה שני ניצוצות.  

הניצוץ הראשון מאפשר להם להפסיק להיות רובוטים שטופי מוח, הניצוץ השני מחסן אותם סופית נגד האותות המשבשים הנשלחים אליהם על ידי הרובוטים המתוכנתים, חסרי הניצוץ. ומונע מהם לפנות נגד עצמם. 

הניצוץ השני מגבש את הניצוץ הראשון. 

הניצוץ השני הוא כמו תוכנת Fire-wall  או תוכנת אנטי וירוס במחשב. לאחר שהותקנה בהם תוכנת הניצוץ השני הם הופכים לחסינים מפני סוסים טרויאנים, וירוסים ותוכנות ריגול למיניהם, הנשלחות אליהם על ידי כלל הרובוטים חסר הניצוץ שמקיפים אותם. 

הניצוץ השני לא רק מגן עליהם מפני האותות העוינים מצד חברי הקולקטיב, הוא גם מחזק אותם בראיית העולם החודרנית והסופית. והם רואים בבהירות נוראה שחסרי הניצוץ אסורים מבחוץ,  בכבלים של קונפורמיזם מתוחכם וטוטלי, ומבפנים:   נפשם כלואה ומשותקת, תודעתם קפואה ועצמיותם לא קיימת. 

כאמור, נושאי הניצוץ השני כבר לא סובלים מתופעות של פניה נגד עצמם (מה שקרה להם כל הזמן כשנשאו בתוכם רק ניצוץ האחד). עתה הם פנויים לפנות כלפי העולם. ושם הם רואים בבהירות את אשר קורה. את אשר הם רואים תאר אפלטון במשל המערה שלו. פירוט והרחבה על משל המערה דרך הלינק הבא: http://tinyurl.com/dfdp2

 הם קולטים את המתרחש בתודעתם האחרת, הרחבה והערה. ואכן היות וקשה להסביר את התודעה האחרת,  יש צורך במטאפורה כדי לתקשר את שהם קולטים. זאת עשה אפלטון במשל המערה, וזאת אעשה כאן במטאפורה נוספת: מכונית;  נושאי הניצוץ השני רואים את בני האדם שהפכו לרובוטים, כמכונית נטולת מנוע (נפש קפואה או כבולה). למכונית חסר גם הגה (תודעה ישנונית או חסרה).  אך הנורא מכל הם לא העדר ההגה או המנוע, – אלא העדר הנהג במושב שליד ההגה החסר.  ההתעסקות של בני האדם באגו שלהם (‘טוב לי, לא טוב לי’, ‘אני מאושר, אני לא מאושר’) הופכים אותם לפסיביים. הם צורכים את החיים במקום ליצור אותם, מחכים שהחיים יקרו להם במקום להוביל אותם. ממנהיג המכונית של חייהם הם הופכים לעוד מרכיב בה. מנהג הם הופכים לנוסע. 

כל אלה אומרים שהמכונית לא מונעת מבפנים, כיחידה עצמאית, אלא היא עושה בדיוק את מה שיתר המכוניות עושות. וכולן מונעות מבחוץ. וזה אומר שבמקום שכל מכונית תהיה ממלכה עצמאית, היא הופכת תא נוסף במכונית הענק החברתית. ואכן, הסוד הנורא הוא שרוב המכוניות אינן מכוניות עצמאיות ואינדווידאוליות, כולם הם תאים במכונית החברתית הענקית.  

וצריך להיות בעל ניצוץ שני כדי לדעת זאת ולראות זאת בבהירות. אין די בניצוץ אחד כדי לראות את התמונה על כל פרטיה. הניצוץ האחד נותן תמונה מטושטשת משהו, והמתבונן בעולם לא לגמרי בטוח אם זה העולם או פרי דמיונו ותוצר של בעיותיו הנפשיות. הניצוץ האחד, בעידוד שדרים רעים מן החברה, רק יוביל להפניית המבט כלפי פנים ולסטיגמה עצמית. 

וכך אנו מקבלים שלוש רמות:

1. חטיבה של רובוטים, אנשים מתוכנתים על ידי קודים חברתיים. מרבית האוכלוסייה. 
2. נושאי ניצוץ, אאוטסיידרים. אחוז קטן.
3. נושאים ניצוץ שני. אאוטסיידרים בעלי תודעה ערה. אחוז אפסי. 

והיכן כל מצוי כל אחד משוכני שלוש הרמות  ביחס למפלס האושר (עליו דובר בהתחלת מאמר זה)? 

ובכן, שוכני הרמה הראשונה מנסים להיות מאושרים אך לבסוף מסתפקים ב’צרת רבים חצי נחמה’. 

שוכני הרמה השנייה הם האומללים ביותר, רואים את כל הרע שבעולם כמשהו שמצוי בתוכם. 

שוכני הרמה השלישית רואים את חוסר המוצא של הראשונים, את האימה והטרגדיה של השניים, ואת החוסר העצום בנושאי הניצוץ השני.

 הם עצמם אומנם בעלי נפש משוחררת, תודעה ערה ועצמיות מגובשת, אך הם משולים לאדם שזכה במיליוני דולרים בהגרלת הלוטו, אך מוצא את כל הבנקים ובתי המסחר סגורים ונטושים.

או שלאף אחד אין כסף או רכוש משלו כדי לסחור עמו. 

או לאדם שבילה זמן רב לגלות תרופה למחלה קשה, וכשגילה אותה מצא כי אין הוא דובר את שפתם של הרופאים. 

——-

גבריאל רעם 

13.6.2005

פרק 12. התעוררות ופקיחת עיניים (או: ראית הטריפ).* 

ישנה הקבלה בין היכולת לראות ובין מצב של ערנות תודעתית. ישנם ביטויים רבים המדברים על כך: “נפקחו עיניו”, או ‘פיקח’, או ‘פי’קחון’, ‘התפקחות’, שכולם בעצם משתמשים בפועל של פקיחת עיניים. “חכם עיניו בראשו”. וכמובן ביטויים כמו: “עצימת עיניים”. כלומר ערנות קשורה לעיניים פקוחות ושינה לעיניים עצומות. 

אדם שמתעורר – פוקח את עיניו. זה נכון ברמה פיסית, אך גם ברמה תודעתית. רק ששם הראיה היא ראיה של מציאות שבדרך כלל אנשים ישנים לגביה. 

 בכתבים רוחניים ואזוטריים רבים קיים הרעיון כי ברמת התודעה הקיימת של האדם, ראיית המציאות שלנו לוקה בחסר. אנו רואים רק החלקים ‘הנמוכים’ או ה’חיצוניים’ של מה שישנו, ויש צורך ברמת תודעה אחרת כדי לראות מה באמת קיים. בכתבים דתיים רבים במיוחד בספר: “החוויה הדתית לסוגיה” של הפסיכולוג ויליאם ג’ימס, ישנם תיאורים מהממים של אנשים שחוו חוויה דתית וראו מציאות אחרת לגמרי מזו שרואים אנשים בדרך כלל. לא לחינם, לאורך ההיסטוריה, אנשים בעלי יכולת רוחנית יוצאת דופן נקראו ‘רואים’ (שמואל הנביא נקרא ‘הרואה’), או ‘חוזים’. גם בספריו של קרלוס קאסטנדה קיימת התייחסות לראיה ובמה שטמון ביכולת הראייה. כאן ברצוני להתייחס לאיך שקסטנדה, דרך גיבורו, דון חואן מתייחס לראייה., למשל: “לראות, הווי אומר: לחשוף ולגלות את לב לבו של כל דבר, לחזות בלא ידוע, ולהציץ בזה שאין לדעתו”. ‘האש מבפנים’ (הוצאת זב”מ): עמ’ 56.אצל קאסטנדה קיימים תיאורים מפורטים ביותר לראיה המיוחדת הזו. קסטנדה מדבר על המורה הרוחני דון חואן, שפורש לפניו צורה של ראיית עולם שונה לחלוטין מזו שהוא הורגל לה. וכאמור,  דון חואן הקדיש לראיה הנכונה מקום רב במשנתו. לדבריו אין די בראיה הרגילה, הראיה ‘האילמת’, זו שרואה ואין עמה דין וחשבון פנימי של הרואה אודות המשמעות הפנימית של מה שהוא רואה. לדעתו ראיה ללא קול פרשני, ללא כושר שיפוט של המתבונן היא ראיה סתמית וחסרת ערך. “כאשר הרואים רואים, יש משהו המסביר את הכל. זהו קול המדבר באזניהם ומפרש להם כל דבר ודבר. אם אין הקול נשמע, הרי שהדבר שהרואה עסוק בו ברגע אינו ראיה” (האש שבפנים, זב”מ עמ’ 57). לדבריו, רוב בני האדם רואים ועם זאת לא מבינים כלל את מה שקלטו. 

בראיה אין די, צריך לדעת איך להפוך את הראיה הסתמית לראיה שיש עמה תרומה נוספת לאדם מלבד דיווח עובדתי אודות מה שקיים מחוצה לו באופן ויזואלי. דון חואן ראה את הראיה כמשהו שהוא יותר מהעברה של השתקפות של מציאות כלשהי, אלא יותר כיכולת של חדירה למהותם של הדברים שאנו רואים. ואם מדובר על בני האדם הרי שלאדם הרואה, עפ”י דון חואן, ביכולת לזהות מצב רוח ומצב נפשי של אדם אחר. 

דון חואן טוען כי יכולת הראיה נותרה אצל רוב בני האדם בגדר פונטציאל לא ממומש. וכנראה שישנם גם סיבות תת הכרתיות ופסיכולוגיות מדוע זה כך. האדם הרואה, רואה מציאות שלא תמיד היא נחמדה ומתאימה לאיך שהוא היה רוצה לחשוב עליה. ועל כן אנו נצמדים לראיה של תוויות, ראיה שבה אנו ‘מלבישים’ על מה שאנו רואים את שנוח לנו, וזאת במקום לנסות ולחדור למהות הפנימית של מה שאנו רואים, בלי קשר למה שאנו מצפים לראות שם. הראיה של רובנו משוחדת על ידי הדברים שאנו מצפים לראות שם. אנו מפחדים לראות דברים שלא מתאימים למה שאנו מצפים לראות. ועל כן הראיה שלנו היא ראיה שחוזרת על עצמה, זו ראיה שרואה את מה שראינו כבר קודם, כל הזמן, וכך יש לנו בטחון במה שאנו רואים; ‘זה אותו שולחן, אותו כסא, אותו אדם, אותה הבעת פנים’, כמו על ידי המיפוי והקיטלוג של מה שאנו רואים, אנו יכולים לסנן החוצה דברים שלא מתאימים לתפיסת העולם הנוחה לנו. וכך לראות באמת את שישנו, מבלי לערב את הציפיה שלנו שזה יתאים לאיך שאנו רואים את העולם, היא מצב נדיר וכשהוא מתקיים אכן רואים את העולם כמו בפעם הראשונה. ואכן ראיה שאינה רואה כל דבר בפעם הראשונה, היא ראיה של תוויות ולא ראיה אמיתית, כפי שכותב ק. ק: “כשאתה רואה, אין עוד תווים מוכרים בעולם, הכל חדש; הכל לא קרה מעולם; העולם הוא בל יאמן! כל מה שאתה מביט בו נעשה ללא כלום”. (מתנת הנשר, זב”מ עמ’ 145).   

הראיה הרגילה מתייחסת לקווי המתאר החיצוניים של הדברים, איך שהם נראים מבחוץ, אך מפספסת את ישותם הפנימית, את איך שהם קיימים בפני עצמם. 

הראיה שבאה ממצב תודעה גבוהה עוברת דרך הצורה החיצונית, היא מדלגת עליה.  

כידוע, דון חואן דגל בשימוש בפיוטה (מסקאלין) כדי להגיע למצב של ראייה נכונה. הראיה המיוחדת הזו שמדבר עליה קאסטנדה מצויה גם בעדויות של אנשים שלקחו סמים מסוג ל. ס. ד.

זו ראיה ששייכת למצב שניתן לכנות אותו כמצב של ערנות תודעית. התודעה מתעוררת למציאות האמיתית עבורה ורואה דברים שלא הייתה יכולה לראות במצב השינה הקודם. 

כשאדם לוקח ל.ס.ד או מסקלין, (פיוטה), קורה משהו משונה לדרך ההתבוננות שלו בדברים; לפתע, תוך כדי חווית הסם הוא מסוגל לבהות ברצפה במשך שעות ולמצוא בה עולם ומלואו. קורה משהו למבט שלו; במקום לקפוץ בעיניו ממשטח אחד לשני, לקלוט מעט ממה שהוא רואה ורק לחפש את הגירוי הבא – הוא מוקסם והולך שבי אחר העולם הפנימי של זה שהוא מתבונן בו. נראה כי הראיה במצב של טריפ עוברת מטאמורפוזה; במקום שבמרכז תשומת הלב של המתבונן יעמוד הגירוי שנגרם לו על ידי מה שהוא רואה – הדבר העיקרי שמושך את תשומת ליבו הוא חייו הנסתרים של זה שהוא מתבונן בו. 

במצב של טריפ, המתבונן הופך לשולי ביחס לדבר בו הוא מתבונן. וכאן גם אין דברים לא מעניינים, כי גם הכתם הסתמי ביותר חופן בחובו עולמות על עולמות על עולמות. הראיה הרגילה יכולה להגיד על משהו: ‘זה לא מעניין אותי’, ראית הטריפ לעולם לא תאמר זאת. אין דברים לא מעניינים לראיה, יש רק ראיה שמביטה מתוך חוסר עניין…. 

המבט במצב של תודעת הטריפ מגלה בתוך מושא ההתבוננות השגור ביותר  את העולמות המקסימים ביותר וכך גואל אותן מתוך שבי הסתמיות שבו הן נתונות לכאורה. (מבחינה זו ניתן לעשות הקבלה לעולם השיחה; אין שיחה עם אנשים לא מעניינים, יש רק משוחחים שלא יודעים למצוא את העולמות המעניינים באנשי שיחם). 

נהוג להגיד על המבט במצב של טריפ שהוא מבט של הלוצינציה, אך הלוצינציה אמיתית היא לראות משהו במקום שהוא לא קיים בו כלל, כמו לראות בחדר אנשים שלא קיימים בו, וכו’. אך מבט הטריפ הנו פחות מבט של הלוצינציה  ויותר מבט של גילוי, הוא מגלה בתוך מה שרואים דברים שהמבט הרגיל מחמיץ.

מצב הטריפ לא חייב להתרחש רק בגלל סם, ניתן להגיע אליו גם על ידי הקצת מצב התודעה כתוצאה מעבודה עצמית, שהות עם אדם בעל תודעה ערה, חוויה נפשית חזקה, תרגילי מדיטציה ועוד. על כל פנים ראית הטריפ מגלה בתוך הדבר את חיי המיקרו, את הנשמה רבת הפנים הקיימת בתוך כל דבר. מצב הטריפ מקיץ את הראיה האמיתית, הראיה של התודעה הערה. 

דבר שלא קיים במצב התודעה הרגיל, אז אנו לא רואים שום דבר מחייו הפנימיים של זה שאנו מתבוננים בו, רק את התווית. והתווית אומרת: זה אדם זקן, זה איש נאה, זו שושנה, זה שטח צבוע אדום, אך שום דבר מן העושר והמורכבות שטמון בכל אחד מן הדברים הללו, לא מגיע לתודעתנו. ואז מכיון שאנו קולטים את המראה ללא התוכן הפנימי שלו, אנו נזקקים ליותר ויותר גירויים ויזואליים, ההופכים לחזקים יותר ויותר ובעלי מקדם גירוי יותר ויותר גבוה, וזאת כדי לחפות על כך שהראיה הפנימית, זו של התודעה הערה, נמצאת במצב הסלמתי של העלמות. (FADE OUT). אנו מעצימים את הגירוי הראייתי על חשבון חשבון חווית הראיה, ועל חשבון הראיה הפנורמית והרנגטנית. 

אנו כבר לא מוקסמים מתפוח כתפוח. משהו שניתן להתבונן בו שעות ולגלות בו עוד ועוד פנים, עוד ועוד עומקים. אנו חשים ש’ראית אחד, ראית את כולם’. (אלא אם כן תפוח אחד הנו ביזרי או יוצא דופן שגורם לו להיות בולט ובכך למשוך את תשומת ליבנו, אך גם זאת לזמן קצר, עד שאנו מסיימים לצרוך את הגירוי, עד שסיימנו להתרגש בגינו ועתה אנו בדרך אל הגירוי הבא).

וכך ראייתנו מחפשת רוב הזמן את המראה הפריקי, החריג שימשוך את תשומת ליבנו השטחית והנודדת. זו ראיה שמנסה לראות כמה שיותר דברים כדי למצוא כמה בודדים שיצליחו להחזיק את תשומת ליבנו למשך זמן קצר, וזאת בניגוד לראית הטריפ, המתבוננת בדבר אחד ורואה בו את כל העולם. 

החלפנו את הראיה הפנימית שחותם של חוויה ואיכות חרוט בה, בראיה המרובה שמחפשת כמות ועוסקת בתוויות. 

העדפנו את מצב השינה של הראיה החלומית, על פני מצב הערות של הראיה שרואה את המציאות שמאחורי המציאות. 

האדם הער, המצוי במצב ראית הטריפ – יודע שעכשיו הוא רואה. וזאת לעומת הראיה הפרגמנטלית והחד ממדית של האדם הישן, המצוי במצב הראיה הרגילה, שלא יודע שהוא רק חושב שהוא רואה, אבל לא רואה בעצם כלום, רק את השלטים שבמוחו, אותם הוא ‘מלביש’ על מה שהוא רואה. את החלומות שאותם הוא מחליף במציאות האמיתית שלא מתרחשת עבורו. 

פרק זה מצוי גם ביצירה: ‘במבט קוואנטי’, בשם: ‘ראיית הטריפ’.

חלק ג’ – התעוררות

מבוא לחלק ג’ – התעוררות

ישנם חמישה מצבים של מודעות:

1.זה שלא יודע שהוא לא יודע

2. זה שלא יודע

3. זה שיודע שהוא לא יודע

4. זה שיודע

5. וזה שיודע שהוא יודע.

1. הראשון נטול הכרה,

2. השני ישן,

3. השלישי מקבל הבזקים של ערות,

4. הרביעי מתחיל להתעורר,

5. החמישי ער.

1. הראשון נטול תקווה,

2. השני חסר תקנה.

3. השלישי מעורר תקווה.

4. הרביעי זקוק לעזרה

5. והחמישי הוא זה שיכול לעזור לו ורק לו.

גבריאל רעם

22.1.2005

***

ההתעוררות שמודבר בה כאן, אינה בהכרח התעוררות רוחנית, דתית, קוסמית או של קדושה, התעלות, הארה ושירי מלאכים. לא! המדובר על התעררות ל’כאן ועכשיו’. התעוררות לכך שיש מציאות ועד כה לא היינו מחוברים אליה כלל. התעוררות לכך, שמציאות זו היא מציאות חיה, נושמת ולא כמו פיה יפה שנושקת נשיקה רכה על מצחנו, אלא יותר כרוח קרה ואכזרית שמכה בפנינו ברגע שאנו פותחים דלת של חדר מהביל ודחוס באויר עומד ונותנים לרוח הפרצים המקפיאה שבחוץ – לנשוב לנו על הפנים.
להיות ער, זה לדעת שזה קורה, ושזה קורה לך. אתה קורה עכשיו בכל תא שלך. ובעת ובעונה אחת לדעת שיום אחד זה לא יקרה יותר. ולדעת זאת כל הזמן עד הסוף. להיות ער ולדעת שאתה ער ולדעת שאתה יודע שאתה ער.
להיות ער זה ההיפך מלהיסחף בויברציות גבוהות. זה לחוש את פעימת החיים עמוק וחזק במרכז הבטן ובכל הגוף. זו קודם כל תחושה פיסית. אם אדם לא מרגיש את זה בגוף (ובכל הגוף), אם זה לא פיסי לגמרי, זו לא התעוררות.
ועוד דבר, שיאמר כאן שוב ושוב: אדם ער יודע שהוא ער, אדם ישן לא יודע שהוא ישן, והוא חושב שהוא ער. האדם הער יודע שהוא ער כמו אדם שמביט בראי שמשקף ראי שמשקף ראי שמשקיף ראי והוא רואה את דמותו עד אין סוף. כך בהתעוררות; אתה יודע שאתה ער, אתה יודע שאתה יודע, אתה יודע שאתה יודע שאתה יודע, ואתה יודע שאתה יודע שאתה יודע וכו’ וכ’ו. אדם ישן לא יודע שהוא לא יודע שהוא לא ער. אדם ער יודע שהוא לא ישן.
*

“תמיד עלינו להיות במצב של הכנה. הכנה היא האמנות להישאר ער. אם אתה ער, יום אחד אתה עשוי לראות לתוך העולם האמיתי. אינך יכול לצפות להגיע לאותו עולם, אם אתה מתהלך כסהרורי בחלום. כמעט כל בני האדם שרויים בתרדמה, אלא שאין הם יודעים זאת. אינך יכול להתעורר באמצעות קריאת ספרים המספרים לך שאתה ישן. אפילו אם מורה יאמר לך שהנך ישן, אתה עלול שלא להתעורר… יקיצה גם איננה שאלה של חוויה על טבעית כלשהי. פגשתי אנשים רבים הרואים עצמם כבעלי רגישות על חושית, השקועים בשינה עמוקה יותר מאלו שאינם יודעים דבר על העניינים האלה”.
חמיד, מתוך “המחסום האחרון”, ראשיד פילד, פראג, 1995, עמ’ 64

פרק 12: כדי להתעורר…

כשמדברים על התעוררות, או אפילו על התפתחות, או על השגת של רמת מודעות גבוהה יותר, תמיד ישנן שתי גישות, האחת טוענת, כמו בספר של מרילין פרגוסון The Aquerian Conspiracy” כי החיים האורגניים והמין האנושי עדיין נמצאים בתהליך של אבולוציה, וכי הגעה לרמת תודעה גבוהה היא פרי של אבולוציה טבעית, וכשמגיעים לעידן הרלוונטי, רמת המודעות עולה בהתאם, וכיום כמובן בעידן הדלי, אמורה להתפתח תודעה חדשה, מודעות קוסמית. לעומת גישה זו ישנה גישה שאומרת שהאפשרות לכך תמיד קיימת, השאלה האם האדם פותח בתוך עצמו את האפשרות לכך. אוספנסקי, בסיפרו: “Tritum Organum” רנדום האוס, 1970). בוחר באפשרות השניה ולהלן נימוקיו (עמ’ 337): ראשית ההופעה של מודעות קוסמית תמיד תהא נחלתם של היחידים. אך אפילו לגביהם חייבים להתקיים תנאים מסויימים; התנאים החיצוניים קשורים לתרבות, ולחינוך המקדמים את האלמנטים שיוצרים סביבה חיובית למודעות הקוסמית, ובולמים או מחסלים את אותם אלמנטים שהם עוינים להופעת המודעות הקוסמית. והוא מביא בתור דוגמה את דוקטור ריצ’רד באק, שהגיע להארה בתוקף הנסיבות המאפשרות של חייו, וכי אם היה למשל עובד בבית חרושת או משהו כזה, זה לא היה קורה לו.
וכאן הוא בא לדבר על התנאים הפנימיים, לדבריו הסימנים המעידים כי אדם מסויים הנו פוטנציאלי להתפתחותה או הופעתה של מודעות קוסמית בתוכו, לא קיבלו כלל תשומת לב ולא נלמדו כלל. אך מה הם אותם סימנים בכלל?
הסימן הראשון הוא שלאותו אדם – שהנו פוטנציאלי להופעתה של מודעות קוסמית – תהיה תחושה סובייקטיבית חזקה, תכופה ומתמשכת, שהעולם והחיים כפי שהם הם לא כפי שהם היו אמורים להיות. וכי מה שנחשב חשוב אינו חשוב כלל ולהיפך. וכי רק החיפוש אחר אותה חשיבות עלומה ואחר אורח החיים הנכון מרגיש לו כדבר הנכון והאמיתי היחיד לעשותו.
לעומת זאת, השגים אינטלקטואלים נכבדים, ופיתוח כושרות שכליים ולימודיים – אינו נחשב כלל ועיקר כמשהו שמקדם הופעתה של תודעה גבוהה (מודעות קוסמית) באדם. והוא מביא לדוגמא קדושים רבים שכלל לא היו משכילים ולבטח לא אינטלקטואלים גדולים, אך השיגו מודעות קוסמית. דבר זה מראה כי פיתוח האינטלקט פחות חשוב להופעתה של מודעות קוסמית מאשר עבודה במישור הריגשי, מה שהסופים מכנים ‘חכמת הלב’. או אנו מכנים בשם החדש: “אינטליגנציה ריגשית”. כי אותם קדושים עבדו בעיקר על הדבקות הדתית ועל רגשות של אהבה והקדשה כלפי ישו והאלוהים. אוספנסקי עוד מרחיק לכת בהסתמכו על הקטע הריגשי, באומרו כי לא רק קדושים אלא גם אומנים; ציירים, מוסיקאים ומשוררים יכולים להגיע למודעות קוסמית דרך עבודה בעולם הרגשות שלהם. לדעתו, אמנות, ברמה הגבוהה ביותר שלה היא נתיב אל מודעות קוסמית.
חוץ מזה, האדם צריך כי מרכז הכובד של כל הדברים ישכון בתוך חייו הפנימיים, לא במה שהוא עושה, לא בקריירה, לא ביחסים, אלא עמוק בתוך חייו הפנימיים, במודעות הפנימית והאינטימית בינו לבינו וכלל לא בשום דבר שקשור לחיים החיצוניים.
עם זאת, הוא מסייג ואומר, כי זו תמיד הוכחת ‘פוסט מורטום’, דהיינו כמעט בכל מי שהגיע למודעות קוסמית יש את התנאים החיצוניים והפנימיים הללו, אך זה לא בהכרח אומר כי כל מי שיש לו את התנאים הפנימיים והחיצוניים יגיע למודעות קוסמית, דהיינו תנאים הכרחיים אך לא בהכרח מספיקים.
עם זאת, רוב המין האנושי נעדר הן את התנאים החיצוניים והן את התנאים הפנימיים להופעתה של מודעות קוסמית.
לדבריו אדם נולד עם היכולת למודעות קוסמית או לא, יכולת זו יכולה להיתפתח או לא, אך לא ניתן ליצור אותה אם היא איננה שם מראש.
לא לכולם יש את היכולת להפריד בין האמיתי למזויף, (מודעות קוסמית), אך גם לאלה שיש להם את היכולת לזה, לא יקבלו את המתנה של היכולת להפריד בין מזויף לאמיתי בחינם, הם צריכים לעבוד קשה מאוד, מה שמצריך הרבה אומץ הן במישור המחשבתי והן במישור הריגשי.

פרק 13. המורה הרוחני כשעון מעורר

כיום, רבים מגדירים עצמם כמחפשים רוחניים. וחיפוש רוחני (על כל שלל ההטיות, ההקשרים והכותרות תחתן הוא שוכן) כמעט תמיד הולך עם צמד המלים: מורה רוחני, אדם שמשמש כמורה דרך לצועד בשבילי ונתיבי הרוח. מונח זה קיים במובנו הרחב יותר, כמעט בכל התרבויות, המסורות והאסכולות. אם זה זקן השבט, חכם הכפר, מאסטר בבודהיזם יפני, דלאי לאמה בבודהיזם טיבטי, גורו בהודו, שייך באיסלם וסופיזם, צדיק בחסידות, מקובל בקבלה. כוחו והשפעתו של זה עצומים. אין להשוותם לאלה של מורה או מדריך מכל תחום אחר, בין אם באוניברסיטה, אל כל קורס אחר. ברגע שזה מגיע להוראה או הדרכה בתחום הרוחניוח, המרחב שאותו מורה מקבל הוא עצום. ואנשים מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. ולעתים לכל החיים. 

איך בכלל אדם מגיע בכלל להיות מורה רוחני? ובכן ישנם שני דרכים, במסורת הסופיות ואחרות הוא ממונה על ידי השייך שאצלו הוא למד. ויש כאלה שממנים עצמם והתלמידים שלהם מחליטים אם לנהות אחריהם או לא (גורדייף, ישו, רודולף שטיינר וכו’). 

אך במסה זו אין רצוני כלל לעסוק בפשר כוחו והשפעתו, או בהבדלים שבין האסכולות שאליהם הם שייכים (זן, חסידות, קבלה, סופיזם וכו’), וגם לא בדרכי המינוי שלהם וגם לא בפשר הפופולריות הגואה שלהם – מאז שהביטלס גילו את המאהרישי מאש יוגי והמדיטציה הטרנסדנטלית שלו בשנות השישים. 

אין ספק כי ניתן לחלק אותם על פי כל מיני מודלים. וניתן לעשות אינספור פיצולים ולמצוא כל מיני סוגים. אך כאן החלוקה הנה בפירוש רדיקלית. והקריטריון לה היא מידת הניחומים או הזעם שהמורים הרוחניים מפנים כלפי הבאים אליהם. 

לפי זה כל המורים הרוחניים מתחלקים ל ל’מורי נחמה’ ו’מורי זעם’, על משקל הנביאים בתנ”ך. נביאי הנחמה הם מורי הרוחניות של אמצע הדרך, הם לא באים לערער את עולמו של המחפש אלא לחזק אותו בהיכן שהוא נמצא ולעודד אותו. הם אומרים כי הרוחניות לא נמצאת כל כך רחוק, וכי כל שצריך הוא אמונה ועבודה עצמית. הם מדברים על היכולת לשנות עצמך, ועל הצורך לא לאפשר חרדה או ספק עצמי. ועל כך שהאדם סך הכל כולו טוב, עליו רק לשנות את הדרך שהוא רואה עצמו וכו’. מורה הנחמה מדבר על מציאות רוחנית טהורה שאם המחפש יתחבר אליה חייו יהיו מאושרים ושלווים. הם מציגים את הרוחניות כמוצר צריכה ואת שוחר הרוחניות כפועל שצריך לעבוד קשה כדי להרוויח את לחם הרוחניות. 

מורי האסכולה השניה, באים בגישה הפוכה בתכלית, הם דווקא באים לערער את האמונה של שוחר הרוחניות בעצמו. הם לא מדברים על עבודה עצמית. (אלא על קבלה עצמית). הם לא מטיפים נגד החומרנות כמו ‘מורי הנחמה’, (הם אף אומרים כי דווקא הנמוך והחומרי עשוי להוליך אל המציאות של הנפש השבויה). מורה הזעם לא מנסה לומר לשוחר הרוחניות שעליו לשאוף למציאות רוחנית חלופית המצויה מעבר ומעל המציאות של היום יום, אלא שעליו דווקא להתמקד במציאות של היום יום ובה לחפש את שאמיתי. 

ההשפעה של משנה רוחנית זו של מורה הזעם על המחפש, שלרוב מגיע אליו, בתקוה למצוא נבואות נחמה – היא קשה ביותר; שהרי הוא רגיל לחשוב על עצמו במונחים של מחפש תועה ועל המורה הרוחני כעל בעל-בית שמזמין אותו לקורת ביתו ושכאן הגיעו חיפושיו לקיצם. אך במקום זה הוא מוצא מורה שמטיל אותו חזרה לתוהו ממנו הוא בא, במקום תשובות – מציג לו שאלות, במקום להדק את הקרקע המוצקה מתחת לרגליים – הוא דווקא משמיט אותה ביתר עוז. המחפש האומלל בא למצוא יבשה והנה לחרדתו הוא חש שמטילים אותו חזרה למים הסוערים, והוא כבר אין לו כח, אין לו כח להמשיך ולהתמודד עם חוסר וודאות, הוא רוצה מישהו שיראה לו את הדרך ולא יקמט את המפה היחידה שעוד יש לו ויזרוק אותה לאש. (שהרי עבור רוב המורדים – הרוחניות היא מפלט מאימי האתמול, ההיום והמחר, נתיב בו השמיים יתבהרו, והם יצודו שתי צפרים באבן אחת, גם ינתקו מחיי השגרה והחמרנות וגם ימצאו פתרון למבוי הסתום של חייהם). 

מורה הנחמה שכיח ומצוי הרבה יותר ממורה הזעם. ובניגוד למורה הזעם שממתין שיגלו אתו – במורה הנחמה קיימת יותר משמץ של מיסיונריות, או לשון אחר: קצת מכירתיות. מורי הנחמה מראים למחפש שהנה הגיעו למקום שאותו הם חיפשו, שכאן, ישנן תשובות של אמת, כאן הגיע החיפוש לסופו וכאן מתחילים ליישם את הדרך הנכונה לחיות חיים רוחניים. והנה, (כשהמדובר במורה הזעם הרוחני) הם פוגשים בזן אחר לגמרי של מורה רוחני. הוא מנסה קודם כל לשכנע אותם לוותר, לחזור לשיגרה, לבדוק אם בכלל החיפוש בוער בהם מספיק חזק. כי אם לא, לא יעמוד להם כוחם, וכדאי פשוט לנסות ולהנות מן החיים או לפחות להעביר אותם איכשהו. חוץ מזה הוא אומר להם שלא רק שהוא לא יכול לתת להם וודאות לגבי כל דבר שהוא, אלא תפקידו לזרוע ספק, ובמקום תשובות לשאלות הוא מנסה להראות שהבעיה היא שהם פשוט לא שאלו את השאלות הנכונות. אין ספק כי מפגש זה הוא מבלבל, מטריד, ועושה דמורליזציה. 

למעשה תפקידו כמורה זעם רוחני, דומה פחות לזה של אב רחום וחנון. ויותר לתפקיד המראיין; הוא לא בא לשכנע את המרואיין להצטרף למקום העבודה, אלא לברור ולבדוק אם הוא ראוי בכלל להצטרף לקבוצה ייחודית זו. כך שלמעשה מורה הזעם הרוחני הוא בכלל שומר סף שבא מן הרוחניות כלפי המחפשים, כדי לבדוק אותם ולא כדי למכור להם ‘סחורה’ רוחנית שיש לו עניין למכור. להיפך, התחושה שהוא נותן היא שההפסד במפגש זה ביניהם הוא לא שלו אלא של המחפש. תפקידו לעשות את הכניסה קשה ולא קלה, תפקידו לדאוג לאיכות של המחפש שצועד על שביל המודעות הגבוהה. 

אחת הדוגמאות המובהקות לסוג כזה של שומר סף הוא מורה הזן; הוא אניגמטי, מציב קשיים ומחזיר את המחפש שוב ושוב אל נקודת ההתחלה. מפגש זה בא לידי ביטוי נפלא בסיפרו של אויגן הרינגל: “זן באומנות הקשת”, שם המחבר מנסה שוב ושוב להתאמן באמנות-המכוונות-למטרה, (החץ והקשת כמובן מהווים רק אנאלוגיה ומטאפורה לכוונה ולמטרה רוחניים), ואילו המורה כל הזמן מראה לו שהוא בא עם הגישה הלא נכונה. 

מנקודת מבטו של המחפש -זה נראה כתעלול של מורה מתוחכם אשר מנסה לבדוק את המחפש ועוד רגע יודה שזה היה טריק. אך בדיוק ההפך הוא הנכון, הוא לא מציב בפניהם קשיים בגלל שהוא נהנה מזה, או שזו טכניקה לימודית, או שיש לו אופציה להיות יותר נגיש ולבא לקראת המחפש. למעשה הוא מוגבל, הוא יותר מוגבל מן המחפש, הוא לא יכול לעשות כלום. אין לו כח נגיש אותו יוכל להפעיל על שוחר הרוחניות. הוא רק מייצג. וזה העניין, כמובן שעם זאת הוא בעל עוצמה רוחנית רבה, אך זו עוצמה גולמית, ואין הוא יכול להשתמש בה, זו עוצמה של אגם שקט, יותר מאשר עוצמה של נהר שוצף. הוא יכול להשתמש בזה רק על מנת למנוע מבעד השוחר להתקדם או ללמוד משהו מתקדם, במידה ומצב התודעה שלו לא בשל לכך. אלה שני הדברים היחידים שיש לאל ידו לעשות; להקרין את כוחו ולהשתמש בו למניעה.

אין ספק שעניין המניעה והבלימה לא עושה אותו לפופולרי, וזה בדיוק ההבדל בינו לבין מורים רוחניים קונוונציונליים וקונפורמיים (לדרך ממוסדת שהם מייצגים); הוא לא משתדל להיות פופולרי.

הוא ‘משתדל’ למנוע יותר מאשר לאפשר. וזה לא בא מתוך ‘אנטי’ כלפי שוחר הרוח, אלא מתוך נאמנות ואהבה לעולם הרוח והתודעה. מה, שכאמור, לא ממש עוזר לו במפלס הפופולריות שלו בקרב תלמידיו ובקרב אלה המתלבטים באם להיות כאלה. 

