הגיגים, פרגמנטים ואפוריזמים -במודעות מכווננת…

{להשיג בחניות ספרית אלקטרוניות, מנדלי ועברית}

גבריאל רעם

תוכן העניינים

חלק א’: הגיגים

1. אישה ובנה
2. קסם הפרברים
3. ארוטיקה נשית
4. מה מחפשים נשים בגברים ולהיפך
5. דינמיקה שלילית בין 2 בני אדם
6. קשה מבחוץ או בפנים
7. 7.      על דמונים פנימיים
8. שאלות על חומר ורוח
9. הדבר הגדול הבא
10. סודו של אחינו הפרש הבודד.
11. המציאות
12. כוחה של האנטיתזה
13. על מרחב חיצוני ושקט פנימי
14. מי אני
15. צרובים בתודעה
16. בראיה צלולה
17. המבט הסדנדרטי.
18. שלושת שלבי הדינמיקה
19. הפרה הקדושה – פסיכואנליזה
20. התרמית הגדולה.
21. מאוחר מידי.
22. על האלוהים
23. במדינת הגמדים.
24. המלכודות השכיחות ביחסים בין בני אדם.
25. העתיד
26. נולדנו כדי…

• החיים בתנועה לקראת התכלותם
• כלי הרכב נוסע לקראת בלותו

חלק ב’: פרגמנטים

על פרגמנטים

1. כוחות הנפש ומשקעי החוכמה
2. יחיד וחברה
3. חיים ומציאות
4. האכילה הגדולה.
5. הזמן
6. הנעורים והסמים המתכלים של החיים
7. האושר
8. זרימה ותודעה
9. נפש ותודעהד
10. נוסטלגיה
11. חשכה ואורה
12. הנאה והנעה
13. החיים כמסע
14. על עיפוש הזקנה ובוסר הנעורים
15. פוזה וסגנון.

חלק ג’: משפטים תודעתיים על החיים

1. בעלי חיים
2. השקעה
3. מיתוס
4. שיחה, תקשורת, משוב וחוסר משוב
5. התפתחות וצמיחה רוחנית
6. עבר, הווה ועתיד
7. אאוטסיידרים
8. כוחניות
9. החברה ו”ההם”
10. הבטחה
11. התעסקות בעצמי וטוב לי / לא טוב לי
12. רגשות וניהולם
13. מזל
14. פנים מול החוץ
15. רע וטוב
16. חופש
17. אמת
18. אנרגיה
19. מודעות
20. דינמיקה
21. דיאלוג
22. תודעה
23. רמות, מרכזי כובד וחלקי אני
24. דיסוננס ריגשי והימנעות מכאב
25. קושי ומשברים
26. מציאות
27. החלטה
28. אנתיטזה
29. נייטראליות
30. קבלה וגיבוי פנימי
31. טוטאליות
32. ציפייה
33. שתיקה, ריק, זמן, חלל, ואי עשייה והתערבות
34. מעורבות והזדהות אישית
35. המובן מאליו
36. אימון ופיתוח התודעה
37. מאבק
38. אגו
39. חוזק וחולשה
40. חוכמה וטיפשות
41. בגרות
42. נפש
43. יחסים
44. חיים ומוות
45. ידיעה וחויה
46. בינוניות
47. מוטיבציה
48. זמן
49. אמרות כלליות

הקדמה

ספר זה אינו בא להכביד על הקורא… במקום לקרא הרבה ולהגות מעט. הכוונה כאן היא לקרא מעט ולהגות הרבה. הכוונה לעודד מדיטציה אודות נושאים של כאן ועכשיו, כמו גם נושאים על עמוק וגבוה.

קצר כמו שיר; היוצר רושם סקיצה, הקורא משלים את החללים הא-לוגיים, או החסרים,  מתוך נפשו ותודעתו וקוצר סיפוק על כך שלקח חלק במעשה היצירה.

חיינו הם יריעה רחבה ההולכת ונפרשת כל שהימים עוברים. יריעה זרועה, משובצת וטלואה בפכים קטנים, רצועות רצועות של עצב ושמחה המרשתים אותם שתי וערב.

מקרוב הם כתמי צבע, צבעים שמחים, צבעים מעציבים. מרחוק ניתן לראות תבנית, מארג, וגם מורפולוגיה, מה יותר גבוה ומה יותר נמוך. השאלה מאיזה נקודת מבט מביטים ביריעת חיינו.

בדרך כלל אני כה מעורבים, כה מזדהים, עם נקודה זו או אחרת, רגע זה או אחר, מאורע זעיר זה או זעיר יותר, עד כי אנו מאבדים את הפרופורציה, מחמיצים את התבנית, המארג והמורפולוגיה.

מי ייתן והרשימות והמשפטים הקצרים יעוררו סוג של ראיה כזו, מרוחקת יותר, מהורהרת יותר, מעורבת ומזדהה פחות עם הדימוי העצמי שלנו, ועם העליות והמורדות של אושרנו או עיצבוננו.

***

גבריאל רעם, הוד השרון, פברואר, 2015

חלק א’: הגיגים
אישה  ובנה

אישה ובנה חלפו ליד סניף הדאר המרכזי – צוחקים.

דומים ומתרוננים, כאילו הרגע הזה לעולם. או לפחות ישוב שוב. תמיד שם.

תמיד יהיה ילד קטן ותמיד תהיה לצידו אמא צעירה ומתרוננת.

שכחו, איך רק אתמול היה תינוק מחותל. אבל עכשיו הרי האתמול איננו, אתמול לא היה, והרגע הזה מולך במוחשיות בהירה וניצחת.

נראה כאילו האתמולים שהיו, נפלו אמנם קורבן למוראות הזמן, אבל העכשיו הזה  ניצל מכל מה שהיה. כה ברור כי העכשווים האתמוליים היו רק חזרה, אולי גנרלית, והיום זה היום. הוא לא יעזוב עוד, הוא כאן כדי להישאר.

וכל הזמן שניהם ימשיכו לעבור ליד סניף הדאר המרכזי, צוחקים ומאושרים.

כאילו ברגע הזה בו הם חולפים צוחקים – הכל יצוק ומקובע. לכלל תחושה עזה של תמידיות;

היא לעולם תישאר צעירה, תמיד ליד בנה. והוא לעולם לא יתבגר ואפילו יזדקן חלילה.

רגע שביר, כה שביר. הרגע הזה, ליד סניף הדאר הזה, החיוך הזה, האושר הזה, הצמידות הזו שלהם – כה שבריריים.

קסם הפרברים

השלוה הרגועה של תנועת עצי הבוקיצה בכניסה לבתים.

שלוה בוטחת, נוטעת אמון.

שלוה שאומרת: כאן שוכנים לבטח, חיים שלווים ורגועים. צלולים ועמוקים כמי אגם בפיורד, הנטוע בינות הרי עד מושלגים.

שלווה שמשדרת: כאן חיי נצח, כאן גן עדן. כאן משכן התמיד של המשפחה האלמותית. מאז ומעולם כך היה, וכך גם יהיה; המשפחה והבית – כליבת תמיד בעולם של תוהו, עין הסערה – השוכן לעד בעולם הבוהו.

כך בפרברים הירוקים והשלווים. כל הדשאים, כל הירק הענף והשקט הזה בכניסה לבתים – רוצה שנאמין, שבפנים מסתופפים החיים האמיתיים. כנר תמיד בתוככי מקדש.

כך התדמית, כך התפאורה. וההצגה שבבית פנימה?

טרגדיות, על טרגדיות על טרגדיות (‘טרגדיות מתרחשות בבתים’). ובין לבין: חוסר נחת תמידי: באים והולכים, והולכים ובאים ויוצאים. וכששוהים בפנים – בוהים בכלום.

מבחוץ – ארון מהגוני בצבע יין עמוק. מראה העץ ומגעו חמים, נעים ואיכותי. ובתוכו – השלד. 

ארוטיקה נשית

ראשית, לא לבלבל בין ארוטיקה מינית לארוטיקה בין-מינית. ארוטיקה מינית זה מה שחי בכל אחד מן המגדרים ובבן אדם מסויים. אנשים ומגדרים, שונים זה מזה ברמת הארוטיקה שחיה בהן. וישנה גם ארוטיקה בין מינית, זו הקיימת באויר, בנוכחות שני המינים. וכאן המילים: ‘ארוטיקה מינית’ הן מילים אחרות למתח מיני.

ארוטיקה בין-מינית היא חשמל מיני באוויר. וכוחה עולה ככל שהיא יותר מרומזת ופחות גלויה. מבחינה זו היא כמו תרופה הומאופטית ככל שאתה מדלל יותר ככה זה יותר עוצמתי אם גבר שוכב עם אישה ערומה במיטה אין שם הרבה ארוטיקה. בתור בבנק, או באוטובוס – קיימת הארוטיקה החזקה ביותר. וברגע שמגיעים לחוף הים הארוטיקה יורדת דרסטית, בתקופה הויקטוריאנית אם אפשר היה לראות  קרסול של אישה, זה היה  שיא האירוטיקה.

ארוטיקה מתעצמת ככל שיש יותר רימוז ופחות דברים מוחשיים  היא עובדת על הבלתי מודע.

ועתה, מן הארוטיקה הבין מינית, לארוטיקה המינית. לגבר ממוצע קשה עם ארוטיקה. כשהוא פוגש אותה הוא נכנס לשיתוק. כי זה מעביר את השליטה לאישה.

הבעיה של הגבר עם ארוטיקה הנשית זה שהשליטה נמצאת בידיים של האישה. וגבר מפחד לאבד שליטה. הכוחנות של הגברים לא תרשה לארוטיקה הנשים את הספייס שהן ראויות לו

ארוטיקה,היא ממלכה נשית ושם היא השולטת. גבר רגיל לשלוט, הוא רגיל לכך שהוא היוזם אך בתחום הארוטיקה נשים אמורות להיות היוזמות והמובילות, ואז הוא יוצא מאיפוס כי הוא כבר אינו מצוי בזירה שלו.

זה אומר שבעולם שלנו אין כמעט מקום לארוטיקה נשית אמיתית. הגברים לא מאפשרים אותה. התרבות שלנו, הנמשלת על ידי הגבריות, לא מסוגלת להכיל ארוטיקה נשית והנשים צריכות כל הזמן לכבוש ולדכא את הארוטיקה שלהן.

בתחום הארוטיקה המינית, המיניות הנשית חזקה ועוצמתית יותר מן המיניות הגברית. לרוב הגברים  אין מושג מה  זה מיניות נשית. בקיום יחסי מין לפי הגרסה הגברית  – הנשים הופכות לבובות שהגבר מבצע בהן את הגרסה הגברית למיניות שלו.

האישה זקוקה לגבר מבחינה מינית, אך היות ומיניות היא הממלכה שלה והוא הפועל, היא אמורה להוביל והגבר צריך לרקוד איתה ביחד. מי שיש לו יותר אינטליגנציה בתחום מסוים – הוא שצריך להוביל. ובתחום המיני לנשים יש יותר אינטליגנציה.

לגברים אין כמעט אינטליגנציה מינית. לאישה יש מרכז כובד מיני פנימי. לגבר אין את זה, הוא זרוע ביצועית – מבחינה מינית. מה  שגבר רוצה בעולם המין, זה כיבוש ופורקן. הוא לא חווה מיניות בצורה שלמה ומלאה וסוחפת – כמו האישה. כשאישה חווה חוויה מינית זה בכל המערכת שלה

הבעיה היא שכ 95% מן הנשים עברו התניה מאסיבית עוד לפני שקיימו את יחסי המין הראשוניים שלהן.  אישה, לרוב,  בכלל לא מודעת לתהומות הארוטיקה שנמצאות בתוכה. וזאת בגלל דיכוי גברי. הגברים מאוד לא מעוניינים שהאישה תגלה את הכוח המיני שלה.  הכוח המיני של האישה תמיד איים על הגבריות.

מה מחפשים גברים בנשים ולהיפך

גם נשים וגם גברים משחקים משחק עם המין השני, כשהם עוברים מפאזה של חיזור לפאזה של יחסים ברי קיימא (בין אם הם בני יום או כמה חודשים או שנים); לכל אחד יש את הפנטסיה שלו, איך הוא היה רוצה שבן או בת המין השני יתנהגו בזמן ‘היחסים’; הגבר היה רוצה להפוך אותה לחתולה מיוחמת, נמרה יצרית ותאוותנית, אשת מערות בעלת תאבון מיני שאינו יודע שבעה. פרובוקטיבית, שתלטנית וחסרת מעצורים.

האישה הייתה רוצה להפוך אותו לחתלתול רך ושקט, רצוי חסר ישע, מייחל לליטוף אימהי. מתכרבל בחיקה, מחפש מפלט מאימי החיים.

היא רוצה שהוא יהפוך אותה לאמא (רגשית) גדולה, הוא רוצה שהיא תהפוך אותו לאובייקט מיני.

האישה מאמינה שבכל גבר כוחני ושלטתן ישנו חתלתול אובד וחסר ישע. והגבר מאמין שבתוך כל אישה קרירה ומרוחקת מצוי הר געש ייצרי. 

ואכן יש בזה למעשה לא רק פנטסיה, כל צד חש את האמת הפנימית של האחר ורוצה לגאול אותה משם. כי לכל גבר בתוכו יש ‘אנימה’, הצד הנשי שלו, ולכל אישה בתוכה יש ‘אנימוס’ הצד הגברי. הצד הגבוה של כל מגדר הוא ההיפוך המגדרי שלו; כל גבר חזק –  בתוכו הוא אבוד וחלש, כל אישה קרירה ומרוחקת או רומנטית ונאיבית – בתוך תוכה היא עוצמתית ויצרית.

כשכל מגדר מתחבר לצד הגבוה של עצמו – הם מוצאים בתוכם את ההיפוך המיגדרי.

כל צד יודע בתוך תוכו עמוק פנימה,  שמפגש אמיתי בין המינים  חייב לגאול מכל צד את הצד הגבוה שלו, ואם מפגש התרחש והצד הגבוה לא חולץ החוצה, לא קרה כלום.

ואכן ההיפוך הקוטבי המבורך קורה כשיש התאהבות חזקה, אך כשוך ההתאהבות חוזרים למשחק התפקידים של המגדריות החברתית והגנטית. ושוכחים את הפוטנציאל התודעתי והרוחני של השייכות המגדרית שלהם.

הם הגיעו לשם, רק בכוח החילוץ של ההתאהבות, שהיא תמיד זמנית. השאלה היא האם יצליחו למצוא מעבר לחזות החיצונית של האהבה את  הגבוה בזולת? וזאת לא בגלל הכוח המשתחרר של ההתאהבות, אלא בכוח התודעה.

למצוא את הקוטביות המגדרית של בן או בת המין השני – בכוח האהבה הזמנית, זה לחיות על גלים; זה עולה  זה יורד. ואילו כוח התודעה יציב ותמידי, אך מי ימצאנו?

כוח האהבה בא והולך, כמו הנעורים, כוח התודעה תמיד שם, (כמו האש) אך מי יעירנו?

וכך, אפשר לעשות פאראפרזה על שיר השירים: “אל תעירו  ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ” ובמקום זה:

“העירו ועוררו את התודעה, כי רק היא תמצא את הצד הגבוה הרדום בתוכנו.

והיה ולא תתעורר, היא לא תחפץ לעולם”. 

יש מה שאנו מוצאים בחיים ובתוכנו בכוח האינרציה של היוולדנו וזריקתנו אל החיים. ויש מה שחבוי בנו ובזולת שלא יתן עצמו ולא יתרצה ולא יתגלה, אלא אם כן נשתמש במכשור על הקיים בתוכנו בפוטנציאל: תודעה ערנית, רחבה ופעילה. כי רק היא יכולה לגאול את הצד הגבוה הרדום בתוככי הקיום הנוכחי שלנו.

על דינאמיקה שלילית בין שני בני אדם

מדי פעם נוצר סכסוך בין שני בני אדם. מישהו נפגע, מישהו מטיח האשמות וכו’.  ואז ישנן טענות. ונדמה כי הטענות הן ענייניות, אך הטענות הללו הן כל דבר, רק לא ענייניות. ואולי לעיתים אכן יש בהן ממש, אך בדרך כלל לא כאן הבעיה. אם הבעיה היא רק עניינית, ניתן לפתור אותה ללא בעיות כמעט. אותן טענות הופכות לבעיה בגודל של פיל ברגע שיש סכסוך! ואז נוצרת הדינאמיקה השלילית בתוכה יכולות לחיות:  עוינות או כעס, או תחושת פגיעה. ואז הבעיה הקטנה ביותר הופכת לעילה למלחמת עולם שלישית. אך ברגע שהדינאמיקה השלילית מתפוגגת (בעיקר בגלל שצד זה או אחר מוכן לרדת מן העץ) —  פתאום הכול בסדר. ומה שנראה בוער ונורא ואיום רק לפני כמה שניות נראה אפילו מגוחך. לפתע הבעיה הטכנית עצמה, נעדרת את העוקץ, או הנפץ שהיה לה כשהייתה הדינאמיקה שלילית.

ועל כן, הדרך לטפל בבעיות שמתחזות לענייניות אך יש מאחריהן דינאמיקה שלילית, זהה לדרך שמטפלים באדם שקיבל מכת חשמל: ראשית יש להפריד אותו מזרם החשמל. ובנמשל: יש להפריד את המאשים או הצד הנפגע מן הדינאמיקה השלילית. (לעיתים מספיק לתת לזה זמן, ואז זה מתפוגג לאיטו והדינאמיקה החיובית חוזרת כאילו לא קרה כלום…). וברגע שהדינאמיקה השלילית פוסקת, מיד מתרחש מצב של דינאמיקה חיובית. מעניין, זה לא שצריך ליצור דינאמיקה חיובית. היא תמיד שם. כל שצריך לעשות זה לנטרל את הדינאמיקה השלילית ומיד תופיע הדינאמיקה החיובית.

ואז כשמצויים בתוך המרחב המוגן של הדינאמיקה החיובית ניתן לבחון את כל הבעיות ואז רובן מצטמקות לגודל של ראש סיכה.

במצב של דינאמיקה שלילית, כל דבר שהזולת בריב או בסכסוך יעשה – יזכה לביקורת מהאחר ולהיפך. והנה מעשה פלא, ברגע שהשניים עוברים למצב של דינמיקה חיובית מעשיהם כבר לא מעוררים את אותה התרעומת, למרות שהם אולי אפילו ממשיכים לעשות את אותם הדברים שכה הכעיסו קודם. 

הדבר הכי הרסני זה לא מה בן אדם אלף עושה, או מה בן אדם בית לא עושה. הדבר הכי הרסני זו דינאמיקה שלילית ובמיוחד זו  שמתמשכת לאורך זמן.

 דרך הפריזמה של הדינאמיקה השלילית – הזולת נתפס כשטן בהתגלמותו.

על הפחד מפני ריקנות פנימית.

לאדם יש קושי עם ריקנות, זה מפחיד אותו, ואז הוא סותם אותה, עם פטפוט בחברה, טלוויזיה, ג’אנק פוד, בילויים וכו’. רק לא לחוש בה.

המין האנושי פוחד מחללים, רואה בהם חידלון, משהו שמאיים לבלוע את כוחות החיים.

על כן, בני אדם תמיד מנסים לחסום את הריקנות. כי זה מפחיד, יש תחושה כמו מוות, אתה נבלע, הולך לאיבוד, לא קיים.

בשיחה, הריקנות מיוצגת דרך השתיקה. אנשים פוחדים מהשתיקה, כי השתיקה חושפת את שאמיתי. ואנשים פוחדים לחשוף את מה שהם באמת מרגישים, ופוחדים ממה שאמיתי בזולת.

אז ממלאים את השתיקה בפטפוט.

אך כפי ששתיקה היא מבוא לשיחה, ורעב מבוא למזון – כך הריקנות מבוא ליצירתיות ומשמעות.

זה חשוב ויקר להרגיש ריקנות.

צריך לקבל את זה כמנהרת הלידה אל עולם של  משמעות, או יצירתיות.

אי אפשר לתת למשהו יותר משמעותי מתוכך לצאת לאור, אם אין ריקנות כמדיום. זה כמו לחסום את הרחם.

יצירה, היווצרות ולאחריה לידה, היא תמיד דרך חלל חופשי ומאפשר. כל לידה.

אדם אמיץ מתמודד עם הריקנות ויודע, שאם כבר הגיע אליה, אזי היצירתיות או המשמעות, אינם רחוקים. רק צריך לעמוד בלחץ של לסתום אותה מיד.

מה שנכתב כאן לא אומר, שאי אפשר לסתום ריקנות חלק גדול מן הזמן. אבל צריך גם לכבד אותה ולהוקיר אותה כשהיא ישנה, (ולא לברוח מיד לגירוי הראשון שיאפיל עליה) כי זה אומר, שהאדם לא סתם את הגולל על חלל פנימי, שדרכו הנפש והיצירתיות יכולים לבוא לידי ביטוי.

שכן היום נולד מתוך ודרך הלילה. האביב נולד מתוך החורף. השיחה המשמעותית חייבת לעבור דרך שתיקה. הזנת הגוף חייבת לעבור דרך החלל הריק של הבטן.

אם האטום לא יהיה מורכב מלמעלה מתשעים אחוז חלל, הוא לא היה מסוגל להעביר דרכו אנרגיה.

מה שמאפשר את שרוצה להיוולד זה האין. האין הוא הצד הגבוה של הריקנות. כשמביטים באין דרך הקצה התחתון, רואים ריקנות, דרך הקצה הגבוה – מנהרת לידה.

כל ההמצאות והיצירות הגדולות נבעו דרך אפשור של האין.

במצב תודעתי ונפשי בשל היחיד כבר לא פוחד שהאין יבלע אותו. במצב תודעתי ונפשי מפותח היחיד יודע שהאין הוא הזדמנות ליצירה. ומעניק לו את הזמן, סומך עליו. והוא, מצידו,  אף פעם לא מכזיב. אחרי כל לילה, בא היום. לאחר כל חורף בא האביב.

פחד מהריקנות קשור לצורך של האדם לשלוט ולדעת מה קורה כל הזמן. ואם האדם כל הזמן שולט ויודע מה קורה, כלום לא יקרה. כי מה שיקרה צריך איפשור, ושליטת יתר לא מאפשרת אותו.

ולא צריך לעזוב שליטה באופן מוחלט,  רק באופן חלקי, כשמשהו בנו  קשוב, לא מפריע. כך היצירתיות עובדת דרך האין.

ועם זאת, ריקנות אינה רק ראיה לא נכונה, או נמוכה, של המציאות, ריקנות קיימת, היא למשל נוצרת אחרי ריב גדול, או בקרב אנשים מנוכרים שחוששים האחד מן השני והמסכות שלהם מכסות את כל הפנים. ועם זאת, קיים גם הצד הגבוה שלה. למשל החלל שקיים בחדר העבודה של הוגה, או אמן, או כנסיה. זהו חלל מסוג אחר. חלל מאפשר. חלל שהוא לא ריקנות אלא חלל שהוא אין.

לא לתת לחלל לשחק חלק חשוב בחיינו, זה לא לבטוח בבריאה,  ואז כלום לא יקרה.

האין בסוף החיים הוא ריקנות בולעת, האין באמצע החיים הינו ריקנות מאפשרת. זה שבולע אותך בסוף החיים, מאפשר אותך מחדש – באמצע החיים.

— ———————-

קשה בחוץ או בפנים?

האדם חי בשני עולמות; עולם חברתי ועולם פנימי.* פעמים אנו עם אחרים פעמים עם עצמנו. כך מבחינת חלוקת הזמן והמרחב של חיינו. אך כאן ההבדל בין שני העולמות שלנו לא נגמר: גם כשהאדם נמצא בחברה הוא עדיין יכול להיות יותר עם עצמו מאשר עם אחרים.  וכשהוא עם עצמו הוא עדיין יכול להיות יותר עם אחרים מאשר עם עצמו. הכיצד? ובכן כשהוא עם אחרים ומרכז הכובד הוא פנימי, זה אומר שמה שחשוב לו למשל, זה לא מה אומרים עליו, ואיך מתייחסים אליו, אלא מה יחס זה עושה לו מבחינת ערכיו ועקרונותיו הפנימיים. וגם כשהוא עם עצמו, השאלה היא האם הוא לגמרי עם עצמו, או שהוא עם עצמו דרך פריזמה של איך אחרים רואים אותו.

 ובכן, הכול הוא אכן שאלה של מרכז כובד. היכן מרכז הכובד בחייו של האדם, בחברה או בעולמו הפנימי? מהיכן הוא שואב את כוחו וזהותו? מבפנים או מבחוץ?

כשמרכז הכובד בא מן העולם החברתי, זה אומר שמה שמניע אותו ומחזיק אותו הם: מצבו בחברה, מעמדו, הפופולאריות שלו, הסטאטוס שלו, ההשכלה שלו, מצבו הכספי וכו’. וכשמרכז הכובד שלו נמצא מחוצה לו זה אומר שעוצמתו מצויה לא במרווח שבינו לבין נפשו, אלא במרווח שבינו לבין החברה בה הוא חי.  וכשעוצמתו מצויה במרווח שבינו לבין החברה  –   נוצרת סביבו מעין קליפה קשה, שריון. ותוכו נותר רך ופגיע. ואז מבחינת חלוקת הקושי והרכות בחייו, הוא דומה למקק. שגם תוכו רך, וקליפתו קשה.

אך כשמרכז הכובד בא מן העולם הפנימי, (ערכים, עקרונות, משמעות, פעולה מתוך סיבה [ולא מתוך: ‘מה יגידו’],  וכו’), יש לו שלד. משהו שמחזיק אותו ותומך בו מבפנים. וכשהתמיכה פנימית, הוא כמו עלה מדרגה בסולם האבולוציה. עתה הוא שייך לבעלי החוליות.

כלומר: נמוך בסולם האבולוציה, זה קשה בחוץ ורך בפנים, גבוה בסולם האבולוציה, זה קשה בפנים ורך בחוץ. ככל שיותר נמוך (בסולם האבולוציה), כך יותר קשה בחוץ ורך בפנים. ככל שיותר גבוה (בסולם האבולוציה), כך יותר רך בחוץ וקשה בפנים.

קשה בפנים, אומר: מגובש מבחינת העצמיות שלו. רך בחוץ, אומר: פתוח אל העולם וזורם אליו.

קשה בחוץ אומר: סגור לעולם ולחיים. רך בפנים אומר: חייו הפנימיים עדיין בתהליך של עיצוב וחיפוש זהות ברורה.

באדם קיימות שתי פאזות. פאזה גבוהה ופאזה נמוכה. הפאזה הגבוהה משולה למטוס שאמנם יכול לנסוע על הקרקע, אך קיומו והתכנון שלו הם לא עבור הפאזה הנמוכה, של נסיעה על המסלול, אלא עבור הפאזה הגבוהה, של טיסה בשמיים.

הפאזה הנמוכה, היא גם שלב אחד מטה בסולם האבולוציה. והיא מקבילה לשלב חסרי החוליות.

הפאזה הגבוהה היא השלב הייעודי לאדם כאדם, שלב אותו הוא איבד. הוא זוחל על מסלול ההמראה של חייו, במקום להמריא.

(הפאזה הנמוכה, היא פאזה של החלק הזוחל שבו, לא החלק הממריא. החלק הממריא שבו היא הפאזה הגבוהה).

בפאזה הגבוהה, עליו להישען על מה שחי בתוכו ולא על איך החברה מקבלת, או לא מקבלת אותו.

 בפאזה זו ערכיו פנימיים ולא חברתיים.

בפאזה זו, המסכה החברתית נושרת, על מנת לפנות מקומה לגאות פנימית של הנפש.

בפאזה זו, הרעש והעסקנות כלפי ומן העולם – מפנים מקומם לשקט נפשי ושלווה פנימית.

בפאזה הגבוהה העקרונות והנפש – הם שנותנים לו את הכוח.

ובפאזה הנמוכה  המסכה החברתית והסטאטוס החברתי – הם שנותנים את הכוח.

בפאזה הנמוכה, הרגש והאינטלקט יוצרים קרום בלתי חדיר בין האדם לבין העולם. יש כאן פרדוקס; כשמרכז הכובד חיצוני, האדם מוגן מפני העולם אך גם סגור אליו. והפרדוקס במצב זה הוא שאתה מוצא עצמך סגור לזה שהוא מרכז חייך: החברה.

בפאזה הגבוהה  הנפש והתודעה יוצרים  מרכז כובד בלתי משתנה. שמאפשר לו להיות פתוח אל העולם. רק כשיש לך מרכז כובד פנימי, אתה יכול להיפתח לעולם. (כי גם כשמשהו חודר אליך פנימה, ואתה אפילו מתרסק, עדיין יש לך את היכולת להשתקם מבפנים, כי יש לך ליבה פועמת בתוכך).

בפאזה הנמוכה, הרגש והחשיבה מתקבעים; הרגש על ידי מנגנוני הגנה והדחקות, והחשיבה על ידי שינון, רציונליזציה ואינטלקטואליזציה. 

ברמה הגבוהה, הרגש והחשיבה מתגבשים. הרגש מתאזן ונרגע. החשיבה מוזנת על ידי האינטואיציה. והופכת לפורייה ודינמית. 

בפאזה הנמוכה הרגשנות  והאינטלקטואליות – סוגרים אותנו לעולם וכולאים אותנו במעגל סגור של האגו.

בעוד שבפאזה הגבוהה החיבור בין הנפש והתודעה פותח אותנו לעולם ויוצר רצף אחד, מן הנפש – אל העולם והחיים.

בפאזה הנמוכה אתה חסר חוליות. זוחל את חייך.   בפאזה הגבוהה אתה בעל חוליות, בעל  פוטנציאל תעופה.

* לפי הפסיכולוג אוטו ראנק האדם חי בין מעין שני מגנטים, שכל אחד מהם מושך אותו לכיוונו הוא, מגנט אחד בא מבפנים, והוא מגלם את הצורך להיות אינדווידואל, להגשים פוטנציאל עצמיות אישי וייחודי, להיות אותנטי. המגנט השני בא מבחוץ, מכיוון החברה והוא מגלם את  הצורך להיות מקובל, להיות שייך, לקבל אישור מצד יתר בני האדם ומצד גוף גדול וחזק; החברה .

ציות לכל אחד משני ‘המגנטים’ הללו גובה מחיר;

מחיר ההליכה אחר המגנט האישי הוא התבלטות, להיות שונה מאחרים, לחשוף את עצמך, להזמין סטיגמה, ביקורת ואף אפליה. ומחיר נוסף הוא המאבק, אדם כזה כל הזמן יהא שרוי במאמץ לשמור על זהותו האינדיווידואלית לבל תיטמע בכל היתר.

ומחיר ההליכה בתלם החברתי  הוא כמובן וראשית לכל, ההיבלעות, איבוד העצמיות; החברה מצווה על האדם לוותר על הקול הפנימי למען התנהגות וחיים שאינם שונים מאלה של אזרחי חברה אחרים, וזה מוביל לרוב לפירוק הזהות האינדוידואלית ובשלבים מאוחרים יותר – אף למוות של אותה זהות אישית. (העמוד הפותח בסיפרו של גבריאל רעם: ”אאוטסיידרים ומורדים”, ידיעות ספרים, 2006)

–

על דמונים פנימיים 

אפשר להסתכל על הרובד הפסיכולוגי נפשי של האדם בכל מיני אופנים ומכל מיני זוויות. אופן בלתי שגור יהיה להביט אל חייו הפסיכולוגיים נפשיים של האדם כאל פונדק. מלון, או יותר נכון בית יולדות. חייו הפסיכולוגיים והנפשיים של האדם יכולים להוליד, לאכסן, ולהצמיח – חיים.

אם אדם מוליד בתוכו רגשות חיוביים, בדרך כלל הם מובעים החוצה. אם מה שנולד זה רגש שלילי, אז ישנה בעיה הגדולה. והיא מתקיימת לגבי הביטוי של הרגשות השלילים. שהרי ישנן נורמות וישנם איסורים לגבי מתן ביטוי לרגשות שליליים, במיוחד אם זה יכול לפגוע במישהו. ויש גם את החשש לבטא דברים שליליים כלפי מישהו מסויים שהיווה את הטריגר לכך.

אז לעיתים קרובות הרגש השלילי מודחק, דהיינו נכלא בתת תודעה.

למשל, אדם כועס על הבוס שלו, ובמקום להגיד לו שהוא כועס עליו, במקום לתת לכעס לצאת אל העולם הגדול ולהתמודד, הוא מחזיר אותו בחזרה לכלא של תת-התודעה ושם הוא ממשיך לכעוס בפנים (לא מבטל את הכעס), ואז אפשר להגיד שהוא מחזיק בתוכו משהו חי, שלא מקבל חיי חוץ, אבל כלוא בתת תודעה של האדם. לאסיר הזה, לגוש הרגשות השלילי הזה בתוכנו, ניתן לקרוא בשם: דמון. מעין רוח רפאים שלא מקבלת חיים ומבעתת את האדם מבפנים.  

רגש שלילי הופך לדמון ברגע שמתכחשים לו, מדחיקים אותו וזורקים אותו לתת מודע.

כדי שיחיה בנו דמון צריכים להתקיים שני תנאים עיקריים, האחד שיהיה בנו רגש שלילי שאיננו מבטאים. תנאי שני הוא הזנת הרגש הזה; נזכרים בו, מטפחים אותו, נותנים לו דלק. דמון לא יכול להתקיים ללא תזונה סדירה. שזה מחשבות אודות מה שהודחק.

האדם אמור ליצור חיים בתוכו ולבטא אותם החוצה, בין אם באמנות בין אם בתקשורת אנושית. אם האדם יוצר חיים ולא נותן להם לחיות הוא בורא בתוכו כוח שטני. כוח בריא יוצא החוצה, כוח חולה בדרך כלל נשאר כלוא ומרעיל מבפנים. אפשר להגיד כי  כוחות בריאים מצייתים לאלוהים, כוחות חולים, דמוניים  -מצויים תחת השפעה שטנית.

