(על אספקט העידון במעבר מרמה לרמה).
חלק א': מבוא
הדעה והגישה המקובלת לגבי מצבו הכללי של האדם מבחינת הרמה שבה הוא נמצא, כאדם, היא, שהוא נמצא בתהליך של התפתחות, אבולוציה והשתפרות. (כל הזמן משווים את הרמה של האדם כיום לרמה של האדם בימי הביניים, 'החשוכים'… שלא לדבר על איש המערות. כל הזמן מדגישים, 'כמה התקדמנו מאז'.) ובכן זה אולי נכון לגבי החברה האנושית בכללותה, וגם זה רק באספקט הטכנולוגי, טכני, חומרי ורציונאלי. – אך לא לגבי האדם כאדם, כאינדוידואל, באספקט האנושי, הרגשי, הנפשי והתודעתי.
האדם כפי שאנו מכירים אותו כיום, ממשיך לפתח את האספקטים הטכניים והחיצוניים של: ידע, ניהול, מכאניקה, הנדסה, וכו', על חשבון פיתוח המהות שבאדם באופן פנימי ואישי.
האספקט האונטולוגי והמהותי באדם -מוזנח לטובת אספקטים חיצוניים וכלל-חברתיים.
וכך אנו מוצאים את האדם כיום, כמכונית. שהמנוע בה מעלה עובש, אך המושבים ומכסה המנוע הופכים לחנות ובית חרושת שמייצרים מוצרי צריכה שונים.
האדם כפי שאנו מוצאים אותו כיום, הנו פוטנציאל בלום ומודחק לאפשרות היותו אדם.
ניצשה קרא לפיתוח אפשרות זו: 'על אדם'. אך ניתן גם לקרא ליצור שניצשה מדבר עליו: אדם, וליצור הקיים: 'עדיין לא אדם'. סקיצה לקראת. משהו שקיים בהעדר ידיעה מקיפה של הציור המוגמר.
האדם המצוי הוא אדם חלקי, אדם לא מפותח, אדם גולמי. ילד בן חמישים, שהזדקן בגופו אך נותר לא מפותח בנפשו ורוחו. הוא מתנהג כמבוגר כי למד לפתח טכנולוגיה ואקולוגיה חברתית, שעוזרות לו להעביר את חייו, כאילו הוא אדם בוגר ומפותח גם בתוכו, ולא רק בגופו.
כיום, מתייחסים לאדם הקיים כאדם שלם, כאדם מפותח, אדם שממשיך להתפתח, והדור הבא יהיה מפותח יותר. אך המצב של האדם באופן אישי ופנימי, ולא באופן חברתי וחיצוני, הינו מפגר ותקוע. והידע לחילוץ ופיתוח הגולמיות שבאדם, כולל צמיחה מלאה, היה קיים פעם, פעם היה הידע, הייתה המיומנות, הייתה האמנות – של הכשרת האדם להיות אדם, אך כיום זה הלך לאיבוד.
וכל הזמן ישנם תחליפים שמשחקים את התפקיד שהפוטנציאל המפותח היה אמור לשחק באדם. עד המאה השמונה עשרה זו הייתה הדת, מן המאה התש עשרה זה היה המדע והפסיכולוגיה. ומן החצי השני של המאה ועשרים, זה עבר לעידן החדש. כיום אנשים וגופים רבים מאמינים כי המפתחות לחילוץ האדם ממצבו התקוע, ופיתוח התשתית הבלומה בתוכו – בידיהם. אכן אלה מפתחות שאמנם נראים בדיוק כמפתח האמיתי רק שזה מפתח אותו מאמצים כעוד קישוט על הבגד ולא ככלי לעבודה פנימית. ואין ספק שלצבוע את המפתח על הבגד, קל יותר מאשר לחצוב אותו, בהרבה כאב ותסכול, מבפנים.
חלק ב': ההבדלים
במאמר זה ברצוני להתמקד באספקט אחד מתוך המכלול של הכשרת האדם לקראת בקיעתו מן הביצה הקיימת.