והטרגדיה האישית שלו, היא בדידותו הגדולה. 

והוא בודד כי נביאי זעם הם בודדים וכאמור לא פופולרים (כדרכם של נביאי זעם), הם לא רוצים (ולא יכולים לרצות) פופולריות או כוח, רק לבטא את האמת הבוערת כאש בעצמותיהם. 

נביאי הזעם תמיד חיו בשוליים, מחוץ למסגרת ממוסדת, בערו באש של בשורה חתרנית לא פופולרית. 

ועם זאת, ולמרות זאת, מתחת למעטה הזעם קיימת בתורתם נחמה גדולה. שומר הסף אומר לאדם את המלים הכי מלאות תקוה שיש: ‘הדבר שאתה מחפש נמצא אצלך כבר בפנים, זה לא קשור לאף אחד, יש לך את זה מבפנים, אתה עצמאי, חפשי, לא תלוי באף אחד’. אך מה התגובה השגורה? ‘לא תודה’, המחפשים מעדיפים בדרך כלל תעודת ביטוח המוענקת על ידי ממסד כלשהו. ממסד שיפתור אותם מהעונש של התמודדות עם החופש לחיפוש וגילוי עצמי. ועל כן מורה הנחמה בדרך כלל שייך לממסד, או מקים ממסד סביבו, בעוד שמורה הזעם הנו תמיד לבד, רק הוא. בלי אירגון, או גוף גדול יותר אליו הוא שייך, או אותו הוא מייצג. 

שומר הסף גם מדבר במונחים של שחור ולבן, בעוד ששוחרי הרוח המצויים מעדיפים מורים רוחניים שמדברים במונחים לא מוחלטים, למשל שלכל אדם יש את האמת שלו, ואילו הוא מדבר על אמת אחת. הוא לא משאיר מקום לברוח או להסתיר, הנבל. כי לו יש קריטוריון קבוע, ומן הקריטוריון שלו הכל מחלק עצמו באופן חד, לבעד (הקריטוריון) או נגדו. כל דבר במחפש – או מקדם אותו כלפי הקריטוריון הרוחני, או שחוסם את ההתקדמות. 

אך בעוד שומר הסף מכריח את הניגשים אל הרוחניות להפריד את המוץ מן התבן; את ששייך לעולם הרוחניות – ממה שלא שייך, וכו’, הרי שהוא עצמו דווקא מהווה מקום מפגש לניגודים; שומר הסף הוא התגלמות השחור והלבן גם יחד, הוא גם השחור וגם הלבן, גם היינג וגם היאנג, הוא הצד הגברי (יאנג) שמכיל את הצד הנשי (יינג). הוא התיזה שבה שוכנת האנטיתיזה. חייו והגותו הם פרדוקס מהדהד. אך זהו פרדוקס סינרגטי…

יש להבין כי הדרך המקובלת היא להפריד בין הקטבים. הרע מופרד, ונשאר רק הטוב. הלבן מצוי אצלם, והשחור אצל אלה שלא הולכים בדרכם. החומרניים וכו’. 

הם גורסים כי אצלם הגאולה ובעולם היומיומי מצוי החטא. הם בעד התעלות רוחנית ואילו אנשים שלא נמצאים בדרך רוחנית נותנים פורקן ליצר ושוקעים במדוחי והבלי העולם הזה. 

אך שומר הסף חי מתוך סינרגיה תיפקודית: הוא מנסה לגרום למחפשים להיות מסוגלים להכיל בתוכם גם סליחה וגם נקמה, גם רכות וגם קושי, גם עצלות וגם חריצות, גם ספונטניות וגם תכנון קפדני, גם מוחצנות וגם מופנמות – ‘וישכון זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ’. – וזה ההסבר למה שמורה הזעם מנסה לעשות, איחוד הניגודים. וזה מה שקיים בתוכו, דבר שמאפשר לו לראות את התמונה הרחבה יותר ולדבר על הרוחניות והחיים בצורה אחרת. 

משנתו מלאה באיחוד ניגודים: רע וטוב, יינג ויאנג, ריק ומלא, יש ואין, שטן ומלאך. 

הדתות הממוסדות מחולקות לכאלה שיש בהם אלהים נוקם (נוסח היהדות), וכאלה שהאלוהים שלהם סולח (נוסח הנצרות). אצלו הם חיים ביחד. 

ובכלל, אנשים לא יודעים לאכול ניגודים משלימים- ניגודים ביחד, הם לא מסוגלים להכיל בתוך עצמם ניגודים ועל כן הם מנסים להיפטר מאחד מהם, או לפרנס ניגוד אחד כך שיהא דומיננטי על חשבון השני. 

כשלאדם יש נאורוזה, דהיינו בעיה נפשית שאינו יכול לחיות עימה (כי אחרת לא הייתה מהווה בעיה), זה כתוצאה ממצב של ניגודים שחיים בו ואחד מהם גורם לבעיה. 

למורה הזעם יכולת לחיות עם ניגודים, להכיל ניגודים, יכולת לקבל בעצמו את החלש והחזק. את הלא מסוגל ואת המסוגל. 

וכך הדרך לרוחניות, אליבא דה המורה הרוחני, שומר הסף – היא דרך התיידדות עם מה שדפוק בך. דרך כריתת ברית עם המפלצות הפנימיות הדמונים שבפנים, עם החולשה, עם הפחד, עם החרדה. שלמה גיורא שוהם וז’אן ז’נה קוראים לזה: ‘גאולה דרך הביבים’. גאולה דרך מה שנמוך, מה שמוקצה, מה שמתביישים בו, ורק אחר הפיוס עם מה שדחוי ודפוק בנו, ניתן להגיע להתאחד עם ה’קוטב הטוב’.

מורה הזעם מפנה את המחפש חזרה אל מה שדפוק בו כדי שיקבל אותו כחלק לגיטימי של עצמו. ומשם ורק משם לבוא אל מה שמוצלח בו. רק דרך מה שחלש ולא מסוגל. כי אם המחפש לא מסוגל לקבל את מה שלא מסוגל בו, לא רק כחלק לגיטימי שלו, אלא כחלק היותר אמיתי שלו ורק אחר כך להגיע אל החלקים המוצלחים – אין מה לדבר על דרך רוחנית כלשהי. כך גישתו של מורה הזעם. 

למילה רע יש קונוטציה שלילית, אך הרע הוא לא רע, הרע הוא חלק הכרחי של הטוב. כל רע מכיל את גרעין הטוב וכל טוב מכיל את גרעין הרע. והרע הוא הדרך אל הטוב. 

בתחילה, במיתולוגיות קדומות, אלוהים והשטן היו ישות אחת וההפרדה ביניהם הייתה תולדה מאוחרת יותר, וזה קרה כי בני האדם עצמם כבר איבדו את היכולת לקבל את עצמם, על הטוב והרע שבהם. זה כמו תהליך היצירה של הפצצה האטומית: כל עוד האטום מאוחד הכל בסדר, אך ברגע שמפצלים את האטום ומפרידים בכך בין הקטבים – נוצר פיצוץ. וכך גם באדם, ברגע שחלק אחד של האדם משתלח באחר, ברגע שיש הפרדה ודיסקרימינציה פנימית בין מקובל לבין לא – פורצת מלחמה פנימית.

אנו מעולם לא עושים אינטגרציה של הרע עם מה שחיובי בנו. מורה הזעם גורס כי רק אם קודם כל מקבלים את השלילי, ניתן להתאחד עם החיובי (ואיחוד זה יוליד את התינוק הרוחני). 

שומר הסף קודם כל מראה למישהו מסוים את ‘השחור’ שלו, דהיינו מוציא את ה’שחור’ מגלות ההדחקה שבתת תודעה ומפגיש אותה עם הלבן, שעד כה מלך באורח לגיטימי כאילו השחור (תאוות אסורות, מחשבות אגו, כפירה במה שנחשב נכס צאן ברזל וכו’) לא קיים בכלל. 

והוא עושה זאת (מפגיש את הלגיטימי והרחוץ עם הדחוי והמוקצה) לא כדי לגרום לביטול תחושת הערך העצמי של האיש (או האישה) אלא להיפך: להתיך את תחושת ה’אני לא בסדר’ עם האח הגולה – כדי שיחד ייצרו את הישות האוטונומית והאותנטית של ה’עצמי’ – עצמי מגובש ואחיד – שלא ניתן להשמדה ופירוד – כי הוא מורכב עתה – כמו כל דבר אורגני, משתי וערב של ניגודים, מחוסן מפני מחלת האנטיתיזה. 

ועכשיו, לאחר שהשחור והלבן מואחדים באדם אחד, הם מופיעים כ-כאפור… כמו שומר הסף עצמו, (שזה מכבר איחד את ניגודיו) המופיע כל כך אפור, שיגרתי, לא מעניין ומינורי, עד שכה קל לפסוח עליו ולחשוב שהאיש חסר ייחוד, פשוט נטול כריזמה. 

אבל אנשים לא רוצים להיות אפורים, ולא רוצים שום עסק עם מישהו אפור, הם רוצים עניין, בידור, אקשן, צבעי, צבע – לבן, לבן – זוהר. הם רוצים מורה רוחני צבעוני, מדהים, מלא אפקטים. אנשים נמשכים לדתות, למיסטיקה, לגורואים, לכתות – כי שם זה נראה כל כך מלא בכל הצבעים, כל כך אחרת מן השחור הענקי שהם חשים בתוכם, (מה שגורם להם לחוש כל כך ריקניים ואפורים), מה שדוחף אותם כל הזמן לעבר מה שצבעוני, ללבן. 

קשה להם מאוד לקבל כי אולי מה שהם צריכים זה לא הלבן של המשיח; חיים לאחר המוות או אושר רוחני, אלא דווקא את כל השחור שהם מסרבים להכיר בו, שחור הקיים מתחת לסף האטום של תודעתם הנמה. ורק איחוד של השחור עם הלבן יביא את המחפש לפגוש – רטרואקטיבית – את קרן האור, דרך מפגש עם כל צבעי הקשת ולא על ידי הכחשה של חלק מן הספקטרום וזאת כדי להעצים את החלק של הצבעים הזוהרים והיפים על חשבון הצבעים הקודרים והכהים. 

שומר הסף

שומר הסף ניצב בין שני עולמות, אך מייצג עולם שלישי. 

הוא ניצב בין האדם המדורדר ובין האדם כפי שהוא אמור להיות.

אך הוא עצמו שגריר של ממלכת ההתודעה. 

ממלכה זו אינה קשורה כלל למצבו העכשוי של האדם, אלא היא ממלכה בלתי תלויה הנמצאת מחוץ, מעל, ומעבר ליחסיות המקרית וברת החלוף הזו של בני האדם – בכל מצב נתון. 

למעשה (מבחינה אידאלית) כל בני האדם היו אמורים להיות שומרי סף, דהיינו; לא להשתייך, לחיות בנכר, בגולה, להיות זרים, אך תמיד לדעת וזכור את המורשת האמיתית והמקורית.

לשמש כפילטר דו כיווני, בין עולם התודעה הנמוכה של הרב ובין עולם התודעה הגבוהה שממנו באו ושאותו הם אמורים לייצג. 

אך מה שקרה לנו הוא ששכחנו מי אנחנו ומאיפוא באנו, יצאנו מן הנייטרליות והתחלנו להאמין שאנחנו שייכים למקום הזה. בגדנו בתפקיד שלנו והפסקנו לשמור על טוהר הסלקטיבי על פני האדמה, התפתינו למשמני הארץ הזו – והזדהמנו.

אנו, הרפאים והנפילים של פעם, שנפלו אל הרמה שעליה היו אמורים להשגיח.

ומאז, מישרת שומר הסף לרוב פנויה, לא מאוכלסת ולא פופולרית. כך שהאדם הממלא בזמן כלשהו, את התפקיד כפוי הטובה הזה, חש תיסכול עצום, כי מצד אחד הוא חש את תחושת הייעוד והשליחות שבתפקידו ומרגיש את עוצמתו האדירה, אך -מצד שני – אין הוא יכול לצאת החוצה עם האמת שלו, (מה שניסו למשל לעשות הנביאים מתקופת התנ”ך), ואז הוא נאלץ להתנהג בתוך המסגרת שמתווים לו, כדי לא להחשף! ועל כן המסוה ההתנהגותי ההולם ביותר עבורו הוא המסוה האפור והבינוני. וזה הכלוב שלו וזה התיסכול שלו, אך עליו לקבל את העובדה הזו ולהיות שבע רצון מזה, כי זה מאפשר לו להשרד, להיות אפור. 

וזה הפרדוכס הגדול שלו, והסכנה שלו; לחרוג מן האפרוריות ולהפגין את שיפעת הצבעים המהממים שבו.

אם יעשה זאת – יחשוף את הסוד, יפר את האיזון ויתרחק מן הניצוץ האלוהי שבו. 

הוא לכוד באפור, בשעה שבעצם בתוכו, בוערת כל הזמן אש רדיואקטיבית.

הערה לסיום:

כל דרך שהיא, נשענת על שני עמודים; עמוד אחד עמוד החסד (נחמה), ועמוד שני עמוד הדין (זעם). אין האחד יכול לבוא במקום השני. 

השאלה היא שאלה של קדימות והדגש. 

בתהליך של צמיחה (ילדים), או אימון (רוחני או אחר), עמוד הדין צריך להיות מוצק דיו כדי לאפשר את הצטרפות העמוד השני. 

הבעיה הגדולה היום בחינוך ילדים היא התפוררות הסמכות ההורית, קיימת בעיה רצינית בלשים גבולות,* (חסר קוטב הזעם), וכך גם ברמת האימון לרוחניות. 

עולמנו הוא עולם שיש בו עירוב של הוליווד ועבודה סוציאלית. כשאין ערכים אין גם את הזכות המוסרית והערכית לתבוע סטנדרטים ראויים. (מורה הזעם), ואז הילדים צומחים פרא, ובשדה הרוחניות: כנ”ל. 

——————–

הערות: 

א. בהקשר זה מומלץ לקרא את הספר: “הורים טובים מדי”, מאת אורלי פוקס שבתאי ושולמית בלנק. (הוצאת כתר או מודן). שם הן כותבות בדיוק על אותו העדר שעליו אני כותב, רק הן כותבות על כך בשדה החינוך ואני בשדה האימון לרוחניות.

ב. בהקשר של מורה התודעה כשעון מעורר, כדאי לקרא מה יש לדרך הרביעית להגיד על שעונים מעוררים: http://www.geocities.com/Tokyo/1236/alarmclocks1.html

 איפיוני תודעה ערה

“התודעה שלנו בערנות, מה שקרוי תודה שכלתנית, אינה אלא מקרה פרטי של תודעה, בעוד שבצדה, מעבר למסים דקיקים, שוכנים מצבים פוטנציאליים של תודעה שונה לחלוטין”.
ויליאם ג’ימס, פסיכולוג, “החוויה הדתית לסוגיה”.

* *
עד כה נכתב על התעררות, על מה חווה אדם שעבר התעוררות. ועתה נשאלת השאלה כיצד יודעים שאדם מסויים התעורר? מה קורה לו? האם יש סימנים שעל פיהם אפשר לדעת שאכן הוא עבר התעוררות תודעתית אמיתית? ובכן, ישנם סימנים כאלה. הנה חלק. 

הפעלה של שתי אונות המוח בסינרגיה:
הרחבת התודעה מחייבת צירוף של האונה הימנית של המוח, כך שהן יעבדו סימולטנית וסינרגטית. אונה אחד מגדירה את המציאות (אונה שמאלית) השניה חשה אותה (אונה ימנית) וביחד נוצרת החוויה שלה מציאות. גישה של האונה השמאלית היא שמאפיינת 95% מן האוכלוסיה שישארו במצב של רמת תודעה ישנונית.
אמנים משתמשים בעיקר באונה הימנית. מדענים משתמשים באונה השמאלית, אנשים מודעים משתמשים בשניהם.

תגובה למנעד גירויים רחב וגבוה:
אחד מן האיפיונים של תודעה ערה, על פי יצחק בנטוב, )Itzhak Bentv: ‘Stalking the wild Pendulum”.Destiny Books,1988( הוא היכולת לקלוט ולהגיב לגירויים במנעד רחב וברמות עידון גבוהות. אדם ברמת תודעה גבוהה, מגיב לדברים שאנשים בעליו רמת תודעה רדומה לא שמים אליהם לב. בין שהם נמצא מחוץ לתחום תשומת הלב שלהם ובין אם בגלל שהגירוי הנו עדין וסמוי מדי עבור רמת הקליטה שלהם, שקולטת דברים רק כשהם מתנפצים על התודעה.

ראיה הולגרמית:
אותו יצחק בנטוב כותב כי אדם שעבר שינוי של מצב תודעה רואה את המציאות ראיה רחבה, שלמה, הוא קורא לראייה כזו: ראיה הולגרמית, משולבת, כשכל חלק משקף את הכל. וזאת בניגוד לבני אדם שלא עברו שינוי של מצב תודעה, הם רואים את העולם כמו דרכי חרכים צרים, שמאפשרים לנו לראות בכל פעם רק מיקטע קטן של המציאות, מיקטע שמתאים למקום בו אנו מצויים ברגע שאנו מביטים החוצה.

תגובה לגירוי על פי התוכן ולא על פי גורם ריגוש (התמכרות לצרכנות לשמה):
הבדל נוסף הוא במידת ההטמעה של חומר שנקלט על ידי האדם, למשל ידע. ברמת תודעה נמוכה, ידע ורשמים נקלטים בעיקר בגלל רמת הגירוי שלהם ובגלל הצורך לסתום חללים של ריקנות פנימית, ולאחר שהגירוי שיצרה הצרכנות העכשווית מסתיים, יש צורך בצריכה חדשה שתגרום לגירוי חדש. ניתן לראות זאת בארון הספרים שלנו, שם מצויים ספרים שלאחר שדפדפנו בהם בהתלהבות מיד כשקנינו אותם, הם מונחים בארון הספרים כאבן שאין לה הופכין. או צעצוע בחדר הילדים, שמזה שנים אף אחד לא נוגע בו, למרות שבהתחלה ההתלהבות הייתה גדולה. ככל שרמת התודעה נמוכה יותר, כך הצריכה היא בגלל חדשנות, בגלל המפגש עם משהו לא מוכר. לאחר שהוא מוכר והמערכת צרכה אותו יש צורך בצריכה חדשה. דהיינו דבר לא מוערך בגלל המשקל הסגולי שיש בו, והערכיות שהוא מייצג עבור המערכת, אלא בגלל עוצמת הגירוי הזמני שמסיחה את הדעת של התודעה הנמוכה מן הריקנות שהיא כל הזמן מאכלסת. לעומתה התודעה הגבוהה, חוזרת תמיד לדברים, בגלל הזיקה שלה לערכיות פנימית של דברים. הצורך בגירוי מתמיד קשור ברמות החיצוניות והשטחיות של החיים, בעוד שהצורך בתוכן פנימי ומהות, קשורה לרמות היותר פנימיות בהוויה הפנימית והגבוהות יותר בתודעה, ועל כן אופנה וריגוש וחדשנות פחות משחקים שם תפקיד.

אירגון:
איפיון נוסף מצוי במלה אירגון. ישנה קורלציה בין רמת התודעה לבין רמת האירגון של האדם. אדם בעל רמת תודעה ישנונית מתפקד מתוך חוסר סדר. ואם יש סדר ואירגון הם בדרך כלל כפויים מבחוץ (מישהו בא לבקר, חייבים למצוא משהו דחוף וכו’). אדם בעל תודעה מוקצת הוא אדם שיש לו גם אירגון פנימי עמוק, יסודי ומקיף; הן של השקפות והן של המערכת הרגשית. דוגמא טובה לכך ניתן למצוא בטבע, בהבדל שבין פיסת מתכת לבין מגנט. פיסת מתכת שעבר בה זרם חשמל, או שנוצר חיכוך בינה לבין פיסת מגנט, הפכה למגנטית. וההבדל בין פיסת מתכת רגילה לבין מגנט, ברמה התאית, הוא שבמגנט כל התאים פונים לאותו הכיוון, (סדר, אירגון, מטרה), בעוד שבפיסת מתכת רגילה כל אחת מן המולקולות פונה לכיוון אחר. וכך גם באדם בעל תודעה ערה, כל החלקיקים השונים של חייו עובדים ביחד, לכיוון של מטרה משותפת, בעוד שאדם ישן הרגש רוצה דבר אחר, השכל דבר אחר, ילדיו גורמים לא לרצות משהו אחר, העייפות והשחיקה שלו רוצים משהו אחר, החמדנות שלו רוצה משהו אחר, וכל כולו קרוע בין עשרות דיירים פנימיים שכל אחד מושך לכיוון אחר, בקיצור: באלגן, בלאגן וחוסר שקט, חוסר שקט וחוסר אירגון.
ובכלל, ככל שצורת חיים הנה גבוהה יותר כך היא מאורגנית יותר. רמת המורכבות והאירגון באמבה או בתולעת הינם ברמה הרבה יותר פשוטה, והאירגון הרבה פחות מורכב מאשר בנמר או שיפנזה. (משפט קדום אומר כי “ההבדל בין התולעת ובין האל הוא ההבדל ברמת תודעתם; אם לתולעת הייתה התודעה המאירה של האל – הייתה היא עצמה נעשית אל”). הבדל דומה אנו מוצאים גם בהבדל בין מידת האירגון והתיחכום שבין אברי הגוף השונים, למשל בין הרגל לכבד, או בין המוח ללב. ואילו כשאדם מאבד את שפיותו מה שקורה שיש חוסר אירגון וחוסר קוהרנטיות בתפיסת העצמי והמציאות שלו, ואכן התיאור של השגעון טמון במלים: ‘נטרפה עליו דעתו’, ולטרוף משמעו לפרק סדר קיים, למצב כאוטי, למשל טורפים ביצה, או כשנמר טורף בעלי חי, הוא מפרק את הסדר הבסיסי של אבריו לעיסה מדממת וקרועה.
רמת מודעות גבוהה חיה מתוך תפיסה של אירגון הרבה יותר מורכב, רחב ומסודר של המציאות והחיים. (אך שוב לא מדובר על אירגון שנובע מבחוץ, שאז הסדר הוא מראית עין ובא לסבר את האוזן ולהפיס אתה הדעת, אלא הוא נובע מבפנים, מתוך כך שהאדם ברמת תודעה ערה הוא מגנט, והכל בו מצביע לאותו הכיוון וכך כל שיצא ממנו יצא מתוך אירגון ולא מתוך כאוס. הסדר בעולם האדם רק נראה סדר מבחוץ, אך כשחופרים פנימה מוצאים באלגן שהושלך למגירות הפנימיות וכוסה בחופזה. בטבע זה ההיפך, מבחוץ נראה כי חוסר הסדר שולט, וכי המיים סתם זורמים, והפרחים פורחים היכן שנופלים הזרעים, וכי חיות מתגוררות היכן שהן מוצאות מזון, אך לא כן הוא, מתחת לכל זה קיים אירגון אקולוגי עמוק, כל טיפת מיים לא הולכת לאיבוד, וכל אזור צריך את סוג הפרחים שלו, ויש קשר של סימביוזה בין סוג החיה ובין האיזור שבו היא מתגוררת. בטבע, ככל שחופרים יותר עמוק, מוצאים יותר אירגון וסדר, אך זהו סדר ואירגון פנימי. האדם למשל מאורגן למשפחות, ומבחוץ זה נראה מאורגן להפליא; בני אדם בסדרות של 4, או 6, אך כשחופרים בתוך משפחה ממוצעת מוצאים מאבקי אגו, אינטרסטיות וחוסר תקשורת הולך וגובר בין המרכיבים השונים של המשפחה, ובבירור כל מרכיב משוך לכיוון שלו, ההורים מושכים לכיוון שלהם, והילדים לשלהם, ובין ההורים לבין עצמם, האישה מושכת לכיוון של שיחה, הברה והרמוניה והגבר למעשים, לכיבוש להשגים. גישה זו מקבלת אישוש מכיוונים שונים, למשל ארתור יאנג, ממציא הליקופטר בל מחבר הספר: The reflexive Universe Evolution of Consciousness המדבר שם על הקשר בין פיסית הקוונטים ותודעה, ועל כך שצורות חיים גבוהות; בני אדם וחיות נבדלות מצורות חיים נמוכות; וירוסים, מינרלים, צמחים וכו’, במידת הסימטריה והאירגון שלהם. מדען נוסף שהקדיש לקשר שבין רמת אירגון ורמת חיים, הוא המדען לייל ווטסון בסיפרו “על טבע” בהוצאת זמורה ביתן (Supernature) בו הוא טוען בין היתר כי אנו מנצלים רק חלק ממוחנו וכי רוב הכשרים השכליים והרוחניים שלנו מצויים בתרדמה. שם הוא ממחיש ומביא דוגמאות להבדלים ברמת האירגון בין צורות חיים גבוהות לנמוכות, בעיקר ברמה הבילוגית, (ווטסון, ביולוג בהכשרתו).
איפיון נוסף למצב תודעה גבוה מצוי במלה סינרגיה.

סינרגיה:
ברמת תודעה ישנונית האדם מזדהה עם קוטב אחד לו הוא קורא: הקוטב הטוב ויוצר נגד קטוב אחר לא הוא קורא הקוטב הרע. על זה מבוסס חלק גדול מן החיים: הרבה כסף זה טוב, מעט כסף זה רע, המון כסף זה טוב מאוד, בלי כסף בכלל, זה רע מאוד. השכלה זה טוב, חוסר השכלה זה רע. וכן הלאה: בפוליטיקה מי שבשמאל רואה את אלה בימין כרעים ולהיפך. נשים וגברים. חריג ונורמלי. קונפורמי ונונו קונפורמי. התפיסה הישנונית רואה את הרע נפרד מן הטוב, וכמאיים עליו. והטוב צריך להילחם ברע. (במלחמת העולם הראשונה נהרגו מיליוני בחורים צעירים בגלל שהמדינה אליהם הם היו שייכים ראו את עצמם כמצייגים את הטוב ואת המדינה בה הם נלחמים כמייצגת את הרע). והלאה: נעורים זה טוב, זיקנה זה רע. חולי זה רע, בריאות זה טוב. אושר זה טוב, דיכאון זה רע. וצריך להתרחק מקוטב אחד ולהתאחד עם האחר, או לקבל ממנו כמה שיותר, ואז החיים יהיו נהדרים. למשל מצטרפים לכת חדשה או חוזרים בתשובה, שניהם צריכים כמה שיותר מן הדבר עמו הם מנסים להתאחד עכשיו, ולבלות כמה שפחות זמן עם העבר שלהם, לנתק כמה שיותר קשרים, ולבלות כמה שיותר זמן עם הטוב הרוחני העכשווי – והחיים יהיו נהדרים. האמת היא הזה ההבדל בין כל דבר שהוא שטחי וכל דבר שהוא עמוק ואמיתי, למשל ספרות זולה, וקולנוע שטחי ומסחרי עושים הפרדות בין גיבורים טובים לגיבורים רעים. בעוד שספרות וקולנוע ומחזאות במיטבם מראים שהגבולות מאוד מטושטשים, וכי ככל שדמות יותר אנושית ופחות פלקטים כך הגבולות בין טוב לרע פחות ברורים, הוא יכול להיות גם זה וגם זה.
האם המוקץ ממזג בתוכו את שניהם וחי בשלישי שנמצא ביניהם ומעליהם. ניתן לראות זאת היטב בתיאוריות מאבקי הכוחות, שאומרים שרוב האנשים מתחלקים לאקטיביים (כוחניים) ופסיביים (חלשים או נסוגים), ויש מעט מאוד אנשים שמצליחים למזג את שניהם ולחיות בין שניהם ולאלה יקרא: אסרטיביים. הכוחני והחלש לעומת זאת שבויים כל אחד בידי קוטב ריגשי, ובזים או מפחדים מתושבי הקוטב האחר; החלשים מפחדים מן הכוחניים והכוחנים בזים לחלשים. כל אחד מהם חושב שהוא חופשי להחליט איך לנהוג בסיטואציה של איום למשל, אך הוא שבוי בקוטב, והקוטב מחליט עבורו, אם לבלוע או להיבלע. ורק האסרטיבי, חופשי להחליט אם להתנהג בצורה חזקה או חלשה, לוותר או להתעמת. הוא מעל לזה, הוא רואה את שניהם, הוא נעשה חזק או חלש בהתאם לצורך. אך כדי לעשות זאת עליו להיות בוגר ברמה ריגשית. רק הבוקר ריגשית או הער, חופשי מן הרודנות של הסובייקטיביות הריגשית ויכול לנהל את ממלכתו מלמעלה, מן הראש. וכך האדם המוער מאחד ניגודים, וכך הוא משול לאדם העומד על פיסגת הר גבוה ורואה את כל התמונה, בעוד בעוד שמי שמצוי בעמק או במישור רואה רק את זה שלפניו, היתר בחזקת לא ידוע.
האדם הער חי בפרדוכסים, הוא למשל יודע שככל שהאדם יהיה יצור יותר חברתי ששואל את זהותו מן השייכות לרוב – כך יהיה קורבן יותר לפיצול. ויראה את המציאות ראיה פרגמנטלית, וככל שיהיה יותר אינדווידואל כך יכול לראות את המכנה המשותף ואת הכוליות של כל שקורה.
הוגה שמיזג בין תפיסת המזרח למערב, במידת מה היה ג’ידו קרישנמורטי (קרישנמורטי, חופש מהידע, כנרת, 1997). גם הוא דיבר על על הפיצול והקיטוע כאיפיון של האדם הישן, לדבריו (כמו לדברי גורדייף), האדם הישן מפוצל להרבה עצמי, ובכל מקום הוא מראה עצמי אחר. ועצמי אחד סותר את השני. אדם יכול להקדיש חייו לקידום הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור בביתו. להופיע כחברה כמטיף לאהבה אך נלחם עד חורמה בשותפו למשרד לשעבר.
כמו שהאקדמיה הוכלת מתפרקת לגורמים, ולתת פקולטות שלא מתקשרות זו עם זו, כך האני חי בהרבה גטאות ובכל פעם בגטו אחר, שנקבע על פי הסיטואציה החברתית בה הוא מצוי ברגע נתון.
תשומת לב:

 וקרישנמורטי בבואו להסבירת עבודת התודעה, מפריד בין שני מאפיינים; האחד מאפיין מצב תודעה רדום, והשני, מצב תודעה ער. המדובר על התרכזות ותשומת לב; התרכזות שייכת לשינה ותשומת לב לעירות. לדעתו ההרכזות משמעה התרחקות, בעוד שתשומת לב היא מודעות מוחלטת. האדם הישן מתרכז כי נפשו מפוזרת, הער מבודד את שלא רלוונטי, שלא יפריע וזו תשומת לב.
האדם הישן עסוק בעצמו, בבעיותיו הקטנות והקטנוניות, בשאיפותיו בהנאותיו וכו’ על כן הוא מחמיץ את מה שקורה, את הסביבה, סוג הצבעים, תנועות ותנוחות האנשים, ואף צורות העננים ואופי זרימת המיים בנחל. להיות מודע זה להפנות את מלא תשומת הלב, ותשומת לב משמעה איכפתיות. האדם המודע אוהב להבין ורוצה בכל מאודו לעשות זאת. זו תשומת לב של צייד, בפנים הוא שקט לגמרי ויכול לרבוץ שעות על שעות, אך הוא לא מחמיץ שום דבר שקורה סביב.
עומק:

 מאפיין נוסף עליו עומד קרישנמורטי הוא עומק, וזאת בניגוד לרדידות של הישן. תודעה ערה מנסה להבין דברים לעומק, תודעה רדודה מסתפקת בפני השטח, למשל בסיפוק הסברים שנועדו לא להפריע לנוחיות של המסביר, ואז רוב ההסבר נסוב על סיבות טכניות, שאין להם ולא כלום עם הסיבה האמיתית הפנימית.
החיים שלנו מאורגנים כך שכמעט הכל מגביל את היקף ועומק התודעה. ומותיר אותה במעין בית  סוהר.
מודעות גופנית:

 המאפיין הבא הוא מודעות לגוף, או בעצם לגוף – מודעות משל עצמו. ברמה זו האדם חש בתנועות ובריגושים סאב-ליבלימינלים המתרחשים בגוף: הבדלים בכובד, בקשיות, במתיקות או בחמיצות, צלילות או דליחות – כל אלה הם מצבים או איפיונים שהאדם הער, שאומרים הוא מקשיב למה שהגוף משדר. הוא יודע שהגוף מדבר ומצליח לפענח את שהוא אומר. כל זאת ביודעו שהאינטליגנציה של הגוף היא משופרת לעין ארוך משלו, וכי התודעה קולטת דברים עדינים ביותר, וכלי התקשורת להם הוא הגוף. הגוף ‘יודע’ הרבה לפני האדם, והאדם צריך להיוועץ בגוף.
אותנטיות: 

האדם הער נעשה אמיתי לעצמו, בכל הרמות והאופנים. האגו – שזה רצונות ושאיפות ייצריות אינפנטיליות, נעלם ובמקומו עולה האישיות האמיתית, לא מופרעת הפעם על ידי הגחמות של האגו. שהם היו כמו מכשיר חשמלי שעובד בבית ומפריע לקליטה של השידורים. במצב ער הבן אדם מחובר לטבעו האמיתי, יהא אשר יהא, והוא שלם עמו, הוא יכול רק להיות הוא, והוא בהרמוניה עם מי שהוא. מרכז הכובד שלו הוא לא משאלות, שאיפות, רצון להיות כמו מישהו, או לציית לקוד חברתי; לאחר הערות מרכז הכובד עובר לאני האמיתי, שיכול עכשיו להיות ללא הפרעות. ברמת הערות נושרות המסכות החברתיות, למען האמת, הוא כבר לא מסוגל לשחק, הוא חייב להיות הוא. מה שמאוד מפריע לקשריו החברתיים, שברובם הרי מבוסס על משחק תפקידים. (ראה ספרו של אריק ברן: משחקיהם של בני האדם, הוצאת רשפים).
ראיית על:

 קולין וילסון, בסיפרו על אוספנסקי (עמ’ 52) אומר כי כשהתודעה מפשירה היא פוסקת מלהיות רצף של מקטעים שמתחברים בקשר של הגיון, כמו מלים במשפט. והיא הופככת ל’בו זמנית’ – כלומר לתפיסה וראיה של הדברים כמו מנקודת מבט של ציפור. זה דומה למצב שניתן לקרוא לא השראה, רק שאצל האדם עם תודעה ערה ( או מופשרת) זו השראה תמידית.
רוגע ושלווה:

 אין ספק כי אחד מן המאפיינים הבולטים ביותר של אדם שהתעורר היא השלווה והרגיעה הפנימית. יש שקט נפשי. האדם לא נכנס ללחץ, או מעורבות ריגשית. בפנים כל הזמן אגם צלול של שלווה, ושם דבר לא יכול לגעת בזה. זה כמו העין השקטה של הסערה. לא משנה מה קורה בחוץ, בפנים זה שקט לגמרי. הוא תמיד בא אל העולם ממרכז כובד של שקט מוחלט. אחרת התודעה שלו לא ערה. וניתן גם להגיד כי קיימת יחסיות ישירה בין מידת הערנות של התודעה ובין השקט הנפשי; שניהם הולכים ביחד.
מימוש עצמי: אם עד ההתעוררות, האדם לא ידע בדיוק מי הוא, ומה הוא יכול לעשות. הרי שלאחריה ברור לו בדיוק הכיוון שלו, ואין לו דרך אחרת אלא לממש את כשרונותיו, שהיו יכולים להיות טמונים בו כל חייו, עד להתעוררות, ועכשיו הם פורצים החוצה. פתאום הוא נוכח שבעצם מה שהוא מוכשר לעשות זו מוסיקה, או לעזור לבני אדם, או להיות מורה או נואם, או פילוסוף. ואז זה יוצא באמת, עם כל הכוח והכשרון. אך הבעיה היא שאם זה קורה לאחר הגיל הקונוונציונלי לביטוי הכשרון, יהיה לו קשה למצוא את האפיקים החברתיים שיתעלו את כשרונו. כי כבר יש עליו תוית, בתוקף גילו ומה שהוא כבר עשה עם חייו עד כה. כלומר, הכשרון יצא החוצה עם ההתעוררות, אך זה לא אומר שהכשרון ימציא מקום בעולם כדי לבטא אותו. כי התזמון קצת מאוחר מדי ברוב המקרים.

