חשיבותו של החלל הפנוי בשיחה

                  

1. אנשים נפגשים, בדרך כלל זה על אותם נתיבים וערוצים כמו בפעמים הקודמת, למשל: מי שמדבר הרבה ברוב הפעמים ימשיך לעשות זאת.

אך היום ורק היום אפשריים דברים, שלא היו לקרות בשום יום אחר.  בפורמט אחר. ומה שאפשרי היום לא היה אפשרי קודם וגם לא יהיה אפשרי אחר כך. כל מפגש הינו חד פעמי.

כלומר: כל מפגש הינו הזדמנות.

והיות וכך, אז המשוחח היותר מודע שואל את עצמו: מה אפשרי שיקרה בינינו עכשיו. רק עכשיו בנינו.

מה רוצה להתרחש בנינו היום, ודווקא היום.  דברים שהיו יכולים להיות רק היום ואינם יכולים להיות בשום יום אחר.

כל יום יש לו את המסר שלו.

היום ישנה אפשרות לדברים לקרות, אתמול לא הייתה האפשרות הזו, מחר לא תהיה, יש משהו ביום הזה שאינו אינו אפשרי בשום תיזמון אחר.

בכל יום בכל מפגש יש פוטנציאל להתרחשות.

מספרים על מיכאל נגלו שהוא בוחר את גוש השיש לפי הפסל שכבר מצוי בו, והוא רק מסיר את הקליפות.

עלינו להתייחס למפגש או שיחה כפי שמיאכלאנגלו התייחס לגוש השיש, כפוטנציאל למשהו שיבקע מתוכו.

כל שיחה היא פוטנציאל להתרחשות .

כשיש לאם צירים זה אומר שהוולד דוחף עצמו החוצה כי הוא רוצה להיוולד. גם בשיחה עקרה יש משהו שרוצה להיוולד דרך שנינו.

ואז המשוחחים צריכים לגשש דרכם כדי למצוא מה הנושא שרוצה רוצה לבוא לקדמת הבמה.

בכלפעם ישנה אפשרות למשהו חדש שלא היה קיים קודם.

והחובה שלנו היא למצוא מה רוצה לקרות היום שלא יכול לקרות מחר או אתמול.

שני אנשים נפגשים, יכול להיות כי רק אחד מבניהם יכול לחוש ביתר אקוטיות מה אפשרי ביניהם ומה לא.

בכל יום יש משהו אפשרי, שהוא אפשרי רק באותו יום ולא בשום יום אחר.

הזולת יכול לחשוב שמה שיקרה עכשיו יכול לקרות בכל הזדמנות, אך החכם, החש את האווירה ועל כן רואה את הנולד יודע שמה שאפשרי עכשיו – אפשרי רק עכשיו.

ברוב השיחות המשוחחים מדברים באותן התבניות ועל אותם הנושאים כמו בפעמים הקודמות. הם לא מחדשים שום דבר.

אך יש אנשים שיש להם חוש לגבי מה המשהו החדש שרוצה להיות נאמר בהזדמנות זו, ורק בהזדמנות זו ובה בלבד.

בכל שיחה ישנו עיתוי נכון שבו ורק בו יש להגיד דברים.

השאלה היא- מה רוצה להיוולד.

הדבר הכי מרתק בעולם זה הלא ידוע.

שני אנשים נפגשים, מה יהיה עוד עשר דקות? השראה גדולה או מריבה? הפוטנציאל לכל כבר קיים באוויר.

בכל מפגש יש פוטנציאל לדברים שיקרו, השאלה היא: האם הפוטנציאל הזה יוצא מן הכוח אל הפועל או לא?

אך שניהם אינם מודעים לכך שמשהו רוצה לקרות דרכם.

כי חושיהם הפנימיים אינם חדים מספיק כדי לאתר ולהתחבר לחלק שעדיין לא יצא לאור.

הבעיה כאן היא שרוב האנשים לא מפנים את תודעתם כלפי מה שעשוי לקרות.

אדם חכם מביט ושואל עצמו: מה הפוטנציאל שיש למפגש הזה?

לאן זה יכול להתפתח? האם זה יכול להתפתח?

רוב הפוטנציאל לא יוצא לפועל ואנשים מבזבזים את זמנם על זוטות.

רוב האנשים מדברים כי הם מדברים לא תוהים על מה אפשרי רק עכשיו, רק היום.