אספקט זה נקרא: עידון, או זיקוק. והכוונה לתהליך של סובלימציה שחומר, נפשי, רוחני או פסיכולוגי, עובר, ממצב גס וגולמי למצב של מיצוי ועידון, דרך הפרדה של הקליפות הגסות מן התוך העדין. ומיקומו של התוך העדין ברמה שמעל.
למעשה חלק משמעותי מאוד בתהליך האלכימי של פיתוחו של האדם החלקי לאדם שלם הוא עידון של הכול.
וראשית מספר דוגמאות בקנה מידה כללי וחברתי:
אירופה עדינה ומזוקקת יותר מן המזרח התיכון ואפריקה. צפון אמריקה עדינה ומזוקקת יותר במנהגים, לבוש, ניקיון רחובות – מאשר דרום אמריקה.
מוסיקה קלאסית, עדינה וגבוהה יותר מאשר מוסיקת רוק. אוכל בדוכנים של מזון מהיר: פיצה, פיש אנד צ'יפס, המבורגר וכו' – הינו אוכל גס, פשוט, לא מעודן מאשר אוכל במסעדה של שלושה מזלגות, אם לבחור בדוגמא קיצונית.
בדוכני מזון מהיר אוכלים בעמידה מעל אספלט לפעמים, או על שולחנות פורמייקה שעברו ניגוב מהיר, במקרה הטוב, וזאת לעומת מסעדה איכותית שם יש מפות על השולחן, עם משבצות במסעדות יותר עממיות, ועם מפה צחורה במסעדות ברמה יותר גבוהה.
גם במקום העבודה, משרדו של מנהל החברה, או סתם מנהל, נקי, ועם ריהוט איכותי יותר מאשר במשרד של עובדים מדרג יותר נמוך.
ומה לגבי עידון וזיקוק באדם עצמו ובכן הנה מספר דוגמאות: עידון של:
מזון, מוסיקה, ניקיון ולבוש, מחשבות, רגשות, בחירה אנשי שיחה, אקולוגיה, ריהוט, עיצוב הבית וכו'.
וכדי שייווצר העידון יש לנפות את החלקים הגסים, כמו: אלימות, לכלוך, שפה מילולית ואל מילולית גסה או בוטה. דיבור מתלהם, חוסר סבלנות, הכנסות ללחץ, התחממות, האצה של תהליכים פנימיים, בוטות, כוחנות, אכילה של ג'אנק פוד, אכילה בידיים, אימפולסיביות, התחממות רגשית, חוסר יכולת לדחות סיפוק. צפייה במראות זוועה או אלימות. כל אלה כולאים את החלקים העדינים ברמות הנמוכות ולא מאפשרים להם להתרומם ולהגיע לרמות הגבוהות של האדם, שנותרות על כן, בלתי מאוכלסות.
הפילוסופיה שעובדת בבסיס תהליך ההתמרה והזיקוק היא: שישנן רמות גבוהות באדם, אותן הוא לא מאכלס, אותן רמות יכולות רק להתאכלס בחומרים מדרגת עדינות וזיקוק מסוימים ומעלה. ועל כן על האדם שחפץ להתפתח ברמת חייו הפנימיים – ליצור מעין מסננת פנימית שמאפשרת מעבר כלפי מעלה של חומרים עדינים אך לא חומרים גסים.
מסננת זו עובדת בשני כיוונים, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. כלומר, מבחוץ פנימה, לא לאפשר לחיים הפנימיים להיחשף לחומרים גסים, כמו שכתוב למעלה: תמונות בוטות או אלימות, שפה נמוכה, צלילים קולניים, רעשים קשים, אורות מסנוורים וכו'. ומצד שני, המסננת צריכה לא לאפשר למה שחי באדם, רגשות, יצרים וכו', להגיע לדרגה של התחממות, ועליה של הטורים, כך שההבעה שלהם תהיה וולגרית ובטונים גבוהים. על המסננת בכיוונה כלפי חוץ לאפשר רק הבעה של רגשות, יצרים, תחושות ומאוויים – שדרגת הוולגריות, הצעקנות, הבוטות והווליום שלהם – נמוכים.
