האדם, הטבע והקללה הקונפורמית.

חלק א.

ברצוני לפתוח בטבע

הטבע הינו יותר אדמת מריבה מאשר טבע .

  את הלימוד נעשה בבתי מדרש ולמעט הארי הקדוש ותלמידיו שכל לימודם נעשה בטבע –  רוב הלימוד נעשה בבתי מדרש.

ובגלות הנתק מן הטבע המקומי התרכז בקהילות סגורות

ברובן מנותקות מן הטבע.

אך בשיבה לכאן התחיל קשר מחודש עם האדמה והחקלאות. וברור שמחדש הם נעשים קשורים לארץ הזו

החלוצים הראשונים היו א. ד. גורדון https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%9F_%D7%93%D7%95%D7%93_%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%9F

החלוצים יצרו קשר עמוק ואינטימי עם הטבע. עד שבאה התעשייה והרסה את הקיבוץ והחקלאות ואת החלוציות והקשר לטבע.

אמנם אנשים אוהבים לצאת בסופי שבוע לטבע, אך זה כבר טבע מתורבת ומלאכותי.  שמורת טבע.

רוב בני האדם מתייחסים לביקור בטבע כביקור במקום זר, חופשה.

. הם לא חשים כבר שום זיקה לטבע כטבע. התנתקנו.

אנחנו כבר זרים לטבע.

בגולה ברחנו אל ארץ וטבע שאינם שלנו. גטאות שהם חממות של שנאה לזר.

אין יותר רחוק מן הטבע מאשר הגטאות.

והגטאות הפכו לא רק לבריחה  מן טבע, אלא הפכו לאזורים של מעין גלויות קטנות של צפיפות של ביחד מחניק ומהביל.

להיות בבית סוהר, מוקף בשנאה ומנותק מן המרחבים והנוף הכפרי.

היו אמנם חסידים ששמו את הטבע בראש גם בגולה, הבולטים שביניהם  היו רבי נחמן ובעשט. שבילו זמן ממושך ביערות ובטבע.

ובכל הזדמנות נעלמו בשדות וביערות, בעיקר לשם התבודדות, תפילה והשתפכות הפני השם.

אך מלבדם הגטאות היו מקום המפלט נורא..

ואז שבנו ארצה עם חלומות של הפרחת השממה.

 חלק ב.

אך הזרות וההתרחקות מן הרעיון של עבודת אדמה כערך לא קשורה לעבודת אדמה או חיים בטבע.

  היא קשורה עמוקות בחוסר היכולת שלנו לחיות ביחד.

העוינות ההדדית  בקיבוץ מפוררת את הרקמות העדינות  המקרבות את האחד לשני.

וכך הופר כיום הקשר בין הישראלי לאדמתו.

ילד חדש הגיע לחיינו  ושם הילד החדש הוא: היבלעות בכרך עצום.

וזהו  האויב הגדול לחזון של שיבה אל מקום נטול שנאה

 עד שהכח העצום של הקולקטיב על פני החזון החקלאי ניצח.

היו בארץ ניסיונות להתאגדות קולקטיבית. הקיבוץ היה מוביל הדגל בזה. אך זה לא צלח. כי הכל התרסק בשל יחסי אנוש גרועים. כוונות טובות מבחוץ אך עוינות מתחת לפני השטח  שטרפדה את הכל.

ואז הניכור העירוני החליף את החזון החקלאי.  ותעשייה והצלחה כלכלית החליפו את השיבה לטבע ולחקלאות.

הדת הקולקטיבית של העדר הצפוף קברה והשחיתה את כל המרקם העדין שבין אדם לחברו.

אדם לא נועד להיות חלק מקולקטיב של עדר. להיות חלק מן הכלל מחוק הפרצוף. יותר נזק נגרם ליחידים בשל הקולקטיב מאשר להיפך.

הקולקטיב הורס את הייחודיות הנפשית של הביחד. והופך אותנו לעדר קונפורמי.

התרחקנו מהטבע מן הקשר עם הנפש.

אך השפעת הקולקטיביות האנושית והכניעה לקונפורמיות היא כל כך דומיננטית  עד שהיא מאפילה גם על הקשר עם הנפש ועם הזולת. ההשתייכות לעדר הקולקטיבי כקריטריון היא חטא לקשר בין אדם לאחר ולעצמו ולאחר. ביותר כשאתה שייך לקבוצה אדירה של בני אדם של מצייתים לחוק אחד ומתנהגים כמו כולם  – זה תמיד בא על חשבון הקשר בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים.

כאשר הביחד מאפיל על הכל – על כל מה שנשאר כאוד מוצל מאש זה הציות לכלל.  ואחרי שאנו משלמים את חובתנו כביכול לקולקטיב, לנו ולקרובים לנו   ולנפשנו לא נשאר כלום.

 הקולקטיב נותן לנו תחושה שבעזרת הרוב הבינוני אנחנו מוגנים. השתייכות לקולקטיב וניצחון הבינוניות על פני הקונפורמיות הם שניצחו בסוף.