ערנות תודעתית, כמצב לוחמה; – לוחם העירות

לוחם העירות. הוא הרי ער אבל חי בעולמם של הישנים. ואז עליו להיות בשני מצבים; מצב פסיבי, ומצב אקטיבי. במצב פסיבי הוא משתלב, הוא מתחבא, הוא סוכן זר, שלא לו להגלות. במצב אקטיבי, הוא נכנס לחדר נטולי ההכרה והוא חייב להקיץ. או חייב להילחם על העולם הער שלו. ואז הוא חוזר לקפיץ הפנימי שכל הזמן נותר טעון, מאז חתם על פנים מצחו את כתובת האש: ‘אני סוכן החרש של העירות’ ידע היטב שמפעם לפעם יצטרך לפרוק את מחסן התחמושת ולצאת לקרב.
תמיד ידע, שלהיות ער, להיות במצב של תודעה מוערת, ולהיות במצב של תודעה ערה בעולם של ישנים זה להיות נגד. נכון אמנם שלהיות נגד זה להיות לבד ולהיות לבד זה להימנע מצרות, אך יחד עם זה להיות מנגד אומר שזו רק שאלה של זמן עד שהעימות הבא יגיע.
כמו חייל סיירת במארב בגבול; השוכב לבד בחושך מתפלל שלא תהא חדירה אך אם תהא הוא מוכן לקרב.
אנשים בעלי תודעה מוקצת מאז ומתמיד היו לוחמים. הפתיל בין נפץ-האדם הער – למרעום-הלוחם יכול להיות ארוך למראית עין, אך כשהאוטונומיה והעצמאות והאינדוידואליות שלו מותקפים – אז הפתיל יותר מקצר.
כן, להיות בעל תודעה נושמת וחיה, אומר שאלה שהם כאלה אמורים להיות לוחמים והם היו בודדים, ספורים, נידחים ולא מאורגנים, אך בניגוד לגדודים השבעים שמחכים לחופשת השבת הקרובה – הם היו רעבים ברעב אחר, בוערים באש אחרת, אש קשה.
הער לא מחפש מלחמה, הוא תמיד נגרר לקרב למרות מחאותיו, כי אין לו שום דבר כנגד השינה שמסביב. הוא רק רוצה אוטונומיה, חופש, כבוד עצמי, ועצמאות; להיות הוא עצמו. וברגע שאחד מאלה נמצא בסכנת הכחשה, הוא חייב, אבל חייב לצאת לקרב. משתדל מאוד, מבקש, מתחנן שזכותו לחיים של תודעה ערה – תתמלא, ורק כשבקשתו זו לא מתמלאת ומישהו מנסה להתיחס אליו בהתאם לחוקים העולם הישן. – אוה, או אז פורצת ממנו לבה אדירה וסוחפת כמו מהר געש כבוי, זורמת, שוצפת, בוערת ושורפת את הכל בדרך.
ואיש שיחו המנומנם לא יודע מאיפוא זה בא? איפוא זה היה קודם? הרי עד כה זרק קצת שיירי מזון ועטיפות ללוע הר הגעש הכבוי של מי שהפך לפתע ללוחם. מאיפוא פתאום הזעם היוקד? הרי בסך הכל רצה שהוא ימשיך לישון ולהיות בשקט, כמו קודם, כמו כולם.
אבל זה מאוחר, אם הונף נס המלחמה וסוכן החרש של עולם הערות עבר שינוי פאזה והפך ללוחם – מוטב לזוז הצידה, אמנם אלף פעם מראש היה אפשר למנוע זאת; על ידי התייחסות אליו כקיים בזכות עצמו ולא כחלק מעולם החלומות של אלה שהוא נמצא עמם במגע. אבל עכשיו משכל אלו לא הגיעו ולא זו בלבד, אלא שעוד עטיפה אחת הושלכה ללוע הכבוי – הכל פורץ החוצה בבת אחת –רטרואקטיבית, הכל התפרץ החוצה כאש אוכלת, ועכשיו רק לזוז הצידה ולברוח. שהרי סוכן החרש של הערות יצא מן הארון והפך ללוחם.
ישנם לא מעט זרמים שמטפחים את רוח הלוחם כדרך אל חופש והגשמה אישיים ורוחניים, כמו הסמוראים ביפן, וישנם גם הוגים ויוצרים שמתחברים לרעיון זה, למשל, קרלוס קאסטנדה, דרך גיבורו דון חואן.
ובכן קאסטנדה מתייחס לשני טיפוסי בני אדם: האדם הממוצע והלוחם. הלוחם הוא כל מי שהצליח לפרוץ מתוך תבנית הגולם של האדם הממוצע ולהפוך לפרפר לוחם.
להיות לוחם, הינו אחד מאופני הביטוי היותר מעניינים לרעיון האדם הער.טוען שהלוחם בשם התודעה הערה לא משווה עצמו ליתר בני האדם ולחברה, אלא לחיים ולקיום כפי שהם במציאות החיה והאמיתית. הקונטכסט של הלוחם אצל קאסטנדה הוא החיים עצמם. כשהמוות הינו בן לוויה –במהלך החיים, וקיר התרסקות בסופם.

הלוחם של קאסטנדה עשה צעד נוסף בהתרחקות מן החברה הישנה, הוא נותק סופית מן החברה. הקונטכסט שלו הופך כבר לקונטכסט אקזיסטניציליסטי במובן הגבוה של המילה. הוא והקיום, הוא וחייו, ותו לא. מסביב ריקנות, מתחתיו (למטה למטה) שאון ההמונים, העסוקים בעצמם ובחייהם. המונים שמן הבזבוז של חייהם על שינה וחלומות הוא מסתייג. מה ששם אותו בתוך בית סוהר, בתוך בידוד, כמסביבו שינה. והדרך היחידה שלו להחלץ מבית הסוהר הוא להיות לוחם; ובדד, שונה, סמוראי. הוא חייב להפוך ללוחם, שהרי הוא עומד מנגד, מתבונן בעיניםי פקוחות בזרם החיים השגור הרדום, זה השרוי באפאטיה וחידלון.


“נולדתי בתקופה שבה מרבית הצעירים איבדו את האמונה באלוהים, מאותה הסיבה שאמונה הייתה קיימת אצל המבוגרים מהם, בלי לדעת מדוע. ואז, היות שהרוח האנושית נוטה באופן טבעי למתוח ביקרות מכוח העובדה שהיא חשה ולא מכוח העובדה שהיא חושבת, רוב אותם צעירים בחרו באנושות כיורשת של אלוהים. אך אני שייך לאותו סוג של בני אדם הנמצאים תמיד בשולי מה שהם שייכים לו, ואיןהם רואים רק את ההמון שהם חלק ממנו, אלא גם את החללים הגדולםי שיש בצד. לכן לא עזבתי את הלוהים באופן כה סוחף כפי שעשו הם, ומעולם גם לא קיבלתי עלי את האנושות. גברתי שאלוהים, בהיותו בלתי סביר, יכול להיות; ומכאן ייתכן שיש לסגוד לו; אך סברתי שהאנושות, בהיותה בסך הכול מושג ביולוגי, שמשמעותו איננה יותר מאשר בעלי החחים מן המין האנושי, לא היתה ראויה לסגידה יותר מאשר כל מין אחר של בעלי חיים, פולחן זה של האנושות, עם טקסי השוויון והאחווה שלו, נראה לי תמיד שיבה לחיים של הפולחנים העתיקים, שבהם בעלי החיים היו כאלים, או שלאלים היו ראשים של בעלי חיים”.
פרננדו פסואה, ספר האי נחת, עמ’ 192
בשבחי הלוחמה
“לא חסרות בעולמנו סיבות לצאת בעטיין למלחמה ולהילחם. מדי יום נוספת סיבה לרשימה בעולם זה המאפשר לקשישים להיזרק החוצה ממעגל החיים, כפחית משקה ריקה; המאפשר אפליה, ניצול והתעללות בחלשים; עולם המאלץ את החלשים והרגישים באשר הם לשאת את הרודנות של החזק, הבוטה, המשפיל, השתלטן והמתנשא. עולם המרשה לגסות, לאלימות, לחוסר המתחשבות, להזנחה להופיע, לשגשג ולהתקיים. ושדה הקרב נמצא כמעטי בכל מקום, כי כמעט בכל מקום מרימות האלימות, חוסר ההתחשבות והגסות את ראשן המכוער.
מה נוח להפנות עורף, להעלים עין, אך בכך גם ליהפך למעין משתף פעולה. כי זה משואף להישאר נקי ויבש בעולם מלוכלך ורטוב כעולמנו מבטא חוסר הגינות כלפי אמת המידה העקרונית של עצם היותו אםד, יצור אנוש. נטילת אחריות על חיים בביצה משמעה להודות כי בביצות גדלות מפלצות. המשמעות של ההכרה הזאת היא אחת: להילחם, לבחור במודע בלוחמה כאקט היחיד של כבוד שנותר במצב קשה זה. כי מןח הבחינה של הקיום האנושי, אי אפשר לדבר במונחים של בחירה ‘מוצלחת’ או ‘בלתי מוצלחת’, אלא רק במונחםי של בחירה לעומת חוסר בחירה, בחירה לעומת השתמטות מבחירה!
כשאדם בוחר לבחור להתמודד עם נגע או בעיה שיש לו לגביה עמדה ברורה, הוא צומח בשיעור הקומה האישי שלו, הואר צומח כאדם.
אך אם הוא מפנה את מבטו, מעלים עין, ואומר בליבו: “זה לא כאב הראש שלי”, או “שאחרים ישברו את הראש”, אם הוא מנסה לשייף את הבעיה ולהעלימה, הוא עובר מטמורפוזה, הוא נהפך לקרנף, הוא מתקרנף. ובכך הופך את עצמו לאחת הכתובות הבאות שאצלן תבקר אחת ממפלצות הביצה הכוחניות.
אין הבנה ואין אמפתיה כלפי זה הצופה מן הצד בתוקפנות המופנית כלפי הפגיע והרגיש, ועובר לסדר היום. הרואה התעללות בחלש ועוצם את עיניו שייך לאותה אומה הרואה שואה ומפנה את גבה, החוזה ברצח עם וטוענת: “לא היה ולא נברא”.
גבריאל בן יהודה, מתוך: “החיים המסתוריים של המציאות” הוצאת רמות, אונ, ת”א, 1996, עמ’ 139


There is a war
There is a war between the rich and poor,
a war between the man and the woman.
There is a war between the ones who say there is a war
and the ones who say there isn’t.
Why don’t you come on back to the war, that’s right, get in it,
why don’t you come on back to the war, it’s just beginning.
Well I live here with a woman and a child,
the situation makes me kind of nervous.
Yes, I rise up from her arms, she says “I guess you call this love“;
I call it service.
Why don’t you come on back to the war, don’t be a tourist,
why don’t you come on back to the war, before it hurts us,
why don’t you come on back to the war, let’s all get nervous.
You cannot stand what I’ve become,
you much prefer the gentleman I was before.
I was so easy to defeat, I was so easy to control,
I didn’t even know there was a war.
Why don’t you come on back to the war, don’t be embarrassed,
why don’t you come on back to the war, you can still get married.
There is a war between the rich and poor,
a war between the man and the woman.
There is a war between the left and right,
a war between the black and white,
a war between the odd and the even.
Why don’t you come on back to the war, pick up your tiny burden,
why don’t you come on back to the war, let’s all get even,
why don’t you come on back to the war, can’t you hear me speaking?
Leonard Cohen

תרגום של חלק מן השיר:
“אינך יכול לשאת את מי שנהייתי,
אתה מעדיף הרבה יותר את הג’נטלמן שהייתי.
היה קל כל כך להביס אותי, היה קל כל כך לשלוט בי.
אפילו לא ידעתי שיש מלחמה.
למה שלא תחזור אל המלחמה?
בואו ניישב כולנו את החשבונות;
-יש מלחמה בין עני לעשיר,
-יש מלחמה בין איש לאישה,
-יש מלחמה בין שחור ללבן,
-בין שמאל לימין
-בין זוגי ללא זוגי.
מדוע שלא תחזור בחזרה אל המלחמה?
(כן, נכון, כנס לזה)
ותישא בנטל הקטנטן שלך?
למה שלא תחזור למלחמה”?
ליאונרד כהן

ואם להמשיך את הרעיון של כהן בשיר אחר, הנה השיר הבא:

לכל מלחמותי יוצא אני

“לכל מלחמותיי יוצא אני, קטנות כגדולות.
בלי חשק ובלי תאוות קרב.
ללא זעקות מתלהמות ואגרופים מונפים
-ללא רגשות.

כיוצא אל הכפור אני יוצא.
ידי לבנות ונוקשות
החץ לא נשמע להן
והקשת מסרבת להילפת.

לכל מלחמותי, גדולות כקטנות.
בחוץ סופה וניבים שלוחים;
תנים, זאבים וצבועים.
ואני יוצא. לכל מלחמותי.

גופי מצולק, צידי השמאלי נרפה.
עיני כהו, שערותי מלבינות.
ושוב ושוב ושוב
בהישלח האתגר –
אני יוצא”.
גבריאל רעם. 10.01.2002

פרק 14. התעוררות בגישות בשתי גישות מיסטיות

לפי הבודהיזם:

הבודהיזם מדבר על כך שלאחר לימוד אינטנסיבי של שבע שנים ביערות. בעודו יושב במדיטציה עמוקה תחת עץ ההארה הידוע – הוא התעורר. ולא זו בלבד, הם מדברים על: ‘התעוררות מושלמת’. למעשה השם בודהא, משמעו: המתעורר. הכוונה לחוויה של מעבר לעולם שבו אין ניגודים אינטלקטואליים. זהו עולם שאין בו מחשבות, והנקרא: אסינטיה.
ההתעוררות הבודהיסטית הזו מגלה בפני המתעורר מציאות שמופיעה כ – ‘ככות’ Suchness)). מציאות שבה הדברים הם כאלה – כי הם כאלה. וכך רואה המתעורר את פני המציאות; הוא לא מחפש פאטאליות, גורל, וסימנים כלשהם שהדברים צריכים להיות כאלה ולא אחרים. הדברים הם כאלה, אך באותה המידה הם היו יכולים להיות אחרים. אין ספק שגישה זו יותר מצויה בקרב האתיאיסטים מאשר בקרב המאמינים. על כן המתעורר אינו מאמין, הוא מעבר לאמונה, הוא שם. ושם זה די דומה למה שהאתיאיסטים אומרים. ועל כן הוא צריך משאבים אחרים ותודעה אחרת בכדי לחיות בעולם שרבה בו השרירותיות על פני ההשגחה, (תהא ההשגחה עליונה או לא). הרמה הנמוכה של הרוחניות, אם כן, היא האמונה, הרמה הגבוהה יותר היא הידיעה. וזו נחלתו של המתעורר; הוא לא צריך להאמין – כי הוא יודע, והוא יודע כי הוא התעורר.
למה הדבר דומה? לאדם המהלך בסימטה, ונופלת עליו אבן כבדה והורגת אותו. אם היה פוגש מישהו והיה מעכב אותו והוא היה מגיע לשם אחרי שהאבן נופלת – לא היה מת. האם הייתה סיבה מדוע הוא יפגוש או לא יפגוש את המכר? לא, סתם צירוף מקרים, כי המכר קיבל כאב שיניים בדיוק אתמול בערב וכו’. אבל לחולמים קשה לקבל את זה שהוא נהרג סתם. מוות זה מאורע קשה מדי מכדי שיקרה סתם כך. וזה מה שהמעורר צריך להתמודד עמו: מוות שקורה סתם כך, נישואין שקורים סתם כך, חיים שקורים – סתם כך…
עם זאת צריך להבין שזה לא אומר שאין סיבתיות מאחורי דברים. וסך הכל, אין דבר שקורה ללא סיבה, ורב הדברים מתרחשים בגלל סיבות וצירופי מקרים שלא הרשו להם להתרחש בצורה אחרת. אך זה לא בגלל שיש מחשבה, חוכמה, השגחה או ייעוד. אלא בגלל שדבר ועוד דבר ועוד דבר גורמים למה שיקרה שיקרה בתוך מסלול מוגבל וצר. וזה עדיין ‘ככות’, זה עדיין סתמי. זה לא הופך את החיים למשהו עם משמעות ונתיב ומטרה, מעצם העובדה שהאדם נולד והוא חי. להיפך, זו ‘ככות’ שלא רק שהיא מוגבלת וצרה היא גם צפויה ברובה מראש, מה שהופך אותה ל’ככות’ טראגית.
למוח האינטלקטואלי- הרדום הרגיל מאוד קשה לתפוש ולקבל מציאות אכזרית שכזו. אז מחפשים סיבות בגילגול נשמות, באלוהים. באלוהים שהוא מנהל חשבונות ושופט עליון; הוא מנהל פנקסנות לגבי כל אדם ויש מדיניות ברורה של שכר ועונש; הכל קורה בגלל סיבה. וכל דבר שאדם עושה נזקף לצד הזכות או לצד החובה. אך כמובן שזו מציאות שהיא גם פנטסיונית וגם אינפנטילית. מציאות שמעוגנת בחלומות של בן שמונה.
לעומת זה, האדם הער מגלה לזוועתו שהכל אפשרי. הסתמיות מולכת ויש המון חופש; גם לברירה וגם למקריות. האדם הישן אוהב משפט כמו: ‘אין מה לפחד במלחמה, לכל כדור יש כתובת, ואם נגזר עליך למות – זה יקרה ולא תוכל לברוח מזה’. האדם הער חייב כל הזמן לפקוח שבע עיניים, כי לאף כדור אין שום כתובת, וכל כדור יכול להגיע לכל כתובת, והסיבה מדוע הוא הגיע לכתובת זו ולא אחרת, היא סתם כך. ומתוך שהוא חייב לשים לב, ולא להיבלע בסתמיות – הוא נאבק, שהרי מאבק ומודעות הם רק נכסים של זה שהתעורר וגילה אולם של ‘ככות’.
לעומתו, האדם הישן מחפש עולם בעל משמעות, מה שמאפשר לו להמשיך ולישון. עולם משמעותי עבור הישן יכול להיות אלוהים, חוקה, דמוקרטיה, השכלה ומדע, לאומיות. כל דבר שיכול להראות שאנו חיים בעולם עם סדר, כיוון, ומשמעות. אך כל אלה מסתירים את העובדה שהעולם בדרך כלל מלא מיקריות, סתמיות וככות. ועל המתעורר להתמודד עם זה. (ואז הוא הופך ללוחם).
ה’ככות’ הזו זכתה לכינויים נוספים בבדוהיזם; סוניאטה, או ריק, שהוא שם אחר למציאות שהיא כזו בגלל שהיא כזו.
מעניין, שהריק הוא גם ההבדל העיקרי בין הפנטסיה של החולם ובין הפיכחון של הער; הער מקבל את הריק ואת הסתמיות – כמציאות. החולם לא מסוגל לכך, מחפש אלוהים, צדק, נאורות וכו’. וזה מותר הער מן הישן – היכולים לקבל את המציאות הסתמית והאבסורדית – כמות שהיא. ( ולא ליפול תחתיה ולשקוע בדיכאון, אלא, שוב, להלחם).


ההתעוררות לפי הזוהר (הקבלה):
רעיון ההתעוררות הוא משהו משותף לזרמים שונים בגישות המיסטיות: כאמור בבודהיזם, אך גם סופיזם, בגנוסטיות ובזוהר. המשותף לכולן הוא ההנחה שכולנו למעשה ישנוניים, ושכדאי להתעורר, ושהתעוררות היא הדבר שמאפשר לנו לחיות את היעוד האמיתי שעבורו באנו לעולם הזה. וההתעוררות הזו אינה רק משהו שיקדם וישפר אותנו, יש בה גם אלמנט מתקן, היכול לתקן את המציאות כולה.
תפיסת הזהר, כפי שמלמד אותה פרופ’ משה אידל מהאוניברסיטה העברית, שונה מעט בגישתה לרעיון ההתעוררות מגישות ותפיסות מיסטיות אחרות, כגון הגנוסיס של שלהי העת העתיקה, למשל, בכך שאינה מניחה כי אנו רדומים מכורח איזושהי מזימה של כוחות הרשע בעולם, אלא שפשוט ישנה כאן מצידם של בני האדם, איזושהי בטלנות, עצלנות, לוותר על הייחוד של המצב הערני עבור איזשהו מצב מינימלי של קיום, וחבורת הזוהר רואה עצמה כחבורת המתעוררים, הם רואים עצמם כמי שבוחרים באופציה של להיות ערים. ולהיות ערים לנוכחות של האלוהי בעולמנו. בכל מניפסטציה אפשרית: בדברים שרואים בטבע, בפסוקים שקוראים במקרא, ביחסים עם בני ובנות הזוג, עם ילדים ותלמידים. למצוא בתוכנו מצב של ערנות שיכולה לראות מעבר לדברים כפי שהם נתפסים בצורה פשוטה רק על פי חמשת החושים של הבשר. אך זו כבר הנחה שאינה רק ייחודית לזוהר, אלא לכלל התפיסות המיסטיות העולמיות.
ההנחה בבסיס הזוהר היא שקיימים ממדי עומק נוספים מעבר לאלה שאנו חווים במציאות, ולא זו בלבד, אלא שהשאלה שהם שאלו עצמם הוא איך אנו חווים את הממדים הללו. כי באופן תיאורטי אפשר להסביר שמעבר ליכולת לחוות את המציאות בעין אפשר לחוות את הממד המולקולרי וללמוד את האופנים האנרגטיים שלה, אך חכמי הזוהר ניסו לחדד את הערנות של כוחות הנפש בין אם בראיה, שמיעה חישה וכו’, בממדים של הבשר ובין אם במטפורה לחושים פנימיים, לראיה של הרוח לטעם של הרוח להקשבה הרוחנית כדי שנוכל לחוות את השטף האלוהי במציאות שלנו.
על פי תפיסת הזוהר ההתעוררות שמדובר בה, היא התחדדות של עצם המהות שלנו, על החיים במצב של ערנות יותר גבוהה. וגם על היכולת המצויה במצב הזה גם לנתח את המציאות שסביבנו, כין אם מדובר על מציאות פוליטית, פסיכולוגית, פיסית, אנושית, ובין אם מדובר על התהליכים הדינמיים שמתרחשים בעולם האלוהות.
תפקיד המיסטיקאי של הזוהר הוא להתבונן במציאות, לנתח אותה, להפריד אותה לחלקיה, להבין מה הם הדברים שנצפים ונראים. עבודת הניתוח מראה למשל, כי חלק ממנה מצוי במצב חסד ומציאות אחרת נמצאת במצב של העדר דין. ולאחר שהוא מבין אותה עליו לקחת את הנפרדים ולייחד (לאחד) אותם מחדש במצב הרמוני יותר. לקחת את החלקים הזכריים והניקביים במציאות (ובאלוהות) והביא אותם למצב של זיווג, למצב של פנים ופנים, למצב מבורך. ועל כן אחריות רבה מונחת עליהם מבחינת תודעתם האישית. עליהם להיות מאוד ערניים, כדי לחיות בתוך התהליך הזה.
הם רואים את מצבם של מרבית בני האדם הנתונים במצב של שינה, כמצב פגום, פסול, בעייתי, וזאת משום שהם לא יכולים לזכות בדבר שבא יחד עם ההתעוררות. והדבר המעניין ביותר לגבי התעוררות הוא שיש בה שני ממדים, יש בה ממד של יקיצה מן השינה, והם אכן תופסים עצמם כך, אך ישנו אספקט נוסף שמוסיף ממד מיוחד למיסטיקה הזוהרית והוא התפיסה ששייכת לשיר השירים, והכוונה להתעוררות הארוטית, שם לא מדובר על יקיצה משינה אלא על מצב של ההעצמה של החושים הרגשות וכו’. והמקובלים של הזוהר אכן מוצאים בשיר השירים את המשמעויות שהם מחפשים בהתעוררות והיא האספקט הארוטי.
הזוהר מלא למעשה במשאלה לעורר. ישנם דרכים שונות שהזוהר מציע לעורר; אחת הדרכים היא קריאה להתעורר שבאה מפי הקול הקורא: זו קריאה שמופיעה בצורה זו או אחרת במקומות שונים בספר; היא באה מפיו של המורה, רבי שמעון בר יוחאי, זה יכול להיות קולה של התורה, או קול מפחיד שבא משמיים שקורא לאדם באופן ישיר לקום ולהתעורר, אלה קריאות מאוד דרמטיות, יש בהם פתוס רב: ‘אתם הישנים, קומו התעוררו, קומו כדי לדעת מה אלוהים שם בכם’. זו צורה מאוד בוטה והיא אומרת זו במפורש. מבחינה זו זה דומה לקריאה של הנביאים. אך בזוהר הדרכים בהם נקרא האדם להתעורר הנם דרכים עדינות ומתוחכמות מאוד, תחבולות ספרתיות עדינות. 

אחד הדברים החזקים ביותר שאיפיינו את מחברי ספר הזוהר היה הרצון העז להיות ערים ומעוררים עבור העולם. להעיר את בני האדם אל העולם האלוהי שנמצא בתוך העולם שלנו. 

והשאלה היא: על ידי איזה דברים אפשר וניתן להתעורר? הזוהר מנכיח, גורם לנוכחות, של המשאלה הזו שלהם להתעוררות. 

אחד הדרכים בהם נוקט הזוהר הוא סיפורים. הסיפורים לוקחים אותנו למקומות משונים שגורמים לתפיסת המציאות הרגילה שלנו – להתערער. בסיפורים הללו מופיעים לעתים קרובות אנשים שמוצגים בתחילת הסיפור כאנונימיים, שוליים וטפשים – והנה במהלך הסיפור נוצר בדרך כלל היפוך; וכל תפיסת העולם הפשוטה, המובנית מאליה, כלומר ההיררכיה הרגילה – מקבלת מכה, מכה שדורשת התעוררות לראות דברים אחרת. לצאת מראיית העולם השגורה. 

יש כאן הבנה שהרגליות קשורה לישנוניות. והסיפור בא לשבור את דפוס ההרגל. אך מלבד הסיפורים, הכלי המרכזי להתעוררות, שהוא מופיע בספר הזוהר, מצוי באופן המיוחד שבו מחברי הזוהר קוראים בתורה. התורה עבורם היא מהות אלוהית אהובה ביותר, שהיחסים עמה הם יחסים עם אהובה. יחסים הלומד עם התורה הם יחסי חיזור ואהבה. הלומד האוהב צריך לרצות, בכל נפשו ומאודו, לזכות ביחסים של ‘פנים בפנים’ (קמץ מתחת לאו פא) עם האהובה של התורה, כדי שתזכה אותו בסודותיה. 

אך מדוע  ואיך, הופכת הכניסה הזו לסודות התורה ל’התעוררות’ דווקא? ומה זה אומר: ‘להתעורר לתורה’? 

ובכן עבור המיסטיקאים של הזוהר, הראיה היא המטאפורה החזקה ביותר לתודעה (ראי/ה נא בהקשר זה פרק 11: “התעוררות ופקיחת עיניים, ראית הטריפ. בחלק זה, חלק ג’), ההזמנה של הזוהר היא לבוא ולראות דברים. 

הם קוראים בתורה כאילו שהם מאירים אור על התורה, מגבירים את עוצמת האור, כדי שיהיה ניתן לראות יותר טוב את שצפון בתורה. ככל שמגבירים את ‘עוצמת האור’ – נחשפים מתוך מתוך התורה, ממדים שלא יכולנו לראותם קודם לכן. 

האופן של ‘הגברת התאורה’ נעשה על ידי תשוקה. 

הדבר שגורם להם ל’ראות’ טוב יותר – הוא אהבה עצומה והשתוקקות גדולה שלהם לסודות שצפונים בה. וכשהם מצליחים ליצור את ‘התאורה המוגברת’  הזו על הטקסט המקראי – זה יוצר עבורם חוויה יוצאת מן הכלל (עבורם ועבור הקורא) שמאפשרת להם ולנו לראות משהו שלא הבחנו בו כשקראנו את הטקסט בהסתכלות ‘הפשט’ הרגילה שלנו. 

בהסתכלות  הרגילה אנו נעצרים בפני השטח ובמראית העין – של המלים, אך הראיה המיוחדת של חכמי הזוהר ‘פותחת’ את המשטח החיצוני של הדברים. ראיה שמחפשת את ה’אור האלוהי’ מתחת לפני השטח של הדברים. 

לחבורת הזוהר יש פסוקים מן התורה שהם מעוררים במיוחד. יש להם תפקיד מיוחד והוא לתפוס ולעורר את הקורא. וישנם פסוקים שהם יותר מעוררים מאחרים, והם כמו מחזיקים את כל מבנה התורה ופותחים אותה לממדים של ערות ואור. פסוק אחד שכזה הוא הפסוק מתחילת ספר בראשית: “ונהר יוצא מעדן, להשקות את הגן”. הפסוק מדבר על משהו דינמי שנושא הרבה זרמים והוא יוצא ממקום ששמו עדן, לשם תכלית והתכלית היא השקיית הגן. 

במצב תודעה ‘זוהר’ – הפסוק הזה מנהיר את כל תפיסת הדרך של חכמי הזוהר; 

הנהר הוא המסע המופלא של האור והשפע האלוהי מן המקום החבוי שלו עד לתודעה האנושית. והתודעה הזו אומר לקבל  השראה  מן השפע האלוהי הזה.

זהו גם פסוק ארוטי, כי הנהר  הוא סמל זיכרי שזורם למציאות הניקבית של האדם. וכשהם נפגשים יש הפריה, יש התעוררות.

כך שבתפיסה זו  זה לא גירוש פיזי, מגן עדן  אלא גירוש מן האספקט  הפורח, הער שלו. גירוש אל מצב של הגבלת התפיסה. 
זה גירוש ממצב תודעה שהיה מופרה על ידי השפע האלוהי. זהו גירוש ממצב של ערנות תודעתית. 

כלומר, עבורם, בריאת העולם היא בריאת עולם התודעה המוערת. והסיפור המקראי הוא משל,  שהנמשל שלו הוא צניחה לשינה תודעתית. הניתוק הפיזי מן הנהר והגן הפורח הוא משל לניתוק תודעתי ממצב של שפע תודעתי. והחיבור התודעתי הזה נקרא: ‘עידון צדיקים’. 

כלומר, לפי המקובלים, הנהר היוצא מעדן, כל הזמן יוצא מעדן, הוא לא הפסיק לצאת. רק שעכשיו הוא כבר לא מגיע אלינו. והמשאלה שלהם היא שהנהר הזה יגיע אליהם, או לחוות את האופן שבו הוא מגיע לתודעתנו.  זוהי למעשה משאלה להתעוררות. 

הגן הוא כמובן התודעה שלנו, גם שיכול כל הזמן להיות מושקה על ידי הנהר, אך בדרך כלל הנהר לא מגיע לגן. 

הגן יכל להפוך עצמו למצב שהוא מנותק מן הנהר, השפע עצמו לא פוסק, אך הגן יכול לנתק עצמו מן השפע. 

והשאלה היא איך לעורר את קולטני הגן כדי שיקבל את הנהר. איך להפוך עצמם לפתוחים לשפע הזה. 

אומר הזוהר:

“בחצות הלילה, כשהקב”ה מתעורר בגן עדן, כל אלו נטיעות של הגן מושקות יותר מאותו נחל הנקרא נחל קדומים, נחל עדנים שלא פוסקים מימיו לעולמים. כביכול אותו העומד ומשתדל בתורה, כאילו אותו נחל מורק על ראשו ומשקה אותו בתוך הנטיעות שבגן עדן”.

מבוא לחלק ד’

אך איך בכל זאת מתעוררים? האם אין דרך לעבור מרמת תודעה נמוכה לגבוהה? אם אין איך, אז האם זה אומר שנגזר עלינו לחיות כל הזמן מתוך תיסכול מתמיד? ובכן לא בדיוק, יש משהו שניתן להעזר בו, קצת; שאלות. אחד ההבדלים בין רמת תודעה נמוכה לגבוהה היא ביחס אל השאלות.
רמת התודעה הנמוכה אוהבת תשובות, מה שמקרקע אותה עוד יותר באותה רמה, החריגה מרמה קיימת היא תמיד דרך שאלות, לסרב לתשובות וזאת כדי להרחיב את תחום השאלה, זו הדרך של התודעה הערה; היא שונאת תשובות ומאוהבת בשאלות. בתודעה נמוכה אין סבלנות לשאלה, היא כמו קוץ ובורחים כמה שיותר מהר לתשובה הקרובה ביותר. הבעיה היא שאם לא מתיידדים עם השאלות, אנו למעשה מוותרים על החבל שמושלך אלינו מן הפסגה של הרמה הבאה, כי תשובות קיימות רק ברמה הנוכחית. כל שקשור לרמה הבאה חייב להיות לבוא רק דרך שאלות, כי אנו עוד לא שם.
הדרך אל רמת התודעה הגבוהה לא יכולה לבוא מתוך הידיעה הלמדנית, השינון, וההסתמכות על מחקרים ומאמרים. היא חייבת את המבוכה, את חוסר הידיעה ואת הביישנות. 

אם כך, מורה התודעה הגדול, מורה להתעוררות תודעתית הקדום הוא סוקרטס. שלימד על ידי שאלות, הוא החזיר את השאלה לשואל וגרם לו להיות מודע למה בו שואל, והמעבר משאלה ‘דמה’, לשאלת מהות מעורר התעוררות תודעתית. 

על ‘השיטה הסוקרטית’ בויקיפדיה: http://tinyurl.com/kt6pzn

פרק 15. טיסה והדלקת התודעה – דינמיקה משווה

מבחינה תודעתית, אנו נוסעים בחיים הללו בשעה שהיינו יכולים לטוס. 

תעופה היא האנלוגיה המוצלחת ביותר למצב של הידלקות או התעוררות תודעתית. 

ואכן, ניתן להשוות מצב תודעתי גבוה, או מוקץ, לחוויה של תעופה. שהיא התנתקות זמנית מכבלי כוח המשיכה וריחוף מעל המציאות הנמוכה, השטחית הגלויה. ולראות אותה במלוא היקפה וגמדיותה. 

הסיבה מדוע אדם רוצה להיות טיס דומה מאוד לסיבות בעטיין אדם רוצה להגיע לרמת תודעה ערה או מוקצת: בשניהם האדם יכול לראות דברים מנקודת מבט גבוהה. הוא יכול להגיע למקומות רחוקים בזמן קצר, או מקומות שקשה להגיע אליהם ולראות דברים מנקודת מבט שונה אחרת. 

הדמיון בן תעופה לבין תודעה במצב של הידלקות או עוררות, לא נגמר שם. גם תהליך ההכשרה של חניך התודעה דומה לזה של פרח הטיס. ולפני ההכשרה, עצם ההתקבלות לקורס הטיס. ובכן לא כל אדם מתקבל לקורס טיס. כך גם לא כל אדם יכול להתקבל למסלול של עבודה תודעתית, עם מדריך תודעתי וקבוצה של תלמידים שעוסקים באותו התחום. לא כל אדם יועד להיות איש תודעה. 

וגם אם כן, עדיין הדרך ארוכה וקשה. כל אדם שמתחיל את התהליך, יעבור סידרה של מבחנים וקשיים, שאולי לא בהכרח יראו ככאלה, אבל הם יבחנו את היכולת שלו לשים עצמו בצד, להעדיף את המשימה של פיתוח התודעה על פני טובות הנאה אישיות. יבחנו את היכולת שלו לחרוג מתדפיסים שלילים של העבר עוד ועוד. בכל שלב ישנה פרשת דרכים, שבה חניך התודעה יכול למצוא עצמו בחוץ. והמדיח הגדול ביותר הוא לקיחת לקח תודעתי באופן אישי. 

כדי לשרוד את המסלול התודעתי ואת מסלול קורס הטיס – כאחד;  יש צורך בתכונות אישיות נדירות, לא בתכונות המושפעות מהלך רוח קבוצתי, אלא מתכונות שהאדם צריך לטפח במהלך המסלול, כדי לשרוד. והמדובר על תכונות כגון: היכולת לעמוד במאמץ נפשי ומנטאלי גדול. מוטיבציה גבוהה, משמעת עצמית, יכולת התמדה, נחישות, רצון של ברזל, ובעיקר: יכולת להתמודד עם כישלונות ושוב, היכולת להפיק מהם לקחים. 

ניתן ללמוד רבות על הרמה הנדרשת מחניך התודעה, אם נשווה את ההתנהלות הרגילה של אדם רגיל – לנהיגה במכונית, בעוד, שכאמור, את התנהלות של כלי הטיס  – להתנהלות של אדם בעולם התודעה. 

ראשית לגבי קורס ההכשרה בשניהם:  ההבדלים בדרישות בין חניך בקורס טיס ומחניך בלימודי נהיגה – באים לביטוי במשך הזמן הנדרש כדי לקבל את הרישיון. אם אדם לומד לרישיון נהיגה במשך כמה חודשים, הרי שטייס יכול לקבל רישיון טיס רק לאחר שנתיים. כלומר לימודי תודעה אורכים הרבה זמן. 