דמון יכול לחיות באדם שנים, כל עוד הוא מוזן. אך או ואבוי ברגע שדמון שחי באדם שנים, מקבל ברגע אחד של חולשת דעת או כעס מעוור – אפשרות להתפרץ החוצה. ואם כמה דמונים מתחברים ויוצאים בבת אחת החוצה, יכולה להיווצר סוג של: שואה.

***

 שאלות על רוח וחומר

החיים כאן הם תוצר של איחוד ותרכובת, בין: רוח לחומר, אנרגיה וגוף, פיסי ונפשי. כפי שמים הם תרכובת של H2O ;  לאחד בלי השני  אין קיום. רק המיזוג מאפשר כל אחד מהם להיות.

כל אחד מהם בפני עצמו, הוא מולקולה חסרת מימוש.

אין קיום לאחד מבלעדי השני.

בלי הרוח – הגוף חוזר למצב של תאים. והיכן התאים כשאינם עוד חלק מגוף, חלק מאבר? היכן?

לא ידוע.

בלעדי הגוף – הרוח חוזרת למצב היולי.

והיכן הרוח במצבה ההיולי?

היכן?

מי יודע.

כאן, במקום הזה, בפלנטה הזו – הם נפגשים. פגישה קיצרת ימים ודרמטית. ברית רעועה בין שני הפכים, שגורלה נחרץ מעצם האיחוד הראשוני שהביא אותה אל החיים.

תאריך התפוגה רשום על האריזה.

לא נישואי נצח, לכל היותר סטוץ. חוויה עזה וזמנית, לאחריה כל אחד חוזר למקורו.

ואנו חיים כאילו הסטוץ הזה הינו ישות ברת קיימא ותמידית. ולא ביחד זמני ורופף, של שני מרכיבים, שאחד גורלם – להיפרד.

מדוע נפגשו?

מדוע הם יחד?

חידה.

מהו הכוח שמפגיש אותם בעוצמה שכזאת?

ומדוע הם נפגשים על מנת להיפרד?

תעלומה.

—-

***

—

סודו של אחינו הפרש הבודד

חלק א’: אחינו:

עיניו של הפרש הבודד עצומות למחצה. הוא נראה רדום, אך רואה הכל.

שקט הוא ושתקן. כמעט צללית על רקע הסביבה בה הוא שרוי.

חלון הראווה שלו סגור ושומם.

אך קיפאונו החיצוני וחזותו השקטה מוליכים שולל.

ואכן, רבים ולא טובים שילמו ומשלמים מחיר כבד; טועים לחשוב כי החזות המחוקה אינה אלא חולשה. אך איטיותו החיצונית עומדת ביחס הפוך למהירותו הפנימית.

חזותו החיצונית רפויה, נינוחה ואיטית. איטית, כלהבי מדחף של מסוק או מאוורר:

ככל שלהבים מסתובבים מהר יותר, כך הם נראים כלא מסתובבים כלל.

וכל אלה הדוחפים אצבע חוקרת או תוקפת,  לתוך להבי חייו של הפרש הבודד יגלו לפתע בהלם ובזוועה – כי ידם חסרה אצבע.

חלק ב’: האנלוגיה

אחינו דומה למשדר רדיו שמבחוץ נראה כמקלט רדיו רגיל, אפילו מוזנח במקצת;

אך תוך המכשיר מיזוג של רמה קוואנטית, אנרגיה רדיואקטיבית ודינמיקה ביונית.

רוב הזמן הוא מאזין פנימה, לרחש הטעינה בקווים הפנימיים.

בפנים הוא  דרוך, בחוץ נראה רדום.

חלק ג’: הסוד

מהו סודו? מהו  הסוד של הפרש הבודד?

(ונתחיל במה הוא אינו);

ראשית, אין הוא גיבור. (הילת הגיבור הולבשה עליו בסרטים ההוליוודיים).

שנית אין הוא גם יצור עצמאי, חופשי ובעל בחירה חופשית ובלתי תלויה;

הוא כלוא, אסיר, שבוי.

מצוי במצב של כניעה מלאה לכוח שמפעיל אותו, כוח שעובר דרכו, עתה, שהאגו שלו פינה מקומו.

וזה סודו.

 סודו הוא שהוא אינו הוא, הוא לא קיים, רק מה שמפעיל אותו,.

הוא כמו היה מריונטה, בובה על חוט.

מלא הוא בחיוניות, אך ריק מעצמו.

חלק ד’: סודו של הסוד

לאחינו סוד בתוך סוד: סוכן סמוי הוא, סוכן חשאי, חייזר ושגריר עלום של מציאות אחרת (תודעה אחרת).

היכן הוא?

אחינו מצוי בסביבה, קרוב.

העיפו מבט מתבונן נוסף,

חפשו שוב,

חפשו את העיניים.

*                                         *                                         *

“לוחם הוא יצור מאגי וקשוח, חופשי ומשולח לנפשו, בעל טעם והליכים מעודנים מאוד, ותפקידו בעולם להשחיז את להביו, אך גם לכסתום, למען לא ידע אדם (אחר) עד כמה הוא קשוח”.

קרלוס קאסטנדה, כוח השקט, הוצאת זב”מ

הדבר הגדול הבא

הוא ישב עם המאהבת שלו , האווירה הייתה נינוחה, הסקס שנגמר זה עתה היה טוב. מרוצה ומפוגג הוא פונה אליה ואומר לה:

“את יודעת, שום דבר לא חסר, לי, עבודה מספקת, משכורת טובה, משפחה, ילדים מצליחים, מגורים בדירה יפה במקום נחשב. אני יוצא לטיולים עם המשפחה, קונה כמעט כל מה שאני רוצה. וכל מה שרציתי אי פעם יש לי. ועם זאת, אני מחכה, מחכה לדבר גדול באמת. מחכה שמשהו יבוא ויביא משהו חדש שלא היה קודם, משהו שיזעזע את הכל”.

כעבור כמה חודשים אובחן כלוקה בסרטן במוח. וכשנה מאוחר יותר נפטר.

אכן ציפייתו התמלאה, במלואה.

אלוהים 

---

שלוש גישות לרעיון קיומו של אלוהים:

הגישה האחת סוגדת למיתולוגיה המקיפה את העדרו. (דתיות ממסדית).

הגישה השנייה מתעלמת מנוכחותו הנעדרת ומכריזה עליו כעל פיקציה. (אתאיזם).

הגישה השלישית. מתכווננת לחלל הענק של העדרו. מצמידה את הקונכייה החופנת את העדרו לאפרכסת הנפש ומאזינה לקולות האוקיאנוס האלוהיים. (צליין התודעה).

---

הערת פרשנות של הכותב, על שכתב כאן:

מה שניסיתי לכתוב, זה שאו שיש אלוהים או שאין. אם אין, אז אתה אתיאיסט, ובזה נגמר העניין. ואם יש אלוהים, יש בעיה כי גם אם הוא ישנו, הוא איננו בנמצא. ואז אתה יכול להמציא אותו (דת ממוסדת וכו’). או אפשר דרך ביניים: הוא קיים, אבל כאן הוא איננו. לא ממציאים אותו, אלא מנסים לחוש דרך החלל של העדרו את היותו. דרך האין את היש. להאזין לאין.

אלוהים, מדבר אלינו דרך שתיקתו.

זו לא חוכמה להאזין למה שנאמר, זו חוכמה גדולה להאזין למה שלא נאמר, וממנו לנסות להבין מה היה נאמר, אילו… או מה נאמר בתוך ודרך השתיקה.

ולמעשה גישה זו מצויה לא בדתות, אלה בחטיבה המיסטית של הדת. למשל בבודהיזם היא מצוי בזן בוהיזם, שאומרת שדרך ריקון החשיבה, ניתן ליצור אולי הדהוד בין האין החשיבתי לאין האלוהי.

וביהדות היא מצויה בחסידות שם ישנו מושג בשם: “הביטול”. והכוונה למשהו שנמצא בספירת החכמה הקבלית. החסידות מספרת שעל ידי פעולת הביטול השכלי האישי של האדם בנפשו – ניתן לקבל את החכמה האלוהית.

---

במדינת הגמדים 

מה קורה כשענק מתנהג כאילו שהוא גמד?

הוא עובר במשקוף ומקבל מכה בראש.

עוסק בעיסוקי גמדים; יושב תחת פטריה וחש מכווץ וחסר ערך.

מצטופף בקבוצות קטנות וחש שהטריטוריה שלו מאוימת כל הזמן.

מנסה להיות עם כולם וכמו כולם במקום עם עצמו וכמו שעצמו היה יכול וצריך להיות.

הוא היה יכול להרים עצי אלון, ומוצא עצמו מעביר קיסמים מצד אחד של השולחן לצד השני.

מנסה לשחות במי התהום, לינוק מהם תעצומות ורעננות, ומוצא עצמו משתכשך במי אפסיים דלילים.

עיניו הגדולות רוצות להגיע למרחקים, לראות מעבר לכאן ולעכשיו, וכל הזמן הוא כפוי להביט מטה, לעסוק בזוטות.

הוא שונה, הוא בולט, הוא חריג. ‘תפסיק להתנשא’ אומרים לו, והוא משתופף ומשתופף ומשתופף, כל כך רוצה להיות גמד, כמו כולם…

—

המלכודות השכיחות ביחסים חברתיים ואישיים 

לכולנו ישנם שתי רמות של מערכות יחסים:

האחת עם אנשים אותם אנו מכירים בקושי

והשנייה עם אנשים שהם קרובים אלינו.

בחטיבה הראשונה, מצויים אנשים שאנו פוגשים בעבודה, או ידידים רחוקים שבאים אחת לכמה זמן, קרובי משפחה שפוגשים באירועים משפחתיים. ואילו בקטגוריה השנייה, מצויים אנשים מן המשפחה הקרובה, או ידידים קרובים, אותם פוגשים לעיתים קרובות, ומבלים איתם זמן רב יחסית.

עם הראשונים אנו מנהלים שיחות חברתיות, ועם השניים, שיחות אישיות.

בשני המקרים ישנן מלכודות שכיחות שרוב היחסים נופלים לתוכם.

בקטגוריה של הכרות חברתית, הפח הוא שהיחסים יתנהלו על פי התוויות חיצוניות לחלוטין, ויסבו סביב נושאים שכל מטרתם להעביר את הזמן בצורה מהנה, או לפחות חסרת תקלות או שערוריות. דבר זה יוביל ליחסים שטחיים הלוקים בהעדר עומק ומשמעות.

בקטגוריה של יחסים אישיים, המלכודת היא שהיחסים יתנהלו על פי אינטרסים, ויהיו משופעים במאבקי שליטה. מה שיוביל ליחסים לא רגועים, שבהם חשדנות ואיבה מפעפעים מתחת לפני השטח, מה שיגרום להסתגרות רגשית הדרגתית, של אלה כלפי אלה.

האפשרות של יחסים ברמת הכרות שטחית וחברתית, להיות עמוקים ומשמעותיים. ושל יחסים ברמה האישית וקרובה- להיות שוויוניים, הרמוניים ומכבדים – היא מתקבלת על הדעת ואפשרית – כמו הסיכוי של אדם משותק לחזור ולהלך.

---

סוף יולי 2005

המציאות

מציאות. מה זו מציאות?

מהי המציאות?

כשאנו אומרים: ‘מציאות’. למה הכוונה?

האם לכל אחד המציאות שלו? האם בכל רגע אנו פוגשים  מציאות אחרת? האם מציאות היא עניין סובייקטיבי ולכל אחד המציאות שלו? או שישנה הגדרה ברורה יותר?

אז הנה הגדרה של כש”א (כותב שורות אלו):

 ובכן המציאות היא המפלס הנמוך ביותר בחיי אדם, למטה ממנו לא ניתן ליפול)  יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.(

מציאות היא זה שאנו דורכים עליו, ושנותן לנו משען ובסיס.

מן המציאות ניתן רק להתרומם אך אליה תמיד חוזרים.

לא בדיוק ‘חוזרים’,  נופלים, שוקעים, נוחתים. אל המציאות מתרסקים.

המציאות תמיד קשה, מתחת לכריות והפוך ששמנו עליה, היא קשה, וככל שהתרחקנו והמראנו על כנפי חלומות, תקוות, משאלות, כך תהא הנחיתה קשה וכואבת יותר. 

המציאות היא הקרקע ממנה המראנו. וכל הזמן הגרביטציה שלה פועלת להחזיר אותנו אליה.

החיים הם תהליך של התרחקות מן המציאות, אך זו תמיד משיגה אותנו. ואם לא תוך כדי, אז תמיד בסוף.

מציאות זה לא מה שאנו מקווים אליו,  שואפים אליו. מציאות היא מה שישנו, קיים ונוכח, מאחורי ומעבר למה שסיפרנו לעצמנו אודותיה.

ואכן, קל לברוח ממנה על ידי ניפוחה בעזרת האויר החם של החלומות.

מציאות זה מה שנותר לאחר שכיסינו את האוברדרפאט בבנק. וחזרנו למצב חשבון ריאלי.

עם זאת, מציאות אינה הקוטב הרע והשלילי  של החיים, בפשטות, המציאות היא הדברים העירומים, כמות שהם, ללא כחל או סרק: ככות, קוראים לזה הזן בודהיסטים.

 המציאות של גופנו זה לא הלבוש, הדרגות, או האיפור. אלא הבשר העירום, והמציאות של הבשר העירום הם העצמות. מה שרואים, בצילום רנטגן.

והעצמות הן שנותרות בסוף. הן המציאות הסופית של גופנו.

מוות, הזדקנות, מחלה וכו’ הן מציאות שאולי התחמקה מאיתנו במהלך החיים, אך הם מחכים לנו  להתאחד עמם לאחד שהשלמנו את מסלול הריחוף במהלך הילדות והנעורים. כל הזמן חיכו לנו שנגמור עם השטויות.

כל הזמן היו שם, ממתינים  שנרושש  את מצבור חלומותינו. ואת מכסת הזמן שהוקצבה לנו. שהרי המפגש החזיתי עם המציאות מתרחש באופן הכי טוטלי, ברגע שנגמר לנו הזמן.

אך יש גם להפריד בין המציאות של האדם. ובין המציאות בהא הידיעה. עד כה נכתב על המציאות של האדם. ומה לגבי המציאות, לא של האדם, אלא של העולם לתוכו נולדנו? ובכן כאן זה קשה עוד יותר. המציאות הזו קרה ואדישה לאדם -כאדם. היא אינסופית במרחבי הזמן והחלל שלה. א-פרסונלית לגבי קיומו של המין האנושי – ככלל, וקיומו של הפרט – כפרט.

ואם קשה לנו להתאפס על המציאות האישית שלנו, קל וחומר שיהיה לנו קשה להתאפס על המציאות של היקום והעולם. זו כה חסרת גבולות וא-פרסונלית, שזה בלתי נסבל.

וכך, המפגש עם המציאות הוא תמיד קשה כשהוא מתרחש, אך בדרך כלל הוא די בלתי אפשרי.  ועם זאת, רק שם מתחיל ורק משם יכול האדם להתחיל, לחיות. כי רק כשנוצרות השלמה, סינכרון וקואורדינציה עמה – רק אז יכול האדם להתחיל להיות ישנו, להיות נוכח, להיות.

3.7.2005

                               כוחה של האנטיתזה

האנטיתזה נמשכת לתזה.  היא תמיד תימשך אליה, כדי לקלקלה.

ככל שהתיזה יותר תזה (יותר איכותית, יותר משמעותית, יותר חשובה) כך תגדל ותתעצם האנטיתזה ותיצמד אליה.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם גם ההפך יכול לקרות?דהיינו, האם גם התזה תימשך לאנטיתזה באותה העוצמה?

הלוואי… כי אז חוק מרפי לא היה שולט.

התזה מתרחקת מן האנטיתזה, היא רוצה רק לשרוד. אך האנטיתזה רודפת אחריה.

האנטיתזה נוצרת על ידי התזה, אין לה קיום כשלעצמה, רק כצל של התזה.

דוגמאות: זוג מאוהב מגיע לחתונתם המפוארת והנה מריבה מפוארת לא פחות פורצת ממש כמה דקות לפני החופה.

או סופר עובד 15 שנה על יצירת חייו, היא יוצאת לאור וקוצרת שבחים רבים, ובדיוק יומיים לפני שמכריזים עליו כעל זוכה בפרס ספרותי יוקרתי, נודע לו כי הוא חולה במחלה ממארת.

וצריך להבין; אם היצירה אינה ייחודית, אם אהבת הזוג הנישא – אינה אדירה – גם האנטיתזה לא תהא מרשימה או קטסטרופאלית במיוחד. כגודל התיזה כך גודל האנטיתזה.  כפי שהצל שווה בגודלו לגודל הגוף שחוסם את האור.

ככל שהתזה משמעותית יותר – כך תהא האנטיתזה הרסנית ובלתי צפויה.

ואי אפשר להימלט מהאנטיתזה, כפי שלא ניתן לברוח או להינתק מהצל של עצמך.

ומה קורה כשהאנטיתזה פוגשת את התזה?ובכן היא תתקוף את התזה כמובן. אבל היות וכוחה שווה לכוח התזה, היא לא תצליח למוטט אותה, אלא אם כן נתקיים בתזה תנאי אחד. והוא: סדקים במעטה ההגנה. כלומר, האנטתיזה תצליח לחדור לתזה רק בתנאי שיש בתזה ישנו איזה חרך, סדק, שבר – דרכם תצליח לחדור פנימה. והסדקים הם: פקפוק, חוסר אמון עצמי, האשמה עצמית, דימוי עצמי נמוך, הטלת ספק עצמית וכו’. כל אלה הנם סדקים בתזה. הסדקים עצמם לא פוררו את התזה, גם לא החלישו אותה, אך הם מאפשרים לאנטיתזה נקודות חדירה. ולאחר שהיא הצליחה לחדור פנימה, היא מרעילה את המערכת מבפנים.

כך זה:

–  בחיי נישואין מוצלחים.

– בקריירה מופלאה

– בכשרון נדיר

– בעוצמה רוחנית.

ככל שאלה גדלים ומתעצמים, כך מתעצם ותופח הצל.

וכשהצל תוקף, והמערכת הסדוקה מתפוררת וקורסת – אף אחד לא מבין איך זה קרה. הרי הכול נראה כה מבטיח ומוצק. אך אף אחד לא ראה אצל גיבורי התזה את צל האנטיתזה התופח. וגיבורי התזה עצמם לא חשו  את תולעי הפקפוק העצמי חופרים בפנים, כמו בתוך שולחן חדש מעץ אורן משובח, חופרים וחופרים.

ואז בשעת קבלת פנים הכי מפוארת, כשכל המאכלים המשובחים מונחים על השולחן – והתיזה נוצצת במלא הדרה, מגיעה האנטיתזה, בדמות הקינוח הכי משובח, המונח על השולחן מעץ האורן המשובח, המלא במאכלים משובחים – והשולחן קורס בבת אחת.

***

17.7.2005

נ.ב.

מה זה? שואל עצמו הקורא, האם זה מן חוק כזה?

כן, חוק התזה והאנטיתזה.

על מרחב חיצוני ושקט פנימי ולהיפך.

מהו הסימן לכך שאדם מצליח בחייו וחי חיים טובים? אם לאחר גיל שלושים, שלושים וחמש הוא מצליח להמיר את דירתו הקטנה השוכנת באזור הומה, לבית גדול ומרווח השוכן באזור שקט ומרוחק.

ואם אדם עני ודל בהישגים, אוכל במסעדה קטנה, צפופה ורועשת – הרי שאנשים שהגיעו למשהו בחייהם, אוכלים במקומות מרווחים שקטים ונינוחים. וכך בכל תחום בחיינו, אדם שהצליח בחייו, טס במחלקה ראשונה במטוס. ושוב, שם זה מרווח יותר ושקט יותר.

כלומר, מהו הסימן לכך שאדם חי חייו ברמה גבוהה? וחייו מעודנים ואיכותיים? מרחב ושלווה.

שני אלה, שקט וחלל מרווח, הם מסמני החיים האיכותיים.

אך כל זה נכון במידה ומתייחסים לחיים רק במישור החיצוני. ולוקחים בחשבון רק את החלל החיצון ומתעלמים מן החלל הפנימי; מנפש האדם וממה שחי בתוכו פנימה.

אדם יכול לחיות חייו עם חלל פנימי מכווץ וחסר שקט, בשעה שהוא שוכן בדירה מרווחת באזור שקט ומטופח.

אנשים רבים משקיעים בהפיכת עולמם החיצוני למרווח ברמת החלל ואצילי ומעודן –ברמת השקט. 

• חלל:

אנשים מנסים להשיג עוד שטח טריטוריאלי: בכמות המלים שהם מצליחים להוציא מן הפה בשיחה. במעמד,: כדי שיוכלו לשלוט ללא צורך להפעיל סמכות, בשקט ובאצילות. וכל זאת בעוד שבתוכם הם: לחוצים, מכווצים, נתונים בכלא של חששות, חשדות, תסכולים והיעלבויות.

• שקט:

אנשים גרים במקומות שקטים. רצוי בטבע, כשרק צפצוף הצפרים, או צרצור הצרצרים, או קרקור הצפרדעים – מנגן ברקע. המכונית צריכה להחליק בשקט, מקומות בילוי ציבוריים, כבתי קפה ומסעדות אמורים להיות מצוידים בחלל שקט ורגוע, המלצרים הולכים בשקט ומדברים בשקט. אבל מה קורה בפנים? בפנים רעש והמולה והתרוצצות והתנגשויות, בין רצונות ושאיפות. מחשבות, דעות וכו’.

וכך יוצא שכשאנו כבר מגיעים לחיות בחללים מרווחים ונוסעים במכוניות גדולות ושקטות – אנו נכנסים לתוכם עם המחיר ששילמנו כדי לקנות אותן: מחיר החלל הפנימי שלנו שהלך והתכווץ ככל שהמאמצים שהשקענו היו מאומצים יותר. וכך, בדרך כלל ככל שהחלל הפנימי במכוניות גדול יותר (מכוניות יוקרה), כך החלל הפנימי של אלה שנוהגים בהם – קטן ומכווץ יותר.

אז אנו יכולים להגיע לחיות בשכונה שקטה, או לשבת במחלקה שקטה במטוס. או במשרד מבודד ושקט בעבודה – אך לרוב, המחיר ששילמנו בעבור השג זה הוא התגברות הרעש הפנימי. כי ככל שהתחרנו עם יותר אנשים נחושים, בדרך לפסגת השקט, ובדרך לחלל המרווח – כך התאמצנו בפנים יותר. וככל שהתאמצנו יותר בתוכנו, כך הלך החלל הפנימי שלנו והתכווץ.

ועל כל מאמץ נוסף שהתאמצנו, נוסף כיווץ פנימי נוסף. וכך יוצא שהתעשרנו בחלל חיצוני אך נעשינו עניים בחלל פנימי. התעשרנו בשקט חיצוני, על חשבון שקט פנימי.

ככל שהתאמצנו יותר כדי להשיג עוד שקט חיצוני, כך גבר המאמץ הפנימי, שהקריב את השקט הפנימי בעבור ההישג המקווה והתרבו הרעשים בתוך החלל המכווץ שלנו. 

וכך יוצא, כי עולמנו החיצוני מרווח ושליו. בעוד עולמנו הפנימי מצומצם, הומה וחסר שקט.

ואז אנו מתנחמים על העדר השקט והחלל המרווח בתוכנו, בחלל והשקט החיצוניים.

אנו משקיעים מאמץ רב בהפיכת  חיינו החיצוניים לארמון אצילים, ותוך כדי כך הופכים חיינו הפנימיים לאורוות חזירים.

בחוץ אנו רוזנים ובני אצולה. ובפנים חזירים נוחרים.

קנינו לנו נזם זהב מפואר, גדול ונוצץ, אותו אנו עונדים בגאווה על אפנו הפנימי. אף החזיר.

מי ‘אני’? איזה ‘אני’ הוא אני? והאם זה ‘אני’ בכלל?

סוגיית ה’אני’,  היא אחד הסוגיות הפחות פשוטות בפסיכולוגיה ובתפיסה העצמי של האדם. קל לבוא ולהגיד: ‘אני’. ולחשוב שמדובר על אני אחד, ברור מובחן, בלתי משתנה, קונסיסטנטי וחד משמעי. דהיינו, כל הזמן זה אותו האני; יש רק אני אחד, והאני עובר ממצב רוח אחד למישנהו. אך ככל שחוקרים, מוצאים יותר שאלות. למי בדיוק אנו מתכוונים כשאנו אומרים את המלה הזו? האם כל הזמן זו אותו אני וכו.

זיגמונט פרויד ביסס במידה רבה את התורה שלו על חלוקת האני לשלוש: איד, אגו וסופר אגו. דהיינו: אני ייצרי, אני חברתי ואני שהוא המיזוג בין השניים.

חלוקה זו היא חלוקה מקובלת, ישנן חלוקות רדיקליות יותר, למשל ההוגה הרוחני והמיסטיקן גורדייף, הוא בכלל טוען שיש לנו הרבה ‘אניים’ זמניים, שכל אחד תופס את הבמה לפרק זמן מסויים.

הנה פחות או יותר ההגדרה שלו לזה:

‘I’S: The short-lived thoughts, emotions and sensations which one takes to be the expression of oneself in the moment they occur.  People have a tremendous number of ‘I’s, many of which are contradictory, but ordinarily fail to notice any of this.

כאן ברצוני להציע מודל פשוט, שמנסה לבחון את סוגיית האני דרך פריזמת הזמן בחיינו. שלושה מצבי ‘אני’: אני עבר, אני הווה ואני עתיד.

_א. אני בזמן עבר:_

זה אני שמבין עצמו דרך מה שקרה לו. כאן ההגדרה היא: אתה הוא סך כל החוויות שעברת. וככל שעברת יותר חוויות וצברת יותר ניסיון, כך האני שלך עשיר וגדוש יותר.

_ב. אני בזמן הווה:_

זה האני של התודעה; האני כאן הוא האני מודע. ה’אני’ הוא זה שמודע למה שקורה. ככל שרמת התודעה שלי גבוהה יותר, (מסוגלת לקלוט את שמעל למה שגלוי ומצוי), עמוקה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שמתחת ובתוך מה שגלוי ומצוי), ורחבה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שקיים מחוץ לתחום הצר של מה גלוי ומצוי) – כך האדם משתבח באני ער וצומח – יותר. 

_ג. אני בזמן עתיד:_

זה ה’אני’ של הפוטנציאל הלא מוגשם של חיי; ל”אני’ יש חלק מוגשם (זה אני בזמן עבר), אני שמגשים עצמו כרגע, (בהתאם לממדי -רוחב, עומק וגובה התודעה). ואני שעומד להגשים עצמו, בהתאם לפוטנציאל שעדיין קיים באדם ולא בא לידי מימוש והגשמה. והחלק שעדיין לא הגשים עצמו, הוא האני בזמן עתיד.

האני הראשון הוא מוצק, האני השני הוא נוזלי, והאני השלישי הוא במצב צבירה גזי: אויר. האויר יכול להפוך למיים, והמיים יכולים להפוך למוצק (קרח).

האויר הוא פוטנציאל למיים, כפי שהמיים הם פוטנציאל לקרח. וקרח הוא משהו מוצק וברור. אתה יכול להביט בו, לחוש אותו. הוא לא משנה צורה, הוא שם. והוא יכול לקרוא בשם: אני.

אבל זה רק ‘אני’ בלשון עבר. מי אתה? זה שהיה. כי האני של עכשיו עדיין מתהווה, האני של אחר כך עוד לא התהווה.

הזהות שלך, אם כן,  היא האני ההיסטורי שלך.

כך שבחינת ה’אני’ דרך שלושת ממדי הזמן מביאה אותנו אמנם ל’אני  פרמננטי, אך זה אני קפוא, אני שהיה, אני מת. לא ‘אני’ חי.

חסר כאן  מרכיב נוסף, שבהצטרפו יכול להפיח רוח חיים במוזיאון ‘האני’ הזה.

שלושת מצבי הזמן בחייו של האדם נמשלו כאן לשלושה מצבי צבירה. ושלושת מצבי הצבירה מצויים גם כאלמנטים בטבע. אדמה, מיים ואויר. אך אנו מכירים 4 אלמנטים בטבע ולא רק שלוש. מי חסר? האש.

– אדמה יש לנו, זה האני ההיסטורי,

– מיים יש לנו, זה האני המתהווה,

 -אויר יש לנו זה האני הפוטנציאלי.

-ומה שחסר זה האני של האש.

האש מכלה את העבר, מאדה את הווה ומשתמשת בעתיד כבחומר דלק.

ואז הופך האדם לנר חי. ממיס את העבר (חלב), שורף את ההווה (פתילה) ושואב דלק מן העתיד (חמצן).

וכשואלים כל אחד מן ה’אניים’, ‘מי אתה’? התשובה שונה:

_האני הראשון אומר:_ אני הוא זה שחווה את חייו.

_האני השני אומר:_ אני הוא זה שיש לו תודעה ומודעות  ביחס לחייו.

_האני השלישי אומר:_ אני הוא זה שמגשים וממשיך להגשים את חייו.

_והאני הרביעי אומר:_ אני הוא זה שבוער את חייו. 

XXX

17.7.2005

.

צרובים בתודעה

הם מסתובבים בינותינו ונראים כמו כולם (כמעט).

עין לא תבחין בהבדל.

אבל בתוכם הם שונים. בתוכם הם צרובים.

אך לא סתם צרובים, כי יש צריבה ויש צריבה;

-יש צריבה בעור, כמו שמחתימים בהמות; מותיר תדפיס של בעל הבהמה.

-יש צריבה בבשר, וכשזה חודר את העור זה כואב נורא.

-יש צריבה ברגשות; מישהו פוגע בנו מאוד. או מתאהבים אהבה קשה ונואשת.

-יש צריבה בנפש;  מישהו, משהו מותיר בנו אימפקט באזור נדיר ואינטימי, קרוב מאוד לעצמיותנו.

-ויש צריבה ברמת הנשמה, רמת הרוח. וכשזה צרוב שם זו חותמת בתודעה.

וישנם אותות אחרים, פחות סופיים, פחות טוטליים, למשל שריטה; כשאומרים על מישהו שיש לו ‘שריטה במח’, (כביכול שמשהו דפוק אצלו במנגנוני החשיבה והסקת המסקנות) – דומה הדבר לשריטה על תקליט ויניל שנתקע בשורה משיר ולא ממשיך הלאה. משהו בזרימה לא יכול להתקדם בגלל החריץ שנוצר,

כך בשריטה. ואילו כאן מדובר על צריבה, צריבה, צריבה!

לא שריטה; צריבה, כמו שצורבים דיסק; הצריבה היא צריבת אור; קרן לייזר.

 ומשנצרב הדיסק אי אפשר להקליט עוד על מה שנצרב. זהו, סופי.

 בחריצי האור שנצרבו אל תוך הנשמה מתנגנת מוסיקה אחרת. כה שונה מזו המתנגנת בתקליטי הויניל, שם שירים פופולריים נחרטים בשכבת התקליט החיצונית. נחרטים באופן מכאני, בכוח. יוצרים שריטה. למעשה יותר פצע מאשר צריבה.

גם פצע וגם צריבת לייזר – מותירים צלקת.

אך הצלקת שמותירה צריבת הלייזר – היא צלקת קורנת.

צלקת שנצרבה על ידי כוחות רדיואקטיביים, כוחות שצורבים את החלקים הזעירים של היותנו, החלקיקים הקוואנטיים, הסאב אטומיים – של הנשמה והרוח.

בראייה צלולה

כללית, רובנו רואים את העולם ובטוחים שאנו רואים את מה שישנו. וכי המכשור שלנו, דהיינו: עינינו ומוחנו הם כמו חלון שקוף דרכו רואים את מה שקיים בחוץ. לא מודעים לעיוותים שעינינו ומוחנו משליטים על מה שאנו רואים. ואין לנו דרך לדעת אם מה שאנו רואים באמת קיים שם, או שזה קיים בדרך בה אנו מתבוננים על מה שקיים. למשל משקפיים: על המשקפיים להיות שקופות, אך אם העדשה מעוותת, אזי מרכיב המשקפיים יראה מציאות מעוותת ויחשוב שככה המציאות.

הראיה שלנו רחוקה מלהיות צלולה. היא מוכתמת. יש לנו קורה בעינינו דרכה אנו רואים את המציאות. למעשה ראיית המציאות שלנו היא ראייה של הקורות שיש לנו בעינינו.

ראייתנו אינה בלתי אמצעית; בין העין שלנו לבין האובייקט, בדרך בין שניהם מצויה לה ההתניה (הקורה) ש’אונסת’ את האובייקט, שיתאים למה שכבר מצוי לנו בתודעה. כך שאנו רואים את התיכנות שממילא כבר יש לנו ולא את המציאות.

איננו רואים מציאות עירומה.  אנו רואים את המלבושים שאנו מלבישים עליה. כמו אותו חרדי שרואה עלמה עירומה ברחוב, ומיד מוצא שמיכה או מעיל ומטיל אותם על עירומה ואז כשהוא סוף סוף מביט בה, הוא לא רואה אותה כפי שהיא, אלא דרך המתווך של השמיכה או המעיל, ואז הוא רואה משהו מכוסה, בעלי קווי מיתאר לא ברורים. ורק אז הוא יכול להתייחס אליה, אבל אז הוא כבר לא רואה אותה כמות שהיא.

כך אנו ביחס למציאות; פוחדים מן העירום שלה, מן הבוטות של פני הדברים כפי שהם לעצמם, לא מכוסים ולא מעובדים. ורק מש’הלבשנו’ עליהם את הראיה הקונוונציונלית (ברובה המבט הוא טכני) – אנו יכולים להביט עליה, אבל אז כבר לא רואים אותה, רואים את המלבוש שהלבשנו עליה.

