היפוך ושבירה חלק ג'


ומן ההיפוך כשלעצמו, בחזרה להיפוך ולשבירה – כצמד: זו המציאות האמיתית של המורד, הוא מורד לא כי משהו לא בסדר, אלא כי אם הוא לא ישבור ויהפוך הוא יתקבע ויעצר על ידי התיזה. לשבור ולהפוך זה להיות נאמן לאנטיתיזה כדי שזו תוביל אותו הרחק ממצריים של העבר אל עבר כנען של העתיד.
ולכן אנשים גדולים תמיד עומדים מנגד, רואים את המציאות הפוך לכולם, וכדי לחיות בהבנות שלהם – הם חייבים לשבור את הדפוסים הקיימים, כדי לשחרר מתוכם את הרוח הכלואה.
כך שהמרדן לא שובר והופך מכיון שמשהו לא נראה לו, או משהו לא מוצא חן בעיניו, נהפוך הוא, מה שלא מוצא חן בעיניו ולא נראה לו הוא בגלל שהוא רוצה לחיות. השלילה והשבירה הם דרכו להוציא עצמו לחופשי מכלא האתמול; מבערות, מדעות קדומות, מרמת תודעה נמוכה, מדומיננטיות, אטימות וכו'. כלומר מבחינת עצם הדברים; קודם הוא רואה אותם הפוך ואז הוא שובר. לראות הפוך (או להיות הפוך) זה להיות אאוטסיידר ולשבור להיות מורד. כך שהמורד אינו עושה זאת כי הוא רוצה לתקן תרבות, הוא עושה זאת כהבעה אישית של הרצון שלו לשרוד, להיות. בגללו, לא בגללם.
כל ממסד שרוצה לשרוד חייב לצאת נגד ההופכים והשוברים. והם חייבים לשבור ולהפוך, אחרת מה שהם לא שברו ולא הפכו – יהפוך למצבה על הקבר של מה שהיה יכול להיות חיים חדשים חד פעמיים ומקוריים. וכך, השבירה היא כנד העבר וההיפוך הוא כנגד העתיד.
ניתן להגיד כי השבירה וההיפוך הם שניהם סממנים המבדילים את האדם מבעלי החיים; בעלי החיים צומחים ומתפתחים בהדרגה, ללא מעצורים וכך הדבר אצל  האדם בהתפתחותו האורגנית, עד לשלב של הנפש והרוח. בשלב שהנפש מתחילה להבשיל (בשנות העשרה) זה הזמן שבו זרועות הממסד נשלחות אל הנער/ה וכאן, אם לא קיימת שבירה פנימית של המסגרת, (מצד הצעיר/ה) – הם יבלעו, יוותרו על אינדיווידואליות וייחוד ויאמצו זהות קולקטיבית במקום לתת לזהות האישית שלהם מקום לצמוח.
אקט זה של שבירה אמור להתרחש בכל פעם שמסורת קשוחה זוממת לעטוף אותנו בקרום קולקטיבי, קשוח, בולעני. זה היחיד, שבשם יחידותו – הפורץ את הקרום החברתי בכדי לתת מקום ליחודיותו לצמוח אל החלל ואל הריק. ואם שבירה מתייחסת לעבר, הרי היפוך אמור להתרחש כלפי העתיד; היחיד שהצליח לא להיכלא בתוך קליפת המוסכמות ולא להחנק מתחת למסכת הקונפורמיות שהצליח לשמור על אינדיווידואליות אותנטית נותן מקום לפוטנציאל לצמוח ואז באיזשהו שלב, כשהוא פונה אל החברה הוא חייב לבוא אליה מקוטב ההיפוך, לראות את הדברים הפוך ולדעת שהוא הפוך לקונוונציה. אם זה לא קרה זה אומר שהוא עדיין לא התגבש ביחידותו. הרדיקל החופשי הוא תמיד אנטיתיזה לקולקטיביות חסרת הפרצוף השבויה בתלם הקונוונציה. הדיאלקטיקה המנטלית שלו חייבת להיות הפוכה, קוראת תגר על הסדר הקיים. הוא  עומד במלוא שיעור קומתו האינדיווידואלית, מביט בחיים, שבני האדם שרויים בהם וחייב לחוש התנגדות ושלילה בכל כולו נגד זה. הוא ניצב מול זה בעמדה הפוכה. כך שהשבירה מביאה אותו  לידי כך שהוא יכול להיות הפוך. וזה העולם האבסורדי שבו אנו חיים. עולם שבו כדי להיות אתה עצמך אתה צריך לשבור את דמות העולם שסביבך. ואם הצלחת להגשים עצמך ולמצוא מי אתה ולהביא זאת לשיא בשלותו, אתה בהכרח מוצא עצמך מקוטב לסדר הקיים.