עבודה טובה של המסננת הדו כיוונית, תאפשר לרמות הגבוהות באדם להתאכלס, מה שיאפשר לאדם להעביר בהדרגה את מרכז הכובד של קיומו: העצמיות, האני – אל הרמות הגבוהות, שם עולם חדש של חוכמה ודעת נפרש בפניו.
(ולפני שממשיכים בעניין הזיקוק והעידון, כמה מלים מאפיינות על ההבדלים המהותיים בין הרמות הגבוהות לנמוכות):
ברמות הנמוכות והבלתי מזוקקות, יש מעט חוכמה, דעת ואמת, והאדם מונע פחות על ידי האהבה להן ויש שם יותר, אגו, מחסומים פסיכולוגיים ורצון לרצות ,התניות חברתיות, דהיינו: כניעה לקונפורמיות.
הרמות הגבוהות הן רמות של קליטה אובייקטיבית משופרת של המציאות הסמויה והגבוהה, הרמות הנמוכות הן רמות של סובייקטיביות מזדהה עם מה שקורה.
ברמת התודעה (הרמות הגבוהות), החיים והמציאות -במרכז, ברמות הנמוכות -האושר וההנאה בכל רגע – מצויות במרכז.
חלק ג': המלכודות
אך בכל מה שכתוב כאן ישנן שתי מלכודות גדולות: האחת מלכודת האותנטיות והשנייה מלכודת האנושיות.
בראשונה האדם מצליח כביכול ליצור עידון, אך זאת ללא אותנטיות ובשנייה הוא גם מצליח ליצור עידון אך כאן ללא אנושיות.
א. המלכודת הראשונה:
ישנם אנשים שהצליחו לעדן ולזקק את המהות האישית ואת האקולוגיה שסביבם, אך במחיר כבד ולא משתלם, במחיר ויתור על העצמיות שלהם, על קשר עם עצמם, במחיר האותנטיות.
דהיינו, האנשים בדרך כלל מתחלקים לשניים: גסים ואותנטיים, או מעודנים ומזויפים (לובשי מסכות חברתיות, ומצייתים באדיקות לנורמות חברתיות).
ואכן ישנה קורלציה בין חברות שמצייתות באופן הדוק לנורמות חברתיות ובין רמת העידון של האנשים, תרבות השיח, התחשבות בבועה הטריטוריאלית, סביבה חיצונית נקייה, שימוש בשפה נקייה, ובביטויים שיש בהם התחשבות בזולת ועוד.
לעומתם, החברות הפחות מעודנות מצייתים פחות לחוקים ותקנות, המסכה פחות הדוקה והם מאפשרים לעצמם הבעה של רגשות של מיאוס, עצבנות, כוחנות וכו', וגם הלבוש שלהם פחות מוקפד, פחות מעודן (גם כשהם יוצאים בערב לאירוע, עדיין יהיו לבושים כאילו הם בסלון, וכשהם יוצאים לרחוב הם לבושים כאילו שהם בכלל בחדר השינה…). אך בדרך כלל הם מחוברים לעצמם, כלומר אותנטיים.
כלומר, הדרך הקלה והמהירה לעלייה, כביכול, ברמה, היא ויתור על האני, כלומר על נאמנות למה שהאדם חש ומרגיש במצב נתון, לטובת אימוץ של מניירות של עידון ואיכותיות.
בדרך כלל ככל שהאותנטיות עולה יורדת רמת העידון, וככל שרמת העידון עולה, כך יורדת האותנטיות.
אך בעבודה פנימית זה לא אמור ויכול להיות כך. בעבודה פנימית האתגר הוא לאלעדן רק את השכבות החיצוניות, (אלה שבאות במגע עם העולם החיצון), אלא קודם כל את העולם הפנימי, וזה יקרין כבר על העולם החיצוני. ואת זאת עושים, שוב, על ידי המסננת הדו כיוונית: שעושה סלקציה לגבי מה שנכנס, ובקרה לגבי הווליום והחום של מה שמבוטא כלפי חוץ.