יש לנו בעיה לראות את הדברים ללא לבוש: ללא הסבר, ללא התניה. איננו יכולים להביט על משהו בפעם הראשונה באמת ולשאול מה זה? לקמט את המצח ולהישאר עם חוסר הידיעה. איננו מסוגלים לגשת את המציאות עם השאלה. זה מבלבל אותנו, אנו חייבים לגשת אליה עם תשובות. קודם החלטנו מה אנו רואים ורק אז אנו רואים.

אנו רואים מרחוק את שלומי ואפשר להגיד שלפני שרואים שזה אדם  מסויים וייחודי – אנו רואים שזה שלומי וזה לא מאפשר לנו לראות אותו כפי שהוא ללא הידיעה שזה שלומי. והידיעה שזה שלומי עם כל מה שכרוך בזה (היסטוריה של יחסים, דעה אישית על האדם וכו’) חוסמת את האפשרות שלנו לראות אותו בפני עצמו, כמות שהוא.

לעיתים זה קורה; רואים משהו בהסח דעת, מזווית עין אולי, ולחלקי השניות בהן עוד לא הספקנו ‘להלביש’ עליו את הצנזורה והארכיון שיש לנו עליו –  הוא נראה לנו אחר, זר. פתאום קולטים משהו אודותיו שלא ידענו, למשל פתאום קולטים שהוא חסר בטחון, או מאיים וכו’. הקליטה הזו שלו דרך המהות העירומה שלו, יכולה גם להתרחש כשלשניות חושבים שהוא מישהו אחר, ואז כשמגלים מיהו באמת – על רקע הניגוד עם מי שחשבנו שהוא –  פתאום מגלים מיהו, ורואים אותו בלי התניה.

אך יש לנו צורך נואש לקטלג, לדעת מראש, לא לראות ללא התניה. אנו רואים אנשים זרים, או שמורת טבע חדשה בטיול. אם אנו לא יודעים מי הם האנשים, או מה המקום שאנו רואים, אז המבט סתמי, מרפרף. למעשה המבט ‘לא נדבק’. אם אין תוית אז לא מתאמצים לראות. אם זה משהו שאיננו יכולים להדביק לו תווית – אז עוברים הלאה. ‘אין מה לראות’, אנו אומרים לעצמנו. המבט במשהו זר ולא מוכר לא הופך להתבוננות, ואנו מאבדים עניין.

כך שלראות משהו ללא תיווך של ידיעה מוקדמת, לראות אותו בעירומו – זה לראות את מהותו. כי זה מכריח אותנו לשים לב אליו באמת. וזאת בניגוד לראיה שיש בה התניה וידיעה מראש, כאן אין מאמץ, הידיעה המוקדמת, גורמת לנו להיות פסיביים ביחס לדבר בו אנו מתבוננים. בעוד שהעירום וחוסר הידיעה מכריחים אותנו להתבונן בתשומת לב. לנטוש את מרכז הכובד של האגו שלנו ולהעביר את מרכז הכובד אליו; לתהות על קנקנו באמת.

וזאת נעשה רק אם נבוא ריקים, רק אם נראה אותו בפעם הראשונה, רק אם ניתן לעירום שלו להוביל אותנו את מהותו הייחודית.

אך יש לנו פחד מלהתבונן במציאות עירומה. אנו מתלבשים ומלבישים את המציאות בידיעה מוקדמת, כי ההבטה בעירום חושפת את חוסר יכולתנו להכיל ולהתייחס למהות העירומה של משהו. ואז כבר עלינו לקחת אחריות ולהתייחס באמת עם כל מה שקיים בנו. מכל זה אנו נפטרים ברגע שאנו באים עם ראייה יודעת מראש.

כך שאם כל שאנו רואים אנו רואים רק באופן שטחי ודרך מה שאנו כבר חושבים שאנו יודעים, אז אינינו רואים כלום, לא פוגשים כלום וכלום לא נכנס אלינו.

המבט הסטנדרטי

הדרך בה אנו מביטים בחיים, במציאות ובבני אדם, היא מתוך תחושה פנימית שאומרת לנו כי המבט שלנו הנו אובייקטיבי וכי רוב התגובה שלנו תלויה ומותנית על ידי זה שאנו מתבוננים בו. כמו אנו כלי מעבר ריק ואנו מגיבים ביחס ישר למה שאנו רואים. האומנם כך? ובכן פיזיקת הקוואנטים גילתה לנו כי ראית העולם תלויה במצב התודעה של המתבונן. אנו רחוקים מלהיות אובייקטיביים, ואנו רואים לא את שישנו אלא את שמצב התודעה שלנו מאפשר לנו לראות. וזו נקודה מאוד חשובה

רוב בני האדם חושבים שמספיק שיש עיניים ואז רואים את שקיים. זה לא נכון, העיניים למשל קולטות רק אחד חלקי ששים של מה שקיים בספקטרום  הראייה, חרקים וזוחלים רואים משני צידי הספקרום שלנו, ישנם חרקים שרואים אולטרא סגול, וזוחלים שרואים אינפרא אדום. וכאילו לא די בזה, גם מה שאנו רואים מותנה במידה רבה על ידי מצב התודעה שלנו.

מחקרים גילו כי כשמראים לאנשים העוסקים בחקר האמת בבילוש, משטרה, ריגול, שיפוט וכו’ – צילומים של אנשים משקרים, רובם כלל לא רואים את סימני השקר, מי שכן רואה הם המרגלים (וגם זאת לא ברוב המקרים), והסיבה? כנראה שסכנת החיים בה הם נתונים גרמה להם לפתח מצב תודעה ששם לב לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם.

נראה כי רובנו לא משתמשים במלא המרחב הראייתי והתודעתי שיש לנו כשאנו מתבוננים במציאות, אנו מביטים במין מצב ישנוני, לא ממש מתבוננים, מסתפקים בהבטה כללית וסתמית. ניתן לקרוא למבט הזה, מבט סטנדרטי. מבט שיכול להחמיץ דברים רבים שקיימים במציאות.

ובכלל, רוב החיים עוברים עלינו בפאזה סטנדרטית; אומרים את שמקובל, מתנהגים איך שצריך, אך גם ניגשים למציאות בצורה סטנדרטית. למשל, לשאול מישהו: ‘מה נשמע’? זה סטנדרטי, ולא אומר כלום. אמנם רבים יגידו שסך הכל גם השואל אינו מעוניין לקבל תשובה על שאלתו, וזה נכון, אך הסטנדרטיות הזו היא מלכודת; כי גם אם השואל ירצה לדעת באמת מה שלומו של הנשאל, עדיין כל שיש לו זה המודל הסטנדרטי. ואכן הסטנדרטיות טובה לכל מי שחי באופן סטנדרטי ואינו מעוניין בזיקה אישית וייחודית עם בני אדם, אך היא בעייתית  ברגע שהיא הופכת למטבע עובר לסוחר וכולם מתנהגים באופן סטנדרטי. ואז מי שרוצה להתנהג באופן לא סטנדרטי, ברב המקרים לא מסוגל  לעשות זאת, בגלל הנורמה של כולם, וזה במקרה הטוב, רובם של הרוב גם אם הנורמה של כולם תוסר, הם כבר כל כך רגילים (כמו חיה בשבי) לראיה הסטנדרטית, שהם איבדו את היכולת לראות הדברים בצורה לא שגרתית.

רוב ההתבוננויות הן סטנדרטיות, כלומר נעדרות נשמה, מודעות ונוכחות תודעתית של המתבונן. זהו מבט ריק, נבוב, חסר נוכחות פנימית, אין בו כלום. הטיכסיות של המבט באה במקום מה שהמבט בא להבין.

כדי לחרוג מן המבט הסטנדרטי הזה על המתבונן להרחיב את גבולות המבט אל מעבר לגבולות הנוחיות הישנונית הרגילה.

השאלה המנחה את המבט הבוחן, המנסה לרדת אל חקר האדם או המציאות בה הוא מתבונן היא: מה אני לא רואה,  למה איני שם לב, מה אני מחמיץ? כי המבט הבוחן, החוקר, יודע שדווקא חסרונה של אבן פסיפס קטנה, יכולה, בהתחברה ליתר אבני הפסיפס, ליצור את התמונה השלמה.

המבט החוקר לא נותן לזה שמראה עצמו בקלות רבה מדי – לגנוב את ההצגה מן האלמנטים הפחות דומיננטיים, כי לעיתים קרובות האמת מצויה  בדברים חבויים, שקטים ואפורים, יותר מאשר באלה שמולכים בריש גליי. כי הפוזה החזקה שלהם גונבת את ההצגה מן האמת. האמת הרבה פעמים אינה מנסה להרשים, היא פשוט שם, כי היא האמת

שלושת שלבי הדינמיקה

בחיינו, אין תמיד ובכל מצב – דינמיקה. במקרים רבים – אין דינמיקה; בשיחה, במפגש עם אדם חדש, במיומנות נהיגה, ביחסים, בשליטה בתחום חדש בעבודה. אפשר להגיד שבכל התחלה – אין דינמיקה. (וגם בכל סוף, לאחר שהתהליך מיצה עצמו – אין כבר דינאמיקה). ויש מצבים שיש בהם דינמיקה; לאחר זמן מה משהו נדלק, משהו נכנס לפעולה, ויש זרימה; ואז דברים קורים כאילו מעצמם. בשיחות, בתקשורת עם מישהו, ביחסים, בעבודה חדשה, במיומנות נרכשת.  דוגמה לא רעה היא נהיגה; נהג חדש נוהג באופן מכאני, אך בשלב מסוים הוא נכנס לדינאמיקה בנהיגה, ואז זה זורם, כמו קורה מעצמו.

-עד שהיא (הדינאמיקה) מתרחשת – כלום עדיין לא קורה,

 -וכשהיא מתרחשת, הכול קורה,

-ולאחר שהיא נעלמת – כלום כבר לא קורה.

ולמה הכוונה ב’הכל קורה’? ובכן, לא רק הדבר עצמו, אלא כל מה שקשור לאדם שמצוי בדינאמיקה – נדלק. אם זו דינאמיקה חיובית אז הכול נדלק באש מוצלחת, ואם זו דינאמיקה שלילית, אז הכול נופל, כושל, קורס. טבעה של דינאמיקה שהיא מתפשטת, כשיש דינאמיקה הכול בסביבה נדלק. באש טובה או אש רעה.

את הדינאמיקה קשה להסביר. אבל דוגמה אחת היא משחק כדורגל; ישנם משחקים עם דינמיקה, קבוצות שבמשחק מסוים תפסו דינמיקה, ואז השחקנים כמו עפים על המגרש, דינאמיקה היא הגורם העלום מאחורי משחק טוב והעדרה של דינאמיקה הוא הגורם מאחורי משחק גרוע. כשאין דינאמיקה לקבוצה במשחק, שום דבר לא הולך; השחקן הטוב ביותר נראה ומשחק כבובה מרוקנת אויר.

גם אם ניקח כדוגמה, אהבה, או הצלחה, או קשר חזק בין שני אנשים, כדי שאחד משלושתם יתרחש יש צורך בדינמיקה. כדי להצליח בכל תחום, או כדי להגיע לרמה הגבוהה בכל תחום, יש צורך להיכנס לשלב הדינמי.

רוב מה שקורה בחיינו לא מגיע לשלב הדינמיקה. דינאמיקה היא ההתלקחות והכניסה ל’פרפטום מובילה’ של תהליך שקדם לה. דינאמיקה היא שיא התהליך, כניסת התהליך לשלב הסופי והעליון.

עכשיו, איך דברים מגיעים לשלב הדינמיקה?

כל מה שקורה לנו, כל שאנו עושים או מעורבים בו מצוי באחד משלושה שלבים: בדידים, תהליך, ודינאמיקה.

במקרים רבים שלב הבדידים לא עובר להיות תהליך, ותהליכים רבים אינם מבשילים להיות דינמיקה.

דוגמה בסיסית מאוד: אדם לומד מקצוע חדש, להיות שף למשל, לוקח לו כמה שבועות או חודשים, להיות בשלב הבדידים, בשלב התחלתי זה שום דבר לא נשזר להמשכיות, כל מעשה או אקט מגושם, מקוטע ונפרד מן המקטע שבא לאחריו. בעוד שבשלב התהליך כבר יש זרימה. ושף מיומן כבר מצוי בדינמיקה, הכול זורם. הכול הרמוני, הכול קורה כאילו מעצמו. השף מופעל על ידי זרימה שכמו עוברת דרכו. בשלב הבדידים הוא מתלמד, בשלב התהליך או איש מקצוע, בשלב הדינאמיקה הוא כבר מאסטר.

ושוב, לנהיגה, בשלב לימוד הנהיגה, התלמיד מצוי בשלב הבדידים, כלום לא משתלב עם כלום, הכול הולך בקושי, עוברים מפעולה בודדת לפעולה בודדת. בשלב הבא, זה של הנהג החדש  זה כבר תהליך, צריך לזכור מה עושים אבל זה משתלב ביתר קלות. בשלב השלישי, של הנהג הוותיק, זו כבר דינמיקה, הכול הולך בקלות, זורם, ללא מאמץ, ללא מודעות, קורה מעצמו, כל הבדידים מחוברים זה לזה, ועובדים ביחד בתהליך והתהליך מאוחה וזורם.

שלב הבדידים –מאמץ.

שלב התהליך- מכאניקה.

שלב הדינמיקה – התרחשות.

שלב הבדידים – יחידים.

שלב התהליך – קבוצות.

שלב הדינאמיקה – יחד, אחדות.

שלב הבדידים – פיסי.

שלב התהליך – מגנטי.

שלב הדינאמיקה – חשמלי.

עד שמתרחשת דינאמיקה בחייו של אדם הוא לא באמת חי עדיין, הכול קשה, מפוצל, ומאומץ.  ורק כשהוא מגיע למישור הדינמי, זה מתחיל להתרחש.

המעבר מן השלב הפיסי למגנטי, קורה לאחר מאמצים מרובים, עוד טיפה ועוד טיפה, ואז מרכז הכובד עובר לאט לאט לשלב התהליכי. זה קורה באופן פרוגרסיבי. אך לא כך המעבר מן השלב המכאני לדינמי, כאן זו התרחשות, מרכז הכובד מתהפך אל הרמה שמעל וזו שואבת את החומרים אל הרמה הדינמית. מהפך קוונטי. .

המעבר לשלב התהליכי הוא כמו מעבר משלב המים לשלב הגז. צריך להפעיל מאמץ (חימום) באופן מתמיד ואז זה קורה לאט לאט, עד שכל המים הופכים לאדים. אך המעבר משלב האויר לשלב האש, (המקביל למעבר מן התהליך לדינאמיקה) אינו פרוגרסיבי, הוא קורה בבת אחת. זו התלקחות, התרחשות.

כדי להגיע לרמת הדינאמיקה לא צריך לעשות כלום, נהפוך הוא, צריך להסיר את מה שמפריע, וכששום דבר לא חוסם ומפריע – הכול מתחיל לקרות.

אפשר להגיד כי שלושת השלבים הללו מצויים במערך של קרחון, שלב הבדידים גלוי מעל למים ומודע. שלב המכאניקה, או התהליך, חצי שקוע מתחת למים והוא חצי מודע. ואילו שלב הדינאמיקה כולו שקוע מתחת למים ועל כן לא מודע. למשל במשחק כדורסל, מה שקובע זו הדינמיקה שישנה או איננה, אך הפרשנים לא מסבירים את הכשלון במשחק בהעדר דינמיקה, אלא בבעיות בתחום הבדידים, ובשלב יותר מתקדם, בעיות בתחום התהליך.

הפרה הקדושה – פסיכואנליזה

נהוג לחשוב כי הפסיכואנליזה היא חלק מן הקידמה האנושית; בזמן כלשהו לא היו מוסדות למפגרים, והם שוטטו ברחובות. בזמן כלשהו לא היו עובדות סוציאליות עבור אנשים מוכי גורל, כך גם עם הפסיכואנליזה. פעם לא היה לבעיות הנפשיות ולנוירוזות טיפול, ועכשיו כבר יש.

כפי שבשלב כלשהו הומצא מכשיר ההנשמה המלאכותית, והלב המלאכותי, והמלגזה – כך גם הגיע הזמן להמציא או לפתח את הפס’.

נהוג לחשוב כי בעיות נפשיות ונוירוזות תמיד היו וכי פרויד היה פשוט המדען שמצא לזה מזור, או לפחות שיטת טיפול.

אך יכול להיות שמצב הפסיכה של האדם הגיע בזמנו של פרויד למצב כה מדורדר ופרובלמאטי שהורגש צורך לעשות משהו לגבי זה. דומה לרפואה שהתפתחה בצורה כל כך מפליגה, כי המחלות באדם עבורו כל גבול, וכי האדם מאז המהפכה התעשייתית פיתח מחלות שפעם לא היו ידועות. (מבחינה סטטיסטית אין כמעט עדויות לחולי סרטן לפני המאה השמונה עשרה).

דומה למה שקרה לפילוסופיה, עם פריצת האקסיסטנציאליזם; המצב של  החיים הפנימיים והבינאישיים של המין האנושי במאה ועשרים הגיע לכזה שפל וכאוס, שהיה צריך ליצור פילוסופיה חדשה, של אבסורד וחרדה, שתתאים לה, כפי שהפסיכואנליזה של פרויד התאימה למצבו הנפשי של האדם במאה ועשרים.

כך שאולי זה בכלל הפוך. אולי הפתרונות אינן ביחס ישיר לקדמה ולהתפתחות של המין האנושי, אלא  ביחס ישיר למידת החולי וההתדרדרות של מצבו… דהיינו, אולי הפסיכואנליזה נולדה לעולם כשהצעקה הייתה כה רמה, שכבר אי אפשר לסתום אזנים…

כל מה שפרויד עשה זה להגיד שהחיים הפסיכולוגיים של האדם מצויים בבעיה גדולה. (ומקבלים ביטוי אצל הרגישים והעדינים, אבל זה כבר סיפור אחר, זה גורלם הקשה של עדיני הנפש…).

פרויד היה גאון, בלי צל צילו של ספק, גאון שראה את המצב הפסיכולוגי של בני דורו ללא כחל וסרק, ללא ייפוי או תירוץ. אך פרויד היה רחוק מלייצג את הקידמה האנושית, ולתמוך בסוג האדם שהיא יוצרת, הוא ראה בבהירות ובצלילות את המצב הנפשי של האדם במאה ועשרים והוא ממש לא ברך על כך, *

וכנראה שכשלא היה יכול לסבול את מה שיצא מן המטופלים שלו בקליניקה הנאורולוגית שלו, התחיל לשוחח עימם,  וכך התחילה כנראה, הפסיכואנליזה…

הוא היה גאון, גם בגלל, שבין היתר, הוא היה הראשון שהבין את השיחה כמדיום אפקטיבי, שיכול להשפיע על מצבם הנפשי של בני אדם. הדיאלוג כמביא לפריצת דרך בפרוזדור שבין ההכרה לתת הכרה.

אך הפסיכולוגיה הפכה לדת  והפסיכואנליזה לכת. הפסיכולוגים לכוהנים גדולים, משמשים בקודש, והפסיכואנליטיקאים כגורואים של נפש האדם.

והפסיכ’ במקום להלחם בזה, להשיל את גלימת הרב מאג ולהכריז על עצמם כמייצגי המודעות הנייטרלית והמפכחת (כמו שעשה קרישנמורטי בזמנו לתיאוסופיה) – שיתפו פעולה ולו מעצם העובדה שהם נותרו פסיביים לגבי היחס המאדיר אליהם. הגישה הנייטרלית שהיה עליהם לאמץ (ובצדק) הותירה אותם במסתורין כלשהו, מסתורין אותו הם אינם מזדרזים לנפץ.

על הפסיכותרפיסט להיות בעיקר אדם עם מודעות חודרנית ובלתי מתפשרת ביחס לאמת המודחקת בחיי המטופל שלו. עליו להיות בעל יכולת תודעתית של חדירה מבעד למסכה ולהביא את המטופל, דרך סידרה של שאלות סוקרטיות למצוא בעצמו את החלקים בעצמו אותם הוא לא מסוגל לראות, היות וזה מסב לו קשיים רגשיים קשים מדי.

הפסיכותרפיסטים אימצו את השאלות, את הניטרליות, את אווירת המסתורין, אך בהעדר יכולת של מודעות חודרנית ובלתי מתפשרת, כזו שחולפת מבעד למסכות והדחקות, הם נותרו פסיביים, יותר כקישוט קיר בחדר הטיפולים שלהם עצמם, מותירים למטופל לדמיין מה המטפל יודע ולא מספר להם. בשעה שברוב המקרים הוא לא יודע הרבה, מקרה קלאסי של בגדי המלך החדשים. כי אם אין לו מודעות חודרנית, הוא לא מסוגל לחשוף אמת מודחקת.

אך המודעות החודרנית, היא רק צד אחד של המטבע, הצד השני, שהוא לא פחות חשוב בעבודת הפסיכ’ היא חום אנושי ואמפטיה. עליו להיות מסוגל בכל רגע של קושי נפשי מצד המטופל ולאחר חשיפה של פחדים ומצוקות  – לשטוף אותו בגל של אנושיות ואמפטיה.

אין דרך אחרת לטפל במצב הנפשי הקשה בלשון המעטה של בן המאה עשרים ואחת כפי שהוא מתגלה דרך החוליה החלשה, שהיא עדיני הנפש. הדרך היחידה  לטיפול בהדחקות ושקרים שמצמיחים נוירוזה היא לאחוז ביד האחת את אזמל המנתח של המודעות החודרנית, וביד השנייה את המשחה משככת הכאב של החום האנושי והאמפטיה.

פרויד התחיל בגישה ניטראלית של הצפת ההדחקות, אולי עכשיו הגיע הזמן, לצרף לזה את המודעות החודרנית, ואת חום האנושיות. נראה שרק אור המודעות וחום האנושיות יכולים אולי  להציל ולגאול את האדם מן המצב הכאוטי והקשה השורר בחייו הפנימיים. מצב שעדיני הנפש רק משמשים לו כלי הבעה וניקוז, אך הבעיה האמיתית היא מצב החיים הפסיכולוגיים של האדם במאה עשרים ואחת, אדם, או אנשים, אותם מכנה הפסיכולוג הבריטי כריסטופר בולס בשם: נורמוטים.

 19.10.10

*“להיות נוירוטי פירושו להיות חסר יכולת לשאת באמביוולנטיות.”

*

• בעלי חיים לעולם אינם הורגים לשם ספורט. האדם הוא בעל החיים היחיד, שלגביו עינוי ומוות של יצור אחר הוא דבר המשעשע כשלעצמו.”
• “מחשבות, שאין אנו יודעים מאין הן באות, צצות לפתע פתאום. אין אנו יכולים להיפטר מהן עוד.”
•      “Most people do not really want freedom, because freedom involves responsibility, and most people are frightened of responsibility.”

• What a distressing contrast there is between the radiant intelligence of the child and the feeble mentality of the average adult.”

• “Illusions commend themselves to us because they save us pain and allow us to enjoy pleasure instead. We must therefore accept it without complaint when they sometimes collide with a bit of reality against which they are dashed to pieces.”

• “Dogs love their friends and bite their enemies, quite unlike people, who are incapable of pure love and always have to mix love and hate in their object-relations”

•  “Neurosis is the inability to tolerate ambiguity.”

• “The time comes when each one of us has to give up as illusions the expectations which, in his youth, he pinned upon his fellow-men, and when he may learn how much difficulty and pain has been added to his life by their ill-will.””

זיגמונד פרויד

התרמית הגדולה 

מוטו: החברה, כחברה, מגוננת על היחיד מפני הגילוי של הריקנות והאין שקיימים בתוכו ובינו לבין העולם והחיים.

האדם כל הזמן מוקף באחרים, המקימים קול המולה גדולה ויוצרים התרחשות סואנת שמסיטה את תשומת הלב ממה שלא מתרחש (היכן שזה אמור להתרחש): בין האדם ובין עצמו ובינו לבין העולם.

(ולא רק כשהיחיד מוקף באחרים, אלא גם כשהוא לבד הוא חושב על עצמו דרך מה שיגיד לאחרים כשיפגוש בהם, או מה יגידו לו אם ידעו שכך הוא חושב לעצמו).

התרחשות ההחברתית היא עלה התאנה המסתיר את העירום ההוויתי והישותי של האדם.

זה ההיפוך של בגדי המלך; כאן החברה משמשת כבגדי המלך, ובכך מסתירה את העובדה שמאחורי בגדי המלכות אין מלך.

חברת הזולת היא הלבוש שמסתיר את העדר הישות הפנימית.

הזולתיות היא יצירת תדמית שוקקת וצבעונית שכל מטרתה להסיח את הדעת ממה שאמור לשכון בתוכה. והוא חייו הפנימיים של היחיד ביחידותו.

חברת האחר היא התרמית הגדולה, שמסיטה את תשומת הלב ממה שחשוב באמת. היא כמו קוסם שעושה משהו גדול כדי להסב את תשומת הלב ממשהו קטן שהוא הדבר העיקרי שעושה את הקסם. והדבר הגדול כאן הוא הטריטוריה הענקית שחברת האחרים תופסת בחיינו. והמשהו הקטן שאליו לא שמים לב בגלל הרעש הגדול של החברה – הוא העדר הנוכחות פנימית של היחיד ביחידותו. וחוסר בעמדה והתייחסות פנימית, אותנטית, כלפי החיים והעולם.

העתיד

הנעורים שמחים וטובי לב. בין היתר, או בעיקר, בגלל שכל כך הרבה עתיד לפניהם.

הדף החלק הזה מעניק תחושה שהכול יכול להיכתב בו והתחושות הן של אופוריה לקראת הכתוב המצופה והמקווה. 

אף אחד לא חושב על פרידות מבנות/בני זוג, שלא לדבר על נטישות, על גילוי מחלות, או על סיבוכים קשים שנובעים מכך וכו’.

ואז מה שנכון לנו, זה מצד אחד הלם ושוק כשהציפיות לא מתגשמות ואכזבה מול היבול הזעום במנת האושר היומית שכן מגיע.  

וכשחולפים הנעורים (והם אכן חולפים) והעתיד הולך ומצטמצם, הולך ומצטמק – האדם הופך למציאותי, בעל כורחו ומסתפק בניחומים הקטנים. ולקראת סופם של חייו מוכן אפילו להסתפק בעובדה שהוא חי, נושם, מסוגל לאהוב, לאכול מאכלים טעימים, לקרא ספר וכו’. וזה הופך לעיקר.

הוא מברך על כל יום שעובר, מבלי שהמעט שנותר לו נחמס ונחסם.

אכן, האושר האמיתי מצוי בזקנה…

כי היא מסונכרנת עם הערך הבסיסי של הדברים, במקום עם ציפיות, תקוות ושאיפות.

מה חבל שכה מעטים מתפכחים, בעבור השנים, לאמת הכואבת והמחיה הזו.

החיים כתנועה לקראת התכלותם

החיים נוסעים לעבר כלותם, יום אחד לא נהיה –  את זה כולם יודעים (אומנם לא ממש יודעים, יותר מניחים שיודעים. וגם אילו הייתה זו ידיעה ולא הנחה אודות ידיעה, עדיין זו אינה ידיעה ממש, יותר ידיעה אודות הידיעה. ידיעה המטשטשת את הדבר אותו היא אמורה לדעת). 

אך ישנה ידיעה נוספת, חמקמקה ועמוקה יותר; לדעת כי הרגע הזה, וזה שיבוא אחריו, וכל הרגעים שהיו ויהיו- כולם חיים, מתופעלים, מתוחזקים ומונשמים  –  על ידי התנועה לקראת חוסר היותם. 

התנאי האינהרנטי לקיומם של החיים, היא התנועה לקראת התכלותם.

ההתכלות היא המנוע של ההיות. כדי להיות, עלינו לנוע לקראת חוסר היותנו.

היותנו מונשם על ידי התנועה לקראת חוסר היותנו. 

כמו נר; הלהבה והחום והאור, מאופשרות  מעצם התנועה של הנר לקראת סופו. הלהבה היא הפועל היוצא של דינאמיקת ההתכלות שלו.

התנועה לקראת חוסר היות היא המאפשרת את ההיות.

הדינאמיקה של היש, נבנית מן התנועה לקראת האנטיתזה של עצמה.

אך הכול כה ישנו, כה יציב, עד שהוא מסתיר את המושך בחוטים, את התנועה לקראת ההתכלות, המאפשרת את המריונטה  של החיים.

כל עוד אנו מתכלים, יש לנו קיום והוויה והווה. ברגע שנפסיק להתכלות, נפסיק להיות. היותנו נגזר מתנועתנו כלפי חוסר היותנו.

החיים הם חוזה בלתי מותר בינם לבין התנועה לקראת התכלותם.

—

כלי הרכב נוסע לקראת בלותו

אנשים נוסעים דרך חייהם ונדמה להם שהם עוברים בדרכם מחוזות. ומאחוריהם הותירו מקומות  ופעמיהם למחוזות חדשים

אך לא היא.

יש כאן תעתוע; כלי הרכב רק נדמה כחולף על פני מקומות בדרכו למקומות אחרים. אך המסע היחידי הוא מסע של הרכב עצמו לקראת בלותו.

עולם מוזר, המייצר כלי רכב לא כדי לנסוע למקומות אלא כדי לנסוע אל סופם.

כך גם בעלי חיים, צמחים. כל שחי ואורגני נוסע לקראת סופו. רק מה שלא פועם בו רוח חיים, לא נוסע לסופו. אם אינו נוסע אל סופו, הוא גם אינו נוסע לשום מקום אחר.

הכול נוצר כדי להתבלות ולפנות מקומו לתוצרים אחרים שגם הם יתבלו.

כשאנו רואים את כל העולם החי והתוסס שסביבנו. זה לא אותו עולם שהיה לפני מאה שנה. הוא נראה אותו הדבר, אך כל שהיה חי לפני מאה שנה, כבר איננו. אלה כלי רכב חדשים, שגם הם יתפוררו.

יש כאן כמה אשליות. הראשונה – של יציבות. הכול נראה אותו הדבר. תמונת נוף מלפני אלפיים שנה, היא אותה תמונת נוף כמו היום. אך למעט סלעים והרים, כל הצומח והחי – הוא לא אותו צומח וחי. זה רק נראה אותו אריה, אבל זה אריה אחר. זה רק נראית אותה בוקיצה, אבל זו בוקיצה אחרת. כל יצור אורגני מככב בתפקיד זמן מה, נובל ומוחלף בשחקן צעיר יותר, שגם הוא יוחלף בהמשך. אבל לנו נראה שהכול יציב והמשכי.

והאשליה השניה, היא של פריחה וצמיחה; לכאורה  הכול נראה פורח וצומח. אך הפריחה מכסה ומסתירה את הבליה. הצומח פורץ למעלה ולצדדים, וכך מושך אליו תשומת לב, כי הוא נראה גדול ורחב וצבעוני. הנובל – נופל ומתכווץ וכך נעלם מן העין, ומה שנתפס בעין, העין לא רוצה להיתפס בו כי אינו אטרקטיבי למראה.  ועל כן לא שמים אליו לב. אך זה שצומח הוא גם זה שייבול. כל שצומח היום יבול מחר.

‘המטרה’ של כל חיים אורגניים צומחים, היא הבליה של עצמם. הם לא צומחים לקראת פריחה. לקראת שיא של לבלוב. כל אלה הן רק תחנות בדרך. התחנה הסופית היא אחת: התפוררות וכליה.

כל החיים אנו חיים בהכחשה מוחלטת את עובדה דינמית זו, אך זה שם המשחק, משחק הבלות והכליה. שניהם הם המציאות של חיינו. מציאות אותה אנו מסתירים על ידי סיפורים של מסעות, גילויים וצמיחה.

סיפורים אלו, נותנים תחושה של אושר והתרוממות רוח. אך זהו אושר החוגג בביצה של בינוניות, צרות אופקים ושטחיות. בעוד שמציאות הבליה והכיליון שמסתתרות מאחרי כל זה הן הן שיכולות להעניק את מה שהם לעולם לא יוכלו להעניק: עומק ומשמעות.

גם אם בדרך אליהם צריך לעבור התמודדות והודאה בטרגדיה האנושית לה אנו קוראים: חיים.

מאוחר מדי 

אדם הולך לו. מאיתנו, או לעולמו. ובאחת, ולאחר מכן בהדרגה, הוא מתגלה בפנינו, כפי שלא ראינו, לא הערכנו כשחלקנו את חייו כשהיה עימנו.

עובדת היותו קיים, האפילה על מה שהיה בו. לא ראינו בו כי ראינו אותו. הוא הסתיר את שחי בו.

התווית של מה שגילם עבורנו: בעל, אב, אחות, מאהב, ידידה, אם, בת וכו’ – הסתירה את האדם שבו.

היינו עסוקים בתגרנות אישית. ניהול הפנקסנות של עוולות וחשבונות ישנים- דחקה את הערכיות של עצם קיומו, ייחודיותו ומשמעות קיומו עבורנו – אל מחוץ לשטח השיפוט על האיכות והערכיות האמיתיים.

שקענו בביצה של חשבונות אישיים.

או אולי היינו קרובים מידי; כשאדם חי עם תמונה כשאפו נוגע בבד, אין הוא רואה מה מצויר בה.

יום יום, שעה שעה, רגע רגע – אנו לוקחים כמובן מאליו את הקרובים לנו, ולקחת כמובן מאליו זה לא לקחת בכלל.

ואז יום אחד הוא איננו. לתמיד, לא יחזור. ואז באחת, הוא מופיע, כפי שלא היה עבורנו במשך כל הזמן שהיה עימנו; חי מאוד, ייחודי מאוד, ברור מאוד. ברור מי הוא, ברור מה חי בו, ברור מה ייחודי בו, ברור מה היה עבורנו.