ויותר מזה, להרבה בני אדם – רישיון נהיגה, רק למעטים – רישיון טיס. 

ומה קורה כשיש תקלה. במכונית תמיד אפשר לעצור בצד, ולקרא לגרר. באויר אין אופציות. אם יש תקלה ישנה רק התרסקות. באויר חייבות להיות אפס תקלות. כי זה או לעוף או לחדול (להתרסק). 

בני אדם הנוסעים במכוניות, חיים בסביבה סטאטית ומישורית. זוהי מציאות דו ממדית. קיימים בה אורך ורוחב, אך אין בה ממד של גובה או עומק. בטיסה קיים גם הממד השלישי. כלומר הוא נע לא רק קדימה ואחורה, כמו נהג המכונית, הוא נע גם מעלה ומטה. 

על פרח הטיס לפתח איזון בסביבה התלת-מימדית.

התנועה בכביש מלאה בסימונים ותמרורים, הבאים לעזור לנהג ולהתמצא, באוויר אין תמרורים, הכל חייב לבוא מתוך התמצאות פנימית ואינטליגציה אישית בזמן הנתון. 

בנהיגה במכונית ישנה הגבלה של הכביש, אסור לסטות ממנו, באויר אין הגבלה, הכול פתוח. 

במכונית ישנו ציר סיבוב אחד ובמטוס שלושה. במכונית ישנו הגה אחד במטוס מוט ההיגוי ודוושות. כך רואים שלטייס (היצור התודעתי) יותר אפשריות מאשר לנהג (היצור הפסיכולוגי). הנהג גם תחום על ידי מגבלות השטח: הררי, תלול, דרך צרה, בעוד שהטיס לא מוגבל על ידי שום דבר בעצם, הוא מוצא עצמו בתוך ריק, שבתוכו עליו לנווט. הנהג נוהג בתוך סביבה מסוימת, ועליו להתאים עצמו אליה. הטיס טס בריק, אין לו כלום סביבו שמגביל אותו, אבל גם שום דבר שמנחה אותו, את הכיוון ואופן הנהיגה במטוס עליו לדלות מן המפה שבראשו, לא מתנאי השטח. 

ישנו גם הבדל בין הנהג לטיס, לגבי איך לסיים את הנסיעה/טיסה. לגבי הנהג זה פשוט למדי, אך זה לא פשוט לגבי הטיס, כעת עליו לחזור אל קרקע המציאות, דרך החוויה המזעזעת של הנחיתות הראשונות. החזרה אל האדמה היא עבורו מעבר דרך מחסום בלתי נראה, בדרך אל עולם זר לחלוטין, שהוא חש כי מעולם לא היה בו בעבר.

המעבר ממצב של הידלקות תודעתית למצב של תקשורת עם אנשים לא דלוקים, הוא כמו המצב של כלי טיס שמסוגל לעלות ולרדת, ועתה הוא צריך לתקשר עם בני אדם שמכירים רק קדימה אחורה, ימינה שמאלה. והוא לא יכול להסביר להם את הממד הנוסף.

ואכן, אחת מן הבעיות הגדולות לנהג ולטיס היא בעיית ההתחלה והסוף. לנהג, היציאה מן החניה וכניסה לחניה. ולטיס, המראה ונחיתה. כלומר, איך להידלק תודעתית ממצב של קרקוע בפסיכולוגיה הרגילה. ואיך הוא חוזר  ממצב של הידלקות תודעתית למצב של הפסיכולוגיה הרגילה, מבלי להתרסק על הקרקע שלה המציאות. 

הרמז למעבר הבטוח מטיסה בשמיים להילוך על פני הקרקע, מצוי במתינות ובהדרגתיות. לא לעבור בבת אחת ממצב של טיסה למצב של נחיתה, אלא לעבור בהדרגתיות, לא על ידי שוק של מעורבות רגשית או לחץ, אלא לאט לאט. 

היצור הפסיכולוגי חי בעולם דו ממדי, ועליו להישמר מהזדהות עם קוטב אחד, או ממד אחד. עבור הטיס הזדהות רק עם קוטב אחד מסוכנת כי אז זווית הטיסה שלו הופכת ללא מאוזנת והוא טס כלפי הקרקע 

כלומר הטיס צריך לנוע בתוך משולש ולא בתוך פס דו קוטבי. 

איש התודעה תמיד מאזן חוסר איזון בין שני קטבים, על ידי שילוב של הקוטב ברמה הגבוהה יותר. רק הקוטב של הגובה או העומק, יכול לאזן חוסר איזון בין קוטב הרוחב לקוטב האורך.

רק מימד הגובה (או העומק) יכול לאזן את ממדי הרוחב והאורך.  

כשיש שני מרכיבים, נוצר קו בעל שני קטבים, שיש ביניהם תנועה. כשיש שלושה מרכיבים, נוצר משולש, שהוא הצורה הבסיסית ביותר של תיחום שטח. כליאת תנועה בתחום בעל שלושה ממדים, היא פעמים רבות צורה ראשונית של סדר.

אם יש שני מרכיבים, נוצר פרדוקס, וזה מנוטרל על ידי המרכיב השלישי. במציאות אי הודאות, הפרדוקס מונע את הזרימה החופשית של אנרגיה ומידע באדם. הוא מחלק את הזמן לעבר, הווה ועתיד. הוא מכריח לחשוב באופן כפייתי. הוא יוצר את העולם המלומד של המחקר השיטתי, המסיק מסקנות בעקביות. 

הפרדוקס הופך למלכודת כאשר מדובר בניסיון למצוא פתרון לבעיות 

המעבר מנהיגה בשני ממדים לטיסה בשלוש, מביא את חניך הטיס למצב מבולבל, בו מעורבים חרדה ועדנה, ייאוש ותקווה

הוא נתון בין הפטיש לסדן. הוא חש כי האנשים שהוא פוגש לאחר חווית הטיסה שלו, מצויים בעולם שטוח, מוגבל. 

ישנם גם הבדלים רבים מבחינה חושית בין האדם הטס לאדם הנוהג. ראשית שדה הראיה שלו מתעצם ומתרחב בשעת הטיסה. מקור ההתעצמות בהרחבה הניכרת של שדה הקליטה של העין באוויר. תופעת הצלילות האופטית גורמת להתרוממות הרוח, שאנו חשים תמיד בראש מקום גבוה, מסתכלים על הנוף הפרוש. 

אצל חניך הטייס מתלווים להתרוממות הרוח, לאחר שעות טיסה אחדות גם רגשות הגאווה והכבוד העצמי החיובי על שהוא מצליח להיות במצב תודעה גבוה.

עם זאת חניך הטייס עשוי לחוות סתירה בין הרשמים החזותיים החדשים לישנים. הוא מנסה להתחמק מחשיבה בסטריאוטיפים,.

הנהג מנסה להגיע למקומות מרוחקים, כלומר למצב ריגשי יותר טוב (אושר), בעוד שהטייס מנסה להגיע למחוזות לא ידועים, (מצב תודעתי אחר). 

ישנם חוקים החלים על הנהג וחוקים אחרים החלים על הטייס. חוקי הנהג הם חוקי הפסיכולוגיה וחוקי הטייס הם חוקי התודעה. חוקי הפסיכולוגיה הם כמו חוקי הכביש שכולם על אותו מימד ובאותה רמה, ושם הוא עם אחרים וביחס לאחרים. אך הבעיה מתחילה כשהאדם ‘רוצה לעוף’, להגיע למשהו יותר מהקיום עבור עצמו: הגשמה עצמית, מודעות, רוחניות. בקיצור, לעבור מן הרמה הפסיכולוגית, לרמה התודעתית – או אז הוא צריך לעשות כמו איקרוס או כמו בוני מגדל בבל, הוא עוזב את המישור האופקי ומתכוונן אל מה שמעלה ממנו, ואז מתחילות הבעיות. את הסכנות במה שקרה לאיקרוס ולבוני מגדל בבל, כולנו מכירים. ואכן 

בנהיגה ובטיסה ישנם סיכונים. ברור שכשאדם נותר סטאטי ופסיבי, אין סיכונים. הסיכונים מתחילים כשהאדם רוצה להתרומם אל מעל לרמה בה היה קודם. 

בטיסה ישנם כשלושה סיכונים:

הסיכון הראשון הוא שכרון גבהים: זה נגרם כתוצאה מחוסר בחמצן בגבהים של מעל עשרת אלפים רגל, הנמשל התודעתי הוא דיס אוריינטציה, כתוצאה מחוסר הזנה של פידבקים חברתיים מחזקים. החמצן הוא כמו אנרגיה חברתית, שבונה ומחזקת את הדימוי עצמי של האדם. כשהאדם מתחיל לעשות עבודה תודעתית, הוא מנותק מן האנרגיה הזו, ומרגיש על כן, מבולבל, לא בטוח, הזוי. ואם במטוס מדובר על פתרון של מסכת חמצן הרי שבעולם התודעה מדובר על תמיכה קבוצתית של אנשים שעוברים את אותו המסלול. 

הסיכון השני, הוא אובדן ההכרה, בתפעול בעומס (G) יש פחות דם בחלק העליון של הגוף, והטייס עלול להתעלף. הנמשל התודעתי, הוא שכל עולם הפסיכולוגיה והחשיבה הקונוונציונלי, לא מתפקד, כי מערכת גבוהה יותר (נכנסת לפעולה) ובהפרש שבין חוסר התפקוד של המערכת הנמוכה, לתפקוד של המערכת הגבוה- האדם יכול להגיע למצב של חוסר תפקוד זמני. 

הסיכון השלישי שאורב לטייס התודעה הוא אובדן שליטה  במטוס, סחרור, או מה שנקרא: ורטיגו. ועל נושא זה שווה להרחיב. כי הוא תופעה רווחת ומסוכנת:

ראשית על התופעה כפי שהוא מופיעה בתעופה. 

תופעת הורטיגו בטיסה:
ורטיגו, הידוע גם בשם הפרעה בהתמצאות המרחבית, הוא מצב של בלבול זמני הנובע מאינפורמציה מטעה הנשלחת אל המוח. הוורטיגו נגרם כאשר כתוצאה מהתנהלות במסלול של סחור-סחור וממניפולציות שונות שמופעלות על האדם – הוא נכנס לסתירה פנימית ומאבד את כושר השיפוט לגבי מרחב חייו.
את האדם הנמצא במצב של ורטיגו מאפיינים עיוורון כלפי המציאות ואמונה עזה במציאות מדומה, אשליה שהוא בטוח בממשותה, בטוח שהוא בכיוון הנכון ואינו יכול לראות שלמעשה הכול הפוך ממה שהוא מדמה לעצמו.
ובחזרה, לנמשל; למצב תודעתי-קיומי של-ורטיגו;
אחת הבעיות הגדולות בניסיון להבין את הדרך לכל קידמה וגאולה, בין אם הן קידמה וגאולה מדעיים וחילוניים או אם הם רוחניים או תודעתיים, נעוץ בכך שלשניהם יש שאיפה להגיע למצב של שיא. אך השיא של הקדמה והגאולה המדעיים והחילוניים הם קידמה חברתית וגאולה טכנולוגית, בעוד שהקדמה והגאולה הרוחניים והתודעתיים הם אינדוודיאליים ומהותיים. וכאן אנו מגיעים לתופעת הוורטיגו; טייס הנכנס לסחרור מאבד שליטה על ההגאים, (ואז הוא בעצם הופך אז לעבד של המכניקה במטוס), ואז מתרחש משהו שהוא אולי המשפט האנלוגי החשוב ביותר כאן: הוא צולל כלפי מטה אך הוא בטוח שזו הדרך למעלה! הוא מאבד את הכיוון, ולא רק שהוא מאבד את הכיוון, הוא צולל במקום לנסוק הוא רואה את האדמה מתקרבת אך הוא בטוח שהוא מתרחק ממנה. והוא משתדל להתרחק ממנה, וככל שהוא משתדל להתרחק ממנה – למעשה הוא צולל כלפיה, וכך הוא מתרסק. ויש כאן משל למצבו של האדם; בעיקר לאיך שהאדם המודרני תופס את הדרך שלו להיחלץ מן המשבר בו הוא נמצא; משבר ערכים, משבר אהבה, משבר אמינות, משבר תקשורת, משבר משמעות. נחלצים לעזרו כל מיני כלים, תנועות וזרמים, בין אם זה החינוך, הפסיכולוגיה השימושית למיניה, הדת ותנועות העידן החדש. כולם מציעים לו – כל אחד בדרכו – כיוון, והכיוון של כולם הוא נסיקה; להתרחק מהשלילי שבחיים – מתחרותיות, מצרות עין, מספק עצמי, מחרדה, מחמדנות – וזאת על ידי היצמדות לרמה או לקוטב היותר עליון ולהתנגד לרמה התחתונה; להיצמד לרגשות טובים במקום רגשות רעים, לאלוהים במקום חיים עבור הרגע והאגו, ברוחניות במקום בחומרנות, לעבוד על עצמך במקום לקבל את הגורל, לעודד אופטימיות ומצב רוח טוב והומור, במקום דיכאון, דכדוך ופסימיות. וכן, למרבית הפתיעה, אלה לא פתרונות תודעתיים ורוחניים, אלא פתרונות של דורות הלכודים בעולם של טכנולוגיה ושיעבוד לקולקטיב החברתי. פתרונות, שבחלק מן המקרים, מתחפשים לפתרונות תודעתיים. אך הפתרון התודעתי הוא ראשית לכול, אקזיסטנציאלי בזיקה שלו, כלומר רואה את האימה וחרדה במציאות, ולא בורח מהם, אלא מתקרב אליהם כדי להתמודד עימם. רואה את מה שדפוק לא כמשהו שצריך לברוח ממנו, אלא להתקרב אליו ודרכו להגיע למציאות התודעתית האמיתית. 

הפתרון התודעתי הוא למזג בין הגישה החומרית, חברתית טכנולוגית, ובין הגישה האקזיסטנציאלית. כי בחיים, כמו בחיים, רק איחוד של שני הקטבים הוא המנצח, לא האחד על חשבון השני. מצב זה של העדפת הקוטב הטוב על פני הקוטב הרע, הרמה הגבוהה על פני הנמוכה – נכון רק במערבונים, הטפה למלחמה, או בפרסומות. בחיים -כמו בחיים – שני הקטבים, כשהם עובדים בסינרגיה -מביאים לדינאמיות וצמיחה, (ומה שמעניין שהאיחוד בין שניהם תמיד עובר קודם דרך הקוטב השלילי – המינוס (הגישה הקיומית), ורק אחר כך -דרכו – לקוטב החיובי – לפלוס).
והמצב הזה של טיסה כלפי רמה אחת שנתפסת כטובה ופסילה של הרמה האחרת  – היא המצב של הוורטיגו, כי במצב של ורטיגו הטייס צריך קודם כל להבין (ולאמץ את ליבו) שהוא אבוד ומבולבל וללא מוצא. ולא זו בלבד, אלא שהוא צריך להבין שהשתבשו עליו המושגים; שמה שנראה לו טוב, הוא רע ומה שנראה לא רע הוא טוב. וכשהוא נוסק כלפי הטוב, (מה שנראה לו השמיים) – הוא בעצם צולל כלפי הקרקע. 

השמיים עבורנו נדמים כמשהו שאם נתקרב אליו – ביחס ישיר – נתרחק מן הדמונים (מן הדברים השליליים שבנו, מן החולשות, הפחדים וכו’) . הדמונים נתפס כמשהו שבא מלמטה, מן הקרקע. אך הנסיון לדבוק בדברים החיוביים – דווקא מרחיק אותנו מהיחלצות מן המשבר. הדרך להיחלץ מן הקרקע המתקרבת, מן ההתרסקות, היא דווקא כאילו לצלול כלפי הקרקע… דהיינו, להתיידד עם החולשות, הפחדים, התשוקות האסורות והמעצורים שלנו. להבין את האימה, להבין שהחרדה היא מעטפת (מסביב ל-) ומפני מה שאמיתי. שהחולשות זה לא דבר שצריך לעצור אותנו, אלא צריך להכיר ולהתיידד איתם ולא להדחיקם וללבוש על פניהם מסכה מלומדת ובוגרת. למשל, נאורוזה היא לא דבר שצריך להינתק ממנו, אלא דבר שצריך לעבור דרכו, כי מאחורי הנאורוזות של האדם מסתתרת האמת האישית שלו. ודווקא הדברים השליליים, החולשות שלנו, הדברים שאנו מתביישים בהם, הם הדרך להיחלצות מן המשבר. כי הם יחברו אותנו לאני האמיתי שלנו, כי האני האמיתי שלנו תמיד מוקף בחולשות ובתכונות ובמאפיינים הפחות אטרקטיביים שלנו. הדרך פנימה, לאמת הפנימית, לגלעין של הוויתנו – היא דרך החולשה שלנו, דרך מה שדפוק בנו. כי האני האמיתי שלנו (שבאנלוגיה זו הוא השמיים) -מצוי בעצם מאחורי כל הדברים שאנו רואים בהם את הפגמים האישיותיים הכי גדולים שלנו. 

הרוחניות, הדת והפסיכולוגיה – מנסים לעודד אותנו לדבוק בדברים החיוביים (לנסוק כלפי מעלה); לדבוק בערכים חיוביים, לחשוב חיובית, להאמין שאם רק תרצה את זה מספיק חזק – זה יגיע. להפעיל את ההיגיון, לא להיכנע לרגש או לגחמה. ולהתרחק מן הדברים שמושכים אותנו כלפי מטה. למשל, לא להרהר הרהורים לגבי מה שיכול להיגמר לא טוב, לא להשתקע במחשבות על ‘עד כמה גרוע זה יכול להיות’, או ‘עד כמה אני גרוע, שלילי, מעצבן, לא שווה, חסר ערך’ וכו’. לא לתת למחשבות של ‘מה יהיה’ – להשתלט עלינו. לא להיכנע ליצרים האפלים, לא לתת דרור למאוויים הלא רציונאליים שלנו. לא להתמכר לתשוקות של החלקים הנמוכים בנו. 

במצב של סחרור כה עמוק, דווקא הקרקע; דווקא המציאות השחורה, דווקא החולשות הם הם הדרך לאלהים. (ראה בהקשר זה את המושג: ‘גאולה דרך הביבים’ של ז’אן ז’אנה ופרופ’ שלמה גיורא שוהם, כל אחד בנפרד). ושוחר התודעה  בזמן שכזה, המשימה שלו היא קשה ביותר, מכיוון שבמצב של איבוד עשתונות מוחלט, מצב בו האדם הופך לקורבן למכשור שלו, והמכשור יוצא מכלל שליטה ודוהר לו מעצמו – במצב כזה, הטוב נראה לנו רע והרע – טוב. במקום להתיידד עם החולשות, עם הקרקע, ודרכה להבקיע החוצה – אנו מנסים להתכחש לקרקע ולהגיע לאור, אבל האור מתגלה דווקא כקרקע, אליה אנו מתרסקים. דהיינו כל הדרכים הפיתיונות הללו, כל הרוחניות המסחרית, הפופ-מיסטיקה, החזרה בתשובה, האסטרולוגיה, הפארא-פסיכולוגיה, הרפואה האלטרנטיבית וגם פסיכולוגיה ושיטותיה הפופלריות: ניהול זמן, קבלת החלטות, חשיבה חיובית ועוד – הם הדרכים של כביכול עבודה עצמית שהתרבות שלנו מציעה: להאמין שעם ידע ועם תרגול ועם הדרכה – אתה תצליח. הם נמכרים לנו כהיחלצות מן הוורטיגו, אך הם דווקא מה שיעצימו אותו ויביאו אותנו להתרסקות אל הקרקע. כי הדרך חייבת לעבור דרך החולשה, דרך התקרבות, קבלה  והכרה של מה שרופס וחלש בנו, ורק אז נהיה אותנטיים, ואם נהיה אותנטיים – נמצא את עצמנו, ואם נמצא את עצמנו, נמצא את הזולת, ואם נמצא את הזולת, נוכל להידבר, ואם נידבר- לא נהיה לבד, ואם לא נהיה לבד -יחד נוכל לעזור האחד לשני על ידי תמיכה ריגשית להחזיק מעמד. 

שוחר התודעה כמו פרח הטייס חייב להכיר את חולשותיו, לא לפחד מהם ודרכם להתמודד עם הקשיים של הממד השלישי. 

שניהם חייבים לפגוש את האני הפחות אטרקטיבי, ובמקום לצפות שיעלם – להכיר בו. למצוא את האמת כמות שהיא, להכיר בה, לעבור דרכה ועימה. 

ורטיגו מחכה וממתין לאלה שמתחילים לטוס בשמי התודעה. הם צריכים לזכור, כי בשמיים אין שירותי גרר, ואין להם מה לחכות לדרך או לידע, שיבואו להציל אותם. עליהם להציל עצמם, אך קודם לכן עליהם לקבל את חולשותיהם, כחלק לגיטימי בהם. 

טייסי תודעה רבים נפלו והתרסקו בוורטיגו של מעורבות ריגשית והזדהות עם קשיי החיים שלהם-  דווקא בזה שהם התעלמו מהם וניסו לדבוק בדברים הטובים. הם לא מבינים שפתרונות המכאניים, של לעשות, להשתנות וכו’ נראים כשמיים אבל הם בעצם קרקע. ומה שנראה כקרקע, שזה החולשות, ההרגלים הרעים, וכו’-  הם הדרך להתחברות עם עצמנו. והתחברות עם עצמנו הם השמיים האמיתיים, שהדרך אליהם היא הקרקע של החולשות והנאורוזות שלנו.

 טייס התודעה המנוסה מבין שכולנו בטוחים שהתובנה החדשה, השיטה החדשה, התורה החדשה, (לוגותרפיה, חשיבה יצירתית, ביבליותרפיה, קורס באסרטיביות), הרפואות החדשות, האהבה החדשה, הספר החדש, נבואות הנחמה – יחלצו אותנו מן המלכוד, והוא יודע אמת נוראה, והיא שבמקום היחלצות מן המלכוד האישי שבתוכו כל אחד נתון, הוא יסחף לוורטיגו, שבו הפן הרוחני שבו יתרסק ללא הכר, כי אם מנסים להגיע אליה דרך הקרבת מה שאותנטי בנו (על ידי התמסרות לשיפור חיצוני של החולשות), אזי לתודעה לא יהיה שום דבר אותנטי להיאחז בו ואז היא תפרח, תעלם, תתרסק. חולשות האנוש הן לא אנטיתיזה לרוחניות, הן הקוטב השלילי שיחד עם הרוחניות ייצור סינרגיה. 

אכן, לא קלה דרכו של טייס התודעה. הוא טס לבד בשמיים ריקים ונקיים, בלילה האפל של הקיום האנושי. כשמטוסו, מטוס קרב, מותקף כל הזמן עלי ידי מאורעות שמסכנים את השלמות והאושר של חייו האישיים. 

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=awakening&sp=12_1

וכה קל להיכנס לוורטיגו, ולהתרסק לקרקע של חולשותיו בגלל שהוא לא מנסה להודות בהם ולקבל אותם. 

ובתוך כל זה, עליו לזכור דבר אחד: שום דבר לא ישווה וידמה לחווית הטיסה. נולדתי כדי לטוס, וכשאני טס הכל שווה. הכול. וכל שצריך עכשיו, זה להשאר באוויר, ולהמשיך ולטוס. כי למטה הכל בינוני, מושחת וחסר תכלית. רק הטיסה גואלת אותך מן הבינוניות הפטאלית של החיים הרגילים. 

לא לחינם מי שכתב את הספר הנפלא ביותר בעולם (ספר שבו ילד קטן רואה את העולם דרך עיניים תודעתיות) : ‘הנסיך הקטן’, היה טייס, אנטואן זה סנט אקזופרי. 

**

גבריאל רעם

24.4.2007

וילהלם רייך ותיאוריית החסימות הביואנרגטיות

הביואנרגטיקה: היא מונח אותו  המציא או ייבא לאמריקה  וילהלם רייך, שהיה תלמיד וקולגה של פרויד, פסיכיאטר. רייך החל את הקריירה שלו בשנת 1919. הוא גילה והמציא המצאות רבות, חלקן תמוהות, כמו מכונה שאליה ניתן להכנס ולהטען אנרגית על ידי אנרגיה אותה הוא כינה בשם אורגון, וחלקן פחות, כמו שיטת  הביואנרגטיקה, שיטה אותה פיתח תלמידו, אלכסנדר לואן. 

רייך היה מדען שנוי במחלוקת

שיטתו של רייך נועדה לאפשר זרימה חופשיה של אנרגיה בגוף, מן האגן אל הראש. לשיטתו הזרימה של האנרגיה הזו, שהוא קרא לה אנרגיה מינית, באורח חופשי בכל המערכת – תיצור מערכת אנושית בריאה 

שיטה זו דומה במקצת לקונדליני יוגה שמדברת על מעבר של אנרגיה (גם היא מינית) מן האגן אל הראש, וכשזה מתרחשת, מתרחשת הארה. 

הקונדליני מתייחס בעיקר לאספקט האנרגטי, רייך מתייחס לאספקט אנרגטי, פיסכולוגי ובריאותי,

רייך מדבר על בריאות. כוונתו להביא את המערכת למצב של בריאות על ידי זרימה חופשית של האנרגיה המינית.

רייך לא במיוחד התעניין באספקטים הגבוהים והפונציאליים להתפתחות האדם. הוא רצה להביא את המערכת הקיימת של האדם, שבה הוא ראה מערכה חסומה ולא בריאה – למצב מאוזן. שבו אנרגיה זורמת בצורה חופשית ומשוחררת.

החסימות שרייך מדבר עליהם, הן חסימות אנרגטיות. וכדי להגיע לאיזון וזרימה חופשית של אנרגיה  -יש צורך לשחרר חסימות ביואנרגטיות, ולאפשר זרימה של אנרגיה מינית חופשית מן האגן אל הראש. רייך גילה במחקריו כי האנרגיה המינית אמורה לזרום מתחתית האגן כלפי מעלה, אך בעיות רגשיות יכולות לחסום את הזרימה. כך שבמהלך זרימת האנרגיה נוצרות חסימות וככל שהן מצטברות הן יוצרות את מה שהוא מכנה: שיריון. שזו מערכת צפופה של שרירים מכווצים. השיריון נוצר כתוצאה מקונפליקט בין הזרימה הטבעית של האנרגיה ובין לחץ סביבתי. הלחץ החברתי מנסה לדכא את הזרימה הטבעית.

וראשית, מהו מחסום? ובכן מחסום הוא הפרעה בזרימה כלשהו. משהו שחוסם מעבר של זרימה. 

זרימה מתרחשת במוביל, או ערוץ. ואחת הבעיות השכיחות בכל ערוץ, בין אם הוא מסדרון בבית, עורק המוביל דם, כביש, ערוץ הבנה בין בני אדם וכו’ – היא הבעיה של חסימות העלולות להיווצר בערוץ.

מה עלול לחסום ערוץ?  בכביש חסימה יכולה להיות רכבים שנתקעו באמצע הכביש, תאונת דרכים, מחסום משטרתי, הצפה, חפצים שנשמטו ממשאית ועוד ועוד. ויש גם חסימות לא בעורקי תחבורה, אלא גם בעורקי הדם. במקרה של חסימת עורקים, החסימה  היא כולסטרול, וכשכמות הכולסטרול רבה מדי היא מצטברת סביב הדפנות ואינה מנוקזת החוצה. ואז האדם סובל מיתר לחץ דם. 

וחסימות יכולות להיווצר גם במערכת הפסיכולוגית והרגשית. משהו שמונע מאיתנו לבטא רגש, או אפילו להרגיש אותו.  ומה יכול לחסום מעבר חפשי של תחושות, מאווים ורגשות? התשובה היא: רגשות ודחפים- שלא הוחצנו. כל אלה מתפקדים מעתה כמחסומים לכוח החיים. והחסימות הללו – יופיעו כמתח STRESS. וכאשר יש מתח במערכת הוא סוגר וקובר את האדם בתוך עצמו. אך כאשר האדם משוחרר מחסימות -יש לאדם שקט נפשי -מה שגורם לו  להיפתח לחיים, זה כמו מעגל, שהלחץ או המתח סוגרים אותו ואילו השלוה והשקט פותחים אותו. אנשים לא מתמודדים עם המתח אלא -כמו שעשו עם היצר או הדחף המקורי – כך עושים לתוצר לואי שלו – מדחיקים  (מה שמסביר את כאבי הגב בתרבות שלנו). ומה שהודחק אחורה הופך לחלק מהמערכת והוא אשר משפיע הכי חזק  על מה שקורה עכשיו. 

והחסימה הגדולה והשכיחה ביותר היא מתח, מתח שמוביל לאגרסיה (פנימית או חיצונית).

לפי רייך והביואנרגיטיקה – נורמות התנהגות בחברה מלמדות אותנו לשלוט ביצרים, דחפים ורגשות. אך שליטה ברגשות לא בהכרח מבטלת אותם ואם לא יהיה ליצרים ולמאווים המודחקים פורקן – הם ישארו לכודים בשרירים ובמפרקים -כחסימה.

בבגרותנו – בגלל המתחים וההדחקות של זה שלא ראוי לו להיות מוצג בחברה – אנו מסתובבים עם גושים של חסימות המפרידות את החלק היותר חייתי ויצרי בנו מן החלק המכובד והמורשה. ואז גופנו, יצרינו וריגשתנו הופכים למנותקים מאיתנו, ואנו רק חשים תוצאות סופיות, זעם לא מוסבר, דיכאון פתאומי וכו’

והפעמים היחידות שמבוגר חש את אותה תחושה של חיות בלתי אמצעית – זה כשקורה משהו חזק במיוחד כמו צפיה בסרט מתח,  חוויה מינית, או מאבקי כוח.

רייך ותלמידו לואן, טוענים כי קיימות חסימות של דחפים בסיסיים של רצון לכעוס, לצרוח, לאכול לתקוף וכ’ו כל אלה נבלעים באזור הבטן. ויש חסימות ריגשיות באזור החזה. החברה מלמדת אותנו לא להחצין רגשות ודחפים שליליים, ומילדות אנו רגילים לבלוע: זעם, עוינות , פחד, טינה, קנאה וכ’ו.

 כל אלה הם יצרים ותחושות שלא נמצא להן שימוש בזמן אמיתי, למשל בשעת ויכוח,  לא איפשרנו ביטוי לכל עוצמת הזעם התיסכול או הטינה או העוינות. אך אלה משקיבלו גירוי הם נותרו במערכת וחסמו אותה. הזרימה והדינמיקה  של חיי היצר והרגש שלנו היא מהותית גם לחיינו הפסיכוסומטיים כמו גם לחיינו   התקשורתיים, כי ככל שיצטברו רגשות ויצרים בלתי מנוקזית כן נזדקק למסכות ולהתנהגות שקרית: צביעות חנופה וכו’ ואז אנשים נפגשים ומדברים על הכל חוץ ממה שאמיתי, כי מה שאמיתי קבור מתחת לערימות של יצרים ותחושות אותנטיות מודחקות. ניקוזם יעורר התנגדות אצל הזולת והנגיעה וההתיחסות אליהם בתוכנו תעורר בנו כאב, ואז אנשים נפגשים ומדברים על הכל חוץ ממה שאמיתי, כי מה שאמיתי קבור מתחת ערימות של רגשות ויצרים שליליים וככל שהחברה שיקרית יותר כך יהיו יותר יצרים בסיסים מודחקים. וכתב על כך ויליאם גולדינג בסיפרו “בעל זבוב”, על ילדים באי בודד, כיצד נושרת כל מסכת התרבות המזויפת ונחשפים היצרים הקמעיים בכל כיעורם.

במהלך השנים החסימות מתחזקות עד שהופכות לכרוניות ובחסימה כרונית ניתן לטפל באופן זמני, מה שיוצר הקלה זמנית, אך היא חוזרת כעבור זמן קצר. הפסיכואנאליזה גם היא דרך להתיחס לחסימה, דרך טיפול ברגשות באמצעות התובנה. ובעיקר ידועה הפסיכודרמה המאפשרת ניקוז של רגשות מודחקים על ידי הבעה דרמטית.

הסיבות לחסימות יכולות להיות מגוונות: ממסרים מנוגדים או כפולים שקבלנו ממורינו ומהסביבה כילדים, חוויה שלילית  – או סיבות כגון שחיקה מלחצים וממתחים מצטברים-  וכבר כתב על כך אלוין טופלר בסיפרו “הלם העתיד”, כי כיום מספר המצבים הגורמים לללחצים ומתחים מתרבים והולכים:  רעשים, טלויזיה, רדיו, מכוניות, רכבות, מטוסים, המונים, פרסומות, קליפים, מחשבים וכו’. 

כך או כך -בחברה העירונית , התעשיתית, הלחוצה, התחרותית של ימינו אנו למדים מילדותנו – להדחיק, לדכא זרימה של יצרים ודחפים טבעיים והתנהג בצורה קונפומית. הדחקה ועצירה זו של ביטוי חופשי יוצרים סכר מלאכותי העוצר את ההבעה הטבעית.

חסימות באזור החזה יכולות להפריע לנו לחוש אהבה ולבטא אהבה. חסימה באזור הבטן יכולה לגרום להתקפי זעם, כעס לא ראציונלאלי או סתם אלימות.

חסימות יכולות להתקיים ברמת היצרים ודחפים, אותם שומרים בבטן. וברמת הרגשות – רגשות שליליים אות ם שומרים בחזה. 

ללא התיחסות למחסומים – קשה  להסביר דברים ותופעות אנושיות בעולמנו, כי חלק גדול מההתנהגות האנושית, זו של דיכוי של רגשות והבעות טבעיות כמו מין אהבה, פחד, בדידות, תסכול וכו’, אך גם התנהגות אנושית בעייתית, כגון:  פגיעה באחרים, של התקפה, של אונס, רצח, וכל הדברים אלה – נובע מתוך מערכת רוויה בתוקפנות ומתח שלא נמצא לו פורקן, בגלל המחסומים.

כשאדם תוקף אדם אחר, זה  לא כל כך בגלל שהמותקף העליב את התוקף, אלא בגלל שיש בתוקף – תוקפנות שיוצאת החוצה. לו היה אדם נקי מעוינות שהודחקה, והיה מותקף, היה אולי אומר: “מה אתה עושה?”! אבל לא היה מצייד את זה בכל המטען התוקפני, זה היה נטול ארס.

להיות מלאים במחסומים – זה המחיר שאנו משלמים עבור התנהגות מתורבתת, בחברה שברמה מהותית – התנהגות תרבותית היא ממנה והלאה. אנחנו קולטים המון עוינות, מתח, תחרותיות, זעם וכו’ אבל מתנהגים כאילו שהכל בסדר. אם לא הולכים לשירותים והקיבה מלאה בפסולת מזון לא בריאה זה גורם לתגובה לא נעימה – כך גם ברמת הבטן, הדם והרגש. בלי הרעיון של מחסומים במערכת, שהוא בסיסי, אי אפשר להבין  כמעט שום דבר בהתנהגות האנושית. אם לא מתיחסים לדברים האלה כשבאים להסביר כל תופעה, בתקשורת,  יש  סיכוי מועט להגיע לאמת. הפסיכולוגיה בלי זה לא שלמה.

למשל, אם ניקח מה שהנוער היום עושה. הבילויים האהובים עליהם, הם לשמוע מוסיקה שחודרת ומזעזעת -מעבר למחסומים –  היא בעלת מטען של דחפים ומתחים מודחקים בעוצמה מאוד גבוהה, מאוד מעצבנת, IRRITATING, מאוד אגרסיבית. והסיבה מדוע המוסיקה הזו טעונה במטענים כה אגרסביים הוא כי אם המחסומים לא היו שם לא היה צריך כל כך הרבה אגרסיה כדי לגרום לתגובה. ואכן  מה שמייחד את מוסיקת שנות השמונים והתשעים, היא כמות הולכת וגוברת של אלימות וזעם. כשרואים נגנים היום בקליפים – הם נראים מעוותים. זה אומר, באופן בסיסי, “אני מלא ברגשות ויצרים שליליים -מודחקים ואין לי דרך לבטא את זה מלבד באלימות והתפרצות.

וההדחקה הזו  לא קשורה בהם, אלא בתרבות שבה הם חיים.

למה הנוער של היום כל כך עסוק בעוינות מודחקת (“אנחנו דור מזוין”) זה נמצא במוסיקה, בכתיבה, בכל? בגלל שמכיון שהם עדיין צעירים  -המערכת שלהם עדיין בועטת את זה החוצה. וחוץ מזה  יש להם פחות מחסומים במערכת  וחוץ מזה  הם לא התרגלו עדיין לחיות עם זה – כמו המבוגרים.