פגישה קורית רק אם יש משהו חדש שרוצה לקרות.

ואז אנשים נפתחים כי נכנס משהו חדש שלא היה קודם.

והשאלה היא: מה רוצה לקרות בנינו עכשיו.

וחשוב לחפש את הפוטנציאל של משהו חדש רוצה להתרחש.

אנחנו נצמדים למה שאנו כבר מכירים, זה נותן לנו תחושת בטחון.

אבל אז אין שיחה, כי בלי חידוש השיחה היא מים עומדים.

2. דיאלוג יכול להתרחש רק בחלל ריק; הקשבה, שתיקה.

הכל בטבע צומח לעבר חלל ריק, צמיחה אורגנית אוהבים חלל פתוח. אנחנו בני אדם לא אוהבים חללים ריקים, אם הם בבית, אנחנו ממלאים אותו ברהיטים, תמונות ועוד, אם החללים בטבע, אנחנו ממלאים אותו במבנים וכבישים, ושיחה אנחנו ממלאים את החללים של שתיקה עם מילים ועוד מילים.

את החלל הריק ואת השקט קשה לנו לחיות, היינו רוצים למלא אותם מהר במילים, ולא משנה מה זה הנושא. וכל מילה מעגנת את השיחה בידוע, בשטחי, בחד-ממדי – בכך שהיא לא מובילה לשום מקום מלבד המקום שבו כבר היינו.

החלל והריק נתפסים אצלנו כמעין איום, חלל פתוח שעומד לבלוע אותנו… אנחנו לא יודעים איך לעבוד עם החלל, רק נגדו.

עבור האמן היוצר חלל הוא דלת אל הלא נודע. האמן לא צריך להתחיל את עבודתו היצירתית במה שהוא יודע, אלא לעבוד דרך מה שהוא לא יודע, אל חוסר הוודאות, לתת להם להוביל אותו אל העולם שנמצא מעבר לריק.

וכך זה בשיחה; אומנות השיחה היא לא לפחד מהריק, מהריקנות, זה לא מחפש למלא אותו בכמה מילים.

מעבר לריק-השתיקה יש את האני הלא נודע, שכדי להגיע אליו צריך לעבור את הריק.

והריק הזה קיים תמיד בין השניים המשוחחים, עליהם להימנע מהפיתוי למלא אותו במילים, ואם יעמדו בפיתוי הזה, הם יכולים לגלות פוטנציאל עצום לדיאלוג מתעלה.

תמר קרון וחיים דסברג (1989 ) מצביעים על תופעה דומה בדיאלוג בין-אישי הנוצר בפסיכותרפיה, הנקראת בפיהם “הקפה”: אותו רגע חד-פעמי ו”נסי” כמעט, מפתיע ובלתי-צפוי, שבו פתאום נפגשים המטפל והמטופל כשני בני אדם, ללא התפקידים החוצצים ביניהם, ושניהם מכירים זה בנוכחותו המלאה של זה ונותנים כבוד לנוכחות זו. רגע כזה יכול להוות נקודת מפנה בטיפול, כמספקת נקודת ראות חדשה ויכולה לשנות תפיסת עולם מקובעת של המטופל (ולמעשה גם של המטפל).

בכל רגע יש משהו מסוים שיכול ועשוי לקרות שלא יכול לקרות בשום רגע אחר ברגע שאתה מבין שבכל שברגע הזה יש משהו שעשוי לקרות שלא יכול לקרות בשום רגע אחר אתה נכנס לחיפוש מה יכול לקרות עכשיו שלא יכול לקרות בשום רגע אחר ואם אתה לא עושה חיפוש אתה תישאר עם פוטנציאל גולמי שלא מוביל אותך לשום מקום צריך לחפש מה אפשרי עכשיו.

3. תקשורת זה לתת מרווח מספיק כדי שמשהו יתחולל בין שתי נפשות. כדי שמשהו יקרה אתה צריך מרחב, אפשור, אתה צריך חיפוש. כדי שמשהו חדש יצוץ בנינו.

מה שקורה בנינו יכול לקרות בך בלבד, בי בלבד או ברווח ובמרווח שקיים בין שנינו.