רק כשהלך – הוא מגיע. רק כשהוא כבר איננו, הוא ישנו.

כמה מוזר; כדי שנוכל לראותו באמת, הוא היה צריך ללכת.

ההעדר הפיסי מגשים את הישנות הנפשית.

מאוחר מדי.

—————————

נולדנו כדי… 

א. אנו חיים חיינו כאילו נולדנו לחיותם, כאילו נולדנו כדי לחיות, נולדנו לחיים. נולדנו, לחוות הרפתקה מסקרנת ומופלאה.

בתחילה פתח-הלידה. אחר מבוא או פרוזדור -הילדות והנערות. ואז סלון-הבגרות: החיים. הדבר העיקרי, שאותו סוף סוף אנו חיים.

אך לא כן, לא זה, לא היא.

סלון חיינו אינו אינו תחנה סופית. אינו מחוז חפץ נייח ויציב. שהרי קירותיו זולגים אל החדר הבא, וכל חדר קטן ממשנהו. כל חדר זקן מן הקודם לו. ובשלב כלשהו יאזל מרחב חיינו. לא יהיה עוד. ולשם מובילים חיינו.

ב. ואילו אנו חיים חיינו כברי מזל. ולא כ’אכול וושתה, כי מחר’… אלא כזוכים בהגרלה הגדולה והפרס הוא החיים. ועתה הגיע העת להשתמש בפרס – לחגוג.

ותוך כדי החגיגה וליקוק הדבש, אין אנו משגיחים, ואולי, דווקא מתעלמים – מן הקירות השוקעים, מן המרחבים המצטמצמים, מן הזמן ההולך ואוזל.

ג. חיינו מובילים ומובלים לקראת אין היותם.

ולשם כך נולדנו; כדי לא להיות. כדי להעלם סופית.

נולדנו למות, נולדנו למוות. נולדנו לחדול.

והכל הוא אך הקדמה ומבוא לקראת החדר האחרון, הסופי.

נולדנו כדי למות.

---

“”אהה”, אמר העכבר,’ מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל כך להתחבר זו עם זו, עד שזה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ’. ‘אינך צריך אלא לשנות את הכיוון’, אמר החתול ובלעו!”.

הסיפור: “משל קטן”, מתוך “המשפט” של קפקא

---

חלק ב’, פרגמנטים

על פרגמנטים:

צרפת מייצגים את הז’אנר סופרים כמו פליקס פנאון, שכתב “רומנים בשלוש שורות”, וז’ורז’ פרק. בין הכותבים בגרמנית ניתן למנות את פטר אלטנברג וה”סקיצות בפרוזה” שלו, אליאס קנטי (“עד שמיעה”) ואחרים. השיר “קובלא חאן” של קולרידג’ הוא דוגמה מפורסמת לפרגמנט שירי. בספרות העברית ניתן להבחין בכתיבה בסגנון זה אצל גרשון שופמן, ובין הסופרים המאוחרים יותר, בפרוזה של חנוך לוין.

כתיבה בפרגמנטים הייתה נפוצה גם בפילוסופיה של המאה ה-19, שקיבלה את השראתה מן הפילוסופים הפרה סוקרטים, אשר כתביהם השתמרו כפרגמנטים. בין הפילוסופים המודרניים שכתבו בפרגמנטים ניתן למנות את נובאליס. סרן קירקגור כתב ספר בשם “פרגמנטים פילוסופיים” (Philosophiske Smuler) בשם העט “יוהנס קלימאקוס”. ג’רמי בנת’ם כתב כמה חיבורים קצרים שקרא להם “פרגמנטים”.

פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים: הרהורים, רעיונות, בזה אחר זה, שביחד טווים מארג שבתוכו צפון מסר מסוים.

משמעות המלה ‘פרגמנט’: מקטע, חלק ממשהו. באנגלית FRAGMENT פרגמנט הינו חלק קטן ממשהו. כשאומרים על מישהו ש’הוא מאוד פרגמנטד’, הכוונה באנגלית לאדם מפוזר להרבה כיוונים.

כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה. פיסות קטנות של אבני פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז’.

הכתיבה במסה או במאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט. כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר וארגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.

—-

והנה כמה אילנות גבוהים, שלושה פילוסופים שכתבו כך:

1.סרן קירקגור

פרטים:

http://tinyurl.com/a9djt

2. נובאליס:

פרטים:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm

3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקראטי, הרקליטס האפל:

הפרגמנטים שלו:

http://tinyurl.com/yhzqrds

המחיר והרווח של הלוחמה

מכל משבר אדם יוצא מחוזק ומוחלש.

מחוזק ברמת התודעה (בחזקת: ”מה שלא הורג אותי מחשל אותי”, ניצשה).

אך יוצא מוחלש ברמת הגוף, כושר העמידות והחסינות שלו.

משברים קונסים את הגוף שהולך וקורס ממשבר למשבר.

אך הם מחזקים את התודעה ומעניקים לה, כתוספת, את חוכמת הקרב ואת אסטרטגיית הלוחמה.

הגוף משלם את המחיר עבור הרווח שמפיקה התודעה, מן ההתמודדות והקרב.

גבריאל רעם

3.7.13

כוחות הנפש ומשקעי החוכמה

1. כל שנראה ומוחש הוא תוצר של כוחות הנפש

2. כוחות הנפש באים מן העולם הפנימי הנסתר ומעצבים את העולם הנגלה של חיינו.
3. כוחות הנפש מעצבים את חיינו ויחסינו עם הזולת, כפי שהרוח מעצבת ומכיירת מכתשים וגבעות בחולות המדבר.
4. הנפש מעצבת את המורפולוגיה והדינאמיקה של העולם הנגלה של חיינו,  כפי שרגשות או מצב רוח –  מעצבים את התנוחה של גופינו בישיבה או בעמידה.
5. הסגנון של תנועות או תנוחת הגוף אינו מקרי או סתמי, הוא מונע ומעוצב על ידי מצב הנפש המסוים בזמן הנתון.
6. כך גם בחיינו: כל שאנו עושים ומגיעים אליו – נוצר בגלל כוחות הנפש.
7. יש להפריד בין כוחות הנפש לכוחות הרגש. הרגש עבור הנפש היא כמו קליפת הפרי עבור בשר הפרי, או כמו בשר הפרי עבור הגלעין. (הוא אתה מתבונן מבחוץ, זה מה שאתה קולט).
8. כפי שכוחות הנפש מכיירים את חיינו ומניעים אותם לקראת מטרה, כוחות הרגש יוצרים ביצה טובענית, בה האדם שוקע ונעלם.
9. אדם המונע על ידי כוחות הרגש, מרוכז בעצמו. אדם המונע על ידי כוחות הנפש  – מרוכז בחיים עצמם.
10. אדם שחייו מתעצבים על ידי הרגש, חי חיים עקרים.
11. אדם שחייו מתעצבים על כוחות הנפש – חי חיים לקראת תוצר, תוצאה, מטרה ופרי.
12. הפרי של חיים המונעים על ידי כוחות הנפש היא החוכמה. (התוצר המקווה של חיים המונעים על ידי הרגש הוא האושר).
13. אדם שעבר מן העולם ולא ייצר חוכמה, מבחינת הנפש, חי חיים עקרים.
14. חוכמה היא התוצר הסופי, היא באה בסוף או לא באה בכלל.
15. החוכמה אף פעם לא נוכחת כצעד מקדים. תמיד בהתחלה יש תמימות, או בערות, אך אם כוחות הנפש פעילים, הם מתמירים את התמימות הבתולית – לחוכמה בשלה ובוגרת.
16. הנפש היא הכוח המכייר, תודעה צרת האופקים  -היא הכוח הבולם, וחוכמה היא המשקע שנוצר בנקודת החיכוך בין השתיים.
17. ללא תודעה ערה ורחבה, ללא נפש דינאמית  ומשוחררת  – הכוחות של הנורמות החברתיות, הטכנולוגיה והטכנוקרטיה – יבלמו וישתקו את בית החרושת האנושי לייצור החוכמה.
18. חוויותינו משולים לצוף, והחוכמה שעלינו להפיק מהם – משולה לדבש.
19. האלים שלחו אותנו לכאן כדבורים שעליהן לייצר את דבש החוכמה.  (אך אנו מחפשים צוף כדי ליהנות ולא כדי ליצור ממנו דבש).
20. האלים ‘קוטפים’ את עודפי החוכמה כהחזר להשקעתם העסקית בבני האדם. כחקלאי המוסק את הזיתים לאחר שהשקיע בגידול וטיפוח עצי הזית.
21. אין להשיג חוכמה ללא אינטליגנציה.
22. אינטליגנציה עבור החוכמה, היא כמו כורה הפחם עבור הפחם. בלעדיו, אין פחם.
23. אינטליגנציה היא פעילות נואשת של מי שכלוא במחשכי עולם הנגלה – מצד אחד, ובמבוכי הארגון החברתי – מצד שני. והמנסה לאסוף ולעבד רמזים שיתנו לו מושג אודות מה שקורה.
24. אינטליגנציה היא שחייה נגד זרם החיים, כדי להגיע למקור ולהבין מהיכן התופעות הנגלות – נובעות.
25. חוכמה היא המשכורת שפועל האינטליגנציה מקבל לאחר שביצע עבודה מוצלחת.
26. חכם הנו פועל אינטליגנטי מתוגמל. וחוכמה היא התגמול.
27. חוכמה היא משקע זעיר לאחר ים של מאמצים כבירים.
28. כדי להגיע לחוכמה – על כל 10,000 מבויים סתומים, תסכולים, בלבולים, הליכות לאיבוד וחוסר התמצאויות – צריך לבצע כ1000 פעילויות אינטליגנטיות ומתוכן יאספו כ-10 משקעי חוכמה.
29. ללא הליכה לאיבוד בממלכת הנגלה, אין שוועה לאמת. וללא שוועה אמיתית לאמת, לא תיווצר פעילות אינטליגנטית, וללא פעילות של האינטליגנציה – לא תיווצר חוכמה.
30. וחוכמה היא הפרי בתוכו גלום וחבוי גלעין האמת.

הערת סיום:

וכך החוכמה היא המעטה או העטיפה –  בתוכו שוכנת האמת.

כל בני האדם, מגורשים מן ההתחלה מן האמת של חייהם וקיומם. חלק קטן לא מסוגל לחיות בלעדיה, ואלה בני אדם המונעים על ידי הנפש. אך הרוב מגיע אליה רק לאחר שהוא נתקל במעצור, כמו בעיה נפשית, או מחלה. מעצור שמפריע להם להגיע למחוז האושר ואז הם מחפשים את האמת. אבל זהו כבר חיפוש מוטה, כי אינו מתבצע מתוך הזדקקות אונטולוגית. ואם מוצאים אמת כלשהי, אז יישומה יהיה יישום מניפולטיבי; כי לאחר שמוצאים רסיסי אמת – מעבדים, מלטשים ואף מסרסים אותם, כדי לזכות באושר ובאיכות חיים.

וזה ההבדל בינם לבין התועים האינטליגנטיים: הם מחפשים אותה מתוך צורך קיומי שבא מן הנפש. והתגמול והגמול שלהם הוא לא בהתקרבות למצב של אושר, או יציאה ממצב תקוע או חולני, אלא בעצם מציאתה של פנינת האמת השוכנת בצדפת החוכמה. 

                                     ‘יחיד וחברה’
ציויליזציה:
ציוויליזציה היא התופעה המתרחשת על פניה של חברה, תופעה של עידון הקליפה החיצונית של ההתנהגות החברתית ושיפורה באמצעות ייפוי ומירוק של חלון הראוה של ההתנהגות המקובלת על חשבון הזנחה מוחלטת של השכבות הפנימיות והאישיות.
תרבות:
מלשון ריבוי, תרבית. כיצד מכינים תרבית? לוקחים חומר אורגני כלשהו, ותוך כדי תהליכים שונים המתחוללים בו, נוצר מעל לחומר הארגני מעין קרום של חיידקים, הצורכים את החומר האורגני כמזון לצמיחה ולקיום. כשאנו אומרים “התרבות האנושית”, הכוונה היא בעצם להתרבויות של המרכיבים, כגון פוליטיקה, אולמות בידור ואמנות, אמצעי תקשרות ואחרים, המקיימים קיום משני וטפילי על גביהם ועל חשובנם של ה”ביחד”, הידידות והחברותא הראשוניות, הנמצאים כיום במצב של התדרדרות- לקראת ניכור, אפתיה, ושיממון הדדי.
חינוך:
חינוך ממסדי ‘תרבותי’: דחיסה של ידע בלתי שמיש לחיים ולקיום, ידע על אודות עולם נטול רוחניות ואלוהים. ב) חינוך ‘אורגני’: שיבה למקור. תהליך רענונם של ערכים ומשמעויות שלעולם אמורםי להיוותר חשובים.
חברה:
התבצות קולקטיבית של יחידים שאין להם במשותף שום מרכז כובד קבוע, והם מתחברים יחדיו כדי שרעש הביחד ישכיח מן היחיד את הריקנות והאבדן שבפנימיותו.
קונפורמיות:
הדרך שהיחיד מייש בה קו עם דוגמה או מוסכמה חברתית בגלל הפחד מפני דעת הקהל.
אזרח:
יחיד הנמצא כבעל זכות על שום המילא את חובותיו לארגון המנהל את חייו וחיי יחידים אחרים.
דומיננטיות טריטוריאלית:
היחיד שיכור הכוח, שתרם ותורם לחברה או לארגון (שהוא חלק מהם), ובכך הוא נהפך לשימושי וליעיל יותר מבחינתם. בתמורה, מעניק לו הארגון כוח לשלוט, כוח שהיחיד מנצלו להגברת תהילתו האישית ולהעצמת כוח השליטה שלו על חשבון אלה שהפסידו במירוץ העכברים.
הציבור:
מפלצת שדעתה ושפיטתה קובעים את גורלו של היחיד בה, בעוד ערכיה ואעקרונותיה נמצאים באינפלציה מתמדת ומתמשכת. הציבור חסר תמיד פרצוף וייחוד, אך הוא מפוצל ורב ראשים, שכולם נלחמים זה בזה ומתווכחים זה עם זה, על מהש נתפש ומוצג כהבדלים אידיאולוגיים וכתפישת עולם שונה, אך למעשה אינו אלא כיסוי דקיק ושקוף, שדרכו מציצה ערוות ‘הדומיננטיות הטריטוריאלית הזקרוה’; דהיינו, השאפיה של ראש אחד להתגבר על הראשים האחרי, וכך להיות הראשה יחיד המוביל את הגוף החברתי.
אופטימיסט:
אדם שחושב שטבע האדם טוב מנעוריו אך זו החברה שמשחיתה אותו.
פסימיסט:
אדם שחושב שהאדם רע מטבעו, אך זו החברה של ידי חוקיה עוצרת אותו מלהגשים את טבעו הרע.***8

“מציאות, היא הדברים הקטנים שאתה עושה בזמן שאתה מחכה לחיים הגדולים שיתרחשו”.

יאנס, (עיוור שהושתל במוחו מנגנון מכאני של ראיה).

==

על החיים והמציאות.

1 אכסיומה א’, לחיות: לחיות במלוא מובן המילה זה להתעלות מעל המציאות.

2. אסיומה ב’, המציאות: המציאות היא הרמה, או המשטח, שמתחת לו אי אפשר ליפול. היא תומכת בכל מה שנשען עליה

3. אכסיומה ג’, פנטזיה: פנטזיה זה לדמיין את מה שהחיים שלנו היו יכולים להיות לו האגו שלנו היה כול יכול.

4. אכסיומה ד’, שלושתם: לחיות, זה להיות מונע בכוח החיים. להיות מציאותי, זה ליישר קו עם הקרקעית. ולפנטז, זה לדאות מעל למצוי, (לא בכוח החיים, אלא) בכוח הדימיון.

5. לחיות, זה להיות שיכור, שיכור מכוח החיים. מה שמאפשר להתעלות מעל למציאות.

6. המציאות זה מה שאתה מגלה, כשאתה נופל מתחת לקו החיים (דיכאון).

7, דיכאון זו צניחה והתרסקות על המשטח הקשה ונעדר רוח החיים, של המציאות. 

8. לחיות, זה לדאות על גלי החיים,  ולהנשא הלאה ומעלה.

9. משבר, מפח נפש, או יאוש – חוסמים את רוח החיים ובסופו של דבר מפילים אותנו ולקרקע הקשה של המציאות

10.דיכאון אמנם מגלה את המציאות,אך מציאות אינה החיים. החיים זה מעוף מעל למציאות התחתית, אל וכלפי זה שניתן להגיע אליו.

11.כשאנו חיים במלוא מובן המילה, המציאות הנמוכה והסופנית, לא מוחשית לנו. ורק אז היא נסבלת.

12. או שאתה חי, או שאתה מציאותי.

13. המצב הטוב מבין שניהם הו סינרגיה בין המישור העליון (להיות מחושמל על ידי חווית החיים), ובין המישור התחתון (להיות מרוקן ומפוקח, לגבי מהם החיים בעירומם הסופי). לדעת את השני, (המישור התחתון), ולחוות את הראשון (המישור העליון).

14.המתח שנוצר כתוצאה מן ההמתיחה שבין רובד החיים לרובד המציאות, הינו מתח שיאפשר הפריה פנימית שמולידה מצב תודעה ער ומועצם.

15. המציאות תמיד תשיג אותנו בסוף, אך בינתיים אפשר לחיות, והשורה התחתונה של ‘לחיות’, זה ליצור. והשורה התחתונה של ‘ליצור’, זה להשאיר פרי, שבתוכו גלומה האפשרות של מעגל חיים שיתחיל מחדש.

—–

האכילה הגדולה.

“צמחים אוכלים מלחים מינרליים, חסרי חוליות אוכלים חומרים מינרליים, בעלי חוליות אוכלים צמחים שלמים. תזונת האדם שונה מזו של בעלי חוליות אחרים בכך שהיא מבושלת וחמה, בעדו (שהמזון של בעלי חוליות אחרים הוא) קר ונא. וכך האדם, בין אם מחמת טבעו או פיתוח שלו, אוכל מזון שטבעו בשר חם של בעלי חוליות שלמים.
רק יצור אחד שאנו מכירים אוכל בעלי חוליות שלמים, הגוויה השלמה שלה: סוסים, פילים וחמורים, על עצמותיהם ועמוד השדרה שלהם – וזו האדמה”.
מתוך: “התיאוריה של השפעה השמיימית” מאת רודני קולינס, עמ’ 126 (תרגום: ג.ר.)

http://www.amazon.com/The-Theory-Celestial-Influence-Universe/dp/0394723910

פרגמנטים בעלי עניין:

1. מה שאנו אוכלים חייב להיות חסר חיים. פירות, ירקות ובעלי חיים. קודם מנתקים אותם ממקור חיים, הורגים, ורק במצב של מוות אנו אוכלים אותם.
2. רוב היצורים האורגניים מתפרקים באדמה, חלקם מתפרק עוד קודם לכן בפיהם של יצורים אורגניים חזקים או מפותחים יותר.
3. כל היצורים הנמוכים מהווים מזון ליצורים אורגניים גבוהים, שלרוב צריכים להרוג אותם, לשם כך, או לקבל אותם במצב של מוות.
4. בעלי חיים אוכלים רמשים וצמחים ובעלי חיים חזקים יותר (נמרים, זאבים), או מפותחים יותר (בני אדם), אוכלים בעלי חיים נמוכים יותר (חזירים, כבשים פרות וכו’).
5. מזון הוא משהו שמכיל חומרי חיים, חומרים ששימשו לתחזוקה וצמיחה של יצורים חיים. אך לאחר מותו של היצור, אותם חומרים יכולים לשמש עתה כתזונה בתפריטו של יצור מפותח או גבוה יותר.
   

פרגמנטים היפותטיים (מדע בידיוני):

1. האם יכול להיות שבני אדם יכולים למות תוך כדי חייהם או שחלק מהם ימות, ובכך להוות מזון ליצורים מפותחים, או גבוהים יותר?
2. האם יכול להיות שישנה אינטליגנציה גבוהה משלנו שחפצה שחלקים בנו ימותו כדי שיהוו מעין מזון עבורם?

האם בכך ישנו הסבר למצב של שינה, חוסר הכרה, או מוות – של התודעה והחלקים היותר גבוהים ברוב בני האדם?

1. אם היקום הגבוה אוכל את גוויות הנמוכים, מה בנו נמצא על תקן של גוויה (לא מתפקד, לא צומח, לא חי) ויכול להוות, אם כן, מזון ליצורים בעלי תודעה גבוה יותר.
2. גורדייף אמר שבין בני האדם עצמם יכולים להיות הפרשים של התפתחות תודעתית כמו בין כלל בני האדם לבין כלל בעלי החיים. אז האם יכול להיות שברמה מסויימת, כשאדם בעל תודעה גבוהה נפגש באדם בעל תודעה נמוכה, זה שחלקים גבוהים בו מתו או לא מתפקדים – אז הוא אוכל את החלקים בהם שהתנוונו ומתו?
3. אם זה נכון, אז האדם בעל התודעה הגבוהה הוא כמו מלאך המוות לאנשים בעלי התודעה הרדומה, כי הוא בא לקחת את מה שלא עובד יותר. (מתיך הכפתורים, ב’פר גינט’ של איבסן).
4. בבריאה אין בזבוז, מה שחי – מזין צמיחה, מה שמת מזין את מה שמעליו.
5. האדם הוא היחיד שמשהו יכול למות בו בעודו בחיו, ואז יכול להוות תזונה למשהו גבוה יותר.
6. מתוך כל זה עולה שאלה בידיונית עוד יותר; האם למה שחי ברמות שמעלינו ישנו אינטרס שדברים גבוהים בנו ימותו – כדי שיהוו עבורם מזון?
7. הגישה הנאיבית והרומנטית באדם אומרת שכל מה שמעלינו רוצה שנצמח, אך חוקי הטבע האכזריים אולי גורסים ההיפך, ורוצים שלא נתפתח, כדי שנוכל להזין אותם. כמו פרגיות, טליים ועגלים שמשמשים מזון לבני האדם, לפני שהגיעו לגבורות…
   
   
   

אודות הזמן

1. זמן הוא החידה הגדולה. הפרדוקס הגדול, ההחמצה הגדולה. ובסופו של דבר שברון הלב הגדול.
2. זמן הוא משאב, חומר גלם בסיסי, שמאפשר חיים, משאב שהולך וכלה במהלכם, בלי קשר למידת השימוש, או הניצולת שלנו אותו.
3. זמן הוא משאב שככל שיש יותר ממנו, כך הוא מעורך פחות. כשהוא קיים בלי הגבלה הוא מטרד ומועקה. וככל שהוא הולך וחסר כך גדל ערכו. וכשהוא עומד להעלם  – כל העולם שקול כנגד קמצוץ ממנו.
4. זמן  הוא משאב מתעתע, במבט לאחור הוא נראה קטן ומצומצם. אפילו 30 שנה נראים כאילו התרחשו רק אתמול. ובמבט קדימה הוא נראה עצום, ללא קו אופק; שנה אחורה נדמית כשעה ושנה קדימה כדור שלם.
5. זמן הוא האורכהאו המשך, שנותן הטבע לנידון למות עד ביצוע גזר הדין. 
6. זמן הוא מושגשאינו נתפש בתודעתנו. הוא לא שייך לתודעה הרגילה. ולכן אנו מנסים לכווץ ולחתוך אותו, כדי שיתאים לתודעתנו הצרה. לו ננסה להבין את הזמן בממד בו הוא קיים – תודעתנו תתנפץ כבועת סבון המנופחת יתר על המידה.
7. זמן הוא משאב שרק מראית העין שלו נפלה קורבן להינדוס, ולמניפולציה של הפיתוח הטכנולוגי. וזאת בשעה שמהותו נותרה עלומה, מסתורית ומחוץ לתחום הטכנולוגי.
8. זמן הוא משאב מוחמץ ומפוספס, כשמתייחסים אליו דרך האספקט המכאני של קיומו, אך הוא גילוי מפעים ומטלטל, כשמגלים אותו ברמת התודעה. 
9. זמן הוא המשאב היחידי שביחס אליו אנו שווים לאנטילופה והאמבה. השפעתו על כל החיים האורגניים -זהה. ביחס לזמן כולנו גרגר אבק.
10. הזמן הוא פרדוקס; במבט קדימה הוא איטי, במבט לאחור הוא יותר ממהיר. וברגע הנתון אין הוא מורגש כלל.
11. הזמן מתעתע: קדימה הוא מבטיח או מפחיד, מאפשר שאפתנות או פנטזיה.  במבט לאחור, הוא בדרך כלל  מאכזב או  יוצר געגוע וחרטה.
12. זמן מורגש ככל שהוא מצוי בצמצום או בעודף. גם כשיש הרבה ממנו ואין מה לעשות עמו, או כשיש הרבה מה לעשות אבל אין מספיק זמן. אך כשאדם מצוי בהרמוניה עם הרגע, הזמן נעלם והאדם חי.
13. זמן הוא משאב אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד. שעתיים עוברות בדיוק כעבור מאה עשרים דקות, ואדם שנולד בשנה מסויימת יזדקן ביחס ישיר למספר השנים שעברו מאז. אך הוא גם סובייקטיבי מאוד: בציפייה לאהובה מבוששת, דקה נדמית כנצח, וגם דקה במחיצת אדם שנוא או מרצה משעמם נדמית כנצח. אך שהיה במחיצת אדם אהוב שעומד לעזוב, הזמן הארוך ביותר עימו נדמה אפסי כאילו אין זמן בכלל.
14. זמן הוא מה שמבוזבז בידי הצעיר ומוספד בידי המבוגר.
15. זמן הוא משאב שבדרך כלל אין לנו מושג מה לעשות עמו. אלא אם כן משהו מבחוץ מכתיב לנו את הכללים.
16. זמן מת הוא משאב מעצבן ביותר, כפי שזמן  חי הוא המשאב המרנין ביותר.
17. זמן עבור הצעירים נדמה להם כשפע שלא יגמר אף פעם, ולמבוגרים ברור שאין כמעט משהו אחר.
18. זמן הוא כמו אוויר: בדרך כלל לא חשים בקיומו אלא אם כן הוא נמצא במצב של חוסר (וכשהוא אוזל לגמרי, אין חיים).  
19. הזמן והמין האנושי מצויים במלחמה מתמדת: מלחמה טריטוריאלית שוררת בינינו לבין הזמן. כל הזמן אנו מצמצמים אותו, כובשים עוד ועוד שטחים, על ידי מטוסי סילון, מכוניות, (במקום חצי יום הליכה מתל אביב לירושלים, אנו מגיעים לשם בפחות משעה), פקסים, וכו’. מקטינים את משך הזמן ומרחיבים את הטריטוריה שלנו.  הזמן נעשה קטן וחלש, אנו מרוויחים זמן ונעשים חזקים ושולטים. אבל הזמן תמיד צוחק אחרון.

נעורים והסמים המתכלים של החיים

1. משובה ואהבה, שניהם הינם סמים מתכלים, המוענקים לנעורים על ידי הטבע חינם, בבחינת הציפוי הנוצץ והמסוכר של החיים .
2. תוך כדי מצהלות ההנאה והמיות התענוג, נוגסים הנעורים בציפוי הזוהר, המתוק והמשכר. מתחילים לחוש את התוך המר והקשה ההולך ומתגלה, הולך ונחשף – עם כל נגיסה.
3. שיכורים ועיוורים הם הנעורים. מובלים במצהלות השעשוע  והנאות המשחק, אל השלב הבא. ככבשים מהופנטות אל במבוא המוביל לבית המטבחיים.
4. דור ועוד דור ועוד דור. וכל דור משתוקק וכוסף באביב כדי לתסוס בקיץ, כדי לכמוש בסתיו, כדי למות בחורף.
5. תענוג ואהבה, הינם סמים הניתנים חופשי, כחלק מעיסקת החבילה של הנעורים. ניתנים ומדוללים בנוזל המפכח של הבגרות. אט אט מתווסף הנוזל חסר הטעם. כדי להקיץ לאט לאט מן השיכרון של הנעורים, כדי לא להתרסק בבת אחת לקרקע הקשה של המציאות.
6. כל דור צוהל את נעוריו עד כלות, כאילו לא היו לפניו ולא יהיו אחריו עוד נעורים. והמבוגרים המתבלים והכומשים עומדים מנגד, לא מעיזים ללחוש את האמת של מה שממתין להם (זה אכזרי מדי)…
7. ולא זו בלבד אלא שבחשאי הם מלקטים פרורי אושר זהוב, בועות חגיגה תוססת, ניצוצות הניתזים מאש הנעורים הלוהבת. פרורים, בועות, ניצוצות – שנפלו בצד הדרך המובילה את הנעורים אל כלותם.
8. בכל מקום על על פני כדור הארץ  חוגגים עכשיו הנעורים. בכל מקום. גם במקומות שכלאורה רחוקים מן הנעורים. גם שם, אך בצינעה ובתחפושת. למשל בלובי הקר של מלון 5 כוכבים  קורצים הנעורים בעין משוקלדת מתוך ויטרינת העוגות בבית הקפה בלובי.

             בשילטי הניאון של ברים ומסעדות,  ואפילו בבוהק הקר של מכשירי הפנאי והבידור: טלויזיה ומחשב – כן, גם    שם, אלה הנעורים המאירים לנו פנים, בחשאי, מן המסך הכחלחל.

• כאן, בתרבות הזו, הנעורים הם השחקן הראשי, השחקן היחידי; בפאב ובדיסקוטק הוא מופיע בתפקיד הראשי: רוקד, לוגם ורועש בדמות עצמו. ואילו בבית האבות הוא מופיע בתפקיד סטטיסט; מתקיים קיום צנוע וחשאי, שוכן בשקט ובהסתר במנת הקינוח המוגשת בסוף הארוחה. או בעוגה הבאה יחד עם התה, אחר הצהריים.
• תמיד נעורים, כל הזמן נעורים, אפילו כשהם כבר לא. בכל פירור מסתתר זיכרון של מסיבת חשק, בכל בדיחה – משובת נעורים, בכל מצמוץ עייף – קריצת נעורים שובבה.
• ציידים נואשים ואומללים הם המבוגרים, מנסים לתפוס טיפות מתאדות של הנעורים שהיו, בחום הלוהט של שלולית הזמן המתאדה.

פרגמנטים; על האושר

1. אושר? זו פיקציה שגורמת לאלה שאין להם היכולת להיות Self starters ו- Self motivators להמשיך ולנוע קדימה, מתוך תקוות שווא.
2 ככל שרמת הציפיות נמוכה יותר, (בגלל המבנה האישיותי הבסיסי של האדם המסויים) כך גם קל לו לחוש טוב עם מה שישנו.
3  אושר היא מילה פרזיטית, המצויה בלקסיקון של מי שמצפה מהחיים שיהיו מה שאף אחד לא הבטיח לנו: גן שעשועים.
3 המלה הנכונה, במקום אושר, היא סיפוק ושביעות רצון, למי שמצא בחייו שדה בור מלא טרשים ועשבים שוטים והצליח להצמיח ממנו משהו; קפיטליסט אקזיסטנציאלי.
4 אושר וסיפוק, הן שתי מלים שנראות דומות אך הן מצויות בקצה הסקאלה, זו מזו. 
בסיפוק ובשביעות רצון, אתה יודע שאם לא תציב לעצמך מטרות ולא תנוע אליהן מתוך עצמך, ובשם עצמך, למען עצמך – כל שמחכה לך זה שקיעה ונפילה עצמית.
באושר אתה בטוח שמה שאתה עושה עכשיו יוביל אותך לשם. לא משנה מה אתה עושה; אתה משכנע עצמך שמה שאתה עושה עכשיו – הוא הדרך לאושר.

5  רובם של בני האדם מצויים בין שתי קצוות – ביחס לאושר; קוטב אחד הוא הפעולה למען האושר. והקוטב השני הוא הפעולה כדי למזער את מה שיכול לגרום לנו לחוסר אושר. שני אלה גם מקבלים גיבוי והגזמה מצד הדמיון; בפעילות למען האושר אנו תמיד מצפים שהעתיד יהיה ורוד יותר מן ההווה. אך מצד שני המגננה הריגשית מעצימה את התחושה של הדברים השליליים שיקרו לנו (ליצור בנו חשש מפניהם כדי להימנע מהם). בסופו של דבר האושר לא מגיע, וגם הסבל לא נורא כפי שחששנו. שילוב טעויות הצפי של שניהם  יוצר מצב ביניים פושר, שבו: האושר הוא הרבה יותר פעוט והסבל לא נורא.
6 אז מה אפשר להגיד על חיים אלו? אנו מצפים לחיים מלאי דרמה ושיאים, רק כדי לפגוש בסופו של דבר את המישור השטוח והאחיד של הסתמיות, החדגוניות ובעיקר של הבינוניות.
החולם הגדול את האושר שעוד יבוא והחששן הגדול מן המשבר שעוד יגיע. פוגש במקומם  את מי האפסיים של  הבינוניות. לקראת סוף מחזהו של הנריק איבסן; “פר גינט”, פוגש פר את מתיך הכפתורים, שהוא אנאלוגיה למלאך המוות. [1]  ומתיך הכפתורים אומר לו שזהו זה, זה הסוף, עליו להכניס אותו לתרווד שלו ולהתיך אותו (גיהנום?) כדי שממנו יהיה אפשר לעשות כפתורים חדשים. פר מוחה וטוען שלא עשה שום דבר רע באמת, כך לא מגיע לו העונש הזה. מתיך הכפתורים מסכים איתו ואומר כי לו היה עושה משהו באמת רע או משהו באמת טוב – הוא לא היה יכול להכניס אותו לתרווד, רק אנשים שלא עשו ממש טוב או ממש ממש רע – יכולים להיות מותכים. הבינוניים.