אז אדם מבוגר יותר למרות שהוא  נראה נורמלי עדיין  המערכת שלו מלאה בחסימות ומחסומים, ועד כדי כך – היא גדושה בהם –  שכל  שצריך לעשות, זה לגרד  קצת את המעטה התרבותי של תחום הרגשות שלו, ואז  כל שהודחק קופץ החוצה.

אולי הבעיה העיקרית של האדם, היא, שהמערכות מתפקדות אצלו במצב  פקוק.  כי הוא צובר מחסומים והדחקות ברמת הבטן והדם – או ברמת העצבים והרגש . ככל שאדם חסום ומלא יותר בהדחקות, הוא הופך להיות יותר אוטומטי, ויותר מכאני. ככל שהוא יותר פתוח ונקי ממחסומים וחסימות, הוא יותר אינסטינקטיבי ורפלקסיבי ואינטואיטיבי. נוכחות של מחשבות שלא נחשבו, רגשות שנבלעו בעודן באיבן, של יצרים שההורה שלהם -מתכחש לקיומם (* פר גינט, מאת הנריק איבסן. הוצאת דביר, תשל”ה עמ’ 226-224) גורמת לכיווצים ומתחים ולהפרעה בזרימה של תחושות רגשות דחפים ומחשבות – מרמה לרמה, ומהפנים לחוץ. והפרעה זו בזרימה גורמת לאדם לא לחוש עוד את נפשו -הזועקת אליו מבפנים (ראה שירו של קט סטיבנס: “ליזה העצובה”, מתוך תקליטו: :TEA FOR THE TEALERMAN”).  מחסום הוא מה שמונע מכל כוחות הנפש לצאת החוצה מן האדם.

המחסומים הללו -כשאינם מנוקזים החוצה, הופכים לפסולת, ומה שמענין שזה כמו בצום, מתחילים להרגיש את החסימות רק כשהן מפשירות החוצה, כי כשהן נוצרות או חיות בפנים, אין כאב, אין חוסר נוחיות.

 זו תפיסה מאוד מעניינת. אתה לא מורעל ממה שאתה לוקח פנימה. אתה מורעל ממה שהולך החוצה. בדרך כלל, כשזה נכנס פנימה, זה מתוק. אתה משלם את המחיר אחר כך. זה כמו שפעמים רבות אנשים מתחתנים, בהתחלה, הם נהנים מהיופי, אחר כך הם משלמים את המס. מה עושה הג’נקי כדי לא להרגיש מורעל? הוא לוקח עוד רעל. וזהו זה. זו המלכודת, דהיינו ברגע שיש הפשרה של חסימה אנו מיד יוצרים עוד אחת כדי לא לחוש את הכאב מאחורי החסימה. וזו מלכודת בגלל שאנשים מתמכרים גם לאכילת יתר. יש להם ג’אנק פוד בבטן, וכשהם לא אוכלים משך זמן מה, אין להם את הרעב העדין, שבא עם בטן ריקה. יש להם את התחושה האיומה של הפסולת שמתחילה להרעיל את המערכת מבפנים.

אז הם דוחפים פנימה המבורגר, זו הקלה זמנית. עד שהרעל מכה  שנית. ורוב האנשים פשוט ממשיכים לדחוף מזון כלפי מטה, לדחוס אותו, כדי לא להרגיש את הרעל שאצלם בבטן. אותו הדבר עם הדם, הרעל שבדם רוצה לצאת החוצה, אדם מקשיב לאלימות,  שומע משהו נבזי, לוקח לתוכו משהו עם כמות שווה של רעל, וברגע שהרעל נכנס, הוא כבר לא מרגיש את הרעל שכבר בפנים. וככל שיש יותר רעל, כן הוא זקוק ליותר רעל, כדי לשמור על זה דחוס  (ובלתי מורגש).

סך הכל אין לנו אויבים מבחוץ, האויבים היחידים זה מה שעצור בנו ועוצר אותנו מבפנים.

הבעייה הכי גדולה שלנו היא, מה שכבר יש לנו בפנים, מה שלא איפשרנו לא להיות ועכשיו הוא קבור בפנים ומפריע לנו לחיות.

האדם מאז ומתמיד ניסה לראות את הבעיה , את המחלה, בחוץ: במיקרובים, באחר השונה, בכלכלה, בזרם פוליטי שוגה, בהשתייכות לדת זו או אחרת, אך בעיה או מחלה או רעל לא קיימים בחוץ, הם קיימים בתוך הדם, בתוך המחשבה, הרגשות.

 חשד זה רעל. קינאה זה רעל. תחרותיות, אגרסיה, שינאה, הם רעלים.  והנקודה היא, שהיצור האנושי הוא  די מזוהם, מזוהם מבפנים, הוא מכור לסמים המרעילים את נפשו (דם רגש וחשיבה) רעלים בהם הוא מלא, רעלים מבפנים….

 התרבות הזו היא צרכנית. היא פה שלא יודע שובעה. היא צורכת כמויות אדירות של סמים -כדי לא לחוש

 את החסימות שבפנים- זה קיים בכל מקום, למשל בקולנוע: כל תרבות הסרטים, מבוססת ב90- אחוזים על ייצור של סמים יוצרי אשליות, אם זה אלימות, פורנוגרפיה,  – אנשים יושבים מול הטלוויזיה, ופשוט מקבלים אל תוכם את הסם שמונע מהם להרגיש את המחסום שבפנים. כשהסרט נגמר, הם מרגישים יותר טוב, כי הם כבר לא מרגישים את הרעל שלהם. זה שם המשחק. 

אבל זה לא אותו הדבר אם מדברים על יצירות נעלות, זה כבר יותר מגיע לכאב, פחות לרעל, אבל עדיין יש בזה רעל. כשקוראים בספר על המצוקות של הגיבור, על התיסכולים שלו, ובאותו רגע חשים פחות מתוסכלים. אך זה לא קתרזיס, הנובע מהזדהות ((IDENTIFICATION, הזדהות זה במישור הפסיכולוגי.

התרבות שלנו מתמכרת לתשובות, לפתרונות, לטכניקות, והכל כדי להאפיל על הסבל והתיסכול שממתין בפנים. כשהמערכת נקיה מחסימות אז מאוהבים בשאלות, לא בתשובות. כפי שכשהמערכת נקיה מחסימות, מאוהבים בשתיקות ולא בדיבורים.

מה שקורה להרבה אנשים רגישים ויצירתיים הוא שהם נאנסים על ידי הגסות והאלימות של התרבות העכשוית ואין להם אמצעים להגן על עצמם… 

זה קורה לילדים שלא הפכו למספיק מרדנים ונונקונפומיסטים, כך שחלק מן האינדוקטרינציה נכנסה פנימה וחסמה צמתים של זרימה ויצירתיות.

הברירה לילדים רגישים, אלה עם נשמה יתרה,  שלא רוצים להפנים חסימות תרבותיות היא בין שתי רעות חולות, האחת להפנים חסימות ולהיות ילד טוב -תרבות, או לא להפנים חסימות ולהיות ‘אאוט סיידר’. יש אנשים, שסובלים מקונפורמיות כה חזקה, שהניצוץ שלהם אובד לחלוטין, מושמד לחלוטין על ידי הקונפורמיות החברתית. ויש כאלה ששומרים על הניצוץ במחיר הוקעה חברתית, שניהם בעיתיים.

התרבות הזו מצויינת עבור אנשים שאין להם נשמה יתרה (דהיינו, לא מחוברים להוויה הפנימית שלהם). הם חיים על זה, ניזונים מזה, רצים על זה לכנסת, כותבים עם זה מאמרים בעתון, אבל עבור אנשים רגישים ועם נשמה יתרה -זה רעל.

ומה ברמה הרוחנית? האם גם ברמת הרוח והתודעה יכולות להיות חסימות? והאם כשנסיר אותן התודעה תחווה התעוררות? או שמא זה הפוך כהשהאדם יחווה ההתעוררות – הזרם החזק של התודעה יפנה את החסימות? 

כך או כך, תורות רבות מאמינות, כי התודעה מתעוררת, כשהאדם מצליח לעבור מחסומים בדרך מלמטה עד למעלה. מתחתית עמוד השדרה ועד לראש. ובמקום שיש מחסום, שם הוא נתקע ולא יכול להגיע לרמת התודעה הגבוהה. 

גישות רבות עוסקות בזה. למשל גישת היוגה טנטרה, – שהיא הזרם המרכזי בבודהיזם הטיבטי – מדברת  על כך שהשואף אלי תודעה צריך לגאול את הכוח הטמון בצ’אקרות  (מרכזים) התחתונות ולהסיע אותו מעלה -אל הקודקוד. אך מה שעשוי להפריע לו הם מחסומים שיכולים להיווצר בין  מרכזי אנרגיה האנרגיה השונים.  יש שבעה מרכזים, ולפני כל מרכז יכולים להיות מחסומים שלא יאפשרו להם לתפקד ולשאוף למעלה, זה לא יאפשר להגיע אליהם. בכל המרכזים הללו אמורה לזרום אנרגיה, מלמטה למעלה.  האנרגיה הזו נקראת אנרגית הטאנטרה או אנרגית קונדוליני, (או אנרגיה ליניארית) –  הזורמת בקו ישר דרך עמוד השדרה מלמטה למעלה, לכיוון הראש, וחולפת בדרכה על פני שבעה צמתים המוגדרים כמרכזי אנרגיה, משום שבהם נמצא ריכוז עיצבי ואנרגטי גבוה, (חמישה מרכזים נמוכים הנמצאים מתחת לצואר ושני מרכזים גבוהים הנמצאים מעל הצואר). המעבר נעשה מן האגן דרך הגב התחתון, , הבטן, הגב העליון  -ואל הכתפיים ועורף.

נקודת ההתחלה היא הרמה הנמוכה והגסה יותר, ונקודת הסיום שלה הינה הרמה הגבוהה והמזוקקת יותר. על פי היוגה מסביב לעמוד השדרה משתרגות ומסתלסלות שתי תעלות אנרגיה, האחת בעלת מטען חיובי YANG-, והשניה בעלת מטען שלילי YING-. והן מצטלבות על עמוד השדרה הנייטרלי.

באגן ובבטן –  3 מרכזים:  מין יצר, ודחפי השרדות. בחזה ובצואר – 2 מרכזי רגשות. ובראש שני מרכזי חשיבה.

כך אנו מקבלים חלוקה בסיסית לשלושה:

-שלושת המרכזים התחתונים –  דם.

-שני המרכזים האמצעיים: -רגש.

-שני המרכזים העליונים: – חשיבה.

על פי היוגים, מציירים שבעת מרכזי האנרגיה מפה למסע של התפתחות רוחנית, לקארת שחרור ופתיחת והערת התודעה; ראשיתו של המסע ברמה הנמוכה – דרך שלושת המרכזים התחתונים- דם- ותכליתו להביא- בסופו של דבר – את אנרגיית הקונדליני לראש ובכך לכבוש את הרמה הגבוהה ביותר אליה יכול האדם להגיע.

כדי לאפשר מעבר מרמה אחת לגבוהה ממנה, יש, על פי תורת היוגה, לדאוג לשיחרור חסימות שברמה הנוכחית, קודם שיטפס אדם אל המדרגה הבאה בסולם ההתפתחות הרוחני שלו.

טענה דומה השמיע פרויד, אשר גרס שאי אפשר לחיות חיים מלאים וסדירים בטרם מטפלים במרכז המכיל את האנרגיה הדחוסה ביותר -אנרגית היצר והמין. אפשר להבין זאת כך: אם מזניחים את הטיפול בחסימות ברמות הבסיס – תופענה הבעיות בשלב מאוחר יותר – ברמות של רגש, חשיבה ובתפקוד והתנהגות האישיות בכללותה. גם וילהלם רייך ואלכסנדר לואן – בשיטת הביואנרגטיקה, שמו דגש רב על כך שהביואנרגיה יכולה ליזרום דרך כל המערכת ובכך לחבר לזרימה הקוסמית, אך כל זאת רק בתנאי שהחלק התחתון ינוקה מחסימות מיניות וריגשיות.

רייך ראה צורך בניקוז סדיר של אנרגיה אל מחוץ למערכת. והחסימות מפריעות לניקוז, ומשאירות אנרגיה רבה תקועה בתוך הגוף, מה שיוצר עומס.

גורדייף ותיאוריית החוצצים (באפרס)

apart from the vanities of life, there exists a ‘something else’ which must be the aim and ideal of every more or less thinking man, and that it is only this something else which may make a man really happy and give him real values, instead of the illusory ‘goods’ with which in ordinary life he is always and in everything full.” — G. I. Gurdjieff 

“My ordinary state, my general state can be described as living on the surface. The passionate work to acquire active attention is a key to everything.”  

          — Jane Heap, a student of G. I. Gurdjieff                 

א. הדרך הרביעית: 

את הדרך הרביעית הביא למערב , או המציא, פילוסוף, מיסטיקן ומורה להקצת התודעה בשם ג’ורג’ איוונוביץ’ גורדייף.

. גורדייף היה מורה של ידע אזוטרי שכוח, אך אדם ומורה מרדני על גבול הניהליזם.

גורדייף, 1880-1949) למד פסיכולוגיה, דתות, פילוסופיה, מיסטיקה ואקולטיזם – במשך 20 שנה בבבתי ספר אזוטריים  שונים באסיה התיכונה. שם פיתח את רעיונותיו אודות הערת התודעה.

בגיל יחסית מאוחר  הגיע למוסקבה והחל ללמד את תורתו.

שיטתו של גורדייף מרוכזת בהפיכתו של האדם ליצור מודע, בעל מרכז כובד ברור ותודעה ערה ומוקצת. 

זוהי שיטה מיסטית, מבחינה זו שהיא מדברת על טרנספורמציה של כל המערכת האנושית והעברתה לפאזה גבוהה.

הפאזה הגבוהה הזו היא מה שגורדייף מכנה: התעוררות, ולשיטתו כל המערכת שלנו נמצאת בבלאגן וצריך לעשות סדר כדי להביא להתעוררות תודעתית. 

תורתו של גורדייף נסבה סביב הרעיון והתרגול של הקצה משינה תודעתית. (להרחבה של מושג זה ראה: 

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/917/515.html

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/924/645.html

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/926/797.html

במצב של התעוררות מלאה, האדם הצליח ‘לפתח’ שני ‘גופים גבוהים’, אלה מערכות גבוהות שמצויות במצב תרדמתי אצל בני האדם, והן עשויות מחומר אנרגטי גבוה ומעודן יותר מאשר הגופים הנמוכים. הגופים הנמוכים הם: הרגשות, המין, המוטוריקה, האינסטינקט והחשיבה. הוא מכנה גופים אלה: מרכזים. התודעה הערה של האדם מורכבת משני גופים חדשים: גוף מנטלי גבוה  וגוף אמוציונלי גבוה. 

גורדייף מדבר על הרבה על עבודה עצמית. הוא ממשיל את האדם למכונה מקולקלת שצריך לתקן אותה כדי שתעבוד נכון. 

לגביו, כמעט שום דבר במערכת לא עובד נכון.

ב.  BUFFERS 

במאמר זה, ברצוני להתמקד באספקט אחד מן הדברים שמאפיינים לשיטתו את התפקוד הלא נכון של המכונה, ושמו חוצצים. החוצצים הללו מקבילים במידת מה להדחקות הפסיכולוגיות. רק שהוא רואה בהם רעה חולה, ולא מכניזם שמאפשר לאדם להפחית דיסונאנס ביחס לגירויים  מערערים מן סביבה. 

גורדייף רואה את ההדחקה, כדרך שבה המערכת הפסיכולוגית של האדם, משטה בו, מדחיקה אמת לא נעימה וכך הופך האדם למגורש מן האמת של מצבו וחיים. 

באנגלית המונח חוצצים נקרא: באפרס.BUFFERS  

 הנה הגדרה של המונח:

BUFFER הוא מכניזם פסיכולוגי שמונע מן האדם לחוות את הממד המציאותי של הרגע הנתון. ומונע ממנו לראות בבירור עד כמה הוא תקוע וכלוא בסיטוציה מכאנית בה הוא פועל ללא בקרה או שליטה. 

מתוך סיפרו של רוברט ברטון: ‘זכירה עצמית’, עמ’ 282, (הוצאת גל, 2002)

מכניזם זה, גם ובעיקר, מגן על על תמונת העולם הלא ריאלית של האדם אודות המציאות האישית שלו – והוא מוזן על ידי נורמות חברתיות מחד, וסיפורים שהאדם ממציא לעצמו – מאידך. 

למעשה התרגום המילולי של המונח הוא: חוצץ, או בולם זעזועים. בלשון הפסיכולוגיה ניתן לקרוא לזה: מנגנוני הגנה. ואין ספק שלולא מגנוני הגנה, האדם היה מאבד את השפיות שלו מהר יותר (תפיסת הפסיכולוגיה הקונוונציונלית). אך יחד עם זאת מנגנוני ההגנה  מעוותים את תפיסת המציאות של האדם (תפיסתו של גורדייף). 

ועתה להרחבה של המושג הזה:  ובכן, ‘באפרס’, או בולמי זעזועים, הם מיתקנים המיועדים להקהות את הסתירות והניגודים הפנימיים. למעשה בולמי הזעזועים הם אלה המאפשרים לבני אדם לשקר כה הרבה מבלי לתפוס עצמם בשקר. ברגע שאדם מגיע לתפוס עצמו בשקר, מיד צץ בולם הזעזועים ומונע ממנו לעשות זאת. בולם זעזועים  כשמו כן הוא, הוא קיים בקרונות רכבת, ומטרתם לרסן ומתן את הזעזוע שבשני קרונות שמתנגשים זה בזה, תפקיד בולמי הזעזועים הוא הוא לרכך את המכה, או הסתירה והודות להם האדם לא חש  אותם כמעט או בכלל. למשל לאדם דעה מסוימת לגבי מה שאדם מסוים עשה אך הוא חש כלפי אותו אדם רגש חם. במקום להתמודד, הוא יוצר בולם זעזועים, שמאפשר לו לשקר ולהגיד שהכל בגן הוא שושנים. 

כך ביחסים אישיים וכך בחברה:  השקט התעשייתי שבו חיים בן המעמד הבורגני והמעמד הבינוני הוא לא שקט אמיתי, אלא שקט שנגרם בגלל התערבותם של ‘בולמי הזעזועים’.  ואלה לא מאפשרים לו לפגוש את מי שהוא באמת. ולו היה פוגש עצמו באמת היה חושב שהוא משוגע או נוכל (בגלל קיומם של הסתירות הללו, בין מה שהוא חושב למה שהוא אומר, לבין איך שהוא מתנהג וכו’). וכך אדם יכול להמשיך לשמור על ‘כבודו העצמי’ , תחושת הבטחון שלו, להיות מלא מרץ וכו’. המפגש עם עצמו ללא ה’באפרס’ היה שובר את המראה בה הוא  רואה עצמו לרסיסים. “בולמי זעזועים נוצרים לאט ובהדרגה, ‘בולמי זעזועים’ רבים מאוד נוצרים בצורה מלאכותית באמצעות ה’חינוך’. אחרים  נוצרים בהשפעתם ההיפנוטית של כל החיים מסביב. אדם מוקף אנשים החיים, מדברים, חושבים ומרגישים באמצעות ‘בולמי זעזועים’. כשהוא מחקה אותם בדעותיהם, בפעולותיהם  ובדבריהם, יוצר האדם שלא מרצון ‘בולמי זעזועים’ דומים  בתוך עצמו” (שם, עמ’ 169).

אלה הם ‘בולמי הזעזועים’, שמאפשרים לאדם להמשיך ולישון בשקט (בלשונו של אוספנסקי: “משכיבים את האדם לישון”). 

מפעם לפעם אדם פוגש זעזוע ללא באפר, וזאת מכיון שאו שהוא לא הספיק, או שהזעזוע קרה חזק מידי, ואז הוא מתעורר לרגע. “‘בולמי זעזועים’ הם מנגנונים שבאמצעותם יכול אדם להיות תמיד צודק. “בולמי זעזועים מסייעים לאדם שלא להרגיש במצפונו” (שם, עמ’ 189)

האדם הישן לא מביא את עצמו האמיתי לתמונה, הוא מאמץ תפקיד role  והתפקיד הוא אמצעי בשילובו בחברה. לאדם מספר תפקידים, והאדם כלל לא מודע למשחק שהוא משחק, שזה לא הוא אלא תפקיד. אוספנסקי אומר שחילופי התפקידים נשלטים תמיד על ידי גורמים חיצוניים, והוא לא יכול בכלל לשלוט על המעבר מתפקיד לתפקיד, כי הוא עדיין בכלל לא קיים… והסיבה מדוע הוא לא מבחין במעבר מתפקיד לתפקיד, הם ‘בולמי הזעזועים’, בעזרתם הוא לא מגלה סתירות פנימיות. וזה תהליך מכני לגמרי,. התפקידים הללו הם גם מה שמכונה כמסכות חברתיות. ונורמות חברתיות. כל אלה מפריעים לנו להתחבר אל מה שישנו ולהיות עמו בצורה חופשית וגם מודעת.

יצירת הקפיצים (‘באפרס’ בלשונו של גורדייף) – אמנם מגינים עלינו מפני השואה הבאה, אך בה בעת  רק מחלישים בסופו של דבר את המערכת הפסיכולוגית שלנו והופכים אותה (בטווח הרחוק) לבלי עמידה בשואות ואסונות. ההגנות הללו מפני אסונות באים לביטוי בצורות שונות של הכחשה והדחקה; האדם מדחיק דברים לא נעימים, דברים שהוא צריך לתקן ואז נוצר פער בין העצמי האמיתי שמלא בספקות, חרדות חסר וודאות וכ’ו ובין החזות המלומדת והמיומנות החיצונית. ואז כששואה מגיעה חלה התפרקות פנימית בכל אותם חומרים לא נעימים שהדחקנו. כי בפנים כל אותם אלמנטים לא בריאים המשיכו להחליש את המערכת מבפנים, וכשהמכה מגיעה היא מוצאת מערכת שבחוץ נראה חזקה אך בפנים, מאחורי כל ההכחשות והדחקות היא חלשה ולא מאוחדת. וזאת לעומת זאת האדם האותנטי, זה שתוכו כברו; אצלו השואה דווקא משחררת מתוכו את התוך המוצק, המלוכד, הנקי, השלם –  שיוצא החוצה כאודיסאוס הירואי, להתמודד. הגיבור.

“גורמים מוגדרים וברורים עד מאוד, מונעים מן האדם להבחין בשוני שבין תפקיד אחד לאחר או בין מסכה אחת לאחרת. גורמים אלה הינם מבנים מלאכותיים מסויימים, הנקראםי בולמי זעזועים. ‘בולמי זעזועים הוא כינוי מוצלח ביותר למנגנונים הללו. בולמי זעזועים בין קרונות רכבת מונעים התנגשויות, מחלישים את הזעזוע. הוא הדין לגבי בולמי זעוזועים בין תפקידים שונים ובין קבוצות שונות של ‘אני, או אישויות. בני אדם מסוגלים לחיות עם אישיות שונות מבלי שאחת תתנגש באחרת, וגם אם אין לאישויות אלו כל ביוטי או גילוי חיצוני, למרות זאת הן קיימות בפנים. מועיל הדבר מאוד לנסות לגלות מה הם בולמי זעזועים. נסו לגלות כיצד משקר אדם לעצמו בעזרת בולמי זעזועים. נניח כי אדם אומר, ‘אני לעולם לא מתווכח’, או אד, אם באמת משוכנע הוא עמוקות שלעולם אינו מתווכח, הוא יכול להתווכח כמה שיצרה, בלי להבחין בכך אי פעם. זהו תוצר של בולם זעוזעים. אם יש לאדם מספר מויים של בולמי זוזועים מעולםי, בטוח הוא לחלוטין מפני סתירות בלתי נעימות. בולמי הזעוזעים הינם מכניים לגמרי; בולם זעזועים משול לחפץ העשוי מעץ, הוא איננו מסתגל, אבל את תפקידו הוא ממלא היטב: הוא מונע מאדם להבחין בסתירות”.

מתוך ‘הדרך הרביעית’ מאת אוספנסקי, תרגום אריה בובר, עמ’ 56-6, הוצאת זמורה ביתן, 1993.

בולמי הזעזועים מרככים את תוצאות הזעועים והודות להם אין חשים בהם ואין מבחינים בהם. בדיוק אותם מנגנונים ניתן למצוא בתוך האדם. הם נוצרים לא בידי הטבע כי אם בידי האדם עצמו, אף כי לא מרצונו. הסיבה להופעתם היא קיומן של סתירות רבות באדם; סתירות בין דעות, רגשות, חיבות, מלים ומעשים. לו היה על אדם להרגיש במשך כל חייו את כל הסתירות הקיימות בתוכות, לא היה יכול לחיות ולפעול בשקט כפי שהוא חי ופועל עתה. הוא היה נתון בחיכוך תמידי. באי מנוחה מתמדת. אין אנו רואים עד כמה תורים זה את זה ועיונים זה לזה ה’אני’ השונים שבאישיותנו. לא היה אדם מרגיש בכל הסתירות האלה, היה רמגיש מה הוא באמת. הוא היה מרגיש שהוא משוגע. אין אדם שנעים לו להרגיש כי הוא משוגע. יתר על גן, מחשבה מעין זו נוטלת ממנו את בטחונו העצמי, מחלישה את מרצו, נוטלת ממנו את ‘כבודו העצמי’. בדרך זו או אחרת עליו להשתלט על מחשבה זו או לסלקה. עליו לשים קץ לסתירות או לחדול לראותן ולהרגיש בהן. אין אדם יכול לשים קץ לסתירות, אבל אם נוצרים בו ‘בולמי זעזועים’ ביכולתו לחדול מלהרגיש בהן והוא לא ירגיש בנגיחה הנגרמת מהתנגשות השקפות סותרות, רגשות תוקרים, מלים סותרות. 

“בולמי זעזועים’ נוצרים לאט ובהדרגה. ‘בולמי זעזועים’ רבים מאוד נוצרים בצורה מלאכותית באמצעות ה’חינוך’. אחרים נוצרים בהשפעתם ההיפנוטית של כל החיים מסביב. אדם מוקף אנשים החיים, מדברים, חושבים ומרגישים באמצעות ‘בולמי זעזועים’. כשהוא מחקה אותם בדעותיהם, בפעולתיהם ובדבריהם, יוצר האדם שלא מרצון ‘בולמי זעוזעים’ דומי בתוך עצמו. ‘בולמי זעודועים’ מקילים על חיי האדם. קשה מאוד לחיות בלי ‘בולמי זעזועים’, אך הם מונעים מן האדם את האפשרות של התפתחות פנימית. יכון שנועדו להקטין את הזעזועים. אך רק זעזועים עשויים להוליך אדם אל מחוץ למצב שבו הוא חי, כלומר להעיר אותו. ‘בולמי זעזועים’  משכיבים את האדם לישון, נותנים לו את התחושה הנעימה והשלווה שהכל יהיה טוב. שאין שום סתירות ושהוא יכול לישון במנוחה. ‘בולמי זעזועים’ הם מנגנונים שבאמצעותם יכול אדם להיות תמיד צודק. ‘בולמי זעזועים’ מסייעם לאדם שלא למרגיש במצפונו“. 

אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא. עמ’ 168-9 שוקן 1979

We must destroy our buffers. Children have none; therefore we must become like little children. 

גורדייף

הצופה

חלק א’: הצופה והעולם

אחד מן הנושאים החשובים ביותר עבור אדם המתחיל, או מנסה, לצעוד בדרך של הערת התודעה, הוא עניין הצופה. 

ניתן להתחיל ולהתחבר לנושא דרך אזכור של הצופה כפי שהוא מופיע בתיאוריית הקוואנטים. עם זאת אין ספק שעצם האזכור כאן, עושה עיוות לא קטן לנושא הצופה מנקודת מבט מדעית. אך, אני מניח כי עיוות כזה יכול להיות לגיטימי, כמטאפורה, אם משתמשים בה כדי לשרת מטרות של הערת התודעה. 

על-פי תורת הקוואנטים, חלקיקים תת-אטומיים מתאפיינים בקיום כפול, המושפע מנוכחותו של “צופה”, שמבחין באלקטרונים. 

ההסתברות שאלקטרון שיוצא מנקודה אחת יגיע לנקודה שנייה תלויה בשאלה, האם מישהו צפה בו בדרכו, או מדד אותו בכל דרך אחרת. הצופה, על-פי אחד מעקרונותיה היותר ידועים של תורת הקוואנטים, משנה את התוצאה.

מסתבר שנוכחות הצופה משנה את תוצאות הבדיקה. למשל ההתאבכות (המעידה על מעבר הגלים בשני הפתחים שבמחסום בעת ובעונה אחת) יכולה להתחולל רק כאשר אין צופים במערכת בשעת פעולתה. כאשר מציבים במערכת “צופה” שמבחין באלקטרונים שעוברים באחד מהפתחים, משתנה התמונה לחלוטין: אם ידוע שהחלקיק עבר בפתח אחד, הרי ברור שהוא לא עבר בפתח השני, כך שלא קיימים שני גלים ולא מתקיימת התאבכות. במקרה כזה, האלקטרונים יצטברו מאחורי שני הפתחים שדרכם עברו אל צדו האחר של המחסום. כך משפיע הצופה על המציאות שהוא צופה בה.

כשה”צופה” הופעל, לא התקיימה התאבכות, וכאשר ה”צופה” לא פעל, התקיימה התאבכות. כאשר שונתה רגישות הצופה, דבר ששינה גם את מידת יכולתו לצפות בדייקנות בגלי האלקטרונים העוברים בחרכי המחסום, נרשם מעבר רציף מהתנהגות גלית להתנהגות חלקיקית.

הריסת ההתאבכות והופעתה מחדש היא הדגמה בסיסית של השפעת הצופה על התוצאה. 

עד כאן, לגבי הצופה בתיאורית הקוואנטים. אז בעצם מה נאמר שם? ובכן, נאמר שהצופה משפיע בנוכחותו על הניסוי. 

כאן נגמרת האנלוגיה ומתחיל הפיתוח החופשי שלה לצרכי המאמר שעוסק בנושא הרחב של הערת התודעה. 

אז מה נאמר כאן? ישנן תופעות בעולם, בטבע. והן יכולות להיות בעלות חיות מוגברת, או נמוכה. במצב רדום או ער. ומה אחד הדברים שמשפיעים על המצב הער או רדום של אותה תופעה או התרחשות? עצם העובדה שמישהו צופה בה, מעניקה לה סוג של אנרגיה שגורמת לה לפרוח ולשגשג. 

בפסיכולוגיה חברתית ידועה התופעה, שאנשים שעושים עבודה בחדר לבד, אם אנשים אחרים נוכחים, עובדים מהר יותר וקשה יותר בנוכחות אנשים אחרים. כלומר נוכחות האחר ממריצה אותנו. 

כשאדם מצוי לבד, הוא שוקע כמו תפיחה שהוצאה מן התנור, כולנו זקוקים למישהו שיביט בנו שיראה לנו שכדאי להתאמץ. זה נכון לגבי בני אדם ולגבי תופעות, כי המביט מעניק אנרגיה ומוטיבציה לזה שהוא מביט בו. הצופה הוא זה שמצליח לגרום לתופעה להיות דינאמית ובעלת חיות פנימית.

ניסוי בתופעה ללא צופה, מביא לנו אותה באופן סטרילי. החיים של משהו מתרחשים בעיקר כשיש מישהו שצופה בהם, ואז הם עולים לפני השטח. 

לפי הגיון זה, שושנה בטבע הפראי ושושנה שבני אדם מביטים בה, תהיה שונה. יתרחשו בה תהליכים שונים. 

עד כאן זה לכאורה פשוט, אבל כאן זה מתחיל להסתבך. כי מסתבר, שזה נכון, אבל לא עם כל צופה. דהיינו, לא כל צופה מצליח לגרום לתופעה לצמיחה פנימית. רק צופה שאינו מעורב במה שהוא צופה. צופה מעורב מעוות את שהוא רואה, הוא מרשה לעצמו ללכת לאיבוד בתוך זה שהוא אמור לצפות בו. הוא מסוגל להשפיע באופן אובייקטיבי רק בתנאי שהוא לא מעורב ומזדהה. דהיינו אם הוא מעורב או מזדהה, אז הוא הולך לאיבוד בתוך זה שהוא צופה בו. ואז הוא פוסק מלהיות צופה, והופך לחלק מן התהליך. ואז הוא מזדהה, הוא מוותר על יכולת להשפיע, כי השפעה היא רק בתנאי שהצופה נותר מחוץ למה שקורה. ברגע שהוא הולך בו לאיבוד, וככל שהוא הולך בו לאיבוד – כך הולכת השפעתו וקטנה. 

וכדי שהוא לא ילך לאיבוד בתוך מה שקורה, הוא זקוק לתודעה עצמאית. (או לפחות לייצוג שלה בממלכת הפסיכולוגיה שלו). 

מעניין לציין, בהקשר זה, כי עניין תודעתו של המתבונן כמשפיעה על האובייקט, זכתה לפיתוח נוסף אצל פיזיקאי קוואנטים זוכה פרס נובל לפיזיקה – יוג’ין ויגנר (Wigner). הוא טען כי לא כל צופה משפיע על התופעה בה הוא מתבונן, וכי תופעת השינוי תלויה בקיומו של צופה בעל תודעה. לדבריו, כל עוד הצופה בתופעה כלשהי הוא יצור חי שאינו בעל תודעה, הרי שלא חל בה כל שינוי. אולם כאשר צופה בעל תודעה מביט – אז חל שינוי ברור. 

כלומר זו לא נוכחות של יצור חי שמשפיעה על זה שבו הוא מתבונן, אלא תודעתו. כלומר אפשר להגיד, כי השפעתו של אדם על הקורה סביבו ואיתו עומדת ביחס הפוך למידת ההזדהות והמעורבות הרגשית שלו. ככל שזו נמוכה יותר, כך הנוכחות שלו יותר אפקטיבית. 

עד כאן לגבי השפעתו של הצופה על העולם, אבל מה בקשר לחייו הפנימיים של הצופה הלא מעורב? איזה מן חיים פנימיים יהיו לו?

חלק ב’, הצופה וחייו 

אם כן, הצופה הוא קיום של ישות לא מעורבת שמצויה גם בתוך מה שקורה, כפי שהיא מצויה מחוצה לו. הויתור על תכונה כפולה זו לטובת הזדהות מלאה, יוצר ‘נונאנטיטי’, אדם שמוותר על עצמאות תמורת תחושה של שייכות והגנה אוטומטית שמגיעה מיד כשיחיד מצטרף והולך לאיבוד בגוף גדול.

ככל שהנוכחות והאפקטיביות של אדם גדולים וחזקים יותר, כך אישיות חייבת להיות מורכבת מחלקים יותר גדולים של עצמיות צופה וחלקים יותר קטנים של אגו מעורב. 

ככל שאדם פחות מעורב במה קורה לו וסביבו כך הוא יותר קיים. וזאת מכיוון שאי ההליכה לאיבוד במה שקורה לו – נותנת לו חלל חופשי בתוכו הוא יכול להיות. 

לחיות דרך הצופה ולא דרך אני מעורב ומזדהה, זה לחיות ברכות, זה לצוף דרך החיים. שונה מאוד מן הדרך המקובלת, של היאחזות בהם מתוך רצון להיבלע. האדם המזדהה חי בתחושת לחץ וחירום פנימיים, כי כל רגע משהו בחוץ יכול לסכן או להזניק את חייו לכאן או לכאן. כך שהאדם המזדהה נתון בידי כל שקורה סביבו, והינו חסר שקט פנימי. וזאת בניגוד לאדם בעל גבולות אני מוגדרים. גבולות כאלה מעניקים לו אפשרות לראות את מה שקורה בפנוראמה רחבה ולא במקטעים. 

היכולת לצפות באופן לא מעורב, קשורה לא רק לגבולות אני מוגדרים היטב, אלא גם לקיום של חלל פנימי. חלל מתוכו ניתן לצפות בה שקורה. צפייה מתוך היות מעורב במשהו מסוים, כבר גורמת לו לסטיית תקן וסובייקטיביות. הצופה האמיתי צופה מתוך ריק, מתוך אין, מתוך חלל. אך אנשים בורחים מן האפשרות של יצירת חלל פנימי. והסיבה לכך היא החרדה שהחלל הזה יבלע אותם. אך הם אינם מודעים לחופש שחלל זה צופן בחובו. 

הדרך להיות – זה להיות מחוץ למה שקורה ולא בתוכו. להיות בתוך, להיות חלק ממשהו, זה לאבד את הגדרת הזהות העצמית.