אמר ר' נחמן; המחלוקת ירדה לעולם. והיא בעולם, ואם היא לא בין אומה לאומה, אז היא בין מפלגה למפלגה, ואם לא שם אז בין משפחה למשפחה, עם לעם, אומה לאומה, הורים לילדים, בעל לאישתו. ובין האדם לבין עצמו.
אך המורד שונה, אין לו מחלוקת עם אף אחד, ולא עם עצמו, הוא לקח את המחלוקות כולן ומן התת תודעה הוא הביא אותן לתודעה והוא יוצר מחלוקת מודעת ומגובה, בינו לבין החברה. וזה מביא אותנו למשפט נוסף של ר' נחמן: "אין דבר שלם מלב שבור", כלומר, כדי להיות שלם – עליך להיות שבור. ואם ניקח את זה הלאה זה אומר שהאדם השלם חייב לשבור את העולם ולחיות כל ימיו כשהוא מצוי בהיפוך קוטבי לסדר הקיים. אם לא ישבור ולא יהפוך, האופציה היחידה תהא שחייו  האישיים יהיו איי חורבות או לכל היותר מחסן נעול ובתוכו ברגים וחלקי עצים שלא התאגדו להיות כלי כלשהו.
 אחד המסרים האחידים ששזורים במשנתם של מאסטרים גדולים, בין אם הם מאסכולת הזן, למשל בספר: "זן באמנות הקשת: מאת אויגןהרינגל) או צדיקים  מאסכולת החסידות, (כמו בספרו של מרטין בובר: "אור גנוז"), מורה סופי (כמו בספרה של אירנה טוידי "תהום של אש", הוצאת רשפים, תרגום שרה סוירי), שיטת הדרך הרביעית של גורדייף ואוספנסקי ("חיפוש אחר המופלא" מאת פ. אוספנסקי, הוצאת שוקן), מאסטר רוחני כמו דון חואן בספריו של קסטנדה, או תשובותיו של ג'ידו קרישנמורטי לשאלות התלמידים שלו; ("החופש מהידע" הוצאת כנרת) – הוא; לא שעליו לשפר משהו ואז יגיע, או אפילו שיש לו עוד דרך ארוכה להגיע להארה, או לרוחניות, או לרמת התודעה הגבוהה, אלא שכל אורח חייו של הפונה אליו מצוי בהיפוך, אבל מוחלט, למה שראוי לאדם שחי את החיים שהוא שואף אליהם.
דוגמה אחת להיפוך המתמיד הזה בחשיבה שהמורה הרוחני מפעיל על התלמיד, השבירה וההיפוך של אופני חשיבה שגורים והפיכתם על ראשם ניתן למצוא בציטוטים מתוך ספרה הנ"ל של אירנה טוידי:
" -'מדוע נטפלים כל מיני תמהונים לכל הארגונים הרוחניים?' שאלתי.
-'שאלתך מנוסחת באופן מוטעה. נסי לנסחה כהלכה, ואז תשאלי'.