למעשה במחשבה שניה, הקללה הגדולה היא לא הגיהינום שאחרי הבינוניות ובגללה, אלא החיים הבינוניים עצמם.

פרגמנטים; על זרימה ותודעה

1. מה שזורם – לא מודע מה שמודע – לא זורם.
2. מודעות משקללת פוטנציאל לעומת מטרות זרימה היא חגיגה דינמית של הרגע.
3. מודעות היא החלק העליון והמוביל של כל מערכת. זרימה היא החיוניות הויטאלית שלה.
4. בגוף האדם מערכת הדם והעצבים היא הזרימה, הראש אמור להיות… משכן המודעות.
5. הזרימה  היא כאוס תלוי מקריות, התודעה היא גשטאלט פרי אירגון.
6. חיים ברמה נמוכה הם זרימה, חיים ברמה גבוהה – הם מודעות.
7. זרימה היא תמיד חלק ממשהו, תודעה תמיד בודדה ומרוחקת.
8. הזרימה תמיד עיוורת, המודעות תמיד פוקחת שבע עיניים.
9. הזרימה מתרחשת בו זמנית, את המודעות יש ליצור כל פעם מחדש.
10. מה שמודע – לא יכול לזרום, מה שזורם לא יכול להיות מודע.
11. מערכת ללא מודעות – תתרסק, בסופו של דבר, בתאונה, מערכת ללא זרימה – לא תגיע לשום מקום.
12. בכל מערכת הירראכית הגבוה – מודע, הנמוך – זורם.
13. המודע מפקח על הזרימה,  הזרימה אמורה(…) להישמע למודעות.
14. אלהים הוא מודעות, הבריאה והיקום – הם זרימה.
15. אנשים שזורמים – הכל קורה להם (לטוב ולרע), אנשים מודעים – כלום לא קורה להם (לטוב ולרע).
16. מי שמודע – רואה, מי שזורם – חווה.
17. מודעות אף פעם לא זורמת, היא יודעת, זרימה אף פעם לא יודעת, היא מתרחשת.
18. רוב בני האדם – זורמים, מיעוטם הקטן – מודע.
19. מי שמודע – יודע, מי שזורם – חי. מי שזורם ומודע – יודע שהוא חי וחי את שהוא יודע.
20. בגרות אמורה להיות(…) הפצעה של מודעות והחלשות של הזרימה, ילדות היא זרימה שתחלש למען אפשרות(…) של הפצעת המודעות.
21. הבגרות אמורה להחליף זרימה במודעות, כשזה לא קורה, האדם מת לפני שהוא מת.
22. החלשותה (ובסופו של דבר) של הזרימה – היא המוות הראשון, הפצעתה של המודעות היא לידה מחדש.
23. המודעות היא הגביש שנותר לאחר שהזרימה שכחה.
24. הזרימה היא לשד העץ, המודעות היא פיריו.
25. לזרום בלי להיות מודע – היא חגיגה לחושים, להיות מודע בלא לזרום – היא חגיגה לתודעה.
26. זרימה היא מרכז כובד תחתון, מודעות היא מרכז כובד עליון.
27. זרימה באן מן היקום, עוברת דרך היחיד ונבלעת בו, מודעות יוצאת מן היחיד ומקיפה עולם ומלואו.
28. כיוון הזרימה – מן העולם ליחיד, כיוון המודעות – מן היחיד לעולם.
29. אלהים הוא מודעות, הבריאה היא זרימה.
30. התודעה אינה זורמת – היא משקיפה מראשו של הר, החיוניות היצרית והרגשית  לא מודעת – היא הולכת לאיבוד בגעש החיים.
31. זרימה היא חלק מכלל, מודעות תמיד מבודדת.
32. זרימה היא ביחד, מודעות היא תמיד לחוד.
33. זרימה שוכנת במחנה קיץ ובו אוהלים רבים, מודעות שוכנת מחוץ למחנה, בדרך כלל במגדל שן.
34. בני אדם שזרמו – תמיד התקבלו מיד אך נשכחו מהר, בני אדם שהיו מודעים – תמיד נודו, היו אאוטסיידרים, אך בדרך כלל הטביעו חותם שנותר.
35. בעלי חיים הם זרימה, בני האדם הם מודעות.
36. העובד זורם , המנכ”ל מודע.
37. היצר, המיניות והרגשות – זורמים, התודעה – מודעת. ההוויה – ישנה.
38. אנשים לא אוהבים אנשים מודעים, כי הם מפריעים להם לזרום, אנשים מודעים בזים לזורמים כי לדעתם הם חוגגים את הרגע ושוכחים את הנצח.
39. זרימה הנה התרחשות שמתכלה, מודעות היא תבנית שנותרת.
40. החוקים הם מודעות, החיים הם זרימה; חיים ללא חוקים הם כאוס, מודעות ללא זרימה – זה מוזיאון.
41. אנשים מודעים ואנשים זורמים – מתרחקים זה מזה, מחפשים חברת הדומים להם. אך רק כששניהם נפגשים ומצליחים להתאחד – נברא יקום אמיתי ובר קיימא. אכן כך הוא בין שני בני אדם, וכך הוא בתוך האדם עצמו.
42. זרימה ניתנת חינם מן הטבע (וגם נלקחת [או מואטת] על ידו, מודעות היא מה שניתן להפיק מן החיים. ואותה אי אפשר לקחת.
43. דינמיקה היא נשמת הזרימה, כפי שחוכמה היא נשמת המודעות.
44. כדי לזרום צריך פעילות ומלאות, כדי להיות מודע צריך שקט וחלל ריק.
45. מה קשה יותר? לדעת מבלי לזרום את שאתה יודע? או לזרום מבלי לדעת שאתה זורם?
46. זרימה עבור החוויה, היא מה שמודעות היא עבור החוכמה.
47. זרימה היא עם מה שיש, מודעות היא תמיד עם וכנגד מה שאין.
48. מי שזורם – חי, מי שמודע – מפיק משהו מחייו.
49. המודעות חוגגת הבנה ומשמעות, הזרימה חוגגת אהבה ויחסים.
50. האדם המודע אוהב להבין, האדם הזורם אוהב לחוש.
51. הפילוסוף מודע, האמן זורם.
52. דת הזרימה היא החוויה, דת המודעות היא ההבנה והמשמעות.
53. שיא השיאים היא מודעות זורמת, או זרימה מודעת.

פרגמנטים –  על נפש ותודעה.

פתיח:

מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק. מה באישה מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? מעל פני השטח – היופי של האישה מושך את הגבר, וזו הקרנת עוצמה בגבר – שמושכת את האישה. אך מדוע זה כך? מדוע המשיכה הזו, דווקא לשני מרכיבים אלו במיגדר השני?

הרבה שאלות. אולי התשובות נמצאות במישור הסימבולי- מטאפורי. דהיינו, אולי גם היופי וגם הקרנת העוצמה – הם כמו שגרירים, שניהם מייצגים עבורנו משהו אחר מאשר עצמם. ושם, בייצוג הזה, ולא בעצמם – מצוי סוד כוחם.

אולי גם היופי וגם העוצמה הם נציגים סימבוליים למשהו אחר, עמוק ונסתר יותר – בפסיכה של עצמם.

וכך, צצה לה שאלה נוספת; כשאנו נמשכים ליופי או לעוצמה – למה בעצם אנו נמשכים?

———————————————————————-

1.  יופי הוא איכות של הנפש. כפי שעוצמה ונוכחות היא איכות של התודעה.

2.  יופי הוא של האישה כמו שעוצמה ונוכחות היא של הגבר.

3.     גבר נמשך ליופי, אישה נמשכת להקרנה של נוכחות עוצמתית.

4.  יופי הוא קווי המתאר (סימבוליקה) של הנפש. המשיכה ליופי היא משיכה למה שיופי מסמל: נפש זכה ואיכותית.

5.  נוכחות עוצמתית – אמורה להוות את הייצוג החיצוני לתודעה לוחמת ועוז רוח תודעתי.

6.  המשיכה של האישה לנוכחות עוצמתית  – ושל הגבר ליופי, הם שרידים ארכיאולוגים למה שהיופי והעוצמתיות ייצגו פעם: תודעה ונפש.

7.  עתה, מששניהם כבר כמעט לא פעילים בבני אדם – כל שנותר הוא הייצוג שלהם, (הופעה נאה ויפה והופעה של עוצמה וכוח), אבל איבדנו את הזכרון של מה שהם מייצגים.

8.  לכל אחד מן המינים – איכות משלו שמאפיינת את המגדר שאליו הוא שייך.

9.  הגבר אמור להצטיין בתודעתו, האישה בנפשה.

10. הנפש מובעת ובאה לביטוי דרך הופעה חיצונית, התודעה דרך הקרנה של אישיות.

11. הנפש מוקרנת באופן פסיבי, (הופעה ונתונים חיצוניים). התודעה מוקרנת יותר באופן אקטיבי, דרך שפת הגוף, הבעת פנים והקרנה של משהו פנימי.

12. בכל אדם שתי נקודות קיטוב: תודעה ונפש.

13. התודעה מאופיינת בתכונות של אומץ, כושר לחיצה ועוז רוח, הנפש מאופיינת ברכות, אפשור,  וביכולת הכלה וקבלה.

14. אישה מייצגת את הרכות ויכולת הכלה – שהגבר משתוקק להן. הגבר מייצג אומץ, רוח לחימה ועוז רוח – שהאישה משתוקקת להן.

15. כל מפגש רגיל בין גבר לאישה – הוא מפגש בין שני פוטנציאלים. (בין תודעה רדומה לנפש קפואה).

16. אך באופן פעיל – מפגש רגיל בין גבר לאישה מתרחש בין מוח וכושר ביצוע תכליתי מצד אחד – ובין מיניות ורגשות – מצד שני.

17. עד שהאיפיונים של כל צד  לא יעברו שידרוג  – גם הגבר וגם האישה תמיד יתאכזבו בסופו של דבר. היא תישאר עם רגשות לא מסופקים, והוא עם תכליתיות ביצועית שלא קיבלה פרטנר.

18. הוא רוצה תוצאות והגשמת מטרה – ולזה היא לא שותפה. היא רוצה חום ושיתוף רגשי מצידו, ולזה הגבר לא שותף.

19. במפגש לא משודרג, חלק אחד תמיד יצא מקופח. אצלו זו המשימתיות ואצלה של השיתוף הרגשי.

20. בכל אדם מיקום התודעה בראש, מיקום הנפש באגן. וביניהם משתרעים חייו.

21. תודעה היא הצד הרוחני של החשיבה, נפש היא הצד הרוחני של המיניות.

22. נפש היא הצד הגבוה של המיניות. תודעה היא הצד הגבוה של החשיבה והשכל.

23. תודעה ונפש הן שכל ומיניות שעברו שידרוג.

24. עד שהשכל עובר קפיצת מדרגה – התודעה רדומה. ועד שהמיניות משוחררת – הנפש נותרת בכלא. 

25. המיניות של האישה נדלקת מן הראש של הגבר, והראש של הגבר נדלק מן המיניות של האישה.

26. גם בגבר וגם באישה קיימות תודעה ונפש. אך היכולת  של הגבר להגיע אל נפשו – עוברת דרך האישה שאיתו. והיכולת  של האישה להגיעה לתודעתה עובר דרך הגבר שאיתה.

27. הוא משחרר עבורה את תודעתה מן התרדמת (אגדת היפיפיה הנרדמת), והיא מפשירה עבורו את נפשו הקפואה.

28. כשהיא משתחררת היא הופכת לנסיכה אצילת נפש, כשהוא משתחרר הוא הופך ללוחם עז רוח.

פרגמנטים: נוסטלגיה

1. 1.     “נוסטלגיה הנה תקווה שנוסעת נגד כיוון הזמן”
2. “נוסטלגיה הייתה כדור שלא הגיע לשמיים ועכשיו הוא נכנע לכוח המשיכה”
3. “נוסטלגיה היא הנסיון האחרון להציל את רוח החיים מהחיים, לאחר שהמפגש עם המציאות הוחמץ”
4. “נוסטלגיה היא ברירת המחדל של החיים פנימיים שלא התממשו (האופציה האחרת היא מוות פנימי)”.
5. “נוסטלגיה היא פנטסיה אודות החיים שהיו יכולים להיות לנו אילו…”
6. “נוסטלגיה היא הפיכת השולי למרכזי, לאחר שכבר לא חשוב אם המרכזי הוא מרכזי”
7. “נוסטלגיה היא עדות לחוסר יכולת הויתור של הנפש”
8. “נוסטלגיה היא אמנם: ‘מעט מדי, אישי מדי, שולי מדי ובעיקר מאוחר מדי’, אמנם היא  מצבה לחיים  בדיעבד, חיים שהיו יכולים להיות – ועם זאת היא בכל זאת סימן שמשהו עדיין חי שם בפנים”
9. “ההבדל בין נוסטלגיה לגעגוע הוא בכך שהגעגוע הוא אל מה שהיה, נוסטלגיה היא אל מה שלא הצליח להיות”. 
10. “נוסטלגיה כבר לא משנה כלום לאף אחד, היא עניין פרטי ודימיוני, לגבי משהו שאף פעם לא היה ולעולם כבר לא יהיה  ועם זאת היא עדות ניצחת שאת החיים אפשר לפספס, אך הנפש יכולה להינצל”
11. ולבסוף: “אם היינו יכולים לחיות את החיים מנקודת מבטה של הנפש והחיים הפנימיים, במקום מנקודת מבטה של החברה והמוסכמות החברתיות – הנוסטלגיה הייתה נותרת חסרת עבודה”.

***

פרגמנטים על חשכה ואורה

1. החושך מפחיד אותנו, האור נוטע בנו תחושה של בטחון. אבל בחושך נוצרים דברים.
    באור מלבלבים דברים. אך רק במחשכים אפשרית אינקובציה, הריון.
      רק — בעיתות של שקיעה במצולות האדם יכול ליצור עצמו מחדש.
    2.  החשכה והרטיבות הן מרבץ נוח לחיידקים, נבגים שפתאום מופיעים יש מאין. באור – מה שקיים צומח, ואז באותו האור – הוא קמל. אך כדי שמשהו יהיה קיים הוא זקוק תחילה לחושך.
   3.  החושך הוא הסוף, אך הוא גם ההתחלה. החיים מתחילים בחושך ומסתיימים שם. האור הוא דרך ביניים, זמנית, בין חושך לחושך.
   4.  יש חמלה בחושך שאין באור, האור קשה, אכזר, פולש מייבש. יש חמלה בחושך, עוטפת, מסתירה, מאפשרת מחבוא בעת צרה.
   5. האור מזוהה עם החיים, החשכה עם המוות. אך חיים מפציעים מן החושך והאור יכול להיות אכזר וחסר רחמים. חושף ללא רחמים.
   6.  האור טוב לחזקים, החושך לחלשים.
   7. כל היוצרים יוצרים מתוך החושך, אך הקהל הבא לצרוך את יצירתם – עושה זאת באור.
   8. היקום חשוך, אלהים חי דרך חשכת היקום. הבריאה היא נקודות זעירות ומועטות של אור בחשכה העצומה והאינסופית של היקום.
   9.  האור מפריע לשלווה האינסופית של החשכה. הוא פרי של חיכוך, של הפרעה. משהו נחסם, משהו נשבר תוך כדי זרימתו – ויש אור. האור הוא הפרעה בזרימה היקומית. החשכה נושאת עמה את נשימת היקום, האור הוא פרי של הפרעה בזרימה זו.
   10.  רוב הדתות נאחזו באור – כדוקטרינה. רק הגנוסטיציזם היה מספיק אמיץ לאמץ את התיאולגיה האפילה כמצע.
   11.  החשכה יכולה להפחיד את מי שלא התיידד עם מעמקיו ומחשכיו, מי שאימץ את הבמה החיצונית של החיים, את המסכות החברתיות כהגנה. נראה לו (בטעות) כי שם יש בטחון וכי החשכה הפנימית טומנת בחובה מפלצות. אך המפלצות שעל הבמה החברתית המוארת – הן פי כמה יותר מסוכנות וערמומיות ממה ששוכן במחשכים האפילים של התת תודעה האישית והאנושית.
   12.  החושך מפחיד את מה שצמצם אישוניו בגלל אור מרובה מדי. כשהעיניים מתרגלות לחושך הן מגלות דברים אחרים, קווי מתאר רכים, צלליות שבהן המסתורין, הסוד והאמת יכולים לשכון ללא חשש.
   המין האנושי בורח מן החושך. הבערות נחשבת חושך, וההיסטוריה הקדומה, ודעות קדומות – כל אלה הם חושך ואנו עתה בתקופת האור, תקופה נאורה. אך זו תקופה חסרת עומק ונשמה. וזה מה שיש בחושך: עומק, רב ממדיות ונשמה.
   13.  ככל שמשהו יקר יותר כך הוא מחפש יותר את האפלה, שם הוא חי.
   14. האור הוא הבמה המסונוורת שבה משחקים החיים לפנינו את משחקם המתעתע. אך במחשכים, במעמקים – שם מסתתרים החיים האמיתיים. ואל לנו לקרוא להם לצאת, עלינו לצלול פנימה, אל תוך האפילה ולדבר עמם שם, בשפתם: שפת החושך.
   

פרגמנטים על הנאה והנעה

חלק א’:

1 מי שנהנה לא נע, ומי שנע לא נהנה.  

• תנועה והנאה הם שני קטבים.
  • או שאתה נע, או שאתה נהנה, בשני המקרים זה מאפשר לך להמשיך ולתפקד.
  • רב האנשים נעים כדי להנות, מיעוטם נהנים כדי לנוע. כלומר ההנאה היא הגזר לפני אפו של החמור, שגורם לו לנוע קדימה; החמור לא נע כי הוא רוצה להגיע לאיזשהו מקום, או כי יש חשיבות לתנועתו, אלא כי הוא רוצה להנות, הוא היה מעדיף להנות מבלי לזוז מן המקום בו הוא שרוי, אך היות וההנאה מתרחקת ממנו הוא נאלץ לנוע…
  • ההנאה באה מן הצדדים, מושכת אחורה, תנועה באה מבפנים ודוחפת קדימה.
  • הנאה היא מתוך רצון לרוות נחת, תנועה משתמשת באי הנחת כדי להשיג משהו.
  • תנועה היא לקראת פרי, הנאה היא הצריכה של הפרי לאחר שהוא כבר קיים.
  • הנאה משתמשת במה שישנו לצרכים אנוכיים, הנעה יוצרת את מה שאיננו, מתוך דחף שהוא חזק מן האדם.
  • רק משהו שהוא חזק ממך יכול להניע אותך.
  • תנועה היא אקט יצירתי, הנאה היא אקט צרכני.
  • תנועה באה מן הכלום ומובילה  אל הממשי. הנאה באה מן הממשי ומובילה אל הכלום.
  • תנועה יוצרת מן האין יש חדש, הנאה לוקחת יש ועל ידי צריכתו זורקת אותו אל האין.
  • תנועה היא כדי להגיע, הנאה כדי לנוח.
  • תנועה טוענת, (אנרגיה) הנאה מפרקת את הטעינה הקיימת.
  • הנאה היא פריקה של מתח, הנעה היא שימוש במתח הקיים כדי להתקדם. 
  • עבור הנהנה – הצורך בתנועה מביא מתח, עבור הנע קדימה הצורך בהנאה מביא תיסכול.
  • התנועה היא תמיד בריחה מכלא, ההנאה היא חיפוש אחר הבצלים, השומים וסיר הבשר – בתוך הכלא.
  • תנועה מתוך הנעה היא אקט נואש, הנאה היא אקט של זחיחות.
  • ההנאה היא פיצוי על עוולות, אכזבה ואי נחת. ההנעה מקבלת אחריות דינמית על מה המצב.
  • הנע מייצר את עצמו על ידי הגשמת מטרות, הנהנה מכלה עצמו על ידי צריכה של הנאות החיים. 
  • בסופו של דבר מי שלא נע מת. ומי שלא נע ובמקום זה נהנה – מת מהר יותר.
  • הטבע מחזיק בחיים, ותומך בכל מי ששותף לדינמיקה שלו.
  • הפירות וההנאות בטבע אינן לשם פינוק, אלא כדי לספק צרכים בסיסים שיאפשרו לבעל החי שצריך אותם – לנוע.
  • הטבע היא מערכת אקונומית, שמעדיפה רזון ומאמץ על פני שומן ונינוחות. היא מייצרת מחלות אצל השניים ומחזקת את המערכת החיסונית של הראשונים.
  • בני אדם נעים יותר מבעלי חיים, אך זו טעות אופטית, כי זו הנעה מתוך הנאה, ולא מתוך מוטיבציה פנימית. כך שמה שמניע את האדם זו ההנאה, וכל תנועה שבאה מתוך רצון להנות יותר, רק יוצרת ברמת ההוויה אדם יותר סטאטי ומקובע.
  • האדם נע כדי להנות ולא נהנה כדי לנוע.
  • בהנאה האימפולס בא מבחוץ, בהנעה – במפנים.
  • מוטיבציה היא תמיד תגובה לניצוץ פנימי, בעוד שבהנאה זה תמיד ביחס לאטרקטיביות של הפיתוי.
  • ההנאה מסתנוורת על ידי הפיתוי, ההנעה רואה דרך בגדי המלך החדשים של הפיתוי את ערוותו הישותית ומייצרת מתוכה את כוח הדחף לנוע מן המדוחים הללו אל מחוזות אחרים.
  • הנהנה – מחפש אושר, הנע מחפש סיפוק.

חלק ב’

• הטבע מתוכנת על מוטיבציה והיצורים העליונים בטבע הם יצורים שנמצאים בתנועה, היצורים היותר נמוכים נמצאים בקטע של צרכנות והישרדות.
  • אפשר להגיד שהטבע מציע ליצורים העליונים תנועה ולנמוכים הנאה.
  • בטבע המערכות הנמוכות הן שמניעות את המערכות התחתונות. כמו שבגוף זה הראש שמניע את הרגליים.
  • ככל שאורגניזם גבוה יותר, כך הוא מבוסס יותר על תנועה מתוך הנעה (מוטיבציה) ולא מתוך חיפוש אחר הנאה וסיפוק מיידי.  
  • בטבע הכל שואף לנוע, המוטיבציה לתנועה באה מן המערכות העליונות, ככל שיצור יותר מפותח כך הוא יהיה מכוונן יותר כלפי תנועה, תהיה בו מוטיבציה, לנוע כלפי מטרות.
  • אחד מסימני ההתנוונות של המערכת העליונה, המערכת התודעתית, החושבת הקוגניטיבית, שהיא עובדת למען הנאה, ולא כי היא מפיקה מתוך העבודה שלה קידום של פרויקט או משהו. כלומר כשהאדם מפעיל את המח כדי לקבל גירוי והנאה – זה סימן לזה שהמערכת שלו לא מתפקדת  ברמות היותר גבוהות שלה.
  • במפגש בין יצור נהנה ליצור נע הנע משתמש במה שמספק להם הנאה, כדי לנוע וכך גוזל מםה את ההנאה.
  • במפגש בין יצור נע ויצור נהנה, שניהם יוצאים מתוסכלים, הראשון בגלל שמה שיכול להניע אותו מתורגם להנאה והשני בדיוק בגלל אותה סיבה רק הפוך.
  • בעל התודעה הגבוה משבית הנאות לבעל התודעה הישנונית, ובעל התודעה הישנונית מפריע לבעל התודעה הגבוה לנוע.

החיים כמסע; פרגמנטים

“זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
רק ללכת, ללכת
שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
רק לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קורה…

זה קרה
שהדרך התמשכה לי
זה קרה
לא ידעתי איך זה בא לי
שום דבר לא ידוע
לא שנה לא שבוע
רק לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קרה…

זה יקרה
ואולי בסוף הדרך
שנראה, כי הדרך מתמשכת
שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה יקרה”.

 מילים ולחן: שמוליק קראוס

*  * *

1. כל החיים מסע, מסע בזמן, מסע בעולם, מסע בחיים.
2.   עוברים בלי לעצור, כל הזמן בדואי.
3.  לנסוע ולנסוע ולא להגיע ובסוף להיגמר.
4. נסיעה של התבלות, נסיעה של התכלות.
5. 5       .   המכונית מתרפטת, הדרך אוזלת, והנסיעה מתמשכת.
   1. אין חיים, רק הנסיעה לקראתם.
   1. מנסים לשחק ב’להגיע’: בית, משפחה, מקום עבודה מסודר, חופשות קבועות, מנוי על עיתון, תחביבים – אך המוטיב הבסיסי, הנעימה העיקרית – הייתה ונשארה: המסע. כל היתר הם אילתורים מסביב.
   1. לרוב אנו עסוקים באילתורים הללו, בלבוש ובמעטה מסביב למסע. אך לעיתים נושר הלבוש ונותר המסע; עירום, רזה וסתמי. רק אתה והדרך.
   1. לחזור למסע – הוא לחזור לעצמך. נווד חסר כל. אתה והמדבר, אתה והיקום, אתה והכלום. אתה והמסע שלא נוסע לשום מקום מלבד אל סופך.
   1. אין לך כלום, מעולם לא היה, רק המסע הזה; יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, חודש ועוד אחד, “לא שנה לא שבוע”, “רק לנוע לנוע”, הלאה והלאה,  ויום אחד, כפי שהחל, כך יסתיים; באמצע הדרך – אין יותר דרך. 
   1. מול נוף שכזה (מדבר) ודינמיקה שכזו (מסע) – הכל מתגמד: אופי, גורל, יחסים, אהבה, רכוש, השכלה, מעמד, סיפוק, אושר. כל אלה הנם תוויות,  נמרים של נייר, מטעני דמה אותם נושא ההלך על גבו הריק. כל אלה וכל שקורה לו –  פאטאמורגנה בשממת המדבר.
   1. למעשה אין כלום, רק אתה והדרך, אתה והמסע – מינקות ועד כליה. עד שאין עוד דרך.
   1. המסע הוא מסע של אין לאן, יעד המסע, הוא לא למקום אליו יש להגיע אלא רק לסיום של עצמו.
   1. מדוע המסע? מה פשרו? לשם מה? כל אלה נותרים עלומים לנוסע.
   1. כל שהוא יודע שעוד יום התחיל, עוד יום במסע זה של חייו, מסע שהוא חייו, רק חייו, כל חייו.
   1. יום אחד כבר לא יסע עוד. אך אחרים יבואו במקומו וימשיכו במסע. אך גם הם יום אחד לא יסעו  ואחרים יבואו במקומם.
   1. רובם לא מותיר עקבות, מלבד כמה בודדים.  אך מלבדם, לא נודע כלל כי אי פעם היו בדרך הזו. שלאחר הסתלקותם ממנה לא זוכרת או מזכירה אותם. ולנוסעים העכשויים בה – נראה כי מי שהיה קודם לא נחשב וכי  עכשיו מתחיל המסע באמת.  אך גם הם עוד מעט יפנו מקומם.
   1. הנוסעים נגמרים והמסע ממשיך, עם נוסעים חדשים.

1. הנוסעים ברי חלוף המסע  נצחי.

בוסר הנעורים ועיפוש הזיקנה

1. יופי זו תכונה של הנפש, המוקרנת מממנה כלפי הגוף.

2. זו לא חכמה להיות צעיר ויפה, זו חוכמה גדולה להיות זקן ויפה.

3. צעיר הנו יפה בגלל הפוטנציאל, זקן יפה בגלל מה שעשה עמו.

4. זקנה מכוערת לא בגלל הזקנה, אלא בגלל ההחמצה של מה שהנעורים הבטיחו.

5. היופי של הנעורים, אינו יופי מהותי, אלא יופי בהתהוות, כוחו בראשונותו ורעננותו. הכיעור של הזקנה, אינו כיעור ראשוני, אלא יופי שהתקלקל.

6. גיל העמידה אינה התבגרות, התייצבות והבשלה של הנעורים, היא ההתעפשות שלהם.

7. מרבית האנשים לא באמת נהיים מבוגרים, הם פשוט מתעפשים.

8. גיל העמידה (כמבוא לזקנה) היא עיפוש של מה שהבטיח להיות חיים שצמחו לשיאם.

9. ההבדל העיקרי בין נעורים לגיל העמידה היא כהבדל שבין הבטחה רעננה – לבגרות בשלה.

10. נעורים הם הבטחה שמכזיבה, הבטחה שמתעפשת.

11. נעורים הם אופציה לשיא שלרב לא מתממש.

12. נעורים הם צ’ק לפירעון: הסכום הרשום – קורץ. הצ’ק חדש ובוהק. אך זה עדיין הצ’ק, עוד לא הכסף.

13. קסם הנעורים הוא בוהק ההבטחה, נצנוץ האפשרות למימוש. רימוז אודות בשלות שעוד תגיע. גיל העמידה, היא העיפוש שפשה בשני וממתין לראשון.

14. הנעורים הנם מסלול הגלישה לקראת השיא שלא מגיע.

15. בתפוחוני בוסר ישנה רעננות, אך בתפוחים בשלים ישנה יפעה והוד.

16. זה חמוד לראות גור אריות, אך זה מרהיב לראות אריה בוגר.

17. אין בנעורים את הענווה, של מי שעדיין לא הגיעו לשיאם.

18. הזקנה גדושת חרטה, אכזבה, וויתור. כאומרים: השיא כבר התרחש והוא מאחרי.

19. זה נורא כשמסלול לקראת השיא הופך ברטרוספקטיבה להיות השיא שאף פעם לא הגיע.

20. לחגוג את הנעורים דרך עיני הזקנה, זה כמו שחקן כושל שמתגעגע לחזרה גנראלית להצגה שמעולם לא הוצגה.

—-

פרגמנטים אודות פוזה וסגנון

1.  הסגנון הוא האדם, והפוזה היא חלון הראווה החברתי.
2.  פוזה היא מעטה קפוא כמו שהסגנון הוא משהו חמקמק, גמיש ורב פנים.
3.  הפוזה חד ממדית, ואילו הסגנון מוביל אותך אל ממלכה רבת רבדים.
4.  עבור הפוזה – מבט אחד מספיק, עבור עמידה על סוג הסגנון צריך להתבונן או להקשיב שוב ושוב, עד שקולטים את הריתמוס והתבנית הפנימיים.
5.  כשראית פוזה אחת, ראית את כולן; כל פוזה הינה מיחזור או שיעתוק של פוסטרים אחרים. סגנון הוא תמיד משהו מקורי, אישי וחד פעמי, לכל אחד סגנון אישי משלו. סגנון שלא ניתן לשיחזור, כי כל שיחזור רק יחזק את הסגנון האישי של המעתיק עצמו.
6. הפוזה היא ‘המה’, הסגנון הוא ‘האיך’.
7. הפוזה נוקשה ותובענית כמחוך, הסגנון גמיש ואלסטי ומתאים עצמו לגופו של הלובש.
8. כדי להתרשם מן הפוזה על הקולט להמשיך ולישון, כדי לקלוט ולהבין את הסגנון, צריך להתעורר, או לכל הפחות להרחיב ולהעצים את שדה המודעות.

חלק ג’: אפוריזמים (אמרות כנף)

בעלי חיים

1. כשמתבוננים בעיני בעלי חיים בוגרים, אם רואים הבעה, היא קרובה יותר לעצב, לא לשמחה.
2. כשזורקים פנינים לחזירים, הם לא נעשים פחות חזיריים, אך הפנינים, אוי הפנינים, נעשות פחות פנינים…

מיתוס

• אלוהים, שמור אותי מן האנשים שעושים ממני מיתוס, כי הם הראשונים שינטשו אותי

שיחה, תקשורת, משוב וחוסר משוב

• מה שפוגע אלו לא המילים אלא הנימה בה הן נאמרות
• בסופו של דבר כל המטרה של הבריאה זה תקשורת.
• מבחינת התקשורת הבינאישית שלו, האדם צריך להיות שושנת רוחות, פונה ופתוח מכל ולכל הכיוונים.  אין דבר יותר טבעי מאשר תקשורת בין בני אדם. הבעיה בתקשורת מתחילה בכך שאדם אחד נפגע מאדם אחר, ונגמרת בזה שדינאמיקה חיובית הופכת לשלילית. ואז האדם נתון בין הפטיש של הדינמיקה השלילית לבין הסדן של הבדידות. לתקשר זה לא בגלל אלא למרות.
• לבדיות היא מצב קיומי – אך בדידות הינה סגר נפשי
• קבוצה שיש בה אך ורק דינאמיקה חיובית היא אירוע נדיר. אם קיימת קבוצה שכזו אז האדם בקבוצה שכזו משתחרר באופן סינרגטי ואקספוננציאלי http://tinyurl.com/nh9m9s מהכליאה בתוך עצמו.
• כל חוכמה ותודעה שאינן משונעות בסופו של דבר למערכת תקשורתית (שבה מישהו יכול לקלוט אותה ולהעבירה הלאה או להגיב) – אין בהן תועלת. ובסופו של דבר מתנוונות ומתות.
• מתן משוב זה יציאה ממצב מזויף של ניטרליות
• אחד הדברים החשובים בהתפתחות האישית של האדם הוא המיזוג בין מיומנות תקשורתית ורמת תודעה.  זהו מיזוג נדיר, שהרי  אנשי חוכמה, לרוב נמצאים במגדל שן, ואנשים של בני אדם וחברה יכולים למצוא את האמת (הגלעין הקשה של החוכמה) כקשה מידי לעיכול ושינוע במערך של תקשורת וחברה. כך שהאתגר כמו בכל שני קטבים, הוא מיזוגם.  
• חיזוקים, תמיכה ומחמאות הן לא אקסטרה, אלא צורך חיוני של חיי הרגש והנפש. אם זה לא מגיע אליו מן הזולת, האדם עלול להיכנס לפרפור פרוזדורים רגשי.
• החיבוקים והנישוקים של צעירים בימינו יכולים להוות תחליף זול לחמימות נפשית אמיתית, כמו שקעקוע או פירסינג, יכולים לדמות ולבוא במקום תנוחה פנימית של מרדנות אותנטית.
• רוב המשימות הגדולות בהיסטוריה נתקעו בגלל בעיות בתקשורת בינאישית- (בני אדם שלא הצליחו להסתדר אחד עם השני).
• 15.  האתגר בתקשורת בינאישית הוא השילוב בין גבולות מוגדרים עם עצמי וגבולות פתוחים עם אחרים.
• מה שמשחית ומקעקע את הזוגיות זו דינאמיקה שלילית. אבל איך אפשר לדעת שמערכת היחסים תקועה בדינאמיקה שלילית?  לפי זה שאין להם כביכול על מה לדבר. זה אולי האינדיקאטור הכי חשוב. כי כשיש דינא’ חיובית, כל הזמן מדברים, אפילו שטויות..כל הזמן זורם משהו.
• מוטב לקבל הערות שליליות מאדם שהוא בעדך, מאשר הערות חיוביות מאדם שהוא נגדך. אך לעולם לא נסכים לראשון ותמיד נחוש כמוצאי שלל רב למשמע השני.
• אנחנו רגילים להתעניין בדברים ובבני אדם ולהתלהב מהם, לא ביחס ישיר לערך, לאיכות או לחשיבות שהם נושאים איתם, אלא ביחס לגירוי ולהתרגשות שהם מעוררים בנו. כלומר מגיבים ביחס לערך הבידורי שלהם.