מצב הוויה פנימית שכזה, בהכרח מוביל את האדם למצב של חוסר ידיעה באשר למה קורה לו. למשל, כשהוא חווה שינוי במצב הרוח שלו, או אם דעתו משתנה, הוא לא יודע שזה קרה לו, ואם הוא יודע, אין לו מושג מה הסיבה. ואכן, בדרך כלל דברים קורים לנו ולנו אין מושג שהם בכלל קרו, ואם משהו מסב את תשומת ליבנו לכך ואנו נדרשים לתת הסבר, אנו נמצא תירוץ, או סיבה טכנית, שתתן לנו תחושה שאנו יודעים ועוקבים אחר מה שקורה. 

המצב הזה של חוסר מודעות ומעקב אחר מה שקורה לנו בחיינו הפנימיים ידוע בשם: ‘שינה תודעתית’, והוא מאפיין את רמת התודעה הקיימת. 

הצופה הוא סוג של ייצוג מכאני של רמת תודעה גבוהה, כפי שהיא מופיעה ברמת תודעה נמוכה. כלומר האדם ישן תודעתית, אבל יש בתוכו מערכות מתוכנתות שאמורות לספק לו מודעות באשר למה שקורה לו. והמערכות האלה נקראות בשם: ‘הצופה’. 

אדם בעל רמת תודעה גבוהה, או תודעה מוקצת, או ערה, לא זקוק לצופה. כי הוא כבר שם. למה הדבר דומה? אם אדם רוצה לדעת מה קורה בבית השכן, הוא יכול לבקר שם, או להסתכל מביתו אל הבית השכן. אך אם אין הוא יכול להגיע לשם, או אם אין לו שדה ראייה שכולל בתוכו את הבית השכן, הוא צריך מישהו, או מערכת שתוכל לצפות על הבית ולספק לו מידע. אותו מישהו אחר, או אותה מערכת היא הצופה. אדם בעל תודעה ערה, מכסה בתודעתו את מירב האספקטים שפוגשים חייו. תודעתו רחבה, ומגיעה לכל מקום, כמו גז שמתפשט וממלא את כל מרחב החדר. אדם בעל תודעה רדומה, הוא כמו מוצק, שלא מגיע מעבר לחלל אותו הוא תופס, אין לו יכולת התפשטות וכיסוי, ואז אם הוא רוצה לדעת מה קורה – הוא זקוק למישהו או משהו שיעשו את העבודה עבורו. ושוב, אותו מישהו או משהו, נקראים: ‘הצופה’. 

היכולת לדעת מה קורה מעבר למה שאתה קולט בכלי הקליטה הקונוונציונליים, נקראת: אינטליגנציה. אינטליגנציה היא התפשטות של המודעות אל מעבר מה שידוע בכלי הקליטה הרגילים. היכולת לצפות מעבר למחסומים והמגבלות של תודעתנו. 

אדם בעל תודעה צרה ורדומה, זקוק לאינטליגנציה, דהיינו לצופה פעיל. אך אדם בעל תודעה ערה ורחבה, לא זקוק לאינטליגנציה, כי הוא מסוגל להגיע בתודעתו אל מחוזות המצויים מחוץ לתחום הקליטה והתפיסה של האדם בעל התודעה הלא מפותחת. 

כלומר אדם בעל תודעה ערה לא זקוק לאינטליגנציה, כי הוא כבר שם. 

גבריאל רעם

21.8.2006

תוספת מאוחרת:

הצופה כל הזמן נותן דו”ח, רק שהדו”ח במבט אחורנית הוא הרמה הנמוכה בשלושת הרמות של הצופה. הרמה הראשונה היא רמת הארכיטקט, הרמה השניה היא דיווח אמת בזמן אמיתי, והרמה השלישית, היא של מבט אחורנית והפקת לקחים. אם יש את הראשון במלואו, ובאמת, אז השניים האחרים, כמעט חסרי עבודה. אם הארכיטקט לא קיים, או רק עושה עבודה חלולה, אז המשקל עובר לשני, ואם הוא לא מצליח בזמן אמת לזהות מה באמת קורה, אז זה עובר לצופה שמנסה להפיק ידיעה מן החוויה. 

אבל מוטב צופה ברמה שלישית, מחוסר צופה בכלל. ועל כן, אני מברך אותך, כי זו התחלה, רק מזכיר לך שהשלב הבא, הוא אמנם עדיין להמשיך עם הצופה אחורנית, אבל לשלב יותר ויותר קול שמסקר מה קורה בזמן אמת, וכמובן להכשיר ארכיטקט חכם ולא רק ארכיטקט שמעביר תסריטים אפשריים.

Reetesh Ghosh

Birth of A Sail Boat

……………………. 

Gently flooding in a tide,

Between wakefulness and sleep,

Where sleep is;

But the stillness of placid waters;

Wakefulness, like sudden ripples,

Etched across its surface.

Eyes opening slowly, blinking,

Unknowing to what they shut to,

Unaware of what is to light,

Blinded in the sudden flash,

Of a million sparks dancing in silence,

The senses seized in this newness.

With the harness broken to;

This surge of a luminescent mass,

The senses flooded in a deluge,

So pure and …so exhilirating …

The Being, light and innocent,

As though rocking in a Sail Boat

The sea like a flood of molten silver,

Is a shiny mirror,

With so many worlds to reflect back,

Looking for an anchor to drop,

To listen…to absorb,

Stop…!

Oh! Sail Boat… stop … please…

Look! So many tales vanishing,

Like… dreams into some netherworld,

A wail crackles to life,

A stream of tears…

Salt to salt and water-to-water.

Alas, there isn’t an anchor,

With each breath,

Breathing life into the sails,

The sails rustling … nostalgic,

The mirror-like-sea is infinite,

Or so it seems.

Is it?

Reetesh Ghosh

“תחילת החיים בלידה, מבשרת את סיומם –במוות,

לידה (נוספת) באמצע החיים מבשרת את תחילתם – בחיים”.

ג. בן יהודה. 14.8.2004

“ויען ישוע ויאמר אליו אמן אמן אני אומר לך אם לא יולד איש מלמעלה לא יוכל לראות את מלכות האלוהים” 

הברית החדשה. ג’3.

“הנולד מן הבשר בשר הוא והנולד מן הרוח רוח הוא”

שם. ג’6

http://www.amenamen.nl/drasha1-1.htm

***

חלק א’: מיניות והולדה

בטבע, השיא והמטרה של כל יצור חי – היא ההפריה, הולדה והמשכיות של המין. כל היצורים החיים אמורים לייצר תוצרת, והתוצרת היא וולד.

ואז, בדרך כלל לאחר כמה שנות שיא של פוריות מינית וירידה באיכות הזרעונים והביציות – היצור החי מתחיל לנבול; מתחילה ירידה הדרגתית בחסינות ובבריאות של הגוף והמערכת, עד לכליה מוחלטת. כלומר הטבע רוצה מאיתנו מהדורה טריה וחדשה של עצמנו, ומשעברנו את גיל הייצור, אין לו עוד צורך בנו והוא מתחיל להתפטר מאיתנו. 

אך במהלך גיל הפוריות, היחס אלינו הוא כמו אל כל עובד במפעל יצרני: מעודדים אותו לייצר ולייצר עוד, וזאת עושים על ידי תמריצים, והתמריצים לעידוד הילודה הם בדמות פיתויים ותגמולים מיניים.

בעלי החיים מקיימים יחסי מין מתוך דחף, וכשהדחף חולף, הם לא ממשיכים עוד לקיים יחסי מין. לא כך אצל בני האדם, אנחנו זיהינו את מרכיב ההנאה והתענוג בקיום יחסי מין, ומשתדלים להעצים אותו. ובעיקר משתדלים לקיים יחסי מין עם אובייקטבים מגרים וחושניים.

כלומר, קיום יחסי מין, איבד אצל בני האדם את משמעותו המקורית (הולדה ביולוגית והמשכת המין האנושי), והפך למטרה בפני עצמו. והמטרה היא הנאה ותענוג. 

ואנו עושים זאת (מעצימים את מרכיבי ההנאה על חשבון הסיבה המקורית) – לא רק במין, אלא גם בפעילויות ייצריות אחרות, כגון אכילה; במקור, ההנאה מן האכילה הייתה תוצר לוואי מזרז, כדי להניע אותנו לאכול, כדי שנשרוד. אך אנו מוציאים מן המזון את המרכיבים התזונתיים, שמסבים לנו פחות הנאה, ומוסיפים לו מרכיבים שמעצימים את ההנאה מן האכילה: תבלינים, ריחות, טעמים, וכו’. ואז הבעיה היחידה הנותרת, היא ההשמנה. גם במין ההפרזה בתענוג החושי עולה לנו. אם במזון זו השמנה, הרי בקיום יחסי מין, אלה צאצאים שלא במיוחד חפצנו בבואם. ואם להשמנה אין פתרון, הרי שלענין הצאצאים יש גם יש. הגלולה והקונדום פותרים אותנו מלשאת באחריות על מה שהבריאה והטבע רצו מאיתנו. 

כך שעתה, שום דבר (כמעט) לא מפריע לנו לשים את המין במקום המרכזי במסכת ההנאה שהאדם מחפש בחייו. 

הקריטוריון העיקרי, אם לא היחידי, בבחירת פרטנר למין, בפרט, ולמערכת יחסים, בכלל –הוא ההנאה: עד כמה יוכל הפרטנר להעניק לנו כיף ותענוג. (והבחירה מתבצעת כמובן לפי הטעם והסגנון האישי של הבוחר). 

וכך, הופך האמצעי (מין) – למטרה (תענוג). והמטרה המקורית: הולדה- נזנחה והיא קיימת כחובה חברתית, אותה ממלאים בדרך כלל, לקראת סוף שנות העשרים, לאחר שקובעת התענוג של שנות העשרים, נלגמה עד כמה שאפשר. 

קיום יחסי מין הנה פעילות צרכנית, בעוד שלידה הנה פעילות יצירתית. 

והשאלה היא האם באנו לכאן כדי לצרוך או ליצור? ובכן מנקודת מבט גבוהה, באנו כדי ליצור, אך כדי ליצור יש לצרוך. הצרכנות היא אמצעי והמטרה היא יצירה. אך אם הפרמידה הזו מתהפכת, (כמו אצל בני האדם ביחס ליצרים של אכילה ומיניות) הרי שהאמצעי (תענוג) הפך למטרה ואז הצרכנות ‘רוכבת’ מעל ליצירתיות. וזה אומר שהכוחות היצירתיים באדם משרתים את הכוחות הצרכניים, אלה שהיו אמורים מלכתחילה להיות שכבה תומכת לכוחות היצירתיים. 

עד כאן לגבי הדומה והשונה, בינינו לבין בעלי החיים: כולנו נדונים לחיות כדי להפיק תוצרת, אך בני האדם משתמשים במכאניזם (הנאה מינית) של ההולדה, כדי להפוך אותו לעיקר. 

חלק ב’: מאקזיסטנציאליזם לתודעה. 

ומדוע בכלל זה קורה? מדוע אנו מבודדים את אלמנט ההנאה וממליכים אותו על היתר? ובכן זה קורה בגלל שיש לנו מודעות (חלקית אמנם), בעזרתה אנו יכולים לכוון את המערכת ולהעדיף חלק אחד על פני חלק אחר. וזה ההבדל בינינו לבין בעלי חיים, יש לנו מודעות. אך זו מודעות מכאנית, סלקטיבית. אנו מעדיפים להיות מודעים לחלק של ההנאה בחיינו ומתעלמים מן העובדה כי בעצם אנו חיים כדי להוליד ואז להעלם. דבר זה קשה לתפיסה ועיכול. ואם האדם לא מוותר על מודעות יותר מלאה והוא מתמודד עם התפיסה הזו של המכאניות האוטמטית של חיים לשם ייצור חיים ואחר כך העלמות – הוא חווה יאוש אקזיסטנציאלי. מצב של אבסורד קיומי, עליו הפליאו לכתוב, קירקגור, סארטר וקאמי. 

החיים בצל המוות ובהעדר משמעות מעבר להולדה ביולוגית- הינם אבסורד, אקט חסר פשר, מתסכל, מטיל אימה. 

ניתן להתעלם מכך, כפי שעושים הרוב רוב הזמן, או להפנות כלפי מצב זה את מודעותנו. אך דבר זה רק מוביל ליאוש ודכאון. אלא אם כן אנו מבינים כי אכן אנו נולדים כדי למחזר עצמנו ברמה אחת, אך זאת, כדי לייצר ולהוליד עצמנו ברמה אחרת. ואז יש משמעות קיומית ללופ הזה. 

כלומר, אנו בני האדם, היינו אמורים ליצור ולהפיק תוצרת פעמיים; פעם ברמה הביולוגית ופעם ברמה התודעתית. 

וההבדל בין הולדה ברמה תודעתית להולדה ברמה הביולוגית, טמון בעובדה שברמה התודעתית איננו ממחזרים את מה שקיים, אלא יוצרים משהו חדש שלא היה קודם. 

אך הדבר אינו פשוט וקל כלל ועיקר. כי אם ברמה הביולוגית אקט ההולדה מסב לנו הנאה. ויש לנו מוטיבציה לעשות זאת שוב ושוב, הרי שברמה התודעתית, תהליך ההולדה מסב לנו בעיקר אי נחת וקושי. 

וכך, גם אלו שמנסים, בדרך כלשהי, את האופציה התודעתית, מתייאשים כעבור זמן וחוזרים למסלול של שכפול עצמי ביולוגי, וחיים החוזרים על עצמם עד להעלמות. 

ניתן להגיד שכל הבריאה היא מעין פס יצור בצורה של פרמידה. כשבתחתית קיימים צמחים שמזינים בעלי חיים ובעלי חיים וצמחים המזינים בני אדם. כולם מולידים את עצמם, וזאת כדי שאלה שמצויים מעליהם בפרמידה יוכלו להוליד את עצמם, כדי שאלה בראש הפרמידה (בני האדם), יוכלו להוליד את תודעתם. 

להוליד את התודעה נקרא: מטאנויה metanoia

פרטים נוספים: 

http://en.wiktionary.org/wiki/Metanoia

לבעלי החיים אין בעיה עם מותם, הם חיים את הרגע, ואז מתים. אין הם יודעים שהם הולכים למות, הם יודעים שהם מצויים בסכנת פציעה, אך אין תופסים את רעיון העלמותם. כדי להבין זאת יש צורך במודעות (לא תודעה, אלא מודעות. המודעות היא אחת מן הפעולות ששייכות לעולם התודעה, והיא יכולה לשכון ברמות שונות של אנימציה ופעילות גם ללא קיום של גוף תודעתי הומגני). בעלי החיים חיים חיים מכאניים לגמרי, בלי מודעות, ואם יש להם כזו, זו מודעות השרדותית. אך לבני האדם ישנה אפשרות למודעות עצמית ואובייקטיבית (שני אלה יכולים להתרחש רק כחלק מגוף תודעה עצמאי) . האדם מודע מספיק כדי לדעת שהוא עומד למות, אך הוא אינו מודע לכך שהמודעות הזו יכולה להיות התחלתו, או חלק, מיצור חדש: התודעה. 

צויידנו במודעות התחלתית עמה נוכל לתפוס את חוסר התכלית של חיים מחזוריים, הממחזרים את אותה התבנית, ללא יצירה של חיים חדשים מתוך החיים המחזוריים. במקום זאת אנו משתמשים במודעות שלנו כדי להעצים את אפקט ההנאה, הבידור והאושר בחיינו. אנו מודעים לדברים הנעימים בחיינו, אך מודעותנו די נעלמת כשזה בא לדברים הלא נעימים בחיינו. להפך, אנו משתמשים במודעותנו החלקית כדי להדחיק את אותו הדבר המסב לנו חרדה או אימה, כמו המוות למשל. דווקא בקשר למוות המודעות שלנו נעלמת… וזה סידור מאוד נוח; אנו מודעים לכל מה שינעים את חיינו בסרט הנע הסתמי הזה שמסתיים בכלום. אך בוחרים לא להיות מודעים לכך שלכל התענוג הזה אין שחר, שעוד מעט נחלש, נתפורר ונעלם, לנצח. (כלומר, בעזרת המודעות שלנו אנו גם יכולים לבחור למה אנו מודעים ולמה לא…).

ובהעדר משמעות קיומית, מוטיב ההנאה סותר את קיום המוות, ואחד מהם צריך להתבטל מפני האחר. 

ואם מוטיב ההנאה מתבטל, ונותר המוות- אזי נותרה רק משמעות מתוך שתי משמעויות אפשריות: יאוש אקזיסטנציאלי או חיפוש אחר דרך להולדת התודעה, יצירה של משהו מתוך החיים. משהו שלא היה קיים קודם. 

חלק ג’: לידת התודעה

“הנולדים פעמיים סבורים כי תודעת החיים ישרת הקו של אלה שלא זכו אלא ללידה אחת, אינה בעצם בבחינת דת, אלא ‘מוסריות גרידא’.”

ויליאם ג’ימס

כפי שהיצור הביולוגי (בעלי חיים) נולד עם, ומפתח באופן אוטומטי, את המערכות הפוטנציאליות לקיום יחסי מין והולדה – כך אצל בני האדם קיימת המערכת הפוטנציאלית ליצירת והולדת התודעה, אך, שלא כמו במערכת הביולוגית, זו לא מתפתחת באופן אוטומטי. היא נשארת לרוב כפוטנציאל לא מנוצל. מערכת שלא בשימוש. אפשרות לוולד שלא נולד. 

אז איך נוצרת הולדה ברמה התודעתית? 

ובכן כל הולדה מתרחשת על ידי איחוד של המרכיב הזיכרי עם המרכיב הניקבי: 

1 בלידה הראשונה היסוד הזיכרי הוא הפעיל ואילו היסוד הניקבי סביל ויוצר את הרך הנולד.

2 בלידה השניה היסוד הנקבי הוא הפעיל והיסוד הזיכרי – סביל. היא המפרה והוא המופרה. 

1 בלידה הראשונה הרך הנולד, נולד דרך האישה.

2 בלידה השניה הרך הנולד נולד דרך האספקט הגברי. 

1בפעם הראשונה הההפריה היא על ידי איחוד של אב אם. 

2 בפעם השניה ההפריה היא על ידי איחוד של הנפש והתודעה.

1הלידה בפעם ראשונה באה לידי ביצוע על ידי שניים (גבר ואישה) ומתוך האחת (אישה). 

2הלידה בפעם השניה מתרחשת על ידי האחד (האדם, כאינדווידואל) ומתוך השניים (הנפש והתודעה). 

1 בלידה הראשונה המרכיב הזיכרי נע ונוסע כלפי המרכיב הנקבי, כדי להפרותו. 

2 בלידה השניה זה היסוד הניקבי שנע או נוסע לקראת היסוד הזיכרי. 

כאמור, בהולדה ביולוגית המרכיב הזיכרי הוא הגבר והמרכיב הנשי היא האישה. 

בהולדה התודעתית מדובר על מרכיבים הזיכריים והנקביים קיימים בתוך האדם עצמו. ניתן לקרא להם אנימוס ואנימה, כמו שהציע יונג, או נפש (מרכיב נקבי) ותודעה (מרכיב זיכרי). 

וההזדווגות של המרכיב הזכרי והנקבי באדם יכולים להוליד אני אמיתי ופרמננטי.

רעיון זה נתפס כרעיון עיוועים בעיני אלה הרואים את האדם, כמות שהוא, כפיסגת הטבע. דהיינו, היצור שהטבע פיתח בו כושרות ויכולות מעבר למה שפותח בבעלי חיים. התפיסה הקיימת והרווחת גורסת כי מה שהיה בנו כפוטנציאל, פותח והגיע לשיא באדם בעל התבונה והשכל ועתה עליו לתת לזה ביטוי במדע, אמנות, וכו’ ולארגן זאת ביצירת חוקי חברה נאורים וכו’. 

אך לא כך בתפיסה הישנה-חדשה של הטרנספורמציה, היא טוענת שהאדם האמיתי עדיין לא נולד וכי האדם כמות שהוא הוא אך סקיצה לאפשרות של היותו… (הרחבה של רעיון זה, בספרו של אוספנסקי: “5 הרצאות אודות הפסיכולוגיה אודות התפתחותו האפשרית של האדם”, הוצאת גל. 1995, תרגום: פרופ’ שלמה הוגו ברגמן).

וזו אפשרות שלא באה עד כה לידי מימוש, בין היתר בגלל שהאדם חושב שהוא כבר כפי שהוא אמור להיות. כפי שנמר הוא נמר והגיע לתחנה הסופית של היותו נמר, כך גם האדם. ואילו התפיסה הרדיקלית הזו טוענת כי זו אך סקיצה. וכי כפי שיש הבדל בין סקיצה לבין הציור הסופי, כך גם קיים הבדל בין האדם כמות שהוא כיום, ובין מה שהוא אמור ויכול להיות. זה כמו לקחת סקיצה לשים סביבה מסגרת, לחפש גלריה, יחצ”ן, משווק וכו’. מתוך משוכנעות כי הסקיצה היא הציור. 

כך חי הרוב, לא רק היום, תמיד; מתייחס לרישום כאילו הוא כבר הציור עצמו. אך עם זאת, מאז ומתמיד היו קיימות קבוצות, אנשים, תנועות, – שגרסו כי האדם כמות שהוא, אפילו אינו סקיצה, אלא רק חומר גלם, שממנו ניתן, אולי, לעבד ציור או פסל. 

רעיון זה מצוי כמעט בכל זרם מיסטי של דת גדולה, בין אם זה בקבלה, סופיזם, זן. או זרמים ותנועות כגון הדרך הרביעית, האלכימיה ועוד. כל אחת מהן מביאה את הרעיון דרך אנאלוגיה משלה. ניתן להתייחס לרעיון זה בשלל של מטאפורות ודימויים.

הראשון בהם הוא אכן המטאמורפוזה שבין חומר הגלם (בד, מברשת, צבעים ורעיון במוחו של האמן) ובין הציור הסופי.

וניתן להתייחס לזה באנאלוגיה של זרע וצמח. (האדם, כמו שאנו מכירים אותו, הוא לא פרי, אלא זרע. שיכול להצמיח את שגלום בו). האדם שאנו פוגשים אינו צמח האדם, אלא שורש או פקעת האדם. הצמח צריך עוד לבקוע מן הגלעין. 

או דרך רעיון הצרכנות והיצירה: בסופו של דבר אפשר לצרוך את החיים (לידה פיסית אחת), או ליצור אותם (לידה פעם שניה). החיים האמיתיים הם החיים שניתן ליצור. ולא החיים שניתן לצרוך. האדם צריך ליצר את עצמו מתוך חמרי הגלם של אישיותו. 

החיים כפי שאנו פוגשים אותם אינם חיים ראויים לחיותם, הם חומר גם בסיסי מתוכו ניתןליצור את החיים. וכך האדם; האדם כפי שאנו מפוגשים אותו הנו המלצה או סקיצה, לאדם שהוא היה יכול וצריך להיות. את האדם אמיתי יש להוליד לא יש מאין, כמו בלידה הביולגית, אלא יש מחומר גלם, חומר גלם רדום, מוקפא

האלכימיה, מביאה את האנלוגיה של הפיכת מתכות פשוטות לאצילות.

בקבלה המטאפורה היא של קליפות וניצוץ הטמון בהן.

בסופיזם משתמשים בדימוי של הלב. בזן הדימוי הוא בספירת הצלילים, להגיע לדממה פנימית והשקטת התודעה. 

ובדרך הרביעית הדימוי של השינה וההתעוררות ממנה, בספרו “חיפוש אחר המופלא”. מוזכר המונח הזה, כפי שמלמד אותו גורדייף, המדבר על כך ש”על מנת להיוולד מחדש יש למות ועל מנת למות יש להתעורר…”.

לכל אחת מן האנלוגיות למעלה, המטאפורה שלה, אך הבסיס אותו הבסיס: מי שצריך להיות, עדיין לא נולד. 

עד כאן לגבי האנלוגיות. אך אחד הדברים החמורים והנוראים בלהיות חי, הוא עניין המוות. ואין שאלה או סוגיה חשובה או מהותית ממנה. קיומו שולל את טעם החיים, חיים שמובילים לאי היותם. יש דרך לעקוף בעיה קריטית זו, על ידי רעיון החיים של אחר המוות. (שהרי אם יש חיים לאחר המוות, זה מגמד את חשיבות המוות). 

אך אך נתייחס לעניין החיים לאחר המוות כאפשרות עם וודאות מוטלת בספק (שהרי אין דרך ריאלית אחרת להתייחס אליו) אנו פוגשים בעיה לא פחות חמורה, וזו לא אם יש חיים לאחר המוות אלא האם יש חיים לפניו. 

ולמה הכוונה? ב ‘האם יש חיים לפני המוות’? ובכן בפשטות, האם למה שהאדם חי לפני המוות, ניתן לקרוא בשם חיים, או רק קיום? 

באנלוגיה, מעט גסה, ניקח את מכשיר הטלויזיה: או שהוא קיים בדירתנו או לא, אך גם אם הוא קיים עדיין זה לא אומר שהוא עובד, כלומר שהוא ‘חי’, רק אם מדליקים אותו והוא משדר תכניות טלויזיה, אפשר להגיד שהוא ‘חי’. לחיות, משמע – להיות טעון בתוכן פנימי ואנרגיה. 

הטענה של גישת הטרנספורמציה: שלא כל מי שקיים גם חי. דהיינו, לא די להיות קיים בכדי לחיות. 

ובאנלוגיה אחרת, מנגנון הראיה. עצם העובדה שיש לנו עיניים אינה אומרת שאנו רואים. לא די לפקוח את העיניים כדי לראות. כשפוקחים עיניים, עדיין לא רואים, קודם כל מסתכלים. אך ניתן להסתכל על משהו מבלי לראות אותו. מה שנקרא: מבט סתמי )כללי ושטחי). כדי לראות אותו צריך קודם כל להביט עליו, ועליו בלבד, (מיקוד), ואחר כך להתבונן בו, לסקור אותו, להביט בו בראיה פרשנית (להעמיק(. ורק אז רואים. כלומר ראייה אינה ניתנת מעצם הפעלה מכאנית של מכשיר הראייה – העין. 

ישנה הראיה הסתמית, שרואה את פני השטח, ויש מה שחבוי בתוך מה שפוגשות עינינו, ורק אם מגנון הראיה מצליח לפצח את המישור הסמוי, מגנון הראיה באמת יצא מן הכוח אל הפועל. 

וכך גם חיינו; לא די להפעיל אותם מכאנית – כדי להיות. יש צורך בהפעלה של של תשומת לב פנימית כדי שהחיים יתרחשו במלוא הוויתם. 

ויש קשר הדוק בין חיים ברמה מכאנית, ובין גירויים. ככל שאדם חי חיים יותר מכאניים הוא זקוק ליותר גירויים – כדי לחוש שהוא חי. דבר דומה קורה למנגנון הראיה; בשלב המכאני של ההסתכלות, העין זקוקה לגירויים חזקים כדי שלא תשקע לאפטיה. ואז כגודל עוצמת הגירוי תבוא האינטנסיביות של הפעלה מגנון הראיה. העין, ברמה זו, תלויה בעוצמת ותכיפות הגירוי (צבעים חזקים, צורות בוטות, היבהובים תכופים וכו’). אך ברמה הגבוהה של מנגנון הראיה אין צורך בגירויים, מה שטמון בתוך מה שרואים – הוא מה שמפעיל את מנגנון הראיה, ולא הגירוי. 

וכך גם בחיים; הלידה מחדש, מבטלת את הצורך בגירויים, ופותחת את הדרך למה שטמון בתוך מה שאנו פוגשים. 

אנחנו נולדים כדי לחיות. אך אלה חיים ברמה המכאנית. אנו אמורים להיוולד פעם שניה – כדי להיות, כדי להיות נוכחים במלא הוויתנו. ההבדל בין לחיות ולהיות, נעוץ בהבדל שבין הרמה המכאנית לדינמית. 

כשאדם חי מכאנית, הוא חי את החיים, כשהאדם חי דינמית – החיים חיים אותו. ולשם כך צריך לעבור קפיצה קוואנטית. 

לפי תפיסה זו, אנו נולדים פעם אחת כדי להיוולד פעם שניה. אם איננו נולדים פעם שניה, חיינו הם בזבוז. 

כמו כדור שנורא מתוך רובה, אך הנוקר לא פוגע בפיקה של התרמיל וכך חומר הנפץ בכדור לא מופעל ומן הקנה נפלט/יוצא כדור עקר. הוא אמנם עף באויר, אך לא מתפוצץ.

או רקטה דו שלבית. שבה השלב הראשון אמור לפלוט את השלב השני, וזה השלב השני של הרקטה שאמור להקיף את כדור הארץ. אך אם השלב השני לא נפלט מן הראשון, אזי השלב הראשון חוזר לכדור הארץ כשהשלב השני טמון בתוכו. 

כך גם אנו, חוזרים לאדמה כשהשלב השני לא יצא מן הכוח אל הפועל. 

חלק ד’: אש

בלידה הראשונה יש צורך בעזרה מבחוץ, מבן המין השני, למלא את חלקו. בלידה השניה יש צורך בעזרה מבפנים, מתוך האדם, כאן האדם מוליד את עצמו.

ואם הלידה הראשונה מתרחשת באזור החלציים, והיא קשורה לחומר ונוזלים, הרי הלידה השניה מתרחשת באזור הראש והיא אפופה אש ורוח. בלידה הראשונה, העובר עטוף במיים (שיליה), ונולד לאויר. בלידה השניה הוא אפוף אויר ונולד לאש. 

בלידה השניה האדם נולד והוא אחוז אש. 

האדם נולד לרמה אחרת, מימד אחר, מימד האש. אם ברמה הקודמת המאבק היה בין חומר לנוזלים, כלומר בין להיות מקובע בהרגלים (חומר) ובין זרימה ולתת לחיים להיות, (נוזלים) הרי שברמת התודעה המאבק הוא בין אויר לאש. בין להיות חלל ריק שכלום לא קורה בו (אויר), לבין להיות דלוק, (אש), להיות אפוף אש. 

ברמת הלידה השניה, במקום שילוב של חומר ונוזלים, שיוצר ביצה מפעפעת, בולענית מצד אחד ומתפרצת מצד שני – אנו מקבלים סנה בוער באש. בוער באש קרה שלא מכלה ומאכלת את זה שבו היא בוערת, אלא מפיחה בו אש חיים. הלידה השניה מדליקה את כל המערכת, וכל מה שהיה אתמול מקור לתסכול, אכזבה ויאוש – הופך, עם הלידה החדשה, לחומר בעירה. 

האדם שנולד שנית הוא האדם הדלוק. בוער ולא מתאכל. דלוק וער. כבוי ורדום כלפי חוץ וער ודלוק עמוק בפנים. וככל שהוא נראה יותר כבוי ורדום בחוץ, כן יהיה יותר ער ובוער בפנימו.

חלק ה’: מתי

הולדה בכל רמה, תלויה בחלון ההזדמנויות. חלון ההזדמנויות להולדה ביולוגית היא בין גיל 15-25 לערך. (אמנם אפשר להוליד גם אחר כך, אך איכות הזרעונים והביציות יורדת). ומאז החלון הוא ומצטמצם. 

הולדת התודעה זקוקה לא לבשלות גופנית, כמו במקרה של הולדה פיסית, אלא לבשלות רגשית, וקבלה עצמית. וחלון ההזדמנויות להולדה תודעתית, הוא בין גיל 30-35 לערך… (על פי עדויות שונות, בעיקר בספר: “החוויה הדתית לסוגיה” מאת ויליאם ג’ימס). 

חלק ו’: מה ההבדל בין שינוי ללידה מחדש-

שינוי – זה מה שאתה עושה.

לידה מחדש – זה מה שקורה לך. לידה מחדש קורת דרכך. בתהליך זה יצור חדש שלא היה בך קודם מפציע מתוכך. אתה יותר עצמך מאשר היית לפני הלידה מחדש. קיים רובד שלא היה בך קודם.

לפני הלידה מחדש אתה מפוזר ומעורבב בבתי כלא שונים. בלידה מחדש אתה נאסף ומתאחד מחדש. זה גם “יותר אתה” ו’אתה’ ברמה יותר גבוהה. 

חלק ז’: ומה לאחר הלידה? **

אז מה קורה לאחר הלידה מחדש?

יש לנו כמה תובנות לגבי זה, בעיקר מכתבים של הדרך הרביעית. מ’חיפוש אחר המופלא’ של אוספנסקי.

לפי הכתוב עד כה, נראה שברגע שאדם נולד מחדש, תמו צרותיו והחיים מתחילים, אך לפי גורדייף, נראה כי הצרות שלו רק החלו. 

מרגע שזה קורה כל מה שהיה קיים עד כה, לא יכול להתקיים יותר באותו האופן. – קשרים חברתיים, יחסי זוגיות והורות, קשרים משפחתיים, כיווני תעסוקה וכל מערכות היחסים – הכל מתפורר. 

כל חייו הקודמים אכן מתו עבורו ברגע אחד.

לפי גורדייף – אין לו ברירה, היות והוא נולד מחדש כהוויה אחרת, עליו ‘ללמוד לחיות’ מבראשית. חייו הקודמים אינם מתאימים לו יותר, אולם רק הוא יודע זאת. הוא כאותו עובר שרק נולד ויש לו הצרכים המיוחדים שלו ותנאי חיים מסוימים נדרשים לו על מנת לגדול ולהתפתח כראוי. והוא לבד. 

חייו הקודמים התפוררו והם ממשיכים להתפורר, גם לאחר הלידה מחדש.

הנולד מחדש אמור להבין ולראות דברים אחרת, והבנה זו יוצרת מרחק רב בינו לבין אלה שלא נולדו מחדש. 

זו הבנה שנובעת מן ההויה העכשווית שלו, הוויה שמשוחררת מכוחן של התניות הקיום החברתיות, המשפחתיות והתרבותיות העמוקות ביותר. 

הוא חווה מצוקה רבה. הדרך הרביעית טוענת כי הוא נולד, אבל אין לו את הכלים ושיתוף הפעולה בעולם שכבר לא מתאים ליצור החדש שנולד. 

לאן מובילה הלידה מחדש? ראשית לנסיון השרדותי קשה של וולד חסר ישע בסביבה נוכרית. דבר זה מוביל לבדידות רבה של הנולד מחדש. ואחד הדרכים להתמודד עמה, היא לשנות ולהשפיע על אפשרות לידה של אנשים נוספים. להפוך למיילד. לעסוק בהתמרת החיים סביבו לחיים החדשים שאותם הוא חי עכשיו. כדי שיהיה לו עם מי לתקשר. ולשם כך הוא נדרש להפעיל את כל כוחותיו, רצונו והידע שנרכש בו על מנת לייצר שינוי מהותי בסביבתו וביחסיה אתו. שהרי ההוא צריך לשנות מציאות שלמה. מעגלי חיים שלמים. 

וכך אולי יפחית מעט מן הבדידות הקיומית, של ולד בעולם שבו מעט מאוד אנשים נולדים, או מולידים חיים חדשים. ההתניות החברתיות של היתר, עמם הוא חי היא בעיה אחת שלו. בעיה אחרת, שעכשיו חייו אינם על פי תסריט, הם לא משועתקים. יש לו מסלול לא ידוע, אותו עליו ליצור יש מאין. הנולד מחדש כותב את חייו תוך כדי חייו, שום דבר לא מובן מאליו, שום דבר לא ידוע. 

גבריאל רעם, 8.1.2006

** נספח:

A bridge called Awareness 

This is an attempt to get under the skin of a word that has an entire sea of meaning hidden behind its nine letters.

……………………….

Reetesh Ghosh 

The door to the small verandah opens to a beautiful sight. Within its premises, lives a life. The simplicity in its existence is beauty itself. One may call it a stunted tree, or a rather large plant, or even a singular shrub. Anchored to the earth below and opening out to the heavens above, its vulnerability touches the core of one’s existence. Delicate little buds eager to bloom into flowers and yet subtle in their promise of colors. The twisting branch like twigs that nurture the leaves, spread out in an expansive unstructured manner to magically fill the space around. The leaves basking in the warm glow of the afternoon Sun sway to the erratic play of the winds. An existence so simple, sans pretensions, nevertheless exemplifying the totality of life, the oneness of life and the very simplicity of living. A life that draws one’s every faculty of thought to a stillness; drawing to itself every resident sense capable of attention and stirring consciousness from deep within one’s being. 