אך אנשים שונאים את הרווח או החלל שיכול להתקיים בין השניים, שניהם מתאמצים ככל יכולתם למלא את חלל השתיקות בכל דבר רק שלא יהיה חלל ריק.

אותו הדבר בערים: אנו מצופפים אותם עוד ועוד, כי אנו שונאים חללים פנויים. ובדירה: עוד רהיטים ועוד ועוד… רק שלא יהיה חלל פנוי.

הדרך להתחבר למה שרוצה להתרחש היא להיות במרווח שבין שנינו ולא כל אחד בתוך עצמו.

שיחה טובה היא במתן מקום לחלל שבין שנינו ומה חי שם.

זה מחבר אותנו למונח קבלי בשם: החלל הפנוי.

מה קיים בשני בני אדם בשיחה, הוא משהו שהוא לא אף אחד מהם והוא שניהם ביחד והוא גם משהו שלישי שחי במרווח שבין שניהם. שאותו הם צריכים ליצור יש מאין.

מה שחשוב בשיחה שיהיה חלל פנוי בין שניהם.

וצריך יחסים מיוחדים בין אותם שני בני האדם כדי שהם ידברו דרך החלל הפנוי.

וכל מה שיתקיים ביניהם יעשה דרך החלל הפנוי שבין שניהם.

הבעיה היא שאין כמעט שימוש בחלל הפנוי, אנשים קבורים מידי במה שלהם חשוב להגיד.

שיחה אינה במה שאומרים אלא במה שרוצה להתבטא ושם כך על שני המשוחחים לשים עצמם בצד ולתת מקום למה שרוצה להתרחש ביניהם.

4. מקורו של המושג ‘החלל הפנוי’ בקבלת האר”י. היא גורסת שכדי לברוא את העולם היה האל – שהוא כידוע אינסופי, מוחלט ו”לית אתר פנוי מִנֵיה” – חייב ‘לצמצם את עצמו לצדדים’, כלומר ליצור חלל בתוך האינסוף, לברוא מקום שיהיה נעדר מכל נוכחות אלוהית, כדי שיהיה כביכול ‘מקום’ לעולם להתקיים

אופן היווצרותו של החלל שבו ישכנו העולמות, בכללם העולם הזה על כל הווייתו, התרחש באופן הבא: האינסוף צמצם את עצמו “מעצמו אל עצמו”, כלומר לצדדיו, והותיר בתוכו חלל ריק ופנוי; בתוך חלל זה נבראו העולמות. יוצא, אפוא, כי “הצמצום מציין, את הסתלקות האור האלוהי, שנסוג ונגנז בחביוניו הנעלמים”^[3].

הרב חיים ויטאל, שטען שריכוז הדין היה חלק מתהליך הצמצום

“דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא…והנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני. ואז המשיך מהאור אין-סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם.“

הארי ז”ל ביאר שראשית הבריאה – או בנוסח המקובל בקבלה: “אצילות העולמות” – היא בתנועה של צמצום א-לוהי מעצמו אל עצמו, שלאחריו יש איזה ‘מקום’ במציאות הנותר כ’חלל פנוי’, כלומר: האינסוף הא-לוהי איננו נוכח בו יותר, וכך מתאפשרת בו יצירת עולמות שיש להם הגדרה, הגבלה וממשות.

התנאי לבריאה הוא, כאמור, יצירת חלל ריק מהאינסוף הא-לוהי הוא האין, הריק.

. ר’ נחמן מבסס את תורת האמונה והכפירה שלו על תורת החלל הפנוי של האר”י

ציטוטים

• האדם מבקש לאשר את היותו על ידי אדם אחר, ומבקש להיות נוכח בהווייתו של אחר.”

• “כששני אנשים מתייחסים אחד לשני באופן אנושי ואותנטי, אלוהים הוא החשמל הזורם ביניהם
• “לחיות באמת, זה להיפגש.”
• “כשאנחנו רואים אדם אחר כאדם, ולא כאובייקט לשימוש, אנו הופכים אנושיים לחלוטין.”
• “האדם מבקש לאשר את היותו על ידי אדם אחר, ומבקש להיות נוכח בהווייתו של אחר.”

“משימתו העיקרית של האדם היא מימוש הפוטנציאל הייחודי שלו

“להיות” זה להיות קשור”.

קרישנמורטי

“דיאלוג הוא ריקוד עם הלא נודע.”

דיוויד בוהם