התפתחות, פוטנציאל וצמיחה רוחנית

1. המעבר מקצה לקצה (מקיצוניות אחת לשנייה) קל יותר מאשר המעבר מקצה או מקיצוניות לשביל הזהב בנקודת האיזון באמצע. כי לשם כך, יש צורך ברגישות, במודעות, בשימת לב, יכולת ניווט ושליטה פנימית.
2. עדיפה פגימות על פני ‘מושלמות’, כי לפגימות יש תמיד פוטנציאל להגיע למשהו שלם שהוא גדול יותר, מפותח יותר, בעוד ש’מושלם’ מקובע וסגור ברמת ההתפתחות שלו.
3. אנשים שמתפתחים, צומחים ויוצאים מתקיעות (מלופ), עושים זאת למרות ולא בגלל.
4. ברוחניות אין בד”כ הקפדה על ביצועיזם. ביצועיזם משויך יותר לצבא או מערכת מסחרית . וזו טעות. למרות הערטילאיות שמיוחסת לה, דווקא שם יש צורך בביצועיזם.
5. קיומנו האישי ברמת הנפש הינו פוטנציאלי. דהיינו, תלוי ביכולתנו ליצור את התנאים שבהם נאפשר למשהו בתוכנו להשתחרר, לנבוט לצמוח ולהגיע להבשלה ולמימוש.
6. אינך צריך להיות מעוניין בפתרון הבעיה אלא במציאת האפשרות  להתעלות מעליה.
7. רק מתוך עמדה של חרדה ודיכאון קיומי אפשר להגיע באמת להתעלות רוחנית.
8. שינוי אמיתי (שינוי ממדרגה שנייה) http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-2292.htm אינו הדרגתי, הוא קורה בקפיצה אחת, קפיצה קוונטית, מעכשיו לעכשיו. והוא מתרחש כשלתמונה נכנס מרכיב שלישי, ניטרלי, שמפר את יחסי הכוחות  בין שני הקטבים, או את הדומיננטיות של קוטב האחד על השני ויוצר איזון חדש. 
9. מותר האדם עם האש מהאדם ללא האש; יותר מכל דבר אחר האדם היה אמור להידלק. ראשית לכל ובסופו של דבר – היינו אמורים לבעור.
10. כדי לחיות חיים של מודעות, של תודעה ערה – אתה לא אמור להתנגד לשום דבר קיים בחייך ושום דבר לא צריך להשתנות בחייך– זוגיות, חברות, הצלחה בעבודה. רק רמת הידיעה שלך אודות מה שקורה. ובעיקר לדעת לחיות עם הידיעה הזו גם כאשר היא לא מסתדרת עם איך שהיית רוצה שדברים יתנהלו.
11. רבים רוצים להיות רוחניים אבל כמעט אף אחד אינו מוכן לעבוד על עצמו לשם כך.
12. 30.   על עבודה עצמית:  בני האדם הם גינה לא מעובדת. אין מה לדבר על שושנים בגינה שלא עיבדו, סקלו, הזינו והשקו אותה .
13. האדם יכול לצרוך את חייו או ליצור אותם.

חיים ללא תודעה הם כמו חיים ללא עיניים- רק שעיניים הם אבר מוחשי ותודעה היא אבר רוחני. אם אדם התרגל לחיות בלי עיניים, זה לא אומר שעיניים אינם אבר קריטי. אותו הדבר לגבי התודעה.

אנחנו מסתובבים עם כל מיני דברים שאנחנו עגמומיים בגללם, אך אנו עגמומיים פחות בגלל הדבר עצמו כמו בגלל מה שאנו עושים לעצמנו בעטיו.

האגו זה ‘אני’ של שורשים, במקום ‘אני’ של גבעול, עלים, פרח ופירות.

אין לנו מושג כמה דברים אנו מעוותים, מבלי דעת, רק מכיוון שחי בתוכנו משהו שרוצה להפחית דיסונאנס

שהדברים שאנו מודעים להם מוכתבים על ידי הבלתי מודע, והוא פועל בהתאם לשיקול של מה יכול לפגוע בנו ומה לא.

. אם אתה לא קורה לפני שזה  קורה, מה שיקרה לך ימצא אותך לא שם ואז כלום לא יקרה.

עבר, הווה ועתיד

• עד שאתה לא ממפה (תודעתית) את עברך, עתידך, וההווה השלך – תישאר  קורבן של מה שקרה לך ותמשיך להחמיץ את מה שיכול היה לקרות לך.
• תבניות העבר תופסות אותנו ומחזיקות בנו דרך הדרך והאופן בו אנו מתנהגים ונוהגים:  צורות התבטאות, צורות לבוש, צורות הליכה וכו’. שינוי של הדפוסים הישנים הללו, יכול לרופף מעט את השבי של ההוויה מתפיסת הברזל של תבניות העבר.
• יותר מאוחר זה (לרוב) אף פעם.

אאוטסיידרים

• האמת בקשר לאאוטסיידרים של הנפש, שהם בשוליים בגלל  שהם מוגלים לשם על ידי ‘ההם’, (והם מוגלים לשוליים, בגלל החיבור שלהם  למרכז של עצמם). והיות והחברה היא בשוליים של מה שמרכזי בחיים – הם מוצאים עצמם בשוליים (של עצמם) של השוליים (של החברה).
• האנשים הטובים והרגישים ביותר הורסים האחד את השני מרוב הפחדים שיש להם מפני האחר. 

כוחניות

• לאנשים הכוחניים יש יכולת לגרום לאנשים העדינים והרגישים לחוש כאילו התוקפנות של הכוחניים היא האשמה האישית שלהם.
• אנו חיים בתרבות בה הכוחניים שודדים את נושאי הניצוץ.
• כוחנות משחיתה, דומיננטיות מדכאת, אך שימת גבולות מחזקת ומעצימה.

החברה ו”ההם”

• (עם כל הצער שבדבר) ערך עצמי הוא כמה אני שווה בעיני אחרים. אדם לא מסוגל להעריך עצמו, הוא זקוק למשהו חיצוני שיחזיר לו את הערך העצמי שלו. כולנו תלויים האחד בשני, כמו ברשת.
• החוק החברתי חזק יותר מהחוק האגואיסטי.
• הכול כבוש תחת צבאות השכל האינטלקטואלי וגדודי הנורמות החברתיות
• דרך הפריזמה של הדינאמיקה השלילית – הזולת תמיד נתפס כשטן בהתגלמותו.
• לרוב, אנשים לא פועלים בגלל עצמם, אלא בגלל אנשים אחרים.
• גברים (דרך הנורמה החברתית הסמויה, שהם הקובעים אותה…) אוהבים נשים שמשדרות מיניות אך יחד עם זה לא מרשים להן להיות יצריות ולבטא יצריות זו.
• שטיפת המח החברתית באה לביטוי בשני אופנים – והאחד הוא הצד האחר של המטבע של הראשון – שלטון התדמית וערעור תקפות החיים הפנימיים.

הבטחה

• אינך יכול להצליח להתגבר על משהו רק בגלל שאתה מחליט שתתגבר עליו, במקום זה עליך למצוא מה בך לא נותן לך להתגבר עליו

התעסקות בעצמי וטוב לי / לא טוב לי

• ההערכה של משהו נמדדת ביכולת שלך להכריח עצמך לעשות משהו עבורו או בשמו, דווקא ובמיוחד כשאין לך חשק לעשות זאת. ככל שאתה מעריך משהו יותר כך תוכיח את הערכתך דווקא על עשיית דברים עבורו כשהכי פחות בא לך לעשותם. וככל שאתה פחות מרגיש חשק לעשות זאת ובכל זאת עושה, כך מסתבר שאתה מעריך זאת יותר.
• ככל שאדם עוסק יותר בטוב לי / לא טוב לי  – כך הוא שוקע נמוך יותר במדרג התודעה שלו.
• הדרגה התודעתית הכי גבוהה זה לקבל את טוב לי או לא טוב לי כאותו הדבר
• אנחנו רואים את עצמנו בסיטואציות עם אנשים ומקומות דרך: ‘טוב לי – לא טוב לי’, במקום דרך מה אפשר ללמוד מזה.
• פרדוקס העצמיות הוא שככל שאדם מתרחק מלשים עצמו במרכז כך הוא יכול לאפשר לעצמי האמיתי שלו להתקיים.

רגשות וניהולם

• מתח פנימי: המוח אמור לעבוד על מתח גבוה והרגשות על מתח נמוך
• יש רק שתי שאלות שאדם (תודעתי) צריך לשאול עצמו כדי לוודא שהוא בדרך הנכונה: א. האם הרגשות מספיק שקטים? ב. האם התודעה מספיק ערה?
• הנוסחה לחיים נכונים מבחינה תודעתית, זה: שקט ברמות הנמוכות – אינטנסיביות ברמות הגבוהות
• גישה רומנטית  זו  זליגה של רגשות לתוך האינטלקט.

מזל

• מזל זה היכולת להיות מסונכרן עם ישות או גוף שנותנים לך כוח וגיבוי.

הפנים מול החוץ

• בתהליך של שיפור עצמי החוץ באדם (לבוש, הופעה, נקיון,) יכול לעצור את הפנים, במידה והוא לא שומר איתו על אותו קצב התקדמות.
• ההתקדמות האמיתית היא מבפנים החוצה, אך אם לא משדרגים את החוץ בהתאם להתקדמות הפנים, (אם הוא מפגר אחר הפנים), אז החוץ יכול לעצור את הפנים.
• חופש הבחירה הגברי נע במרחב של המשחק החיצוני, בעוד שחופש הבחירה הנשי נע במרחב של המשחק הפנימי.   התרבות שלנו מעודדת חופש בחירה גברי, וכמעט שלא מעודדת חפש בחירה נשי. כך שקל יותר לגבר להגשים אפשרות בחירה מאשר לאישה.
• המשחק החיצוני הוא בין האדם לסביבה, המשחק הפנימי הוא בין אדם לעצמו.
• הדרך היחידה שלחוץ לא יהיה כוח עלייך, הוא שחלק ממנו יחיה בתוכך.  (גיס חמישי במודע).
• בסופו של דבר אדם מתלבש בהתאם להערכה העצמית שלו. הערכה עצמית נמוכה – לבוש מרושל, הערכה עצמית גבוהה, לבוש איכותי ומוקפד.

רע וטוב

• כוחו של הרע להרע, גדול יותר מכוחו של הטוב להיטיב 
• אנשים טובים משלמים את המס על מה שאנשים רעים עוללו להם
• אנשים באים לשנות אנשים אחרים בכוח הטוב שקיים בהם (שאיתו הם באים), אך הטעות שהם עושים שהם חושבים שאותם אחרים טובים כמוהם, זו נאיביות.
• אם אתה פוגש את הטוב מתוך הימנעות ממפגש עם הרע, הטוב הוא לא ממש טוב. אך אם פוגשים את הטוב לאחר התמודדות עם הרע, והתגברות עליו, הטוב הוא ממש טוב.
• לטוב אין כוח, רק לרע יש כוח. הטוב יכול לקנות כוח רק עם יפגוש את הרע ויגזול אותו מממנו. (לרוב קורה להיפך, הרע גוזל מן הטוב את המעט כוח שבקושי יש לו).
• ההתעסקות עם הטוב היא מיותרת, הצדדים החיוביים מתפתחים מעצמם כשכלום לא מפריע, כמו אצל צמחים. אם נותנים לצמח את כל התנאים- הוא צומח לבד. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות לטוב זה לא להתעסק איתו. אנחנו מנסים לעזור לטוב- ורק מקלקלים. במקום לעסוק בטוב צריך לעסוק ברע, להגביל אותו, לחסום אותו לעקר אותו לגזול ממנו את כוחו, אך אנחנו מפחדים מהרע, אז אנחנו לא נוגעים בו,

חופש

• כעס הוא אחד הדברים האחרונים שיכול אדם לחוש כביטוי לחופש שאין לו.
• החוכמה היא ליצור חופש בתוך הגבולות ולא לפרוץ אותם על מנת ליצור חופש.
• חלק מהחופש של הבן אדם, זה החופש לכעוס.

אמת

• אסור להפוך את השפה לסטרילית, אחרת מאבדים את הקשר עם האמת.
• האמת בדרך כלל מכוערת ואין לה ריח טוב.
• במציאות השגורה וכפויה, האמת נעלמת ונאלמת.
• אם להיות אמיתי עם הזולת אומר להיות אגואיסט הרי אני מעדיף את הזיוף שבהתחשבות בו.

               (כשישראלי אומר לך: אני רוצה להיות אמיתי איתך, הוא מתכוון שהוא מעדיף את האגואיזם שלו על פני הזיוף          של ההתחשבות בך.)                    

• הגוף הוא היבשת האחרונה של האמת
• הכול אמיתי אבל לא הכול חשוב.
• אמת היא תמיד אותה אמת. היא לא זקוקה לפיתוחים. ואינה ברת שינוי, היא תמיד גלעינית. הדבר היחיד שניתן לעשות איתה זה התאמות תקשורתיות.

אנרגיה

• את האנרגיה אנחנו לא מייצרים, אנחנו בעצם רק מאפשרים המעבר שלה. ביחס לאנרגיה – אנחנו רק יכולים לשמש כצינור. אם אנחנו מתאמצים ולוחצים אז הצינור מתכווץ והוא לא יכול להעביר אנרגיה.
• כדי שתעבור דרכנו אנרגיה אנחנו צריכים להיות נקבות ביחס ליקום ולכוחות היקום ולא זכריים.
• לא לכל תדר יש אנרגיה, ולא כל אנרגיה הינה עוצמתית. ואיך אפשר לדעת? חושבים על משהו, (עולים על התדר) ואם חשים אנרגיה, אז התדר טעון, ואם משתכרים ממנה, סימן שהאנרגיה עוצמתית…

מודעות

• מודעות משחררת אותך מהעבדות לרובד הנמוך
• מודעות מחזקת את הוקטור הנקבי והיצירתי
• המודעות היא קרן לייזר שמפרידה את הגס מהעדין  
• הדרך למודעות אובייקטיבית עוברת דרך מודעות עצמית, אם אתה לא יודע מה קורה לך איך תדע מה קורה?
• אדם צריך להתחיל לפתח בו משהו בתוכו (מודעות) לגבי מה שקורה לו אחרת הוא לא קיים (כי הקיום היחידי הוא בתודעה)

• אנשים סוגדים למודעות, אך מודעות היא כלי זמני שמחלץ ממצב תקוע או נמוך,  כשהכל עובד- אין צורך במודעות.

• גיהנום אינו עשוי מאש שורפת אלא מקור מקפיא של העדר חום אנושי ומחושך צלמוות של העדר אור המודעות.

• התודעה זה מצב קיום , be המודעות היא  פעולה do ואדם נעשה מודע על מנת לעבור ממצב קיום נמוך למצב קיום גבוה.
• 84. .”לא לדעת זו בורות

לדעת זו חוכמה
 לדעת שאתה יודע זו מודעות

לדעת שאתה יודע שאתה יודע זו מודעות ערה”.

דינמיקה

• דינמיקה בין בני אדם היא  כמו כבישים ופסי רכבת בשינוע סחורות; כשאין דינמיקה שום דבר לא עובר.  
• דינמיקה של האדם עם עצמו נוצרת כשהוא משלב  בתוך עצמו את מימד הידיעה (לדעת) עם מימד ההוויה (ולהיות).

דיאלוג

• פריצת הדרך הגדולה  בין שני בני אדם מתרחשת  דרך דיאלוג אמיתי.
• מפגש בין דינאמיקה דיאלוגית ובין תובנה ברמה גבוהה – הינו אירוע פסגה נדיר בחיי בני אדם.

תודעה

• היעדר מוחלט של תודעה זה לא לדעת שאתה לא יודע שאתה לא יודע
• מתח מכווץ את התודעה.
• ככל שהחשיבה מופנית כלפי מחשבה אחת – כך היא מתעצמת. ועוצמה זו נחלשת או אף מתפרקת, ככל שמפנים את המשאב התודעתי כלי כמה אובייקטים בו זמנית.
• אדם בעל תודעה ערה לא יכול שלא להתפלסף. אך הפילוסוף ללא מצב תודעה ער – לא יכול להגיע לרבדים החבויים, הרחוקים והנעלים של החיים.
• התודעה עצמה היא מצב סובייקטיבי, אישי, חוויתי והווייתי. פילוסופיה היא תחום אובייקטיבי, שקיים בפני עצמו בלי שום קשר לאדם מסויים זה או אחר. אך ללא המצב הסובייקטיבי מאוד, והאישי מאוד הזה – לא ניתן לחדור לממדים המשמעותיים יותר של הקיום והחיים.
• כל דבר שמרחיב את תחומי התודעה הוא סוג של אוצר, אך יש לזה מחיר; כי ברגע שאתה מקבל את האוצר הוא מבטל איזשהו קונסוננס שהיה לך קודם עם אקולוגיה מסוימת, פסיכולוגית או חברתית.
• 95. .הפסיכולוגיה המערבית אומרת: אתה חייב להתערב: לעשות, לצפות ולהאמין (כדי שחייך יהיו טובים וכדו’). זו גישה זיכרית כלפי החיים. יש גישה אחרת, גישת התודעהה שאומרת: תן לדברים לקרות (תהיה נייטרלי), רק תהיה מודע.
• הדבר היחידי שקיים באמת זו התודעה.
• אנשים חשים עוצמתיים  כשהרגשות שלהם פעילים, אבל לא כך, אנשים נעשים עצמתיים באמת כשהם מצליחים לשים את הרגשות שלהם בהסגר מבוקר.
• עד שלא שוחחת- הדיבור היה לריק, עד שלא התבוננת- המבט היה סתמי, עד שלא הקשבת – לא שמעת. כך, עד שלא הכנסת את מישור התודעה לחייך – לא חיית.
• המודעות היא פעולה, התודעה היא מצב. וככל שיש לך יותר את המצב אתה פחות נדרש לפעולה.
• מודעות זה דבר שאתה עושה בהעדר מצב תודעה
• מאמצים מודעים מונעים ממך מלגלוש לחלקים נמוכים, אבל הם אינם מקרבים אותך למצב תודעה גבוה. אתה מגיע למצב תודעתי גבוה כאשר שום דבר לא יכול להפיל אותך למטה. 

רמות, מרכזי כובד וחלקי אני

1. מה ששולט על בני האדם הם שני דברים עיקריים; רעב וצורך. הרעב של הבשר והרגש – לריגוש, והצורך של העצמי לקבלת אישור מהחברה.
2. יש באדם אני אינפנטילי ואני בוגר, (היחסיות בין השניים משתנה מאדם לאדם), בתקשורת יש לנו יכולת לצמק את האחד ולהרחיב את האחר, השאלה למי מדברים באדם, את מה מזינים בתוכו, את החלק הבוגר או החלק הלא מפותח. כשמדברים אל משהו נותנים לו כוח.
3. במפגש בין רמה נמוכה לגבוהה, תמיד הנמוך יבטל את הגבוה. הגבוה לעולם לא יבטל את הנמוך. (הוא יכול רק להשביח אותו). והכוח של הנמוך להזיק לגבוה, גדול מן הכוח של הגבוה, להשביח את הנמוך. הכוח בא תמיד מלמטה, הכיוון בא למעלה.
4. החלקים הנמוכים צריכים הגבלה, סדר ומשמעת כדי שלחלקים הגבוהים יהיה חופש ואפשור.
5. בסופו של יום אדם צריך לבחור מי הוא רוצה להיות – החווה (אני אינפטילי) או היודע (אני בוגר, תודעתי).
6.   מי אתה? האם השורה התחתונה או העליונה? עליונה זה התקוות, התחתונה זו המציאות. ואת התחתונה מודדים לפי כמות הפאשלות   
7.  אנחנו נולדים עם אני אינפנטילי, ולרוב נשארים איתו, בדרך כלל מה שנראה כאני בוגר, הוא אימוץ  חיצוני של בגרות.
8. 109.     אדם שיש בו רמה גבוהה כלשהי צריך משהו נמוך בתוך עצמו כדי שיוכל לחיות עם הסביבה ועם אחרים שאינם ברמתו. אם אין לך משהו גבוה הנמוך מספיק כדי להסתדר בחיים כמות שהם, אז תהיה  אאוטסיידר ותסבול. .
9. הבנה אמיתית של משהו מפרידה אותו מן הרובד הנמוך ומחברת אותו לרובד הגבוה
10. 111.     אנשים שעושים עבודה פנימית יכולים להפוך לקשים, נוקשים וקשוחים. זה קורה כשכוונה גבוהה שוקעת ופוגשת את המציאות. אדם שעושה עבודה פנימית צריך להפוך למכונת גלידה, בכל פעם שכוונה גבוהה עומדת לשקוע לבינוניות, צריך לתת לה עירבול, מה כלפי מעלה, להכניס אויר, שלא ישקע ואז האדם יוצא אוורירי ומאפשר  כמו גלידה. לא קשה וקשוח, כמו קרח.
11. 112.     לאדם שני מנועים, עליון מושבת ותחתון פעיל. כל עוד אתה מתאמץ אתה עובד על המנוע התחתון, צריך להוריד את הטורים של המנוע התחתון, המכאני, ורק אז יכול המנוע העליון להיכנס ולקחת שליטה.
12. 113.     ככל שהאדם נשלט על ידי המכאניות של הקיום, כך הוא פחות ער, לא שם. מצוי

בנווט האוטומטי.

1. לא תמיד הבן אדם מגיע לאירוע (או למקום) ראשון, יש אנשים שהרגש מגיע קודם, כאלה שהמחשבה מגיעה קודם, ויש כאלה שהגוף מגיע קודם. ויש כאלה שכלום לא מגיע לפני ואז האדם מגיע לואקום, ונשאב לריק.  כמובן הכי טוב זה שהתודעה מגיעה קודם.
2. אדם ברמה גבוהה לא נע לפני שהתודעה אפשרה את הנתיב.
3.  רוב האנשים עומדים על הראש. וזה אומר שאברי המין (מיניות) מנהלים את הבטן (יצר) וזה מנהל את החזה (רגשות) וכל אלה אומרים לראש מה לעשות והתודעה איננה.
4.  הרגשות והתנועה  צריכים  לעבוד על לחץ נמוך,  בשעה שהמחשבות אמורים לעבוד על לחץ גבוה. בדרך כלל זה להיפך.
5.  התחממות מוטורית מסוכנת לאדם עדין, יותר מאשר לאדם גס. כי זו ממילא הפאזה שלו, עבור אדם עדין, זה הרס התשתית שלו.
6. מבנה אישיות (אופי מסוים) ומצב רוח, יכולים לעוות את התפיסה כשהם דומיננטיים מדי.
7. כרס זה סימבול למגלומניה של היצר.
8. אישיות חיצונית היא לבוש שבא לרצות את איך שאחרים אמורים לראות אותנו. אישיות פנימית נוצרת רק כשאתה לא נותן לעצמך מפלט אלא לפגוש את הדברים כמות שהם. אז אתה מתחיל להיות.

דיסוננס רגשי והימנעות מכאב רגשי

1. הפחד מלהיפגע הוא שממשטר מה אנו יודעים ומה אנו לא יודעים, את מה שיוצא לנו מן הפה ואת איך שאנו מבינים את שאנו קולטים. 
2. המערכת התקשורתית שלנו מתפקדת או מצונזרת בהתאם לפעמים שאנו נפגעים רגשית, ולכן חלק גדול מהתקשורת שלנו – אנמי ומנוכר.
3. לעיתים קרובות ההתנהגות שלנו מנווטת על יד מניעה של משהו שאולי יתרחש
4. קושי רגשי מערבל את הלשון.
5. מטרת השפיטה  שלנו את האחר היא לסגור עצמנו בפני מה שנראה לנו כעלול להזיק לנו.
6. המודעות של בני אדם מתערפלת ונחנקת ע”י פחדים שהם אפילו לא יודעים שיש להם.

קושי ומשברים

1. ככל שיש בחיי אדם יותר משברים, כך זה סימן למציאות של שאר רוח. משברים מגיעים ביחס ישיר לשאר הרוח שקיים באדם. אנשים גדולים מותקפים ו/או נכנסים למשברים – לעיתים תכופות יותר
2. התנגדות לקושי מעצימה אותו. אין זו אומר שצריך להתאהב בקושי, אך אפשר להשלים איתו
3. צריך להיכשל מס’ פעמים מספיק כדי להצליח.
4. במעבר מרמה לרמה – פוגשים שני אזורי קושי. על אזור קושי אחד מתגברים על ידי כוח רצון ועל השני על ידי מודעות.
5. קל לקלקל,  קשה לתקן והתיקון לא בא מאליו.
6. מה שמתקלקל הוא מה שיקר ערך בנו וביחסים. כי אלה עדינים ושבירים. דברים עדינים מתקלקלים מפעם לפעם, אך אסור בחמת זעם לדחוף או לזרוק את החפץ המקולקל מן המדף, (תוך הזדהות עם התסכול שבקלקול) כי הדחיפה הנוספת הזו תביא לשבירה. ואם משהו נשבר, קשה (אם לא בלתי אפשרי) לאחות.
7. 133.                                              

הבעיה אינה הכישלון, אלא לקיחת  הכישלון באופן אישי. להיכשל צריך, לקחת את הכישלון באופן אישי– אסור. כי אז נשברים, ואם נשברים את השבר קשה לאחות.

מציאות

1. המציאות היא המפלס הנמוך ביותר בחיי אדם, זה שיותר נמוך ממנו אי אפשר לרדת.
2. כדאי לזכור: המציאות היא הקרקע ממנה המראנו. וכל הזמן הגרביטציה שלה פועלת להחזיר אותנו אליה.
3. המציאות היא תמיד חד-משמעית. אנחנו מערפלים את החד-משמעיות ברגע שאנו חשים שזה עלול לפגוע בנו רגשית.
4. אנשים לא רואים את המציאות כפי שהיא אלא דרך הפרדיגמות שאימצו כדי להפחית דיסונאנס אמוציונאלי.

החלטה

1. על החלטה: אם אני מחליט מרבית הסיכויים שההחלטה תהיה לא נכונה, (וזאת בגלל הסובייקטיביות שלי). אך אם אני נותן למשהו להחליט דרכי – מרבית הסיכויים שההחלטה תהיה נכונה.
2. מי שמתעקש להחליט על סמך עצמו; על סמך מה שהוא יודע או לא יודע, על סמך מה שהוא מסוגל ולא מסוגל לעשות. תמיד יהיה מוגבל על ידי מה שהוא הצליח להיות עד כה, ומנותק ממה שהוא יכול להיות באמת.
3. האדם לא יכול להחליט, הוא יכול רק להעביר את מרכז הכובד מן האני האינפטילי לאני היודע. ואז כבר יראה את ההחלטה הנכונה לאור המודעות.

אנטיתזה

1. אנטיתיזה: כל אקט חיובי שחורג מהסדר הקיים מעורר עליו את ההיפוך שלו שבא להשמיד אותו.
2. אי אפשר להימלט מהאנטיתזה, כפי שלא ניתן לברוח או להינתק מהצל של עצמך.
3. האנטיתזה נמשכת לתזה. היא תמיד תימשך אליה, כדי לקלקלה.  ככל שהתיזה יותר תזה (יותר איכותית, יותר   משמעותית, יותר חשובה) כך תגדל ותתעצם האנטיתזה ותיצמד אליה.

ניטראליות

• אתה לא יכול להיות אוביקטיבי. כל מה שאתה יכול לנסות להיות זה נייטרלי.
• להיות ניטראלי זה לא לתת  לאישיות ולמצב הרוח להאפיל על שיקול הדעת.
• ככל שהמבט פחות מעורב כך גדלה האפשרות של האינטליגנציה לצאת מן הכוח אל הפועל.
• האדם הוא לא אורח בבית מלון של חייו,  הוא בעל בית המלון וככזה עליו  לתת לאורחים (חוויות ומאורעות החיים) -להיכנס ולצאת ללא שהוא מנסה להתערב ולהיות חלק מן השהות שלהם.

קבלה וגיבוי פנימי

• אתה צריך לקבל עצמך בחזרה מאחרים – כדי להיות.
• אם אינך מקבל את ההכרה לגבי מי שהנך, הרי שאתה שאתה קיים אבל קיום וירטואלי.
• הזמן הרע ביותר לבדיקה עצמית זה כאשר קורה משהו לך משהו רע. בדיקה עצמית? רק כשאתה נייטרלי לגבי עצמך.

טוטאליות

• כשהמדובר בפריצת דרך -טוטאליות זה המינימום הדרוש…
• הטוטאליות אינה עול, אלא חופש  – השאלה היא רק היכן אתה ממקם עצמך בצד האוכף (את הטוטליות או בצד הנאכף)? להיות בצד האוכף טוטליות  מקנה לך כנפיים.
• ניטרליות באה מהתודעה, טוטאליות באה מהבטן.
• אם אינך הולך כל הדרך בכיוון מסויים, אתה הולך כל הדרך בכיוון ההפוך.

ציפייה

• ציפייה היא סוג של התניה פסיכולוגית. התניות פסיכולוגיות (בין אם הן ביחס לציפיות או לדברים אחרים) במקרה הרע הן מגבילות ובמקרה הטוב הן אימפוטנטיות וחסרות ערך.
• ציפייה שונה מהתכוננות התכוונות ותכנון. הראשון נכנע לרגשות השני מפעיל את התודעה.
• ציפייה ואמונה אלו דברים הגובלים בשכנוע עצמי ולכן יכולים לעוות את התפיסה לגבי מה שעתיד לקרות.
• אל תצפה לכלום, אל תקווה לכלום אל תאמין בכלום. רק נסה להיות מודע.
•  ציפיות במקרה הרע מגבילות, במקרה הטוב הן אימפוטנטיות וחסרות ערך.