The stillness like silence soon becomes a harbinger of a storm within. Such is the paradox of the mind, that seeks beauty only to capture it in its vice like grip. That blessed moment when the mind was, beheld by beauty, is shattered; the stirring consciousness ushering an immensity thus unknown, is aborted. The complexity of the mind albeit in raptures, could not help but let thought unleash a singular shattering question, 

“Can this experiencing of bliss, be made a permanent state for the mind?” 

Suddenly the growing immensity of bliss and that feeling of beauty, like innocent children shrink away from one’s touch, as though, that touch has now the coldness of a diabolical mind at play. 

It is inevitable for a mind that discovers, to obscure as well. Discovery, or rather the state of discovering, is when one is captivated with the object of discovery. There is such bursting joy of creative potential unleashing itself as action. One is happy and least cognizant of the happiness itself. Once the discovery is made, the euphoria gives way to a subtle and a sly seduction. 

“The Truth discovered is mine surely, to hold onto, to name after my own, to transform into a possession and to be regaled in the beauty of.” 

Sooner than later, the dice is loaded and the mind fails to realize that there is nothing new about the truth, something that has existed as long as mankind has. The truth then pales in significance compared to the fiery disposition of desires springing forth; sagacity is substituted by shrewdness and the inevitable obscurity is given into. 

The mind is the child of happiness mated with desire. Its womb is that grey area between all extremes known: light and darkness, good and evil, right and wrong, and such. These extremes are absolutes, like unadulterated states of absolute purity. The mind-matrix has the elements of these extremes enmeshed, at times indistinguishably, within itself. But it is afraid to leave its grey area where it has qualities of both ends of each set of extremes, to instead become an absolute itself. The mind is always too afraid to become absolutely good or absolutely evil. Seeking to make light in the dark of the night and striving for shade in the light of day. Wanting to be right but taking the refuge of the wrong to get there. 

When happy it wants to make happiness permanent. Like a man infused with the beauty of a woman, the sight and touch of whom fills him with happiness. He then strives to make her his possession, to append his name onto hers, to possess her every beauty. He seeks time and time again to be certain that she is his, since the uncertainty scares him. Soon the happiness is gone leaving behind the residual desire of possession. The senses that once were touched by beauty have now become impervious to it. The desire to possess her beauty preys the mind, rather than her beauty enthralling it. A mind seeking to be certain is a mind afraid. Every abstract need of the mind be it happiness, or love, or power, or peace or beauty and such … these are each complete oceans in themselves. One makes words to define them, so that that could be captured and used. The desire for these states draws its existence from the unrest caused by not being in them. And there is the desire to hold onto them for the fear of losing them. In this entire parody of life, one merely clings onto a ‘defination’ whereas the absolutes sought are literally lost to the depths. All one is left with is, a lifebuoy-like-defination to help keep afloat; too afraid is one to let go off its vice-like-grip, fearing the uncertainty of the depths below. The buoy becomes a possession and freedom for any further discovery is lost. Sadly, the truth is there, but only to be found in the depths, and the being is left floating about on the surface… 

We as thought-riddled people, feel insecure without our buoys, afraid to relinquish them, be the buoy, a belief in an unknown God, or a seat of Power, or the glimpse of a high Truth, or the first touch of Love. We fight for its possession and then scheme for its retention, so that it can be made lasting, forever. 

…And all we lose or gain are our buoys. 

Such is the nature of the mind to be confused. Change portends confusion and confusions usher change. Yet it is this confusion that keeps disguised within its apparently ominous folds, the potent seed of complete potentiality. To see it one needs to be aware of it. 

Awareness is that harmonizing force that can balance the good with the evil, light with the dark and the sublime with the ridiculous. It is awareness that can free the mind of its paradox. The buoys exist when awareness doesn’t. One can have belief in the existence of something or one may disbelieve that it does. But both are beliefs nevertheless, one for and the other against. When one holds a glass, does one need to believe that the glass exists or is one aware that it does? To ‘Know’ is to leave the threshold of ‘beliefs.’ One only ‘believes’ when one does not ‘know’. 

How does this awareness arise? The mind can be the student of a beautiful entity called Life. It can understand from its teacher, that awareness comes foremost with awareness of the insecurities and of the mindsets, that grow as an individual does. It is the ego that refuses to acknowledge that ‘I donot know.’ Awareness comes with acknowledging that mindsets, insecurities and fragile egos owe their existence, to the fear of questioning one’s own rudimentary conclusions gathered from one’s beliefs, one’s existence, one’s God or religion, one’s gap between knowledge and its subsequent understanding, one’s quest in the sea life. Awareness comes with seeing something for what it is. The screen-like-bias built on the foundations of our rudimentary conclusions never allow the true perception of what is seen – to seep into the mind. Awareness of what is around cannot be independent of the awareness of what is within. The two exist side-by-side like a couple-in-love do. Only then the mind can understand its own diabolical play … a play, which retards its own awareness of the many worlds that can exist around and within its threshold. 

It is in this present moment when the being is alive with this present breath, breathing life inside. And it is this present moment when ‘awareness’ is, neither in the past nor in the future, but here and now. In the past lie captured memories and in the future stalk conniving uncertainties. Almost as though this present ‘awareness’ seamlessly bridges the past with the future into one flowing entity; a bridge on which Life dances with Death to become one. A bridge that harmonizes that grey-matrix like juncture where the extremes meet. 

The ‘tree-plant-shrub’ is beautiful, regardless of what it can be called. It is aware that the earth binds it to something greater than itself. Aware that the winds bring in its sway, songs, from afar to which its leaves dance to. It is aware of the Sun that it basks in the glory of, must give way to the night, whose darkness beckons it as a lover does. In its simplicity it epitomizes the totality of existence, enriched by every extremity of the one lasting entity … called Life. 

מתוך:

http://www.viewsunplugged.com/VU/20020425/reflection_prose_awareness.shtml

Make sure YOUR emails don’t get lost! Download Mailinfo here

נספחים, הערות וביבליוגרפיה

ביבליוגרפיה על תודעה, לפי שמות הספרים

 
· The Archetypes and the Collective Unconscious – C. G. Jung
· Archetypes of the Zodiac – Kathleen Burt
· The Art of Loving – Erich Fromm
· Astrocycles: How to Make the Major Planetary Cycles Work for You – Vivian B. Martin (this book is currently out of stock, but might be available by special order)
· Awakening the Heroes Within: Twelve Archetypes to Help Us Find Ourselves & Transform Our World – Carol S. Pearson
· Bridge to Superconsciousness – Rick Prater
· Cosmic Consciousness – Richard Maurice Bucke
· Creative Meditation & Multi-Dimensional Consciousness – Lama Anagarika Govinda
· Cycles of Opportunity – Carole Beckham
· Ego and Archetype: Individuation and the Religious Function of the Psyche – Edward F. Edinger
· Emotional Intelligence – Daniel Goleman
· Envisioning Information – Edward R. Tufte
· Esoteric Psychology: A Treatise on the Seven Rays, Vol I & II – Alice A. Bailey
· The Fifth Dimension – Vera Stanley Alder
· Focusing – Eugene T. Gendlin
· Freeze-Frame: One Minute Stress Management: A Scientifically Proven Technique for Clear Decision Making & Improved Health – Doc Lew Childre
· Handbook to Higher Consciousness – Ken Keyes
· The Inner Side of History – Charles DeMotte
· Invisible Records of Thought and Action – Manly P. Hall
· Lectures on Ancient Philosophy – Manly P. Hall
· The Passion of the Western Mind: Understanding the Ideas That Have Shaped Our World View – Richard Tarnas
· The Phenomenon of Man – Pierre Teilhard deChardin
· The Planetarization of Consciousness – Dane Rudhyar
· The Planetary Mind – Arne A. Wyller
· Psychic Energy: Its Source and Its Transformation – M. Esther Harding, with foreword by C. G. Jung
· Psychic Self-Defense – Dion Fortune
· Psychosynthesis – Roberto Assagioli (this book is currently out of stock, but might be available by special order)
· Sane Occultism – Dion Fortune
· The Science of Mind – Ernest Holmes
· The Selected Writings of Wilhelm Reich – Wilhelm Reich (this book is currently out of stock, but might be available by special order)
· The Self-Aware Universe: How Consciousness Creates the Material World – Amit Goswami
· Self-Unfoldment: The Practical Application of Moral Principles to the Living of a Life – John Richardson
· The Seven Habits of Highly Effective People: Powerful Lessons in Personal Change – Stephen R. Covey
· Soul of a Citizen: Living With Conviction in a Cynical Time – Paul Rogat Loeb
· Sri Aurobindo or the Adventures in Consciousness – Satprem
· Synchronicity: An Acausal Connecting Principle – C. G. Jung
· Synchronicity: The Bridge Between Matter & Mind – F. David Peat
· Tapestry of the Gods: Psychological Transformation & the Seven Rays – Michael Robbins
· Tarot As a Way of Life: A Jungian Approach to the Tarot – Karen Hamaker-Zondag
· Time, the Ultimate Energy: An Exploration of the Psychological & Metaphysical Aspects of Time – Murray Hope
· Through the Curtain – Viola Petitt Neal & Shafica Karagulla (this book is currently out of stock, but might be available by special order)

ביבליוגרפיה על בלוטת האיצטרובל , לפי שמות המחברים

Turner, Clarence Donnel, General Endocrinology. Philadelphia: Saunders
1971.

Brainard, Bud, “The Eye of the Soul”, New Age. (April 1976)

Lee, Julius, Animal Hormones. London: Hutchinson University Library,
1965.

Hall, Peter F., The Function of the Endocrine Glands. Philadelphia:
Saunders, 1959.

Stevens, Charles E., Neurophysiology: A Primer. New York: John Wiley &
Sons, 1964.

Eakin, Ralph Emerson, The Third Eye. Berkeley: University of
California Press, 1973.

Frieden, Earl, Biochemical Endocrinology of the Vertebrates. New
Jersey, 1973.

Axelrod, J., “Pineal Gland: A Neurochemical Transducer”, Science (June
28, 1974) p. 1321-8.

Aubrey, Gorbman, “Columbia University Symposium on Comparative
Endocrinology”, Cold Springs Harbor, New York, 1958.

Elden, C.A., “Pineal: Still Too Much To Learn”, Chemistry. (May 1973)
p. 22.

Brownstein, M. and Axelrod, J., “Pineal Gland: 24 Hour Rhythm in
Norepinephrine Turnover”, Science (April 12, 1974) pp. 163-5.

Axelrod, J. and Romero, J.A., “Pineal B-Adrenergic Receptor, Diurnal
Variation in Sensitivity”, Science (June 28, 1974) pp. 1169-74.

Reiter, R.J. et al, “Melatonin: Its Inhibition of Pineal
Antigonadotropic Activity in Male Hamsters”, Science (June 28, 1974)
pp. 1169-74.

Yu, Lu K’uan, Taoist Yoga. New York: Samuel Weiser, 1973.

Kimball, John W., Biology. Palo Alto, California: Addison-Wesley,
1970.

Urantia Foundation, The Urantia Book. Chicago: Urantia Foundation,
1955.

LeBaron, Ruthann, Hormones, A Delicate Balance. New York: Regasus,
1972.

מונחים ומושגים

מונחים ומושגים על שינוי מצב תודעה

תודעה קוואנטית:
תודעה היא אחת מן הבעיות המטרידות ביותר עבור המדע. המדע הקונוונציונלי מתייחס לתודעה דרך המח, המח כמחשב, עם נאורונים, וסינפסות המתפקדים כמתגים. מעין פקעת עצבים שאחראית על התודעה. אך גישה זו כמובן לא מסוגלת להתמודד עם התכונות האניגמטיות של התודעה. ומשזה כשל החלו מדענים לחשוב כי תודעה לא בהכרח קשורה למוח, ואולי יש לה שורשים בסביבה התוך תאית, במקרו מולקולות הביולוגיות, והכוונה לד. נ. א. ואם מדובר על חלקיקים תוך אטומיים אז מדובר על מכניקת הקוונטים. פיסיקת הקוונטית התמקדה בחיים המוזרים של החלקיקים הסאב אטומיים. חלקיקים אלו יכולים להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, (‘סופרפזיציה קוונטית’), ותופעה נוספת היא שחלקיקים שהם יחסית מרוחקים זה מזה יכולםי להיות מקושרים באופן אינטימי (‘הארה קוונטית’). תכונות אלו פתחו פתח אל צידה האניגמטי של התודעה.
בין החוקרים שעסקו בזה, אפשר לדבר על ארווין שרדינגר. ועל חתני פרס נובל לשנת 2001 הפרופסורים WIEMAN ו- KETTERL מאוניברסיטת קורנל. הם מצאו כי היציבות של מערכות חיות, כלומר היכולת שלהם לשמר את הגנום במצב של אטרופיה גבוהה, נובע מהיציבות הקוונטו-מכנית של מולקולות הד.נ.א.. יכולתם של אורגניזמים חיים ליצור ולשמר סדר בסביבתם, בניגוד לחוק השני של התרמודינמיקה , היא גם תכונה בסיסית של מכניקת הקוונטים. מכאן מגיע שרדינגר לתודעה, לטענתו לא ניתן להסביר את מאפייני התודעה הבסיסיים כגון, האינטילגנציה, דינמיות והמודעות העצמית, על ידי הפיסיקה הקלאסית ורק בעזרת מכניקת הקוונטים.
לפי מחקרים אלו, המיקרו מולקולה של הדנא משמשת כצומת בין העולם הלא חומרי של מכניקת הקוונטים והמבנה החומרי של הפיזיולוגיה האנושית. ועל כן היא מהווה מעין מוליך או גשר דרכו נכנסות תכונות קוונטי מכניות בסיסיות אל תוך הפיזיולוגיה ומשם להתנסות האישית שלנו. לשם כך יוצר הדנא. מבנים הידועים בשם, ‘מיקרוטובולים’, המגבירםי ומרחיבים תכונות קוונטו-מכניות מסוימות של התודעה ומעניקות לתהנהגויות אלו לתא בשלמותו. במערכות יותר גבוהות ומרוכבות זה יוצר מערכת עצבים נוספת שתפקידם לעבד ולתאם את פעילות התודעה של כל התאים.
כך נראה כי התודעה, אינה בהכרח תהליך שנוצר במוח אלא על ידי הדנא, התוך תאי, דהיינו על ידי מציאות קוונטית.
במשך מספר עשורים בוצע מחקר מקיף בתחום הנאורולוגיה, שגילה כי ניתן לאמן את מודעתו של האדם לצאת מן הממדים המגבילים הרגילים, של שינה, חלימה וערות. וזאת על ידי חשיפתו למצב רביעי, מצב היפו-מטבולי של התודעה. במצב הרביעים הגוף נמצא במנוחה עמוקה פי כמה משינה, ובאותו הזמן המודעות הינה ערנית ודרוכה בצורה בלתי רגילה. מצב זה הוא מצב שידוע בשם גלי אלפא, גלי המוח עוברים ממצב גלי הביתא הרגילים של התודעה הרגילה, (בשינה הם במצב דלתא), ועובדים על משהו שקיים בעיקר במעבר בין שינה לעירות: גלי אלפא.
טכניקות כדי להגיע למצב הרביעי של התודעה, (שהוא הרמות השלישית והרביעית אצל גורדייף, הוא מפצל את המצב הרביעי של התודעה לשניים: מודעות עצמית ומודעות אובייקטיבית, כשהאובייקטיבית היא ברמה קצת יותר גבוהה של ערות מאשר המודעות הסובייקטיבית), הן בעיקר מדיטציה, אך ניתן להגיע לזה גם בעזרת הרפיה עמוקה, שיכולה להיות מושגת על ידי מכשירים חיצוניים כגון הביו-פידבק.
היוגה סוטרה מדברת על הגעה למצב הרביעי על ידי מה שהיא קוראת: ‘הפחתה בתנודות התודעה’, הכוונה היא להפחית את רמת העירור, חוסר השקט והריגוש של התודעה. ואז דרך השקט שמשתרר בשכבות החיצוניות של התודעה, השכבות הפנימיות יותר יכולות להתחיל לעבוד. כשזה קורה נרשמות עליות באינטליגנציה, איזון נפשי, בגרות נפשית, יצירותיות, זכרון, ושיפור בזמן התגובה לגירויים, לשון אחר: התרחבות של המודעות האינדוידואלית.
*

תודעה רדומה:
המדובר על שינה בעיניים פקוחות, כשהאדם נע ופעיל, ומחשיב עצמו כער. הערנות היא של התודעה התפקודית המכנית, והשינה היא של מערכות הניתוח, ההבחנה, ההבנה ותשומת הלב. אם נשווה זאת לחברה, אז באדם יש גם פועל פשוט וגם מנכ’ל, שינה זה כשמנהל נעדר והפועל עושה דברים בלי נוכחות של המנהל בתוכו. רק פועל, בלי מטרת על, בלי ראיה מקפת של הדברים, ללא ניצוח ותיאום בין כל המערכות. המדובר על מצב בו האני לא נוכח. למשל במשל הידוע של גורדייף על המרכבה: יש סוסים, יש מרכבה, יש רכב אך חסר הנוסע, האדון. המרכבה, אין לה חיים, הסוסים הולכים להיכן שמוביל אותם הרכב, הרכב מוביל את הסוסים, אך אין לא לאן, למה, וכו’. את ההוראות הוא צריך לקבל ממי שיודע למה הוא נוסע, לאן וכו’. וזה חסר, אין אדון שיש לא ראיית על על כל הנסיעה כולה. וזו שינה, האדון אמור להעיר את השלושה בהעדרו, המרכבה מחלידה, הסוסים מושכים לכיוון ירק בצידי הדרך והרכב קורא עיתון. ואם נחזור לאדם הרגיל המבצע כאמור את כל פעולותיו השגרתיות במצב של שינה. נשאלת השאלה ולמה הכוונה ‘במצב של שינה’? הכוונה: ללא מודעות, אין שמעשיו עומק, נפח. כמו לנגן על גיטרה בלי ממד של עומק, רק מיתרים וקרש חד ממדי, לא קופסא חלולה.
השינה היא מצב בו אדם עושה דברים בלי להיות. מה שזה אומר כי האדם לא עושה שם דבר עם כול כולו, אלא משתמש בחלק: אינסטיקט, רגשות, חשיבה וכו’.

*
שינוי פארדיגמטי:
שנוי “פאראדיגמטי”, הוא מונח אותו הטביע המדען, ההסטוריון והפילוסוף תומס קון, בספרו “מבנן של מהפכות מדעיות”. פאראדיגמא – פירושו דרך חדשה. הוא השתמש במונח זה על מנת לציין דרך מחשבתית חדשה, אשר מתבטאת על ידי שינוי חד ופתאומי. למרות שהמדובר היה בשנויים בתחום המדע, מקובל כיום מונח זה גם שמדובר בחינוך, תכנון ערים ורפואה.
*

שינוי ממדרגה שניה:
מונח שהוטבע על ידי וואצלויק ויקלנד ופיש בספרם: ‘שינוי’, (ספרית הפועלים, 1979). בו הם מדברים על שינוי ממדרגה ראשונה, שזה שינוי שמציית לממדים לוגיים והוא הדדגתי ולינארי, בעוד שהשינוי ממרדרגה שניה דומה יותר לקפיצה קוואנטית, למעבר מפאזה לפאזה.
אחד ההבדלים הבולטים בין שינוי ממדרגה ראשונה לשניה טמון בכך שבשינוי ממדרגה ראשונה עוסקםי בסיבות המשוערות בעוד שבשינוי ממדרגה שניה עוסקום במצב כאן ועכשיו.
הבדל נוסף עוסק בכך שבעוד ששינוי ממעלה ראשונה נראה תמיד כמבוסס על השכל הישר, הרי שינוי ממעלה שניהה נראה בדרך כלל מוזר, בלתי צפוי ובניגוד לשכל השיר; קיים יסוד מתמיה, פרדוקסלי, בתהליך השינוי.
שינוי ממדרגה שניה בדרך מתרחש כתוצאה של סטיה מנורמה כלשהי. למשל אם רוצים להביא לשינוי ברמת שתיית האלכוהול של אלכוהוליסט, או להוציא אדם השרוי בדיכאון, אז שינוי ממדרגה ראשונה יהיה להפחית או לאסור שתיית אלכוהול בכלל –לשתיין ולמח את ליבו של המדוכא. אך למעשה השינוי ממדרגה ראשונה הזה יגרום דווקא לעליה בצריכת האלכוהול ולהתגברות הדיכאון. כי שינוי ממדרגה ראשונה הוא ‘עוד ( או ההיפך) מאותו הדבר’, הזו גישה הגיונית, אך שינוי ממדרגה שניה מוצא פתרון שנראה חסר הגיון. שינוי ממדרגה שניה לא מסתפק בשינוי מקומי, אלא בשינוי כל המערכת או כל התפיסה כולה.
והנה שלוש הטעויות הנפוצות הרווחות באשר לשינוי ממדרגה ראשונה:
א. מנסים פתרון על ידי הכחשתה של הבעיה, במקום פעולה.
ב. מנסים שינוי במקום שלא ניתן לשנות, כלומר ננקטת פעולה במקום שהיא לא דרושה.
ג. אנשים ממעיטים בגודל הקושי ומנסים ‘לכבות שריפה בבנייין על ידי משפך השקייה. כאן הפעולה מתרחשת על רמה לא מתאימה.
ההגיון הרגיל כושל בנסותו להתרומם מעל לשינוי המובן מאליו שמציגה המדרגה הראשונה. וזה מביא אותנו לשיטות שמנסות להביא לשינוי ע ידי כך שהן מראות לאדם כי ההגיון לא יביא אותו לכלום. למשל הזן בוהיזם; שם מציגים לתלמיד קואן, שמטרתו לשחרר את התלמיד מן המלכודת של כן ולא כדי לקפוץ לרמה הבאה, שנקראת סאטורי. המורה טי הואי הראה לנזיריו מקל ואמר: “אם תקראו לזה מקל, אתם מאשרים; אם תקראו לזה לא מקל, אתם שוללים. מעבר לאישור ולשלילה, איך תקראו לו? גם גם בנצרות, כותב על כך לוקאס הקדוש: מי שיחפש להציל את חייו, יאבד אותם; ומי שיאבד את חייו,ישמר אותם.”

*
נאוטיקה Neotics
באופן רחב מדובר על גוף של ידע ומחקר העוסק בדינמיקה של התודעה

חווית שיאPeak experiences 

American psychologist and philosopher Abraham H. Maslow (1908-1970) coined this term to describe nonreligious quasi-mystical and mystical experiences. Peak experiences are sudden feelings of intense happiness and well-being, and possibly the awareness of “ultimate truth” and the unity of all things. Accompanying these experiences is a heightened sense of control over the body and emotions, and a wider sense of awareness, as though one was standing upon a mountaintop. The experience fills the individual with wonder and awe. He feels at one with the world and is pleased with it; he or she has seen the ultimate truth or the essence of all things.

Maslow’s work has been called groundbreaking because it concerned the spiritual yearnings of humankind and focused a scientific interest on mysticism. Such an endeavor had been absent since the work of psychologist and philosopher William James at the beginning of the twentieth century.

Maslow described peak experiences as self-validating, self-justifying moments with their own intrinsic value; never negative, unpleasant or evil; disoriented in time and space; and accompanied by a loss of fear, anxiety, doubts, and inhibitions.

The two types of peak experiences are relative and absolute. Relative characterize those peak experiences in which there remains an awareness of subject and object, and which are extensions of the individual’s own experiences. They are not true mystical experiences, but rather inspirations, ecstasies, and raptures. It is thought that probably the majority of peak experiences fall into this category. Absolute peak experiences are characteristic of mystical experiences, and are comparable to experiences of great mystics in history. They are timeless, spaceless, and characterized by unity, in which the subject and object becomes one.

Maslow said that all individuals are capable of peak experiences. Those who do not have them somehow depress or deny them. Individuals most likely to have peak experiences are self-actualized, mature, healthy, and self-fulfilled.

Peak experiences render therapeutic value as they foster a sense of being lucky or graced; release creative energies; reaffirm the worthiness of life; and change an individual’s view of himself or herself. Maslow cautioned against seeking such experiences for their own sake; echoing the advice of the mystics who have pointed out that the sacred exists in the ordinary. Maslow further believed that domestic and public violence, alcoholism, and drug abuse stem from spiritual emptiness, and that even one peak experience might be able to prevent, or at least abate, such ills.

Peak experiences also have been said to be comparable to myth: They fulfill on a personal level what myths historically have fulfilled for whole peoples. Both embody truths that are independent of factual knowledge, and bring about attitudinal changes. Symbolism, however, plays a more minimal role in peak experiences than in myths.

Not long before his death in 1970, Maslow defined the term “plateau experience” as a sort of continuing peak experience that is more voluntary, noetic, and cognitive. He described it as a witnessing or cognitive blissfulness. It achievement requires a lifetime of long and hard effort, he stated.

Critics of humanistic psychology view peak experiences as having a hedonistic philosophy – a morality of heightened pleasure. Psychologist James Hillman observes that peaks and highs say nothing of the worth of the person having them, for they can occur among psychopaths and criminals. Transcendence by means of a high, he says, is a psychopathological state in disguise.

To the objective observer this appears to be an overall, unjustified criticism of humanistic psychology. Even though everyone may be capable of having peak experiences, it does not mean everyone has them. That is, they can have them if they want to. People have peak experiences without the aid of psychotherapy. If a criminal has a peak experience it is really no reflection on humanistic psychology. Each experience has to be judged on its own merit; does it enhance the person’s life, or not? A.G.H.

גנוסטיציזם

Gnosticism

The doctrine of salvation by knowledge. This definition, based on the etymology of the word (gnosis “knowledge”, gnostikos, “good at knowing”), is correct as far as it goes, but it gives only one, though perhaps the predominant, characteristic of Gnostic systems of thought. Whereas Judaism and Christianity, and almost all pagan systems, hold that the soul attains its proper end by obedience of mind and will to the Supreme Power, i.e. by faith and works, it is markedly peculiar to Gnosticism that it places the salvation of the soul merely in the possession of a quasi-intuitive knowledge of the mysteries of the universe and of magic formulae indicative of that knowledge. Gnostics were “people who knew”, and their knowledge at once constituted them a superior class of beings, whose present and future status was essentially different from that of those who, for whatever reason, did not know. A more complete and historical definition of Gnosticism would be: 

A collective name for a large number of greatly-varying and pantheistic–idealistic sects, which flourished from some time before the Christian Era down to the fifth century, and which, while borrowing the phraseology and some of the tenets of the chief religions of the day, and especially of Christianity, held matter to be a deterioration of spirit, and the whole universe a depravation of the Deity, and taught the ultimate end of all being to be the overcoming of the grossness of matter and the return to the Parent-Spirit, which return they held to be inaugurated and facilitated by the appearance of some God-sent Saviour. 

However unsatisfactory this definition may be, the obscurity, multiplicity, and wild confusion of Gnostic systems will hardly allow of another. Many scholars, moreover, would hold that every attempt to give a generic description of Gnostic sects is labour lost. 

ORIGIN

The beginnings of Gnosticism have long been a matter of controversy and are still largely a subject of research. The more these origins are studied, the farther they seem to recede in the past. Whereas formerly Gnosticism was considered mostly a corruption of Christianity, it now seems clear that the first traces of Gnostic systems can be discerned some centuries before the Christian Era. Its Eastern origin was already maintained by Gieseler and Neander; F. Ch. Bauer (1831) and Lassen (1858) sought to prove its relation to the religions of India; Lipsius (1860) pointed to Syria and Phoenicia as its home, and Hilgenfeld (1884) thought it was connected with later Mazdeism. Joel (1880), Weingarten (1881), Koffmane (1881), Anrich (1894), and Wobbermin (1896) sought to account for the rise of Gnosticism by the influence of Greek Platonic philosophy and the Greek mysteries, while Harnack described it as “acute Hellenization of Christianity“. For the past twenty-five years, however, the trend of scholarship has steadily moved towards proving the pre-Christian Oriental origins of Gnosticism. At the Fifth Congress of Orientalists (Berlin, 1882) Kessler brought out the connection between Gnosis and the Babylonian religion. By this latter name, however, he meant not the original religion of Babylonia, but the syncretistic religion which arose after the conquest of Cyrus. The same idea is brought out in his “Mani” seven years later. In the same year F.W. Brandt published his “Mandiäische Religion”. This Mandaean religion is so unmistakably a form of Gnosticism that it seems beyond doubt that Gnosticism existed independent of, and anterior to, Christianity. In more recent years (1897) Wilhelm Anz pointed out the close similarity between Babylonian astrology and the Gnostic theories of the Hebdomad and Ogdoad. Though in many instances speculations on the Babylonian Astrallehre have gone beyond all sober scholarship, yet in this particular instance the inferences made by Anz seem sound and reliable. Researches in the same direction were continued and instituted on a wider scale by W. Bousset, in 1907, and led to carefully ascertained results. In 1898 the attempt was made by M. Friedländer to trace Gnosticism in pre-Christian Judaism. His opinion that the Rabbinic term Minnim designated not Christians, as was commonly believed, but Antinomian Gostics, has not found universal acceptance. In fact, E. Schürer brought sufficient proof to show that Minnim is the exact Armaean dialectic equivalent for ethne. Nevertheless Friedländer’s essay retains its value in tracing strong antinomian tendencies with Gnostic colouring on Jewish soil. Not a few scholars have laboured to find the source of Gnostic theories on Hellenistic and, specifically, Alexandrian soil. In 1880 Joel sought to prove that the germ of all Gnostic theories was to be found in Plato. Though this may be dismissed as an exaggeration, some Greek influence on the birth, but especially on the growth, of Gnosticism cannot be denied. In Trismegistic literature, as pointed out by Reitzenstein (Poimandres, 1904), we find much that is strangely akin to Gnosticism. Its Egyptian origin was defended by E. Amélineau, in 1887, and illustrated by A. Dietrich, in 1891 (Abraxas Studien) and 1903 (Mithrasliturgie). The relation of Plotinus’s philosophy to Gnosticsm was brought out by C. Schmidt in 1901. That Alexandrian thought had some share at least in the development of Christian Gnosticism is clear from the fact that the bulk of Gnostic literature which we possess comes to us from Egyptian (Coptic) sources. That this share was not a predominant one is, however, acknowledged by O. Gruppe in his “Griechische Mythologie und Religionsgeschichte” (1902). It is true that the Greek mysteries, as G. Anrich pointed out in 1894, had much in common with esoteric Gnosticism; but there remains the further question, in how far these Greek mysteries, as they are known to us, were the genuine product of Greek thought, and not much rather due to the overpowering influence of Orientalism. 

Although the origins of Gnosticism are still largely enveloped in obscurity, so much light has been shed on the problem by the combined labours of many scholars that it is possible to give the following tentative solution: Although Gnosticism may at first sight appear a mere thoughtless syncretism of well nigh all religious systems in antiquity, it has in reality one deep root-principle, which assimilated in every soil what is needed for its life and growth; this principle is philosophical and religious pessimism. The Gnostics, it is true, borrowed their terminology almost entirely from existing religions, but they only used it to illustrate their great idea of the essential evil of this present existence and the duty to escape it by the help of magic spells and a superhuman Saviour. Whatever they borrowed, this pessimism they did not borrow — not from Greek thought, which was a joyous acknowledgment of and homage to the beautiful and noble in this world, with a studied disregard of the element of sorrow; not from Egyptian thought, which did not allow its elaborate speculations on retribution and judgment in the netherworld to cast a gloom on this present existence, but considered the universe created or evolved under the presiding wisdom of Thoth; not from Iranian thought, which held to the absolute supremacy of Ahura Mazda and only allowed Ahriman a subordinate share in the creation, or rather counter-creation, of the world; not from Indian Brahminic thought, which was Pantheism pure and simple, or God dwelling in, nay identified with, the universe, rather than the Universe existing as the contradictory of God; not, lastly, from Semitic thought, for Semitic religions were strangely reticent as to the fate of the soul after death, and saw all practical wisdom in the worship of Baal, or Marduk, or Assur, or Hadad, that they might live long on this earth. This utter pessimism, bemoaning the existence of the whole universe as a corruption and a calamity, with a feverish craving to be freed from the body of this death and a mad hope that, if we only knew, we could by some mystic words undo the cursed spell of this existence — this is the foundation of all Gnostic thought. It has the same parent-soil as Buddhism; but Buddhism is ethical, it endeavours to obtain its end by the extinction of all desire; Gnosticism is pseudo-intellectual, and trusts exclusively to magical knowledge. Moreover, Gnosticism, placed in other historical surroundings, developed from the first on other lines than Buddhism. 

When Cyrus entered Babylon in 539 B.C., two great worlds of thought met, and syncretism in religion, as far as we know it, began. Iranian thought began to mix with the ancient civilization of Babylon. The idea of the great struggle between evil and good, ever continuing in this universe, is the parent idea of Mazdeism, or Iranian dualism. This, and the imagined existence of numberless intermediate spirits, angels and devas, as the conviction which overcame the contentedness of Semitism. On the other hand, the unshakable trust, in astrology, the persuasion that the planetary system had a fatalistic influence on this world’s affairs, stood its ground on the soil of Chaldea. The greatness of the Seven — the Moon, Mercury, Venus, Mars, the Sun, Jupiter, and Saturn — the sacred Hebdomad, symbolized for millenniums by the staged towers of Babylonia, remained undiminished. They ceased, indeed, to be worshipped as deities, but they remained archontes and dynameis, rules and powers whose almost irresistible force was dreaded by man. Practically, they were changed from gods to devas, or evil spirits. The religions of the invaders and of the invaded effected a compromise: the astral faith of Babylon was true, but beyond the Hebodomad was the infinite light in the Ogdoad, and every human soul had to pass the adverse influence of the god or gods of the Hebdomad before it could ascend to the only good God beyond. This ascent of the soul through the planetary spheres to the heaven beyond (an idea not unknown even to ancient Babylonian speculations) began to be conceived as a struggle with adverse powers, and became the first and predominant idea in Gnosticism. The second great component of Gnostic thought is magic, properly so called, i.e. the power ex opere operato of weird names, sounds, gestures, and actions, as also the mixture of elements to produce effects totally disproportionate to the cause. These magic formulae, which caused laughter and disgust to outsiders, are not a later and accidental corruption, but an essential part of Gnosticism, for they are found in all forms of Christian Gnosticism and likewise in Mandaeism. No Gnosis was essentially complete without the knowledge of the formulae, which, once pronounced, were the undoing of the higher hostile powers. Magic is the original sin of Gnosticism, nor is it difficult to guess whence it is inherited. To a certain extent it formed part of every pagan religion, especially the ancient mysteries, yet the thousands of magic tablets unearthed is Assyria and Babylonia show us where the rankest growth of magic was to be found. Moreover, the terms and names of earliest of Gnosticism bear an unmistakable similarity to Semitic sounds and words. Gnosticism came early into contact with Judaism, and it betrays a knowledge of the Old Testament, if only to reject it or borrow a few names from it. Considering the strong, well-organized, and highly-cultured Jewish colonies in the Euphrates valley, this early contact with Judaism is perfectly natural. Perhaps the Gnostic idea of a Redeemer is not unconnected with Jewish Messianic hopes. But from the first the Gnostic conception of a Saviour is more superhuman than that of popular Judaism; their Manda d’Haye, or Soter, is some immediate manifestation of the Deity, a Light-King, an Æon (Aion), and an emanation of the good God. When Gnosticism came in touch with Christianity, which must have happened almost immediately on its appearance, Gnosticism threw herself with strange rapidity into Christian forms of thought, borrowed its nomenclature, acknowledged Jesus as Saviour of the world, simulated its sacraments, pretended to be an esoteric revelation of Christ and His Apostles, flooded the world with aprocryphal Gospels, and Acts, and Apocalypses, to substantiate its claim. As Christianity grew within and without the Roman Empire, Gnosticism spread as a fungus at its root, and claimed to be the only true form of Christianity, unfit, indeed, for the vulgar crowd, but set apart for the gifted and the elect. So rank was its poisonous growth that there seemed danger of its stifling Christianity altogether, and the earliest Fathers devoted their energies to uprooting it. Though in reality the spirit of Gnosticism is utterly alien to that of Christianity, it then seemed to the unwary merely a modification or refinement thereof. When domiciled on Greek soil, Gnosticism, slightly changing its barbarous and Seminitic terminology and giving its “emanatons” and”syzygies” Greek names, sounded somewhat like neo-Platonism, thought it was strongly repudiated by Plotinus. In Egypt the national worship left its mark more on Gnostic practice than on its theories. 