כלומר, קל ללבוש מסכה של עידון, קשה לעדן את החלקים הפנימיים.
החוכמה היא להצמיד את העידון לאותנטיות, ורק אז תהיה עליה אמיתית ברמה. נתק בין השניים יצור אדם שאוכל עם סכין ומזלג במסעדה, או עם אורחים, אך בביתו ולבד, הוא אוכל מן המקרר עם הידיים והלשון. נכון שאז הוא אמיתי, אבל אז הוא גם חסר עידון. מצב זה, האופייני לאנשים רבים שלא עשו עבודה פנימית של עידון והתמרה על עצמם, הוא מעין מצב של סכיזופרניה, שבו ישנה הפרדה בין האני האמיתי לבין המסכה החברתית, היא יכולה לעבור תהליך של עידון, בעוד הפנימיות שוחה ביום של הדחקות, פחדים, כעסים, מועקות וכו'.
כך שלגבי עניין האותנטיות יש לנו כמה מצבים אפשריים:
1. רמה נמוכה, מנהגים גסים או וולגריים, יחד עם אותנטיות. אופייני בקרב מעמד נמוך. (מצוי ורווח).
2. רמה גבוהה חברתית, וחוסר אותנטיות, מצוי בקרב שכבות משכילות ובעלות אמצעים, מעמד גבוה. (מצוי ורווח).
3. המצב השלישי הוא עידון של החיים הפנימיים, ובעקבותיו עידון של החיים החיצוניים: מלבוש, מאכלים, סגנון שיח וכו'. אופייני או מצוי בקרב אנשים שעברו עבודה עצמית פנימית. (נדיר, לא מצוי ולא רווח).
רק במס. 3 יש איחוד בין העצמיות ורמת העידון או הגסות. ברמה 1 ו- 2 מצוי פיצול
בראשון האדם אמיתי ונמוך
בשני הוא גבוה ולא אמיתי
ובשלישי הוא גם אמיתי וגם גבוה.
ב. המלכודת השנייה:
מלכודת האנושיות. אנושיות זו תכונה נוספת שקל לוותר עליה במעבר מרמה נמוכה לגבוהה. (אנושיות ואמפטיה). אנשים ברמה גבוהה מבחינת המדרג החברתי לא רק שהם לוקים באותנטיות הם בדרך כלל גם קרים כלפי הזולת. ואם הם חמים אליו זה מן השפה ולחוץ. ושוב, האתגר הוא להיות בעל רמה והתנהגות מעודנים, יחד עם אנושיות כלפי הזולת. להיות בעל רמה והתנהגות מעודנים ואיכותיים, מבלי לוותר על אנושיות כלפי הזולת.
על אנושיות בהשוואה לאהבה:
חלק ד', לסיכום, אנלוגיה: שיח האפונה
שיח אפונה שנשאר ברמת הזרע ומנסה להתנהג כאילו שהוא כבר שיח אפונה, יישאר קשה, גולמי, זעיר ומוקף חושך ואטימות. בזרע צריכה להיווצר הפרדה, בין מה שיהפוך לשורשים ובין מה שיהפוך לגוף שיח האפונה. ואז השורשים הגסים נותרים באדמה הקשה, מזונם הוא הפרשות של בעלי חיים וצמחים מתים, וסביבם חושך ולחץ. אבל זה בסדר עבור הצמח, הטובל באור שמש, באוויר רענן, ובחופש שבתוכו הוא יכול למצות את מלא הפוטנציאל הצמיחתי שלו.
רק אם בתוך הזרע מתחיל להיווצר תהליך של הפרדת הגס מן העדין, יכול העדין לעלות כלפי מעלה ולהתחיל תהליך של צמיחה, לבלוב ולהבשיל בסופו של דבר, את התוצר שלשמו הוא נוצר: פרי.
—————–
הרחבה של נושא העידון, דרך סקירה של נושא האצילות, במובן המקורי במאמר הבא:
http://www.e-mago.co.il/e-magazine/noble.html
גבריאל רעם, 2.10.2007
Gabriel