שתיקה, ריק, זמן, חלל ואי עשייה והתערבות

• דברים קורים רק כאשר יש ריק, רק כאשר יש חלל, רק כשיש איפשור ולא כאשר אנו מפעילים עליהם לחץ שיקרו בדרך שעושה לנו טוב.
• הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לתת למישהו זה חלל בלתי מתערב ואנחנו לא מסוגלים, אנחנו כל הזמן מתערבים.
• במקום להיות נקביים ביחס לכוחות הבריאה הפכנו למאוד זכריים ביחס למה שיכול להמצא תחת שליטתנו. אם לא נהיה נקביים – שום דבר לא יצמח בנו ולא נעניק לידה לשום דבר דרכנו. רק נכבוש ונדכא את כל שחלש מאיתנו.
• המין האנושי לא אוהב חללים. ברגע שרואים  חלל ישר הוא רוצים לצופף ולמלא אותו. ועם זאת, התקווה נמצאת רק בחלל. התקווה יכולה להיות קיימת רק במה שעדיין פתוח ומאפשר.
• השתיקה מפחידה ואנשים נחפזים למלא אותה, אך ללא רחם השתיקה שום דבר בשיחה לא יכול להיוולד.
• הפחד גדול הוא מהכלום, אנשים רצים מהבוקר עד הערב כי הם פוחדים שאם יפסיקו לרגע יבלעו על ידו.
• ההבדל בין האין באמצע החיים לאין שמחכה לנו בסופם, הוא כמו ההבדל בין רחם לקבר…
• האין בסוף החיים הוא ריקנות בולעת, האין באמצע החיים הינו ריקנות מאפשרת. זה שבולע אותך בסוף החיים, מאפשר אותך מחדש – באמצע החיים.
•  
• חלל הוא המוליך הטבעי ביותר שיש.
• שתיקות הן ניתנת מרחב ואפשור לצד השני להביע את מה שברצונו להביע מבלי להפריע לו. יש לא להתערב בתהליך השיחה, עד שמשהו ינבוט. לא להתערב עד שמשהו קורה. אפילו במחשבות, כך שאפילו ציפייה מן הצד השני לתגובה מסויימת יכולה להפריע .
• בכל הנוגע לתהליכים בתוכנו – אנחנו מתערבים מוקדם מדי כי אנחנו מפחדים שאם לא נתערב  שום דבר לא יקרה  ואז אנחנו לא מאפשרים לדברים להגיע לבשלות.
• דברים קורים רק כאשר יש ריק, רק כאשר יש חלל, ולא כאשר אנו מפעילים עליהם לחץ כדי שיקרו.
• השתיקה מפחידה אנשים והם נחפזים למלא אותה, אך אם אין שתיקה שום דבר בשיחה לא יכול להיוולד.
• הפחד הכי גדול הוא מהכלום, אנשים רצים מהבוקר עד הערב, הם פוחדים להפסיק לרגע, כי אם יפסיקו לרגע – הכלום יבלע אותם. הם לא יודעים כי רק בתוך הכלום אפשר להיות. להיות באמת אפשר רק בשקט רק בחלל, רק באין.
• היגיון מסביר את דרך ההופעה של הדברים כפי שאנחנו מצפים שהם יופיעו ואז כשהם מופיעים הם נכנסים לתוך השטנץ החשיבתי שכבר יש לנו מראש. ברגע שזה נכנס לשטאנץ, זה הגיוני.  מה שלא נכנס שטאנץ – לא הגיוני. כלומר יש הבדל בין שטנץ חשיבתי לבין קריאת המציאות. הגיון לא נאמן לקריאת המציאות אלא לשטנץ חשיבתי. כדי להגיע לאמת, צריך לוותר על השטאנץ החשיבתי. ולעמוד מול חוסר וודאות וריק. רק על ידי מעבר דרך החידתיות של מה שקיים מחוץ לתחום הוודאות שלנו, ניתן להגיע לנגיעה כלשהי באמת.
•  צמיחה מתרחשת רק בתוך ריק, רק כאשר שום דבר לא מפריע לצמיחה.
• המתנה הגדולה ביותר שאדם אחד יכול לתת לאדם אחר ולעצמו זה מרחב נשימה. לעמוד בצד ולתת לדברים להתרחש.
• כשאנחנו עושים – בד”כ אנחנו מפריעים. אנחנו לא יודעים לעשות כלום, יש כוחות אינטליגנטים  שיודעים ואנחנו צריכים לאפשר להם לעשות את העבודה.
• הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות לזרע זה לשים אותו באדמה,  לתת לו לחות ולהתרחק, הוא כבר יעשה את כל העבודה. הדברים היפים ביותר והטובים ביותר קורים ללא התערבות.
• הדבר שהכי מפחיד בני אדם ובמיוחד זכרים זה להיבלע ע”י הריק  והם לא מבינים שהריק ברמה הנמוכה שלו זה כלום וברמה הגבוה שלו זו אפשרות לבריאה חדשה ממש כמו רחם.
• הדבר שהכי מפחיד בני אדם ובמיוחד זכרים זה להיבלע ע”י הריק  והם לא מבינים שהריק ברמה הנמוכה שלו זה כלום וברמה הגבוה שלו זו אפשרות לבריאה חדשה ממש כמו רחם.
• אי התערבות שלנו זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לחיים הפנימיים שלנו.
• אלהים, מדבר אלינו דרך שתיקתו. זו לא חוכמה להאזין למה שנאמר, זו חוכמה גדולה להאזין למה שלא נאמר, וממנו לנסות להבין מה היה נאמר, אילו…
• אי התערבות שלנו זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לחיים הפנימיים שלנו.
• הדבר שהכי מפחיד בני אדם ובמיוחד זכרים זה להיבלע ע”י הריק  והם לא מבינים שהריק ברמה הנמוכה שלו זה כלום וברמה הגבוה שלו זו אפשרות לבריאה חדשה ממש כמו רחם.
• אי התערבות שלנו זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לחיים הפנימיים שלנו.
• על חשיבה נכונה: חשיבה נכונה היא חשיבת הריון. אתה יכול להכניס משהו פנימה ולצפות שמשהו ייצא, אתה לא יכול להתערב בתהליך. סמוך על מערכת החשיבה. הצד הנמוך של מערכת החשיבה הוא זכרי, עובד על דחיפה ולחץ הצד הגבוה הוא נקבי, עובד על איפשור ומתן מקום ליצירתיות. לידה של משהו חדש.
• הדברים היפים ביותר והטובים ביותר קורים ללא התערבות.
• מה שאתה מצליח להשיג כשאתה דוחף עצמך זה חצי ס”מ, מה שאתה מצליח להשיג כשאתה מרפה שליטה ואחיזה – זה אין סופי.
• אנחנו בעצם לא מסוגלים לעשות כלום – אנחנו יכולים רק להתחיל תהליך ולצפות לסופו.
• אנחנו מאמינים שאין מציאות ריאלית,  ודברים קורים רק אם אנחנו דוחפים ומתאמצים זו גישה מאד זכרית.
• אנחנו יכולים להביא את הדברים למקום שבו הם יכולים להתחיל להתממש ואחר כך עלינו לזוז הצידה, זה המקסימום שאנחנו יכולים לעשות.
• אנחנו זכריים מדי ומאמינים שאם לא נתערב כלום לא יקרה, ולא מאמינים בעולמות הבלתי נראים והחבויים. אנחנו לא מאמינים שיש משהו בתת תודעה שלנו שמתרחש גם אם אנחנו לא מתערבים. אנחנו מאמינים רק במה שאנחנו רואים וחשים לכן שאנחנו חייבים להתערב וברגע שאנו עושים זאת הפסקנו את התהליך.
• כדי שמשהו יקרה הוא צריך זמן הבשלה יש תהליכים. מה שקורה מיד לא שווה כלום, צריך זמן עד שהתהליכים יבשילו ויתפסו תאוצה, יתפסו נפח. דברים צריכים זמן בכדי לגדול.
• זמן זה סוג של מימד שמאפשר לדברים להתבצע ולהתפתח לפוטנציאל המלא שלהם. זמן הוא כמו חלל, יש צורך בשניהם כדי שמשהו יתפתח ויקרה. ככל שמשהו יותר גבוה ויותר משמעותי הוא צריך יותר זמן.
• ככל שדבר גבוה יותר כך נדרש לאפשר לו את הזמן שהוא צריך בכדי להגיע להתגלות.
• לכול דבר יש את מידת הזמן שלו בהתאם ללמידת הפוטנציאל האישי שלו. למשל אמון בין בני אדם; צריך לעמוד בצד ולקחת את הזמן שצריך בכדי שהאמון יפציע ולא להתערב לפני כן, רק בגלל שאתה רוצה שהדברים יקרו. ב 95% מהמקרים אנחנו מתערבים לפני הזמן ולא נותנים לתהליכים להשלים את הסיבוביות שלהם.
• אי ההתערבות שלנו היא המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לחיים הפנימיים שלנו. גנן לא יכול להצמיח גזר, הגזר צומח לבד. כול מה שהוא יכול לעשות זה לשים את זרע הגזר באדמה ואז להתרחק.
• אנחנו לא צריכים להשפיע על שום דבר בתוך המערכת שלנו, אנחנו צריכים לתת לדברים לצמוח ולמצוא את הכיוון שלהם, זה נורא קשה כי מרוב סובייקטיביות שלנו לרצות שדברים יקרו בדרך שעושה לנו טוב, אנחנו לא מאפשרים לשום דבר שיקרה באמת
• צריך להסתכל ולהיות מושפע לא עם טוב לי או לא טוב לי, אלא עם  משהו בי שרוצה להתרחש, ולו יש לאפשר חיים.
• בן אדם לא מסוגל לעשות בעולם האמיתי שום דבר,. מכסימום אתה יכול לעמוד בצד ולא להפריע וליצור את התנאים שבהם אולי משהו גדול יכול להתרחש.
• צמיחה תמיד מתרחשת דרך הוקטור הניקבי, שמורכב משניים: הריון ולידה, הכלה ואיפשור, בישול ויצירה. 
• אם אתה רץ מהר – אתה רץ במעגלים – האט, ואז דברים (תובנות, הבנות, ידיעות והשראות) יוכלו להגיע אליך.
• עשייה מחזקת את הקוטב החיובי (הזיכרי), איפשור וקבלה מחזקים את הקוטב השלילי (נקבי). 
• יכולת הבחירה הגברית קשורה ליכולת ליזום, להניע, להתאמץ ולדחוף. לתת למשהו כוח. ואילו יכולת הבחירה הנשית קשורה ליכולת להימנע, להישאר קרה ולא מעורבת; לא לתת למשהו כוח.
• המנוחה הנכונה אינה שוכנת מחוץ לפעילות, ופעילות נכונה אינה שוכנת מחוץ למנוחה, אלא הן שוכנות זו בתוככי זו, כזרעון בביצית, כשקט בסערה, כניוטרון בפרוטון, כנשמה בגוף.
• חוסר וודאות: אנשים פוחדים מחוסר וודאות ואז מחליטים או פועלים לפני הזמן. אדם צריך לטפח בעצמו חוסר וודאות, כדי לאפשר לוודאות להגיע בזמן הנכון. וודאות תמיד צריכה להגיע אחר-כך לא לפני;  ‘בשבחי חוסר הוודאות’, שרק דרכה דברים יכולים לצמוח.
• מרוב סובייקטיביות שלנו לרצות שדברים יקרו בדרך שעושה לנו טוב, אנחנו לא מאפשרים לשום דבר שיקרה באמת.
• אנחנו נמצאים כל הזמן במאמץ מתמיד ביחס לחיים. ברגע שאדם מפסיק להשתדל כל כך, הוא מאפשר למנוע יותר גבוה ממנו להיכנס לפעולה כל עוד אתה מתאמץ אתה עובד על המנוע התחתון המנוע המכאני, רק אם המנוע התחתון יפסיק לעבוד בטורים כל כך גבוהים אתה מאפשר למנוע יותר גבוה להיכנס ולבל שליטה.
• ככל שמשהו יותר גבוה ויותר משמעותי הוא צריך יותר זמן.
• אם אתה לא מאפשר לדברים זמן בישול לא תקבל תבשיל.
• חלק מהאמנות של לדעת לחיות זה להיות מסוגל לסמוך על התת מודע שלך, שידע להביא ולהופיע עם התוצרת, בדיוק בזמן. 
• הדברים הגדולים באמת קורים למרותך, נגד המאמצים שלך ומחוץ לשליטתך ורק אז משהו  נדלק בך.
• 110.             זמן יש תמיד, אפילו יותר מדי, פנאי כדי לעשות את מה שצריך, אין אף פעם, פנאי פנימי”,
• הזמן הוא משאב הולך ומתכלה, שככל שאתה משתמש בו כך הוא מתכלה יותר. וההתקדמות שלו, הם ביחס ישיר לשימוש שלך בו. כלומר, כל יום שהצלחת לעבור משאיר לך פחות ימים… אתה מתעורר ליום חדש, אבל זה עוד פחות יום שישאר לך… ידיעה בלתי נסבלת כשהיא מצויה בקידמת המודעות שלנו כל הזמן.
• 112.            . שני מעוותי תפיסת הזמן ת הגדולים ביותר הם סבל והנאה, שניהם גורמים לאדם לראות את המציאות בעיוות. כשאדם נהנה הוא רוצה ליהנות עוד, וזה נותן לו את האשליה שהזמן מתקצר, כי הזמן שעובר מקצר את משך ההנאה.
• האדם הסובייקטיבי, האמוציונאלי, הפסיכולוגי, אינו יכול להכיל את הממד הטרגי של הזמן, ועל כן הוא מדחיק אותו (את הטרגיות של חיים עם זמן אוזל) מתכחש לו (סובייקטיביות טוטלית). ושם את הזמן עצמו  בצינוק המכאני והמדיד של: שעות, שניות ימים וכו’, שמעניק לו תחושה כוזבת של וודאות ושליטה. וזו בעצם הסיבה להולדת התפיסה האובייקטיבית כביכול של הזמן.
• אבן הבוחן לבגרות הנפשית של האדם ביחס לקיום ולחייו, באה לביטוי ביחס שלו לזמן. ביכולת שלו לחיות מתוך סינכרוניזציה ומודעות מלאה למימד הטראגי של הזמן בכל רגע של חייו. מבלי להתעלם ממנו ומבלי ליפול למשבר בשל כך.
• האדם החי ברמה הדינמית של הזמן מצוי בזיקה ובדיאלוג מתמידים עם מי שהיה בעבר, עם הילד שהיה, עם הנער שהיה וכו’, וגם בשיח עם מי שהוא הולך להיות ומה שהולך לקרות לו. הוא נמצא בתהליך של התיידדות עם מי שהוא עומד להיות. עם האני שיהיה.

מעורבות והזדהות אישית

1. שלושת הפרמטרים להערכת מידת השליטה של לקיחת דברים באופן אישי – בחיי היחיד הם:   תכיפות, כמות ומשך הזמן של המעורבות האישית.
2. כשאדם שואל “איך” זה אומר שהוא לא יכול לשאול: “מה”, (או “למה”), וכשהוא לא יכול לשאול: “מה’, הוא כנראה מעורב אישית.
3. מעורבות אישית זה להיות לכוד בדבר הקטן ביותר
4. כשבן אדם מדבר על עצמו, ובמקום להגיד: ‘אני’, הוא אומר אתה, מה שהוא עושה זה להוריד  אחריות מעצמו. אך עם זאת, אין להגיד ‘אני’, כי זו הזדהות עם מה שקורה בך, צריך להגיד: ‘משהו בי’, ולנקוב בשם של מה בך מככב כרגע.
5. אך הבשורה היא שלאדם ישנה כאן יכולת בחירה: הוא לא חייב להזדהות, להתערב, ללכת לאיבוד בגירוי השלילי שמאיים על המערכת הרגשית. הוא יכול לנתק את הזרם, לא לתת לגירוי כוח ובזאת למנוע ממנו מלחדור פנימה. במקום להתקרב לגירוי ולהיבלע בו, הוא יכול להתרחק וליצור מרחק.   וכך, למנוע את ההדהוד, ולהשאיר את הגירוי ברמת הנקישה בלבד. מה שגורם לנזק זו הוויברציה הפנימית, ההדהוד של המכה, ולא המכה עצמה. היא חסרת יכולת להזיק. אלה אנו המספקים את הסוס הטרויאני שמאפשר למכה להפוך להדהוד פנימי.   יכולת הבחירה הזו היא יכולת בחירה נשית (יינג). והיא שונה מיכולת בחירה גברית (יאנג).
6. צריך להבדיל בין אנושיות לרגשנות. רגשנות נובעת בעיקר מהזדהות. בעוד שאנושיות אמורה לעבור דרך נייטרליות  כלפי מושא האנושיות. ברגשנות האדם הולך לאיבוד במה שהוא מרגיש כלפי הזולת, באנושיות הוא יכול להיוותר מחוץ לתמונה. צריך ללמוד איך להיות אנושי מבלי להיות רגשני.
7. לא להזדהות פירושו להודות שהדברים הם אמיתיים אך לא בדרך כלל לא חשובים כפי שנדמה לנו באותו הרגע
8. ההזדהות מסיטה אותנו מתוך אפיק של ידיעה.
9. ההזדהות עם הרגשות שלך סוגר אותך בתוך מעגל של בורות
10. הרגשות וההזדהות עימן גונבות את האקשן מהתודעה.
11. היכולת לא להזדהות עם מה שקורה לך, מחלצת אותך מהשבי של רמת התודעה הישנונית.
12. ככל שאתה מזדהה יותר אתה יותר בלופ
13. תירגול אי הזדהות עם כאב משבר ואובדן – משמש כחזרה והכנה (אף פעם לא מספקת, אבל הכרחית) לקראת שחרור ההזדהות עם מותנו שלנו.
14. אם אתה מזדהה עם משהו אתה לא רואה אותו ואתה משפיע עליו כי אתה נותן לו את הכוח שלך,כל עוד אתה מזדהה איתו אתה נותן לו כוח.
15. הקללה הגדולה ביותר היא לקחת דברים באופן אישי
16. אין לי (למורה התודעה – תוספת שלי) חופש פעולה אם תלמידים לוקחים דברים באופן אישי
17. הקללה הגדולה ביותר היא לקחת דברים באופן אישי
18. אין לי (למורה התודעה – תוספת שלי) חופש פעולה אם תלמידים לוקחים דברים באופן אישי
19. מעורבות רגשית זו הזדהות שהפכה לממאירה.
20. הדרך לשמר מעורבות רגשית שלילית, זה לדמיין, או להאמין, כי כבר יצאת ממנה.

המובן מאליו

1. אויב הידיעה – הוא המובן מאליו
2. אדם תודעתי לוקח כל דבר בעירבון מוגבל – ושום דבר כמובן מאליו
3. ישנן שלוש רמות להתייחס לדברים שנאמרים לנו:  הרמה הנמוכה ביותר היא לקיחת דברים כמובן מאליו. הרמה הבא היא לבחון דברים מול הניגוד שלהם. הרמה הכי גבוהה היא לבחון דברים מול ההעדר שלהם
4. החיים הם תהליך של התרחקות מן המציאות, אך זו תמיד משיגה אותנו. ואם לא תוך כדי, אז תמיד בסוף. יום יום, שעה שעה, רגע רגע – אנו לוקחים כמובן מאליו את הקרובים לנו, ולקחת כמובן מאליו זה לא לקחת בכלל. רק כשהלך – הוא מגיע. רק כשהוא כבר איננו, הוא ישנו. כמה מוזר; כדי שנוכל לראותו באמת, הוא היה צריך ללכת.  ההעדר הפיסי מגשים את הישנות הנפשית.
5. להתייחס למשהו כאל דבר מובן מאליו משמע לא להתייחס אליו כלל.

אימון ופיתוח התודעה

1. אם תמשיך להתחמק מקשיים רגשיים – השרירים התודעתיים שלך ישארו חלשים
2. השינוי הרדיקלי יכול להדליק את התלמיד באש תודעתית, אך המצוקה של התלמיד מגיעה כשהוא נוכח בחוסר יכולתו לשמור על האש.  וכאן הוא פוגש את החלל שבו הייתה אמורה לשכון העצמיות שלו, המודעות שלו, האחריות שלו. והוא מוצא שחלל זה שומם, לא חי שם כלום. בזמן שהוא היה עסוק בהזדהות עם רגשותיו (הטובים והגרועים), הוא הזניח את המושכות של עצמיותו. ואין לו שרירים פנימיים להיות האדון של חייו. וכי הכל קורה לו. בעיקר משברים, שבאים והולכים כרצונם, בעוד הוא חש אימפוטנט גמור.
3. ככל שהעומס הריגשי והחברתי גדול יותר ומאיים יותר, כך המאמץ שלך להילחם בו צריך להיות יותר גדול וכך אתה תחזק את השרירים התודעתיים
4. המלחמה המודעת בקשיים הרגשיים והחברתיים  הם מערבלי הגלידה שלכם
5. הקושי הרגשי הוא אפילו דבר שאתם צריכים לחפש אותו כדי לאמן את השרירים התודעתיים שלכם
6. אתה חושב שאתה מחליט לעשות או לא לעשות משהו, אך למעשה מה שמחליט זה הגיבוי או חוסר הגיבוי שאתה מקבל להחלטה ממה שחי בך. אם מה שחי בך הוא בוגר – מקבל גיבוי, אם הוא אינפנטילי ולא עבר אימון ועיבוד של מודעות – לא תקבל גיבוי, הוא יצפצף עליך וימשיך בשלו. 
7. אחת מן השגיאות הנפוצות הקשורות לרעיון של פיתוח, או הערת התודעה, היא ההנחה, שכדי להקיץ את התודעה, יש צורך לעבוד עליה, לטפחה, להרחיבה, למקדה וכו’. ולא היא! עבודה על התודעה נעשית לא עליה, אלא על המשטחים הנמוכים יותר, הבסיסיים יותר, בעיקר של היצרים, הרגשות והמחשבות. כשכולן מאוזנות ונקיות, התודעה יכולה לקבל תזונה נפשית, ולא להיות קורבן לפשיטות פראיות מצד תחומי הרגש והיצר בעיקר.
8. בתוך המין האנושי רוב בני האדם חושבים  שהחיים כמו שהם יכולים להיות יפים וכל מה שאתה צריך לעשות זה להתאמץ קצת בכדי שהם יהיו יפים נוחים שלמים ומספקים. אני בכלל לא מחפש את זה, אין לי בעיה שהם לא יהיו שלמים לא יהיו נוחים ולא יהיו מספקים, כל עוד אני אצליח להוציא מעצמי יותר ממה שנולדתי איתו. אני מגויס לתהליך פיתוח החלק בי שלא התפתח.
9. הסיסמא בפיתוח התודעה זה: מוח ערני – רגשות שקטים
10. כדי להגיע למצב של רוגע, אין צורך לעשות תרגילי מדיטציה. אפשר להתמודד עם הדמונים ולתת בהם בראש, אם נותנים להם בראש טוב אז הם מפנים מקום ואתם מקבלים שקט תעשייתי.
11. צריך לאלף את הנמוך כדי שהגבוה יוכל לצמוח בשקט. אבל אנשים מעדיפים להתעסק עם הגבוה ולא לגעת בנמוך

מאבק

1. אף אחד לא נכנס למאבק כוח כדי להבהיר משהו, חשוב לאדם להבהיר כי הוא נכנס למאבק כוח..
2. כל מאבק רק מחזק את הווקטור הנגדי
3. הדרך להיחלץ ממאבק בין הרגל ליוזמה, זה לקבל עזרה מהרמה מעל, מן הוקטור הניטרלית.
4. עצם המאבק עם הרצון של התודעה לשקוע לרמה נמוכה של פסיביות, מחזק את השרירים התודעתיים. ובפעם הבאה יהיה לכוח הרצון התודעתי יותר כוח לעצור את השקיעה.
5. אתה מתחזק דרך לוחמה עם זה שמתנגד לך. ונחלש על ידי כניעה לו, ללא קרב.
6. מה שמתנגד לך בא עם מתנת הכוח עימו תוכל להחלץ מן הכלא הנוכחי שלך, כוח אותו תצטרך לגזול ממנו.
7. כשהזרם שוחה נגדך, אפשר לראות זאת בשתי רמות, ברמה התחתונה, שהוא בא להחליש אותך וברמה הגבוהה – לחזק אותך. השאלה היא אם אתה בא לצרוך את הזרם או להתמודד איתו.
8. רוח לחימה לא מודדים על פי נצחונות אלא על פי היכולת לקום מן המפלות ולהמשיך להלחם, לא בגלל אלא למרות.

אגו

1. כשהאגו לא מקבל תשומת לב הוא מאבד עניין (בהקשר של עבודה על התודעה)
2. יש בכל אדם ישות, או אני חזק מאוד, שניתן לקרא לו אגו, שכל שהוא רוצה זה להיות במרכז ופחות אכפת לו אם הוא תופס את המרכז בגין משהו שעושה לא טוב או רע, העיקר שהוא במרכז. בכולנו קיים מנגנון שרוצה שיתעסקו בו.

חוזק וחולשה

1. האור טוב לחזקים, החושך לחלשים.
2. לחברה יש משאבים מוגבלים והשתלטן והחזק הוא שלוקח לעצמו את רוב המשאבים, ככל שתחליש יותר אנשים יהיו לך יותר משאבים. ואדם מחליש עצמו דרך בדיקה עצמית, דרך פקפוק. והחזק הוא זה שמצליח לגרום לחלש לבדוק את עצמו.
3. אני מקבל ותומך ואוהב, לא את מה שחזק ומסוגל ומצליח, אלא דווקא את מה שדפוק וחלש. אפשר לבוא אלי עם אלף הצלחות וזה לא יעשה לי את מה שהודאה בחולשה אחת קטנה – יכולה לעשות.
4. היכולת להיות חזק באמת נובעת דווקא מהתיידדות עם האינטימיות ומהתוודעות עם החולשה והרגישות.
5. החזק האמיתי הוא דווקא זה המודה בחולשה, המרשה לעצמו לחוש פחד, ואז – משפגש את עצמו בחולשתו – הוא מוכן להתמודדות.
6. הערכה אמיתית של אדם חייבת לקחת בחשבון שהוא בן אנוש ושהוא פגיע, אם הוא מעבר לפגיעות אין מה להעריך בו. רק שילוב של חולשה וחוזק ראוי להערכה.
7. מי שלא נשבר עד הסוף והצטלק, לא יודע להעריך את המתנה של לחזור חזרה לחיים.
8.  

חוכמה וטיפשות

1. רק כאשר אתה אידיוט אתה יכול להיות חכם.
2. רק כאשר אתה פוגש את הבערות בתוכך אתה יכול להגיע לאינטליגנציה.
3. אנחנו רוצים לדעת לפני שאנו מודים שאנו טפשים.
4. זה שאני מודה שאני אידיוט שם אותי עם אלוהים.
5. אם לא תודה שאתה טיפש כדי להגיע ולהיות חכם אתה לא תוכל להיות חכם אף פעם באמת.
6. על החוכמה: חוכמה תגיע רק אם אתה מאפשר לעצמך זמן רב להיות טיפש. אם אתה חכם למפרע, זו התגוננות מפני הבלתי ידוע.  אני בעד בלבול, בעד שאלות, רק כך אפשר להיות חכם.
7. מי שמתעקש להיות חכם לפני מעשה יהיה תמיד טיפש בזמן המעשה ולבטח לאחריו. חוכמה מגיעה לאחר טיפשות מבוקרת.
8. דינמיקה היא נשמת הזרימה, כפי שחוכמה היא נשמת המודעות.
9. זרימה עבור החוויה היא מה שמודעות היא עבור החוכמה.
10. אם המעבר בחייך לא מעשיר אותך בידיעה וחוכמה, אזי החיים הפכו אותך לטיפש.
11. החוכמה היא הפרי, המודעות היא הצמח והחויה היא הזרע
12. החויה נצרכת, המודעות צומחת והחוכמה נאספת ומצטברת
13. הבערות היא חומר גולם ליצור ממנו חוכמה.

בגרות

1. בגרות אמורה להיות(…) הפצעה של מודעות והחלשות של הזרימה. ילדות היא זרימה שתחלש למען אפשרות(…) של הפצעת המודעות.
2. הבגרות אמורה להחליף זרימה במודעות כשזה לא קורה, האדם מת לפני שהוא מת.
3. פחד מבדידות זה פחד אינפנטילי. התבגרות זה לחיות ולהשלים עם זה.
4. אינטימיות רבה ללא בגרות ריגשית (היכולת לקחת את הזולת כפי שהוא ולא לפי הטוב או הרע שהוא גורם לנו) היא מסלול תאונות אמוצינלית.  וזה אומר, שכלל שישנה יותר אינטימיות כך הבגרות הרגשית צריכה לגדול בהתאם.
5. יש בה, בבגרות הנכונה, מין פיוס, מעין השלמה מפוכחת ומכובדת של מי שיודע את מקומו ביקום: פירור זעיר, זמני וחולף במרחבי היקום הענקי, שאין בו רחמים כלפי ביליוני פירוריו המתכלים.

נפש

1. נפש – ישות פנימית שחיה בנו ואם אנו קשובים אליה – אנו קשובים למה שרוצה להגיע אלינו מן הצד הנקבי של האלוהות (שכינה). תודעה – ממד פנימי שיכול לחיות בנו, שרוצה להגיע אלינו מן הצד הזכרי של האלוהות (חוכמה).
2. הנפש והרוח קרובות זו לזו כמו הגוף והרגש. הנפש מדברת את הרוח כמו שהגוף את הרגש. אך (בה בעת) יכולה הנפש להיות הסוהר של הרוח כמו שהגוף לרגש.  גבריאל רעם  7.4.2004
3. כוח רצון הוא מילה מכובסת ברוב המקרים, כוח הרצון זו היכולת של אדם לרמוס או את האני האינפטילי, או את הנפש.
4. עבור אנשים בעלי מסת נפש מסויימת ומעלה- אותה מסה היא כמו מגנט שמשבש את אותות המכשור של המטוס: הם רוצים לטוס לכאן, להיות מצליחים, מקובלים, לומדים לתאר שני, אך המגנט של הנפש גורם לך לפשל. כי הנפש מתכווצת שם. ככל שהיא גדולה יותר, כך היא פחות תאפשר לך ללכת למקומות בהן היא נאלצת להתכווץ.
5. לוזר זה אדם שהולך לכיוון מנוגד לנפשו הפוטנטית.  מדוע: ‘פוטנטית’? כי אם היא לא הייתה פוטנטית (חזקה ועוצמתית) היא  הייתה מאפשרת לך ללכת בכיוון המנוגד לה…).
6. החלק הנמוך של האדם כורת ברית עם החברה, ויחדיו הם משתקים את נפשו.   (מיה).
7. החולשה שלכם זה הדברים שהכי יקרים לי בכם, כי מה שחלש בכם, מה שדפוק בכם הוא מה שנדיר ורב ערך בכם. ואני מתכוון לנפש שלכם. הנפש שלכם ככל שהיא מעולה יותר, ומיוחדת יותר- תופיע בהקשרים חברתיים – כחלשה כלא מסוגלת כבעייתית.
8. הקבלה והתמיכה שלי באחר – היא נפשית לא חברתית.
9. המפגש של הנפש במציאות יוצר את הגורל. אך קודם כל אתה צריך להיות בקשר עם הנפש ואתה צריך ששום דבר לא יפריע לנפש, אתה צריך להיות משוחרר מהתניות חברתיות,מהמסכה החברתית, ומשוחרר ממעורבויות אישיות. אתה צריך לחיות בחופש שלך, חופש פנימי.
10. נפש – משהו בתוכך שאתה יכול להיות קשוב אליו. היא שוכנת בך והיא לא אתה, אבל היא יותר אתה ממה שאתה אי פעם תוכל להיות.
11. רוחניות – היא ההקרנה של הנפש, וההקרנה תלויה באיכות מבנה הנפש. ומבנה הנפש מתחלק לשניים, נפש נמוכה ונפש גבוהה.
12. הנפש לא משמעותית עד שהאדם לא מפנה מקום בינה לבינו. 
13. הנפש – נקודת המפגש שלה עם העולם זה העיניים.
14. שקט פנימי אומר שהצלחת להעביר  את רמת הכובד מהרגש לנפש
15. הנפש לא יכולה להשפיע על התודעה אבל התודעה יכולה להשפיע על הנפש. על ידי כך שהיא מנקה עבורה על כל מה   שאוסר וכולא אותה, ואז הנפש יכולה להשפיע אהבה וחיות על התודעה כדי שזו תמריא.
16. אנושיות היא אחת מהדרכים שדרכם הנפש מביעה את עצמה.
17. הנפש רוצה להתאחד והתודעה רוצה לפרוץ.
18. הנפש היא תקשורתית והרגשות הם חברותיים. הרגשות אוהבים חברה והנפש אוהבת דיאלוג.
19. הפילוסופיה של הנפשיים מתפרשת ככתב כניעה מחפיר על ידי המצליחנים.
20. הגישה הפסיכולוגית – חברתית הקיימת גורסת שכל חיי הנפש של הבן אדם קמים ונופלים על פי הסיפורים שהוא מספר לעצמו. וכי לנפש עצמה אין חיים אמיתיים וריאליים משל עצמה.
21. awareness is the language of the consciousness, feelings and sensations is the language of the soul
22. 209.                                                                                                                                                                                                                                         שום דבר אינו חשוב מספיק עד כדי ערעור של שלוות הנפש.
23. הגוף הולך מסתיים, הנשמה הולכת ונמשכת.

יחסים

• ” “במערכות יחסים – נשים סלקטיביות -לפני, גברים נוטשים- תוך כדי”.
• “גברים נוטשים מערכות יחסים, נשים נוטשות את המסגרת שחנקה אותם”.
• ביחסים הנקודה היא לא צדק, ׁ(מי  צודק) אלא שיתוף פעולה.
• אתה לא מצפה מחבר טוב שיאמר לך דברים לא נעימים. אבל יש מידה מסוימת של פגיעה שהאחד מוכן לספוג מהחבר בגלל הערך שהוא מייחס למערכת היחסים. אף אחד לא מעריך ואומר תודה על זה ורואה בזה חלק אינטגרלי של היחסים. זה ספיגה כרע הכרחי, כי אתה לא רוצה לאבד את החברות.
• הרמה והעומק ביחסים מוגבלים ע”י שני פחדים: פחד שאני אפגע והפחד שהזולת ייפגע (וכל עוד מתקשרים ויוצרים קשר  בהתאם לחישוב של הפחתת פגיעות – אזי העומק והרמה מצטמצמים בהתאם לדומיננטיות של הצנזורה הזו).
• הפקטור שאחראי לתכיפות והעומק של אמירת דברים שליליים האחד לשני, במערכת יחסים, היא לא מידת האינטימיות של היחסים כי אם מידת הדומיננטיות של הדובר (זה שאומר את הדברים השליליים). האדם שמרשה לעצמו לומר יותר דברים שליליים הוא האדם עם המרחב הרב יותר במערכת היחסים.
• הטענה הבסיסית שלי היא שיחסים אישיים לא בנויים על אמת, הם בנויים על שירות צרכים אמוציונליים האחד אצל השני – אישור הדדי, חיזוק הדדי ואנטי-בדידות – ‘אנחנו כקואליציה כנגד כל העולם’
• אתה יכול להיות במקום עם השראה גדולה, אבל המתחים הבין אישיים הורסים הכל.
• אנחנו נהיים אינטימיים עם האנשים שאנחנו מתאהבים בהם ואנחנו מתאהבים באנשים שאנו יוצרים אינטימיות איתם
• כדי לפגוע אתה צריך להיות קרוב, וככל שאתה יותר קרוב למישהו כך אתה יכול יותר לפגוע בו. מכאן שאינטימיות היא כר פורה לפגיעות ריגשיות.
• הדרך היחידה לא להפגע זה לזוז מחוץ לתחום של האינטימיות. אתה רוצה לא להיפגע ולא לפגוע, אל תהיה באינטימיות.
• בקצר או מחסום תקשורתי, גם המבהיל וגם הנבהל – שניהם נבהלים
• מה שפוגע אלו לא המילים אלא הנימה שבהם הם נאמרות
• אנושיות ודינמיקה תקשורתית חיובית, קודמים לאמת ולתודעה (ומבטלים אותה במידה וזה מזיק לאנוש או לדינמיקה חיובית בין שני בני אדם).
• נשים הן מי תהום, גברים אמורים להיות שואבי המים.
• למה אנשים כל כך אוהבים להתאהב? כי בזמן שהם מאוהבים הם לא חשים שהם בעצם לא חיים.
• הדבר הכי הרסני זה לא מה בן אדם אלף עושה, או מה בן אדם בית לא עושה. הדבר הכי הרסני זו דינאמיקה שלילית שמתמשכת לאורך זמן.