In dealing with the origins of Gnosticism, one might be tempted to mention Manichaeism, as a number of Gnostic ideas seem to be borrowed from Manichaeism, where they are obviously at home. This, however, would hardly be correct. Manichaeism, as historically connected with Mani, its founder, could not have arisen much earlier than A.D. 250, when Gnosticism was already in rapid decline. Manichaeism, however, in many of its elements dates back far beyond its commonly accepted founder; but then it is a parallel development with the Gnosis, rather than one of its sources. Sometimes Manichaeism is even classed as a form of Gnosticism and styled Parsee Gnosis, as distinguished from Syrian and Egyptian Gnosis. This classification, however, ignores the fact that the two systems, though they have the doctrine of the evil of matter in common, start from different principles, Manichaeism from dualism, while Gnosticism, as an idealistic Pantheism, proceeds from the conception of matter as a gradual deterioration of the Godhead. 

ציטוטים וציטטות

“מציאות, היא הדברים הקטנים שאתה עושה בזמן שאתה מחכה לחיים הגדולים שיתרחשו”.

יאנס, (עיוור שהושתל במוחו מנגנון מכאני של ראיה).

· 

…”שיטתי היא לייחד כל דבר  בהתאם לטבעו, ולהסביר איך הוא מתנהג; אנשים אחרים, בניגוד לזה, הנם שכחנים  וזלזלנים לגבי מה שמתרחש סביבם ובתוכם, כפי שהם בזמן שינה”. 

הרקליטס, סיומת של פרגמנט 1

“אל ליחיד לפעול או לדבר אם הוא ישן”.

שם, פרגמנט 14

“לערים עולם משותף אחד; לישנים כל אחד עולם פרטי משל עצמו”.

שם, פרגמנט 15

“כל שאנו רואים כשאנו ערים הוא מוות; כשישנים – חלומות”.

“כשאתה ישן, אתה ער.

כשאתה ער, אתה חולם.

התעורר מן החלום לגורלך האמיתי.

תן למציאות בשלמותה לגעת בליבך הפנימי, בעצמיותך. 

התעורר מחלומך המין האנושי,

התעורר למציאות בשלמותה המחכה לך.

התודעה הישנה מתעוררת, 

אל תיפחד, רק הבט במה שהמציאות היותר גדולה צופנת בחובה עבורך,

ילד קטן של המין האנושי”. 

1. Rene K. Mueller   

1. “אדם ישן, הכל קורה לו”

אוספנסקי. 

שם, פרגמנט 16 All that we see or seem,

is but a dream within a dream.

– Edgar Allen Poe, from the poem “A Dream Within a Dream

”  The condition of alienation, of being asleep, of being unconscious, of being out of one’s mind, is the condition of the normal man.”   

R. D. Laing 

“I am not a teacher but an awakener”.

1. Robert Frost

Works of art can change the consciousness of people.

 (Arthur Miller

· Intuition, not reason, is the source of ultimate truth and wisdom.

 (Buddha)

· Life’s purpose in man is to make him a conscious entity: a being who has brought himself consciously into coincidence with the Cosmic Order. (Ian Fearn

)
· Happiness is to move in nature, to encounter our own tenderness. (Akh-en-Aton, Pharoah, Egypt

)
· Thy kingdom is within thyself. (Jesus

 Christ)

 
· I hear and I forget; I see and I remember; I do and I understand 

(Confucius) 

· When you serve the law, the law will serve you. (Ronald P.

 Beesley)

 
· The newness that we need today, is not merely novelty or change in surface conditions, but that inner newness of heart and mind, that springs from the quickening of the spirit. 

(Ian Fearn) 

· It is absolutely and urgently necessary to produce a radical revolution in human consciousness, a complete mutation in the entire psychological structure of man. (Vaclav Havel

, President Czech Republic)

 
· In the earth are proofs for those who believe and within yourself can’t you see? (Koran LI 20/21

)
· Writing is a form of therapy; sometimes I wonder how all those who do not write, compose or paint can manage to escape the madness, the melancholia, the panic fear which is inherent in the human situation. 

(Graham Greene) 

· The highest form of human creativity is actually not creativity at all but 

receptivity (consciousness).

 (Charles Fort and Ivan Sanderson) 

· There are, indeed, things that cannot be put in words. They make themselves manifest. They are what is mystical. (L. Wittgenstein)
· Knowledge prevents listening. 

(Krishnamurti

)
· Where there is no vision, the people perish. (Proverbs XXIX-18)
· The greatest happiness in life is found in the conscious search of a great aim.

 (Aristotle

)
· There is not any energy crisis. It is simply a crisis of ignorance. 

                                                       (Buckminster-Fuller)

· Human consciousness is just about the last mystery. A mystery is a phenomenon that people do not know how to think about. (Daniel C. Dennett)
· Nor will they say “see here” or “see there”. For indeed, the kingdom of God is within you.

 (Luke 17.21

)
· By thought, we cannot fully appreciate reality. We can only experience it by contacting our own real essence, the same Life Force which lives within each and every one of us. Dogma and expanding consciousness cannot co-exist. Dogma will always decline, as understanding and inner experience increase. (John Davidson

).
· The more we live by our intellect, the less we understand the meaning of life. (William James).

· All the problems of humanity are caused by man’s inability to sit quietly in a room. (Pascal

).
· Consciousness is the most profound mystery, facing modern biology. (Richard Dawkins

)
· The I which perceives God, is the same I in which he perceives me. 

(Meister Eckhart

)
· Is the capacity of a system (which may vary from elementary particles to universes) to respond to stimuli coming from its environment. Quantity of consciousness defines the number of responses, while quality of consciousness defines the degree of refinements of such responses and its range (intelligence of the responses). Stimuli may come from inside the system, from outside or both

 (Itzhak Bentov

).
· The perception of what passes in a man’s own mind (John Locke)
· It is the phenomenon whereby the universe’s existence is made known (Roger Penrose

)
· The state of being conscious; awareness of one’s own feelings, what is happening around one, etc. (Webster)
· The totality of one’s thoughts, feelings and impressions, conscious mind. (Webster

)

מקומות ואתרים שעוסקים בתודעה

California Institute of Integral Studies
http://www.ciis.edu/
The California Institute of Integral Studies is an accredited institution of higher learning that strives to embody spirit, intellect, and wisdom in service to individuals, communities, and the earth. The Institute advocates a critical, unbiased, and comparative approach to all concepts, encouraging an interdisciplinary approach that includes the integration of personal growth, scholarly work, and professional skills.
Programs include comparative and cross-cultural studies in philosophy, religion, psychology, counseling, cultural anthropology, drama therapy, expressive arts therapy, somatics, organizational studies, socially responsible business, health studies, and women’s spirituality. M.A. and Ph.D. programs in these areas seek to ground the student in the traditional academic disciplines while also encouraging the investigation and integration of the less traditional esoteric and philosophical approaches. The goal is to articulate an integral form of knowledge drawing from multi-cultural perspectives. Undergraduate studies in the form of a B.A. Completion program are now available.

Project Mind Foundation
http://www.projectmind.org/
The Project Mind Foundation is an international, non-profit, humanitarian organization based on the 1993 book, PROJECT MIND, by T.Kun and has founding members in Australia, Canada, Colombia, Ecuador, France, Holland, India, Israel, Kenya, Malaysia, Mexico, Pakistan, Portugal, S. Korea, the U.K., and the U.S.A. Our preliminary statement of purpose is: “to free the human spirit from the crushing illusion of materialism by using the transformative genius latent in all humans, to eliminate real and addictive lack.”
We are in the process of forming a radically creative “mind tank” to systematically generate holistic scientific breakthroughs. This is the first concrete proposal for reconciling outer and inner paradigms (“science and spirit”) in a balanced, high-energy synthesis that preserves the essentials of both.

Intuition Network
http://www.intuition.org/
The purpose of the Intuition Network is to help create a world in which all people feel encouraged to cultivate and use their inner, intuitive resources. The Intuition Network offers opportunities for networking among individuals who are interested in cultivating and applying intuition. This networking takes place via phone and fax, newsletters, journals and magazines, radio and television, small group gatherings, conferences in “cyberspace,” conferences in hotels, and international travel and spiritual retreats.

Movement of Spiritual Inner Awareness
http://www.msia.org/
MSIA, the Movement of Spiritual Inner Awareness, offers an approach to living that focuses on how to incorporate spirituality into your everyday life, not as a theory, but as a practical reality. We call it “practical spirituality.” MSIA provides a variety of workable keys and techniques to assist people, regardless of their background, in their quest for greater understanding of who they are and their relationship with God.
One of the basic concepts of MSIA is that each person walks his or her own path home to God. However, there are techniques and signposts that can assist all of us to make our journey easier, simpler, and certainly more filled with happiness and joy.

Institute of Noetic Sciences
http://www.noetic.org/
For 25 years, the Institute of Noetic Sciences has been at the forefront of research and education in consciousness and human potential. From the beginning we have pursued this inquiry through rigorous science.
We honor open-minded approaches and strive to bring discernment to our work. We are not a spiritual sect, political-action group, or single cause institute.
We are a nonprofit membership organization that both conducts and sponsors research into the workings and powers of the mind, including perceptions, beliefs, attention, intention, and intuition. We are bold enough to inquire about phenomena that don’t fit into the conventional scientific model. We educate the public about the latest findings through our publications, conferences and website; and we support community building by providing ways for members and colleagues to share their experiences and ideas with one another through community groups, online discussion groups, our Pathfinding project, and other networking opportunities.

The Institute of Transpersonal Psychology
http://www.itp.edu/
The Institute for Transpersonal Psychology is a private, accredited, non-sectarian graduate school offering residential and distance-learning degree programs for professional, educational, and personal growth. Its unique curriculum focuses on six core areas of inquiry: the intellectual, emotional, spiritual, physical, social and creative.

The C.G. Jung Page
http://www.cgjung.com/cgjung/
The Jung Page was founded in 1995 to encourage new psychological ideas and conversations about what it means to be human in our time and place. Any worthwhile psychological theory will change with the changing conditions of life.
Currently, the Jung Page has three areas of primary focus:
Introduction to C.G. Jung: To provide an introduction to Jung’s work and to make Jungian resources–scheduled events, web sites, articles, etc.–more available
Jungian Analysis: To build a library of quality articles in Jungian psychology and psychoanalysis and to gather resources for people with a professional interest in Jungian work
Psychology and Culture: To cultivate psychological reflection on subjects that we feel deserve much more attention, such as technology, climate, environmental change, popular culture

, etc.
Maitreya Sangha
http://www.sangha.net/partners.htm
This site is devoted to the idea of World Brotherhood achieved through advancement of three Cosmic Principles: Love, Knowledge and Beauty.
Maitreya Sangha, a New Era Internet Center, serves as an information clearinghouse on various resources related to World Brotherhood, especially of spiritual and philosophical  dimension.

 
The Focusing Institute
http://www.focusing.org/
Focusing is a kind of inward bodily attention that a few people have naturally, but which most people don’t yet know. It isn’t being in touch with emotions or feelings and it isn’t guessing or figuring things out in your head about yourself. It is a way of getting a body sense — we call it a FELT SENSE — of how you are in a particular life situation. This is unclear and vague at first, but if you pay attention it will open up into words or images that often will lead to small steps of change, action and new thought. It usually takes a few days of instruction to learn it. General descriptions do not convey focusing.
The book Focusing describes six steps of focusing in a way most people can easily follow. You can try these six steps right now by following the instructions given in one of the following web pages. This home page, and the description of these steps, have been translated into Dutch and Deutsch and seven other languages: French, Spanish, Danish, Finnish, Japanese, Swedish and Hungarian.
The Focusing Institute was founded in 1986 as a not-for-profit organization whose purpose is to help make focusing available to the public and to the international scholarly community through teaching, research and written materials. The Institute has trained Focusing teachers around the world who do workshops and give individual teaching sessions.

מכון אייסלן – Esalen Center for Theory & Research
מרכז איסלן לתיאוריה ומחקר עוסקים רבות במחקר והרצאות העוסקות בתחומים של טרנספורמציה אישית וחברתית. ותומך בפרויקטים של הרחבה של תחומים קיימים בפילוסופיה, פסיכולוגיה ולימודים של דתות השוואתיות ועוד ועוד, כשהדגש הוא על טרנספרמציה של בני האדם.
איסלן הוקמה על ידי ריצ’רד פרייס ומייקל מורפי בשנת אלף תשע מאות ששים ושתיים – כמרכז חינוכי העוסק בחקירה ומימוש של הפוטנציאל האנושי. אך הוא נודע בשל השילוב של פילוסוספיות של המזרח והמערב.
כתובת דאר אלקטרוני של מכון אייסלן: Webmedia@esalenctr.org
כתובת האתר: www.esalen.org.

אישים משפיעים בתחום הקצת התודעה

אדוארד קרפנטר,

 מדען ומשורר בעל חזון חברתי יוצא מגדר הרגיל, אשר חי בסוף המאה ה19-, תיאר אופן זה של שנוי בצורה הבאה: “כאשר אתה לומד להתרכז ולהשקיט את מחשבותיך, אתה מגיע לתחום הכרה שמעל או מעבר למחשבה… ולהכרה “באני” גדול הרבה יותר מזה שאליו אתה רגיל. מאחר וההכרה הרגילה שאתה אנו במגע בחיי היומיום מבוססת יותר מאשר על כל דבר אחר על האני הקטן המוגבל, התוצאה הנלווית לכך תהיה מוות של “האני” הרגיל ותפיסת העולם הרגילה. מוות במובן אחד, אך במובן אחר התעוררות לגלוי “האני” האמיתי והאינטימי ביותר אשר לנו. חוויה זו כה נפלאה ומיוחדת, עד אשר כל הספקות והשאלות הקטנוניות נמוגים בפניה”
קרפנטר תפס את תמציתה ומהותה של חווית השינוי בהגדירו אותה במילים: “התרחבות, קשר, הכוח לשנוי תמידי של נסיבות החיים” .
טיילארד דה שרדין: (ביולוג והמיסטיקאי) שטען שבעוד אשר האבולוציה הפיזית של האדם הסתיימה, האבולוציה של המחשבה עדיין בעיצומה. התהליך הטבעי של התפתחותה יהיה כזה שהיא תקיף את האנושות כולה ותגבש אותה לידי מחשבה משותפת כוללנית

ריצ’רד באק

ב-1901 יצא לאור סיפרו המפורסם של הרופא-פסיכיאטר הקנדי ריצ’ארד באק, “ההכרה הקוסמית”. בספר מקורי זה, אשר הפך לקלסיקה בין הספרים הרוחניים עד עצם היום הזה, הוא מספר אודות אנשים אשר חוו דרגות שונות של תודעה, אותם הוא משייך לתודעה קוסמית: “התודה הקוסמית, בתופעותיה הנכבדות יותר, אינה התפשטות גרידא, או הרחבה של הרוח המכיר את עצמו. המוכרת לכולנו, אלא תפעול נוסף בפני עצמו, השונה ונבדל מכל תפעולי הנפש של האדם הבינוני, כמו שתודעת האני שונה ונבדלת מכל תהפעולםי שבבעלי החיםי מן הסוגים הגבוהים… תכונתה העיקרית של התודעה הקוסמית היא, שראשית כל, בזאת שהיא תודעה בדבר הקוסמוס, כלומר – תודעה בדבר החיים והסדר של היקום. בצד תודעת הקוסמוס זוכה בעל התודעה למאור שכלי, שאפילו כשהוא לעצמו דיו להעלות את האדם לשטח מציאות חדש, לעשותו כמעט ליצור ממין חדש. נוסף על זה – מצב של רוממות מוסרית, רגש מופלא של התעלות, הרחבת הדעת וחדוות הלב, עם התעוררות של החוש המוסרי, המפליאה לא פחות מתגבורת כוח השכל והחשובה עוד יותר ממנה. עם זה נולד מה שאפשר לקרוא לו בשם הרגשת אלמוות, תודעת חיים נצחיים,- לא בטחון כי עתיד הוא לזכות לחיי עולם, אלא ההכרה כי כבר זכה לחיים אלו”. (מתוך: Dr. R. M. Bucke: “Cosmic Consiousness”.
לטענתו, בחוויה מיסטית זו אדם חווה חוויה נפשית ורוחנית עמוקה של הארה פתאומית, תחושות מחשמלות בגוף, התרחבות של התודעה והתאחדותה עם הכרה הכוללת של עצם החיים שבקוסמוס וכו’. בסיום ספרו הוא מציין, כי אנשים אלה אומנם מתהלכים והתהלכו בינינו בנושמם את אותו אוויר אשר אנו נושמים, אך עם כל זה, הם כאילו התלכו על פני ארץ אחרת בנושמם אויר שונה. אנשים אלה מהווים גזע חדש שנולד, ואשר יתפשט וימלא את את כל כדור הארץ.

קן וילבר Ken Wilber

דברים שאמרו על וילבר:
“וילבר כנראה יעשה עבור התודעה את מה שפרויד עשה עבור הפסיכולוגיה”.
ג’ין יוסטון
“עבודותיו של וילבר הן בין היותר מובנות ומתקבלות על הדעת מאז ויליאם ג’ימס… “
ג’ימס פיידמן
“אני מחשיב את וילבר ככותב הראשון במעלה על תודעה ופסיכולוגיה טראנס פרסונלית בעולם כיום”
רוג’ר וולש (Roger Walsh)
“וילבר בהחלט ביסס את עצמו כהוגה ראשון במעלה במחקרים המודרניים אודות התודעה. עבודותיו מהווים תורמה נכבדת להבנה שי ש לנו אודות התודעה ולגבי התפתחותה ומגיע להם את השבח הגבוה ביותר”.
קנט רינג (Kenneth-Ring)
“קן וילבר הצטרף לשורות התיאורטיקנים הגדולים של התודעה האנושית, כגון: אנרסט קסירר, מירצ’ה אילאד, וגרגורי בייטסון”
דניאל גולמן (Daniel Goleman)
“כשמחשבה של קן ילבר תעבור דרך תודעתך, הדלת לרמה הבאה של התודעה נעשית נראית לעין. כל אחד שמחפש לעדכן את החכמה המסורתית של שושלת היחסים שלו, זקוק למפות של התודעה והמציאות שלו. ה’קבלה’ של העתיד
תתבסס על עבודתו של קן”.
רבי זלמן שכטר- שלומי
“ההוגה הפילוסופי המקיף ביותר של זמננו”
טוני שוורץ (Tony Schwartz)
“הכתבים של וילבר מעוררים ומעירים את התודעה והדימיון של כל מי שהוא די בר מזל בכדי לקרוא בהם”.
רולו מיי (Rollo-May)

· מספריו:

· A Sociable God: Toward a New Understanding of Religion:
· Up from Eden: A Transpersonal view of Human Evolution
· A Brief History of Everything
· The Eye of Spirit: An Integral Vision for a World Gone Slightly Mad.
· Eye to Eye: The Quest for the New Paradigm.
· The Holographic Paradigm and Other Paradoxes: Exploring the Leading Edge of Science.
· No Boundary: Eastern and Western Approaches to Personal Growth.
· Quantum Questions: Mystical Writings of the World’s Great Physicists
· Sex, Ecology, Spirituality: The Spirit of Evolution

ויליאם ג’ימס William James

842-1910

 Philosopher, psychologist; born in New York City (brother of Henry 

James). After a broad education in Europe and a brief try at becoming an artist, he completed Harvard Medical School in 1869. Plagued by ailments and depression, he never practiced but did recover his energies, partly by placing faith in free will. He joined the Harvard faculty in 1872, teaching physiology, then psychology. He established America’s first psychology laboratory and took twelve years to complete his massive Principles of Psychology (1890), which evocatively described mental and physical processes while summing up the current state of psychology and introducing new theories. As a philosophy professor (from 1880) he sought to reconcile his empiricism with religious faith, largely by a “pragmatic” theory that made the truth of beliefs depend on their consequences. He made a respectful study of psychological aspects of religion in lectures published as Varieties of Religious Experience (1902) and developed his theory of reality as “pure experience” in articles (1904–05) published posthumously as Essays in Radical Empiricism (1912). His vivid style, broad sympathies, and concern for basic issues have kept him a central figure in American thought. 

קרלוס קאסטנדה

1925 – April 27, 1998
 There are a great many opinions of Carlos Castenda and his writings. He burst onto the scene with a popular book about entheogens and the magical world-view as reality in the middle of a feeling of academic and cultural upheaval.
His stories of a wizened old sorcerer, a man who came from a long line of peyote and mushroom using wise-men with extra-ordinary powers, captured the imaginations of students, hippies, and scholars. His original book is presented as a “UCLA PhD Anthropology Thesis,” but it was a highly radical, post-modern piece of anthropological ‘field work’. Casteneda’s work was a watershed for critique and thought by cultural anthropologists and brought many new, excited minds into the field.
When the story continued, however, his public supporters changed their opinions and Casteneda went from being the ‘most popular anthropologist ever’ to ‘lying opportunist’.
His books have been critiqued and criticized. Many college students study anthropology because they were touched by the stories. In his later years, he went into more bizarre things, including a type of Castenedaish martial artish / movement style (tensegrity) and there is a cult of personality that is best described as a weird Net-Thing.
But, throughout the debate and whether the work is totally a flight of fancy, the books remain an interesting type of meta-fiction: novel, anthropology, philosophy, spirituality.
As Novel: The story is given from the first person perspective of the slow-witted disbeliever in a magical, entheogen using initiation into the Sorcerer’s world view. The style and plot is acceptable, but those are not the strong suits. The reader is carried forward by wondering whether any of this story could be real and by the character development. There are a few points in the series where he captures feelings well.. nostalgia, confusion, self-doubt, questioning the nature of reality.
As Anthropology: Anthropology has gone through many changes in the last 100 years, from a colonial english ‘erudite visitor from a civilied culture to a prehistoric one’ to a more involved visitor like Margaret Mead to questioning whether it is possible to know a culture that is not your own.


סטינסלב גרוף Stanislav Grof
 

1931-
Psychiatrist; born in Prague, Czechoslovakia. Educated at Charles University and the Czechoslovak Academy of Sciences, he practiced in Prague until 1960, when he came to Johns Hopkins University as a research scientist and professor of psychiatry (to 1973). His interest in unusual states of consciousness, and his research at California’s Esalen Institute (from 1973), resulted in the book Realms of the Human Unconscious: Observations from LSD Research (1975). (Biography.com)
Author of:
Beyond Death (1980)
LSD Psychotherapy (1980, 1994)
Beyond the Brain (1986)
The Adventure of Self Discovery (1988)
Human Survival and Consciousness Evolution (1988)
Spiritual Emergency (1989)
The Stormy Search for Self (1992)
The Holotropic Mind (1993)
The Cosmic Game (1998)

גורדייף

1877(1872)-1949 Born in the 1870’s in Alexandropol, in the Caucasus region of what is now Russia, of a Greek father an an Armenian mother. Although his passport date of birth was November 28th, 1877, his own reports of his age and the events of his life point to an earlier birthdate, probably around 1872. While he was still a boy his family moved to the nearby town of Kars, where he had the good fortune to study with the dean of the Russian military cathedral who, with Gurdjieff’s own father, became an important influence on his development. According to Gurdjieff, these two men were chiefly responsible for the early arousal of an “‘…irrepressible striving’ to understand clearly the precise significance, in general, of the life process on earth of all outward forms of breathing creatures and, in particular, of the aim of human life in the light of this interpretation.” (The Gurdjieff Work) Author of:Meetings with Remarkable Men Views from the Real World Books About: The Gurdjieff Work (1976) 

אלדוס הקסלי Aldous Huxley
 

(July 26, 1894 – Nov 22, 1963) Novelist and essayist, born in Godalming, Surrey, SE England, UK, the grandson of T H Huxley. He studied at Oxford, lived mainly in Italy in the 1920s, (where he met and befriended D H Lawrence) and moved to California in 1937. His early writing included poetry, short stories, and literary journalism, but his reputation was made with his satirical novels Crome Yellow (1921) and Antic Hay (1923). Later novels include Point Counter Point (1928) and, his best-known work, Brave New World (1932), where he warns of the dangers of dehumanization in a scientific age. His later writing became more mystical in character, as in Eyeless in Gaza (1936) and Time Must Have a Stop (1944), while Island (1962) is an optimistic Utopia. (biography.com) Author of:Crome Yellow (1921) Antic Hay (1923) Point Counter Point (1928) Brave New World (1932) (Online Version) Eyeless in Gaza (1936) The Art of Seeing (1942) Time Must Have A Stop (1944) The Doors of Perception (1954) (Online Version) Heaven and Hell (1956) Island (1962) Moksha (1977) (collected writings from 1931-1963) 

טימותי לירי Timothy Leary
מתוך: www.corbis.com

כתבים:
1920-1996 Author of: Interpersonal Diagnosis of Personality (1957) The Psychedelic Experience (1964) (online) Psychedelic Prayers (1966) Start Your Own Religion (1967) The Politics of Ecstasy (1968) (review) High Priest (1968) Jail Notes (1970) Confessions of a Hope Fiend (1973) Neurologic (~1973) What Does Woman Want (1976) exo-Psychology (1977) The Intelligence Agents (1979) Changing My Mind Among Others (1982) Flashbacks (1983) Chaos and Cyber Culture (1994) (review) Design for Dying (1997) The Delicious Grace of Moving One’s Hand. The Collected Sex Writings (1998)






Terence McKenna טרנס מקקנה. 

1946 – 2000)
Born in 1946, author and explorer Terence McKenna spent the last twenty-five years of his life in the study of the ontological foundations of shamanism and the ethno-pharmacology of spiritual transformation. McKenna, the founder of Novelty Theory, graduated from the University of California at Berkeley with a distributed major in Ecology, Resource Conservation and Shamanism. After graduation he traveled extensively in the Asian and New World Tropics, becoming specialized in the shamanism and ethno-medicine of the Amazon Basin.
Author of:
The Politics of Consciousness (1995)
True Hallucinations (1994)
Food of the Gods (1992)
Archaic Revival (1992)
Trialogues at the Edge of the West (1992)
Psilocybin: Magic Mushroom Grower’s Guide (1986)
The Invisible Landscape (1975)
Contributor to:
Entheogens and the Future of Religion (1997)
Writings & Info
Tryptamines, Hallucinogens and Consciousness
The DMT Experience
Alien Dreamtime Lyrics
The Oversoul as Saucer, exceprt from True Hallucinations
New Maps of Hyperspace
The Non-Ordinary Conhibition Rhetoric of Terence McKenna
Interview in SF Chronicle
High Times Interview with Terence
Mondo 2000 Interview with McKenna, by Gracie & Zarkov
Re: Evolution
McKenna Article from The Independant
“Food of the Gods” Review by Schultes
Time and Mind
Annotated McKenna Bibliography
Another McKenna Bibliography
Words with the Sham Man

אלן וואטס Alan Watts
 
1915-1973 Author of:The Way of Zen (1957) The Joyous Cosmology (1962) Behold the Spirit (1972) Tao: The Watercourse Way (~1977) The Essential Alan Watts (1984) Buddhism (~1996) Zen and the Beat Way

מקורות 

1. Paul Engelmann, Letters from Ludwig Wittgenstein: with a memoir. Oxford: Blackwell, 1967.
2. http://library.osu.edu/sites/users/galron.1/00112.php
3. http://www.kenwilber.com/home/landing/index.html
4. http://www.gurdjieff.org/needleman2.htm
5. פ. ד. אוספנסקי, הדרך הרביעית, הוצאת זב”מ, 1992, עמ’ 50
6. פ. ד. אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, 1977

    7) http://www.vision.net.au/~apaterson/science/observer_effect.htm

  8)  http://www-history.mcs.st-andrews.ac.uk/Biographies/Wigner.html

ביבליוגרפיה

לפרק הראשון:

אתר ובו חומר על פילוסופיה ותודעה:

http://cogprints.ecs.soton.ac.uk/archive/00000395/00/Definingconsciousness.html

ביבליוגרפיה על פילוסופיה ותודעה:

Baars, B.J. and McGovern, K.(1996) ‘Cognitive views of consciousness: What are the facts? How can we explain them?’, in M. Velmans (ed.) The Science of Consciousness: Psychological, Neuropsychological, and Clinical Reviews, London: Routledge.

Blauert, J.(1983) Spatial hearing: the psychophysics of human sound localization, M.I.T. Press.

Bermúdez, J. L. 1998a. The Paradox of Self-Consciousness. Cambridge MA. MIT Press.

Bermúdez, J. L. 1998b. ‘Philosophical psychopathology’, Mind and Language 13, 287-307.

Chalmers, D.(1995) ‘Facing up to the problem of consciousness’, Journal of Consciousness Studies 2(3): 200-219.

Churchland, P.S.(1988) ‘Reductionism and the neurobiological basis of consciousness’, in A.J.Marcel and E.Bisiach (eds.) Consciousness in Contemporary Science, Oxford: Clarendon Press.

Craig, K.D.(1978) ‘Social modelling influences on pain’, in R.A. Sternbach (ed.) The Psychology of Pain, New York: Raven Press.

Dawkins, M. S. 1998. Through Our Eyes Darkly: Oxford. Oxford University Press.

Dickinson, A. 1980. Contemporary Animal Learning Theory. Cambridge. Cambridge University Press

Dretske, F. 1995. Naturalizing the Mind. Cambridge MA. MIT Press.

Dennett, D.C.(1991) Consciousness explained, Little Brown.

Dennett, D.C and Kinsbourne, M.(1992) ‘Time and the observer: The where and when of consciousness in the brain’, Behavioral and Brain Sciences 15:183-200.

Gardiner, J.(1996) ‘On consciousness in relation to memory and learning’, in M. Velmans (ed.) The Science of Consciousness: Psychological, Neuropsychological, and Clinical Reviews, London: Routledge.

Gillett, G.(1992) ‘Consciousness, intentionality and internalism’, Philosophical Psychology 5(2):173-180.

James, W.(1890) The principles of psychology, New York: Dover. (Reprinted 1950).

Julesz, B.(1971) Foundations of cyclopean perception, Chicago: University of Chicago Press.

Kant, I.(1781) Critique of pure reason, Trans. by J.M.D. Meiklejohn, London: Dent, 1969.

Kihlstrom, J.(1996) ‘Perception without awareness of what is perceived, learning without awareness of what is learned’, in M. Velmans (ed.) The Science of Consciousness: Psychological, Neuropsychological, and Clinical Reviews, London: Routledge. 

Kohler, W.(1966) ‘A task for philosophers’, in P.K. Feyerabend and G. Maxwell (eds.) Mind, Matter and Method: essays in philosophy of science in honour of Herbert Feigl, Minneapolis: University of Minnesota Press.

Libet, B.(1996) ‘Neural processes in the production of conscious experience’, in M. Velmans (ed.) The Science of Consciousness: Psychological, Neuropsychological, and Clinical Reviews, London: Routledge.

Mach, E.(1885) Contributions to the analysis of sensations, Trans. by C.M.Williams, The Open Court Publishing Co.,1897.

Melzack, R.(1973) The puzzle of pain. Harmondsworth: Penguin.

Penfield, W. and Rassmussen,T.B.(1950) The Cerebral Cortex of Man, Princeton University Press.

Place, U.(1956) ‘Is consciousness a brain process?’, British Journal of Psychology 47:44-50.

Pribram, K.H.(1979) ‘Behaviorism, Phenomenology and Holism in Psychology: A scientific analysis’, Journal of Social and Biological Structures 2:65-72.

Rentoul, R.(1992) Consciousness, brain and the physical world: a reply to Velmans. Philosophical Psychology, 5(2), 163-166.

Rosenthal, D. M. 1991. ‘Two concepts of consciousness’, in D. M. Rosenthal (Ed.), The Nature of Mind. Oxford. Oxford University Press 

Russell, B.(1948) Human knowledge: its scope and its limits, Allen & Unwin.

Searle, J.(1993) ‘The problem of consciousness’, in Experimental and theoretical studies of consciousness‘, Ciba Foundation Symposium No.174, Wiley, Chichester. 

Sheikh, A.N., Kunzendorf, R.G. and Sheikh, K.S.(1996) ‘Somatic consequences of consciousness’, in M. Velmans (ed.) The Science of Consciousness: Psychological, Neuropsychological, and Clinical Reviews, London: Routledge. 

Sherrington, C.S.(1942) Man on his nature, Cambridge University Press.

Spinelli, E.(1989) The Interpreted World: An introduction to phenomenological psychology, London: Sage.

Velmans, M.(1990) ‘Consciousness, brain, and the physical world’, Philosophical Psychology 3(1):77-99.

—(1991a) ‘Is human information processing conscious?’ Behavioral and Brain Sciences 14(4):651-669.

—(1991b) ‘Consciousness from a first-person perspective’, Behavioral and Brain Sciences 14(4):702-726.

—(1992a) The world as-perceived, the world as-described by physics, and the thing-itself: a reply to Rentoul and Wetherick. Philosophical Psychology, 5(2), 167-172.

—(1992b) Reply to Gillett. Philosophical Psychology, 5(2), 181-182.

—(1993a) ‘A reflexive science of consciousness’, in Experimental and theoretical studies of consciousness‘, Ciba Foundation Symposium No.174, Wiley, Chichester.

—(1993b) ‘Consciousness, causality, and complementarity’, Behavioral and Brain Sciences 16(2):404-416.

—(1996) ‘An introduction to the science of consciousness’, in M. Velmans (ed.) The Science of Consciousness: Psychological, Neuropsychological, and Clinical Reviews, London: Routledge.

Van Gulick, R. 1994. ‘Deficit studies and the function of phenomenal consciousness’ in G. Graham and L. S. Stephens (Eds.), Philosophical Psychopathology. Cambridge MA. MIT Press

Wall, P.(1996) ‘The placebo effect’, in M. Velmans (ed.) The Science of Consciousness: Psychological, Neuropsychological, and Clinical Reviews, London: Routledge. 

Wetherick, N.(1992) ‘Velmans on “Consciousness, brain and the physical world”‘, Philosophical Psychology, 5(2), 159-162.

Whitehead, A.N.(1932) Science and the Modern World, Cambridge University Press.

Young, A.W.(1996) ‘Dissociable aspects of consciousness’, in M. Velmans (ed.) The Science of Consciousness: Psychological, Neuropsychological, and Clinical Reviews, London: Routledge. 

אנשים אומרים שסיפורי מעשיות יפים לשינה, ואילו אני אומר, שעל ידי סיפורי מעשיות אפשר לעורר נרדמים משנתם”

רבי נחמן מברסלב

• (על גב הספר)

להעיר את התודעה

על חיים מתוך שינה  והניסיונות להקיץ ממנה 

•  

על הספר: 

מהי עירות, מהי שינה. מי ישן? מי ער? מה זה להיות ער? 

האם כל פעילות היא הוכחה של עירות, או אולי אדם יכול להיות פעיל ואקטיבי ועם זאת ישן? 

האם עירות היא חד משמעית וחד ממדית, או שיש כאן רמות ורבדים, ואדם יכול להיות ער וישן בה בעת – ברמות שונות של הוויתו ותודעתו? 

האם האדם יכול להיות ישן שינה עמוקה ולחלום שהוא ער? דהיינו,  האם אנו חולמים את ערנותנו, או ערים לחלומותינו? כפי שצייד מהגו’נגל  הפוגש בפקיד בנק, רואה את הערנות היחסית שלו כסוג של שינה. ולוחם הקומנדו ואיש הסיירת – את הערנות של החייל באפסנאות – כתרדמת. אולי כך ניתן לראות את המצב הקיומי לו אנו קוראים: ערות. 

כשאנו הולכים לישון אנו נרדמים לעולם הפיסי. ואולי כשאנו מתעוררים משנת הלילה חלק בנו ממשיך לישון? 

זהו ספר אודות שינה ועירות, כשהתודעה היא נקודת ההתייחסות. בספר עצמו נושאים שונים; האדם הישן והאדם הער, השוואה. תקשורת והתנהגות בעולמות השינה. התעוררות, בגישות מיסטיות שונות. שינוי מצב תודעה. גישת ר’ נחמן לשינה והתעוררות. רעיון התרדמת והתעוררות בסיפורים. תודעה קוואנטית. תיאורית קונדליני והתעוררות התודעה. ועוד. 

“וייקח דויד את החנית ואת הצפחת המים מראשותי שאול, וילכו להם; ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים – כי תרדמת יהוה נפלה עליהם”. 

שמואל א’ כ”ו, י”ב. 

•  
• על המחבר

גבריאל רעם פרסם כשמונה ספרים, מביניהם: “אמנות השיחה” (ידיעות ספרים, מרס  2003). ו”אאוטסיידרים ומורדים” (ידיעות ספרים, 2006). שני ספריו האחרונים: ”שיחות תודעה” (הוצאת ניסן, 2010) ו”איך אתה נוהג, שפת גוף של נהגים” (ניסן, 2011). עובד בהוראה והדרכה של מיומנויות אל מילוליות בחברות, אירגונים, משרדי ממשלה ועמותות.  בעברו מורה לספרות. למד מדעי ההתנהגות ((M.A. 

למחבר, אתרים באינטרנט על נושאי מודעות עצמית והגות:

http://hagut.net/