דרך הפריזמה של הדינאמיקה השלילית – הזולת תמיד נתפס כשטן בהתגלמותו.

חיים ומוות

• אמנות החיים, או חכמת החיים – היא לא להאיר את חשכת החיים, אלא לפתח ראיית לילה”.
• “מוות בסוף החיים –הוא סיומם, מוות באמצע החיים –הוא התחלתם”. ג.ר. 14.8.2004
• “תחילת החיים בלידה מבשרת את סיומם –במוות, לידה באמצע החיים מבשרת את תחילתם”. ג.ר. 14.8.2004
• מיזוג הניגודים הוא סוד החיים ופיצולם הוא סוד המוות.
• האור מזוהה עם החיים, החשכה עם המוות. אך חיים מפציעים מן החושך והאור יכול להיות אכזר וחסר רחמים. חושף ללא רחמים.
• הכל נוצר כדי להתבלות ולפנות מקומו לתוצרים אחרים שגם הם יתבלו.
• 234.                 ‘המטרה’ של כל חיים אורגניים צומחים, היא הבליה של עצמם. הם לא צומחים לקראת פריחה, לקראת שיא של לבלוב. כל אלה הינן רק תחנות בדרך. ההתחנה הסופית היא אחת: התפוררות וכליה.
• משהו חי לא צריך חוקים, רק משהו מת צריך חוקים, וזאת כדי לשמר את מה שנותר ממה שפעם היה משהו חי. 
• זה שנולדנו ואנחנו נושמים ושמישהו בעצם נותן לנו חיים, עדיין לא אומר שנוכל לעשות איתם את מה שהם יכולים, או אמורים לעשות.
• לחיות זה להיות באינטראקציה בין מי שאתה לבין מה שאתה פוגש.
• החיים תמיד מתחילים בתשדיר פרסומת.  ממשיכים בקומדיה של טעויות. מתגלגלים לדרמה או מתדרדרים לטלנובלה ותמיד מסתיימים בטרגדיה!
• בקומדיה, הדברים מתקלקלים רק כדי להיתקן בהמשך. בדרמה הם מתחילים מתוקנים, רק כדי להתקלקל אחר כך. ובטרגדיה הם מתחילים מקולקלים, בהמשך נסיונות התיקון לא צולחים והסוף הבלתי נמנע מאשר את ההתחלה.

הבידור (קומדיה) מעוור אותנו לדרמה האנושית, הדרמה האנושית מעירה אותנו למציאות הקשה והטרגדיה אמנם מאדה את כל ההאשליות שלנו אבל גורמת לזיכוך וניקוי שמאפשר לנו לחיות באמת…

• כשאדם חי מכאנית, הוא חי את החיים, כשהאדם חי דינמית – החיים חיים אותו. ולשם כך צריך לעבור קפיצה קוונטית.
• יש לך אותך כדאי לחיות, אך אם אתה מתעסק עם עצמך במקום להפעיל את עצמך, אתה לא חי .
• במקום בו עלים נושרים מן העץ ישנן נביטות חדשות.
• איננו חולמים את החיים – אנו חולמים את הגרסה שלנו עליהם.
• הנעורים הם אוברדראפט, הלוואה שהצעיר לוקח על חשבון חייו שעוד יבואו, הלוואה שלעולם אינה נפרעת, והריבית מצטברת.
• חיים זה בפנים. ולא בבריחה לכול מיני דברים שעוצמת הגירוי בהם באה במקום איזשהו תוכן פנימי.
• התודעה יבשה והיא חייבת את החיוניות של הנפש.
• הגבר מתייבש במהלך החיים הוא חייב את החיוניות הנשית.
• 47.   הלקח או המסר מסיפור פינוקיו הוא, שברגע שאתה הולך שולל אחרי הנאות החיים ואתה חושב שהנאות החיים והכיף של החיים זה החיים- אתה בעצם פוסק מלהיות אדם והופך לחמור…

ידיעה וחויה

• אם לא תאפשר למה שאתה חושב שאתה יודע להעלם בתוך מה שאתה לא יודע, אתה אף פעם לא תדע באמת.
• תמיד מה שאתה לא יודע גדול ממה שאתה יודע. לכן, אם תבסס עצמך במה שאתה יודע תצא קטן, אם תבסס עצמך במה שאתה לא יודע, תצא גדול.
• עד שאדם לא נותן למה שהוא לא יודע, להפרות את מה שהוא יודע, הוא לעולם לא ידע באמת.
• אנחנו מתעקשים לקחת את מה שאנו לא יודעים ולנסות להבין אותו דרך מה שאנו יודעים, במקום לאפשר למה שאנו יודעים להיעלם בתוך מה שאנו לא יודעים ולצאת החוצה מועשר ע”י המסתורין.
• אנו חוששים מפני מה שאנו לא יודעים. זאת במקום לתת למודע להיעלם בתוך הלא נודע ולצאת מופרה על-ידו.
• חרדה נובעת מכך שאנו תופסים את הבלתי-ידוע כאויב. החרדה היא עיוות של מציאות הלא נודע.
• אתה צריך להיות מהודק כדי להגיע למקום בו אתה תוכל להרפות.
• הידוע גרם לשואה, הביא לתפלצות הכי גדולות. כי בזמן שאתה מתגדר בידוע אתה מאפשר לבלתי-ידוע להיות חופשי.
• כל המדע עושה רע, כי אנחנו חושבים שאנו יודעים ולמעשה מאפשרים ללא ידוע להתרבות ואז הוא מתקיף אותנו אחת לכמה זמן. והדוגמה הכי מפלצתית היא השואה.
• “הבעיה הגדולה באשר לקונפורמיות נעוצה פחות מעצם קיומו ויותר בכך שהמעבר מדעת יחיד לדעת רוב כמעט תמיד מלווה במעבר ממכנה משותף גבוה למכנה משותף נמוך”
• יש הבדל בין ידיעה שאתה יודע שאתה יודע לבין ידיעה שאתה שומע, אז נדמה לך שאתה יודע אותה כל הזמן, אך אתה לא חי אותה בצמידות.
• כל ידיעה גוזלת משהו בתחושה הטובה שהייתה קודם, כי הרבה ממנה נסמכת על אי-ידיעה או ידיעה שעברה עיבוד.
• ככל שאתה יודע יותר, כך אתה צריך להיות מסוגל  לחיות עם רמת תסכול יותר גבוהה.
• ידיעה זה מה שאתה מצליח להפיק מהחויה
• מה שקורה לנו ואיננו יודעים שקורה לנו לא קורה לנו
• אם היה לנו הרבה חויות אך לא הפקנו הם ידיעה – לא חיינו, החוויות חוו אותנו.
• חוויות אי אפשר לקחת לשלב הבא – רק את הידיעות. 
• כדי שמשהו בתחום החוויה הפנימית שלך יהיה אמיתי צריכים להתקיים בו שני תנאים: ידיעה ותקשורת. או היכולת לדעת מה קורה לך בפנים, או היכולת לתקשר את זה. אם אין לך אחד מהם, מה שקורה לך בפנים – לא קרה לך, הוא לא שלך.  אם אתה לא יודע אותו ולא מתקשר אותו – זה לא קיים.
• משמעות + תובנה = ידיעה
• אנשים פוחדים שהידיעה תהרוס את החויה
• הידיעה מוסיפה לחויה מימד נוסף
• אבני הבנין של התודעה אלו ידיעות שאתה מפיק מחויות. אם אין לך ידיעות אז אין לך תודעה.
• חויה שלא מופקת לידיעה סותמת את המערכת.
• כאב ריגשי – אויב הידיעה
• ברגע שאתה יודע – אתה נפטר מהבעיה הפסיכולוגית
• העושר הגדול שאפשר להפיק מהחיים זה ידיעה
• אי אפשר להיפטר מהבעיות אלא רק להפיק מהן ידיעה. והידיעה משחררת אותך מן התלות בהן. ידיעה היא פספורט אל החופש התודעתי. 
• התרבות שלנו סוגדת לחוויה ומתנגדת לידיעה, אבל מכורה לידע. 
• הדרך לדעת מה אתה מרגיש זה לשאול את הגוף
• הדבר הכי נורא זה לחוות דברים שאתה לא יודע (לא מבין), ולדעת דברים שאינך חווה (שאינם אמיתיים עבורך)
• כשאתה אומר לי “אני לא יודע” (בתשובה לשאלה) אתה בוחר לא לדעת
• מה שאתה לא יודע אבל משפיע עליך שולט עליך, ואם אתה יודע, השליטה יורדת ביחס ישר לגודל הידיעה.
• להקיץ מן החלום הזה שאנו קוראים לו  חיינו, משמעו להיחלץ מן הכבלים הסובייקטיביים של רגשותינו ולהימצא כל הזמן בקשר עם מה שקורה לנו עכשיו, דרך המדיום של הפקת הידיעה.

בינוניות

• אנו מצפים לחיים מלאי דרמה ושיאים, רק כדי לפגוש בסופו של דבר את המישור השטוח והאחיד של הסתמיות, החדגוניות ובעיקר של הבינוניות.
• החולם הגדול את האושר שעוד יבוא והחששן הגדול מן המשבר שעוד יגיע. פוגש במקומם  את מי האפסיים של  הבינוניות.
• רק אנשים שלא עשו ממש טוב או ממש ממש רע – יכולים להיות הבינוניים.
• אכן קשים חיי זה שמיוחד, אם אתה מיוחד אתה צריך להיות טכני ומעשי  כדי לעזור למה שמיוחד בך להתקדם. קלים חיי הבינוני, הוא יכול להסתפק בלהיות בינוני, ואין הוא צריך להיות מיוחד כדי להתקדם בבינוניות שלו.
• הגבוה זקוק לנמוך כדי לצמוח, בעוד הנמוך לא צריך את הנמוך כדי להשאר נמוך”.

חוכמה

• התאהבות בחוכמה כדרך חיים יכולה לאפשר התגברות על האימפוטנציה במפגש עם האומניפוטנטיות של המשברים בחייהם.

מוטיבציה

המודעות אינה אפקטיבית בהעדר מוטיבציה. כאשר אין מוטיבציה ויש רק מודעות אז המודעות מתחברת אל המעורבות האישית ומעצימה אותה. מודעות שלא מתחברת למוטיבציה מתחברת למעורבות האישית.

מוטיבציה נובעת מתנועה קדימה ומבלימה שלא לגלוש אחורה.

מודעות בלי מוטיבציה היא לא רק חסרת ערך אלא דסטרוקטיבית. כי אז היא מסתפחת למעורבות האישית ומחזקת אותה.

זמן

אנשים אומרים: ‘אין לי זמן’. זמן יש תמיד, אפילו יותר מדי, פנאי כדי לעשות את מה שצריך, אין אף פעם, פנאי פנימי.

הכל בחיים שלנו נתון בחלון הזדמנויות: timing is everything.

על שליטה ושתלטנות

                        השליטה הטובה ביותר היא מהמרחק. אבל, הדחף הוא לוותר על המרחק ולהיכנס פנימה ואז אתה מאבד שליטה

 על שתי רמות להיות בשליטה- רמה נמוכה ורמה גבוהה. הרמה הנמוכה, זה ללכת לאיבוד בתוך מה שאתה עושה והרמה הגבוהה, זה לצאת מתוך מה שאתה עושה.

שתלטנות, זו שליטה שיצאה מקונטרול

עקרון אי ההתערבות: אם כל הזמן נתערב בתוך מה שקורה, לא נאפשר למה שרוצה לקרות- לקרות

הקומבינציה של הצורך להיות בשליטה פלוס חרדה היא הגורמת לשאיבה פנימה; להליכה לאיבוד בתוך מה שקורה(להזדהות).

הדרך להתעלות מעל עצמך, זה לא לאפשר לאני הנמוך (יצרים, תאוות, חשקים ודחפים) את מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, רק כי הוא רוצה

להרפות זה לקחת בחשבון שדברים יתקלקלו.

רק אם האינסטינקט הטהור יחד עם הפרשנות הטהורה יעבדו ביחד, אפשר יהיה להגיע לאמת.

רק פרחים מפלסטיק חיים לנצח.

“לשפוט את האחר זה לכלוא אותו. לקלל אותו זה לשחרר אותך מן הכלא שבו הוא שם אותך על ידי השפיטה שלו”.

זו לא חוכמה להפחית את החרדה. החוכמה היא לחיות עם הדמונים, לחיות עם המפלצות, לא להקטין אותם.

אסור לבטל את החרדה. צריך לעשות התמרה לאנרגיות שלה. יש המון אנרגיה חיובית בדמונים שליליים, הסוד של האלכימיה הפנימית זה להפוך את האנרגיה הזאת משלילית לחיובית.

דבר שמתרחק מה”סך הכל” שלו- נועד לכיליון

                                                                 על לעשות ולהיות

מה שאתה מכריח עצמך לעשותו, אינו אמיתי, כי הדברים האמיתיים קורים לבד.

אנשים מחפשים גירויים שיגרמו להם לרצות לעשות, או שהם מכריחים את עצמם לעשות, אבל הם לא מתרחשים, הם לא קורים לחיים.

החוכמה היא לא בהשקעת  מאמץ, כי זה טוב רק עבור הרמות הנמוכות, המכאניות. החוכמה נמצאת באפשור לדברים להתרחש.

ברמה המכאנית, יש מקום לעשייה. למשל במוסך, יש לעשות. במטבח יש לעשות. בלימודים יש לעשות. אך בכל הקשור לרוח, לנפש ולתודעה צריך ללמוד לתת לישות של הדברים להתרחש.

אתה צריך להתאמץ מתוך חוסר מאמץ, המאמץ צריך להיות ללא מאמץ.

אדם שמחובר למשהו גבוה שנותן דחף, לא זקוק להתאמץ או להכריח עצמו למשמעת עצמית. כשאתה מחובר למנוע, אפשר לוותר על הדוושות.

שום מכאניקה לא תכסה על העדר דינאמיקה.

כללי

סקפטיות ופתיחות הם ניגודים. או שאתה סקפטי לגבי נושא שנוי במחלוקת, או שאתה פתוח כלפיו. אך כל אחד מהם כשהוא מנוגד לשני, רק תוקע את האדם בבערות, שמבוססת על דעתנות אגוצנטרית. ואילו המיזוג של שניהם מביא לניטרליות שהיא דלת הכניסה לחוכמה. להיות סקפטי לגבי זה שאתה פתוח כלפיו ולהיות פתוח ביחס לזה שאתה סקפטי לגביו.

אדם נבחן כמאסטר כשהוא מתמודד עם תחום שאינו מתמצא בו. מי שאינו מאסטר כושל בזה ואילו מאסטר אמיתי מתגלה במלא מאסטריותו, דווקא בטריטוריה הזו.

במקום שיש הרבה אור, יש הרבה צללים.

אנחנו עסוקים בלהוציא המון אנרגיה כדי לא לאפשר לעצמנו לפגוש את האמת המכאיבה של עצמנו. אנחנו עוקפים כל הזמן את שדות המוקשים של הכאב.

מה שהכי מובן מאליו הוא הכי לא מובן מאליו.

ההתנגדות לא נובעת מחוסר הבנה. חוסר ההבנה הוא תוצר של התנגדות ולא להיפך.

כל אתה לא מדבר על מה שקורה ‘כאן ועכשיו, לי ולך’, שום דבר לא משמעותי; אתה סתם חולם את החיים שלך.

הדרך לצאת מן הלופ הנוכחי (שבו האדם תקוע) היא לראות את הדינמיקה וההתפתחות כחשובים, ולא אם טוב לא או לא טוב לו. מה שתוקע את האדם בלופ, זה ההעדפה של ‘טוב לי’ על פני ‘אני מתקדם, אני מתפתח’, אני בדינמיקה.

אנו בוגרים נפשית בכל הנוגע לחיי העבודה שלנו, ואינפנטילים בכל הנוגע לחיינו האישיים.

 אנשים אומרים שהם רוצים שקט נפשי, ומשוכנעים שמה שמפריע לזה הן הבעיות בחייהם. אך תמיד יהיו בעיות, החכמה היא לחוות שקט נפשי עם הבעיות

אי אפשר לבחור כלום, הבחירה היחידה זה להיות מודע, ולמה להיות מודע. זה הכול וזה הכול!

קושי הוא תגובת נגד של הרמה הבאה שלא נותנת עצמה בקלות.

למעשה כל מה שבנאדם עושה מאז מגדל בבל- הוא מגדל בבל.

קבלת הקושי כחלק מן החיים מחזקת את האדם, נותנת לחייו תנופה ודינמיקה ומעקרת את הקושי מן הכוח הדסטרוקטיבי שלו.

אנו בוגרים נפשית בכל הנוגע לחיי העבודה שלנו, ואינפנטילים בנוגע לחיינו האישיים.

משמעת הינה אמצעי כדי להשיג מטרה כשמנוע המוטיביציה לא מספיק כדי להגיע לשם.

הסבל הוא סוג של שיא, למרות שהוא שפל.

האדם לא יכול לעשות כלום בסופו של דבר, מלבד להגיש דברים לתת-מודע שיכין מהם תבשיל.

ההערכה של משהו היא ביחס ישיר לאפשרות שלך לאבד אותו. אין דברים שיש להם ערך אבסולוטי בפני עצמם, זה תמיד ביחס לקוטב המנוגד.

אם תמשיך להתחמק מקשיים רגשיים השרירים שלך של להדוף את הקושי יהיו חלשים.

אינך מספיק חשוב כדי להרשות לעצמך להיות מעורב אישית.

אנחנו צריכים ליצור את החיים שלנו יש מאין. ליצור אותם דרך הריקנות. אך יש הבדל בין ריקנות יוצרת לבין ריקנות שואבת, ואנשים בדרך כלל נמצאים בריקנות שואבת.

הבעיה שלנו אינה שאיננו רוחניים מספיק, הבעיה היא שאיננו גופניים מספיק עם הרוחניות שלנו. (הגופניות  שלנו ערטילאית מדי, והרוחניות שלנו – לא מספיק גופנית).

אנו חיים בגלות, אך לא בגלות פיסית, אלא בגלות מבחינת  מצב הצבירה של ההוויה הפנימית שלנו.

המטרה של אדם הרוצה לחיות חיים רוחניים לא אמורה להיות מידור, הקטנה והרחקה של החיים האישיים אלא להזריק רוחניות לתוך חיי היום יום

אתה נהיה חשוב כשאתה מחובר לתכנים תודעתיים ולא כשדברים תודעתיים פורטים על נימי הרגש שלך.

ככל שהעומס עליך יותר גדול כך המאמץ שלך להילחם בו צריך להיות יותר גדול וככה אתה יותר מחזק את השרירים התודעתיים.

כוחו של הרע להרע גדול מכוחו של הטוב להיטיב.

דברים אפלים מתחזקים בחושך.

לא טוב להחזיק מחשבות ורגשות שליליים בחושך (להדחיק אותם פנימה) כי כשמשהו בחושך הוא נראה יותר גדול.

שלדים עושים הרבה יותר רעש כשהם בארון.

גלה שויון נפש לגבי זה אם טוב לך או לא טוב לך. הדרגה הכי גבוהה זה לקבל את טוב לי – לא טוב לי כאילו שזה אותו הדבר.

אף אחד מאיתנו לא חשוב. כי כולנו אפס וכולנו נהפוך לאבק. הדבר היחידי שקיים בעולם זה תודעה. ואתה באמת קיים כשאתה מצליח להתחבר לזרם הקוסמי של התודעה.

דעת הקהל שבפנים היא יותר אפקטיבית מאשר דעת הקהל שבחוץ.

הדבר הכי נורא שיכול להיות לדרך רוחנית זה שהיא תהווה עלה תאנה לסדום ועמורה.  היא מקבלת דיבידנדים שמנים מסדום ועמורה, הופכת מבוססת ומכובדת מתוקף זה, אך אבד לה התוקף הפנימי שלה.

חיים בלי חום אנושי, במינימום, ובלי אמפטיה, כדרך חיים, קשים מדי כדי לשרוד אותם ברמת הנפש.

אנשים יכולים להמשיך ולחיות חיים פנימיים של כלום, ביתר נוחיות והשלמה, בידיעתם שהמדע קיים שם ועובד על שיפור חייהם.

אם רוצים להתייעץ עם מה שאמין בכם, תתייעצו עם הגוף ועם הרגש. שניהם לא יודעים לשקר, בעוד השכל יודע גם יודע.

החלל הפנימי יכול להיכבש על ידי יבלית הרגש הבלתי מרוסן או על ידי הפיכחון הצלול של מודעות הגנן.

התרבות שלנו מטפחת/מפתחת את הדומיננטיות של השכל על חשבון המודעות כלפי הגוף.

אדם צריך ללמוד להגביל עצמו, אם הוא לא עושה זאת, משהו גדול ממנו מגביל אותו, אבל אז זה בדרך כלל עם תו מחיר

הכאב בא מהנפש, האושר בא מהרגשות

הקונפליקט הפנימי מחזק אותנו, הקונפליקט החיצוני מחליש אותנו. ככול שיהיה בך יותר קונפליקטים פנימיים כך תוכל להתמודד יותר עם קונפליקטים חיצוניים.

כשמרדנות יוצאת משליטה, והיא מרדנות לשם עצמה והיא לא מכוונת מטרה – היא יכולה להיות הרסנית, כי זו אנרגיה.

חכמה צומחת רק מטיפשות, ידיעה צומחת רק מבלבול. בלבול ומבוכה ואובדן הם חומרי גלם לצמיחה תודעתי. אי אפשר לצמוח תודעתית אם אדם יודע הכל. טיפש עובד עם מה שהוא יודע, חכם עובד עם מה שהוא לא יודע.

יש שני דברים שיכולים לקרות לרגש לא מעוצב- או שהחב’ שמה על זה את המסכה או שאת צומחת תודעתית.

להיות במודעות זו הבחירה היחידה שיש.

היכן שיש הרבה אור – יש הרבה צל. ככל שהוא מרובה כן הוא מוקף ביותר צללים. לשון אחר, ככל שהוא בוהק ועוצמתי יותר כך גם הצל שסביבו.

אם אתה יודע ואתה לא יודע שאתה יודע – אתה לא יודע! כי זה שאתה רק יודע נותן לך תחושה שאתה יודע שאתה יודע אבל רק אם אתה יודע שאתה יודע אתה יודע. אבל מה ההבדל בין רק לדעת ולבין לדעת שאתה יודע  – רק לדעת זה אינטלקטואלי ומנטאלי ולדעת שאתה יודע זה תודעתי הווייתי ומהדהד בכל המערכת.

לדעת מבלי לדעת שאתה יודע יותר קרוב ללא לדעת מאשר לדעת, כי זה שאתה יודע נותן לך את האשליה שאתה באמת יודע.

הדיאלקטיקה בין המורה רוחני אמיתי ותלמידיו היא,  שהם רוצים לקבל רוחניות בלי לעבוד, והוא אמור להגיד- קודם תעבדו, ואז תקבלו.

כמו שהשטן אוהב מנזרים – הלוטוס אוהב את הביצה.

יש הבדל בין להיות במאמץ לבין לעבוד. לעבוד זה לתעל אנרגיות בכיוון אפקטיבי. להיות במאמץ זה להפעיל כוח.

כאב ראש ומוגלה, הם לא הבעיה, שניהם הם ביטוי לדרך שהגוף מצא לטפל בבעיה.

עצם הצפת משהו מודחק והתמרתו לתודעה, מחזקת ומעלה את רמת התודעה.

מאחורי כל איש גדול, עומדת או אישה גדולה, או אישה עם לב גדול, עם יכולת תמיכה גדולה. היא זו שנותנת את הכוח לגבר. הוא פועל בכוח של מה שהאישה נותנת לו. בתנאי שהיא נותנת לו ללא תנאים, והוא לא מתרגם זאת לבעלות ושליטה עליה.

כוונה ומכוונות הם כמו אור. אם אור מתפרש על 360 מעלות- הוא לא אפקטיבי. על 45 מעלות הוא יותר אפקטיבי. הוא הכי אפקטיבי כשהוא לייזר. כדי להגיע ללייזר אתה חייב מידת מגויסות ומיקוד שהם מכסימאליים, ורק אז יש פילוח

החיים שלנו מתפתחים  לא ביחס ישיר לכמות החוויות שאנו עוברים ועוצמתן, אלא ביחס ישיר לרמת הידיעה שאנו מצליחים להפיק ממה שקורה לנו.

ההחלטה היא בבת אחת, הסנכרון של ההחלטה עם ההרגלים – לוקח זמן.

אם אתה לא מסתכל לתוך החושך אתה לא מעריך את האור.

אם אתה לא ארכיטקט, אתה חייב להיות הקבלן. ואם אתה הקבלן, אתה הולך לאיבוד בחומר ובלבנים.

אגו הוא יותר גישה מאשר כל דבר אחר, גישה ששמה את האדם ואת טובת ההנאה האישית שלו במרכז ובראש מעל לכל ומעל כולם.

אין דבר יותר חמוץ ממשהו מתוק שהחמיץ,

כשכולנו ביחד – כל אחד יצליח, כשכל אחד לחוד- כולנו ניפול

. אין מקום בו השטן אוהב לשכון יותר מאשר במנזר

 אתה לא יכול להיות מזוכך, לפני שאתה עובר את הקושי.

הצלחה זה להגיע למקומות הראשונים בתחרות על ליבו של המכנה המשותף הרחב, שעל כן הוא גם הנמוך ביותר…

   אל תבטיח שום דבר, כי ברוב המקרים אתה עושה זאת כדי לשמור אופציה כדי לא לקיים…

חיים ללא תודעה הם כמו חיים ללא עיניים- רק שעיניים הם אבר מוחשי ותודעה היא אבר רוחני. אם אדם התרגל לחיות בלי עיניים, זה לא אומר שעיניים אינם אבר קריטי. אותו הדבר לגבי התודעה.

אנחנו מסתובבים עם כל מיני דברים שאנחנו עגמומיים בגללם, אך אנו עגמומיים פחות בגלל הדבר עצמו כמו בגלל מה שאנו עושים לעצמנו בעטיו.

האגו זה ‘אני’ של שורשים, במקום ‘אני’ של גבעול, עלים, פרח ופירות.

אין לנו מושג כמה דברים אנו מעוותים, מבלי דעת, רק מכיוון שחי בתוכנו משהו שרוצה להפחית דיסונאנס.

הדברים שאנו מודעים להם מוכתבים על ידי הבלתי מודע, והוא פועל בהתאם לשיקול של מה יכול לפגוע בנו ומה לא.

אם אתה לא קורה לפני שזה  קורה, מה שיקרה לך ימצא אותך לא שם ואז כלום לא יקרה.

 הכי טבעי, זה ללכת לאיבוד בתוך החוויה. האדם הבוגר, הוא אדם שמסוגל להפריד את עצמו ממה שקורה בו. 

לתת לעצמך חופש לצמוח זה לתת לעצמך חופש להתרסק; אם אתה לא מאפשר את הקלקול, אז גם לא תאפשר את התיקון.

הסוד בחיים נטלי טראומה (או לפחות מופחתי טראומה), זה להיות מוכן לגרוע מכל. לדעת שבכל מה שקורה  עכשיו, יש זרעי פורענות לגבי מה שיקרה בהמשך.

האדם המודע פוגש את הקשיים עם תודעתו לא עם רגשותיו. הדחקה היא ההפך של תהליך המודעות. הדחקה באה מן הרגש, מודעות מן התודעה.

  מה שעוצר אותנו מלהגיע לרמה הבאה זה המלים שאין לנו כדי לתפוס את מה שקורה לנו.

]

  בסופו של דבר, מה שאמיתי בחיים הוא פחות זה ששואפים אליו, או זה  שחיים אותו עד הסוף, אלא זה שאליו חוזרים. כלומר אמת המדידה העיקרית למה שאמיתי בחיינו זה כוח המשיכה שלו כשמתרחקים ממנו”.

. הגבר נמשך בגלל עובדות, אישה נמשכת בגלל היחס בין העובדות.

  במיניות אינפנטילית אין תקשורת רק סיפוק צרכים במידה זו או אחרת

המיניות של האישה, היא חומר בעירה מעולה יותר. רק שהרבה גפרורים כבים עד שהיא נדלקת באמת.

היחס לזולת צריך להיות: ניטראלי ברמה התודעתית וחיובי ברמה האמוציונאלית.

היכולת להעריך את הטוב היא ביחס ישר להכרה במה שרע.

 החתירה למהות תמיד תחטא לפריפריה.

התנועה הנכונה היא שהנמוך צריך לרדת למטה והגבוה צריך לעלות. הבעיה היא שהגבוה תקוע למטה בגלל דמונים וחסימות, והנמוך נתקע למעלה בגלל מעורבות אישית והזדהות

צריך לאלף את הנמוך כדי שהגבוה יוכל לצמוח בשקט. אבל אנשים מעדיפים להתעסק עם הגבוה ולא לגעת בנמוך.

לא צריך לעבוד על שום דבר שהוא טוב. רק על מה שרע! ו’לעבוד על הרע’ אומר לסלק את מה שמפריע לזרימה,. הניקיון והזרימה יבואו לבד, כשהחסימות ינוקו.

הדרישה לנקיון אמורה לעלות  ככל שעולים גבוה יותר. בקיבה פחות נקי מאשר בריאות , אך הכי נקי צריך להיות בראש. במוח  חייב להיות ניקיון קיצוני, סטריליות. כל לכלוך קטן שמגיע לראש יוצר זיהום. -. המוח חייב להיות סטרילי, וכל לכלוך שמגיע יוצר זיהום וקטסטרופה. לכלוך שעולה כלפי מעלה יוצר זיהום, לכלוך שיורד כלפי מטה יוצר הפרשה.  לכלוך חייב לנוע כלפי מטה.

ידע בא והולך, חוכמה תמיד נשארת.

העולם הזה אבוד. העולם הזה מקולל. ישנם יחידי סגולה שיש להם את הניצוץ. כל המאמץ הרוחני צריך להיות מושקע בנושאי הניצוץ.

לאדם בעל ניצוץ כל העולם קיים על כף אחת של המאזניים,והניצוץ על הכף השניה…..

אנשים צורכים ריגוש  כדי לפרנס את הריקנות. האתגר הוא לעבור פאזה, ממצב של ריקנות שמובילה לצרכנית של ריגוש ליצירתיות שמובילה למלאות של ההוויה הפנימית.

כשמדובר על אהבה, אני רואה שני סוגים; ישנה האהבה שלוקחת אותך מחוץ לעצמך לתוך שיכרון חושים (כזה שאתה שוכח את עצמך), וישנה האהבה (שלא באה במקום עצמך), זו המעניקה לך תמיכה רגשית כדי שתוכל לחיות עם עצמך מתוך ביטחון רגשי. מתוך זה שיש מישהו שמקבל אותך, יש משהו שמוכן לחיות איתך, יש מישהו שרוצה אותך. יש הבדל בין השניים.

כדי להיות עם משהו, עם אדם אחר או בתוך דינמיקה מסויימת, עליך קודם לכן להיות מחובר לעצמך. רק עם אתה מחובר לעצמך מתוך צלילות פנימית אתה יכול להיות עם משהו מחוצה לך.

הדברים הטובים והמעולים בחיים- קל לרמוס אותם (כי הם עדינים, פגיעים ושבירים). הדברים הגסיןם והשפלים – יש להם אורך חיים יותר גדול.  (כי יש להם עמידות יותר גדולה).

המוסר הוא מפלט נוח , זה נותן הרגשה טובה להיות טוב כלפי האחר, אך רמה מוסרית זה לא מה שאתה עושה, זה מה שאתה מגיע אליו בגלל מי שאתה.

לא צריך להגביר את האור, אלא לפתח ראיית לילה.

יש רק מצפן אחד והוא בפנים.

המשוגעים בחברה שלנו הם אלה, שלא היו חזקים מספיק לא להישבר מול הכוח של המציאות השקרית ביחס למציאות האמיתית.

על גב הספר

על הספר

ספר זה מורכב מנגיעות קטנות וקצרות בנושאים של מודעות ותודעה מזווית אקזיסטנציאלית (קיומית). כששבילי הגישה הם תהיה והשתוממות. חוט שני של מאמץ להיות מודע לחלקים שמצויים בשולי התודעה שלנו, לא בגלל שהם שוליים, אלא בגלל שהתודעה שלנו מצטמצמת אלא אם כן עושים מאמצים מודעים להרחיבה.

אם זאת הנושאים עצמם קרובים לכולנו: אושר, נוסטלגיה, מיניות, הזדקנות, נעורים וכו’. על לשון הפסוק התנ”כי: “הידיים ידי יעקב והקול קול עשיו” – הכלים כלי מודעות התכנים הם הפכים הקטנים והגדולים של החיים של כולנו.

הבחירה בז’אנרים מצומצמים כאימרות, פרגמנטים והגיגים, באה משני טעמים, האחד, לא ליפול לבור של: ”תפסת מרובה- לא תפסת”, נסיון ללכת עם ‘סוד הצמצום’. והשני אמונה כי התמציתיות של הכתוב תעורר בקורא את הדמיון היצירתיות ואת הרצון ליצור דיאלוג עם הכתוב, על ידי תרומה אישית מתוך החוויות של חייו הוא.

על המחבר:

גבריאל רעם. איש אשכולות; הוגה, משורר, מומחה ומרצה לשפת גוף. עוסק בעבודה פנימית ולימוד מודעות. מקצת מכתביו: http://hagut.net/

 מחבר ספרים, בין היתר: ”אמנות השיחה”, ”אאוטסיידרים ומורדיים”. “שיחות תודעה”. “החיים, רשימות מהגלות”.  למד תיאטרון, הדרך הרביעית, מדעי ההתנהגות, פילוסופיה, פסיכולוגיה ביהדות ועוד.