-'איך אנסח אותה כהלכה? אם ניסוחי מוטעה, מבקשת אני אותך כמורי להורות לי איך לשאול. אנא, אמור לי'.
-'את ניסחת אותה באופן מוטעה', חזר בקוצר רוח. 'האין אף הם בני אדם? אנשים שאת קוראת תמהונים נמשכים אל אותם מקומות בהם חשים הם אינסטינקטיבית כי יש להם תקווה למצוא עזרה. אך מי הוא תמהוני ומי אינו? אם תשאלי משוגע, יאמר לך כי את המשוגעת והוא השפוי'"
. (עמ' 501)

או בעמוד 621:

"גאה כל כך הייתי בהשכלתי, 'אך כשעומד אני לפניך, הו, גורו שלי, ראשי מרוקן, שכחתי הכל', אומר בית שיר פרסי. אכן, תיאור מתאים למצבי. בדיוק הבוקר חשבתי כי רק לעתים נדירות נזכרת אני בעברי, לעולם איני חושבת עליו. החשיבה כרוכה במאמץ גדול מדי. היכן סמכותי. הכין מסעותי, היכן הידע שצברתי במשך שנים כה רבות? נעלמו! כאילו לא היו מעולם!".

דרך הלימוד שמלמד המאסטר האמיתי (שסותרת כמעט את כל דרך החשיבה של הפונים אליו), גורמת להם להפוך ל'אנשים תלויים'; (אנשים התלויים הפוך); מצד אחד רואים את כל שהיה קודם בהיפוך לאיך שראו זאת עד כה, יחד עם זאת הם לא כאן וגם לא שם, ולא יודעים בכלל איפה הם. והלוגוס של התהליך הזה –  שהמורה בעל התודעה הגבוהה מעביר את התלמיד – הוא; שאם ברצונו להגיע ולהיות אחד עם האמת של עצמו, עליו לסבול את ההיפוך הבלתי נסבל שהמורה שלו גורם לו. וכותב על כך קרלוס קאסטנדה בספרו האחרון (1998) לפני שנפטר; "צידו הפעיל של האינסוף" (הוצאת זב"מ 2001, עמ' 81): "ברור לגמרי שלא אהבתי לבקר אצל דון חואן. חשתי מאוים בנוכחותו. הוא פנה אלי באופן מילולי ולא הותיר לי כל מרווח להראות את ערכי. נמאס לי לאבד את כבודי בכל פעם שפתחתי את פי. נמאס לי להיות שוטה".
וזהו ההיפוך; כדי להיות חכם על האדם להודות שהוא שוטה. רק אם הוא פוגש את השוטה שבו ומודה שהוא שוטה, הוא יכול להיות חכם.
כלומר, מחיר החוכמה היא הטפשות. רק אם אתה מוכן לקבל את טפשותך, לוותר על חכמתך המזוייפת, אז אתה מצוי בדרך על החוכמה.
הדרך לחוכמה, במקרה זה, אינה לינארית, הדרגתית; עוד חוכמה ועוד חוכמה. אלה דרך בהיפוך: לוותר עליה בכדי למצוא אותה.
בקשר לכך ניתן לצטט עוד מורה רוחני, סוקרטס, שאמר: "אני יודע שאיני יודע, אך יש כאלה שגם זאת אינם יודעים".
כל דבר ששוחר החוכמה יגיד למורה, המורה יהפכו על ראשו. יראה לו את היומרה, הנפיחות, הנביבות, הולכת השולל העצמית והאגוצנטריות שבדבריו. וככל שהוא מורה רוחני יותר טוטלי כך יביא את דבריו להיפוך יותר רדיקלי, למצב שבו הוא יבין שכל שהוא יודע עד כה משולל כל יסוד (באקולגיה של הרמה אליה הוא שואף להגיע).
המורה הרוחני (מן הזן של המורים 'ההופכים') לוקח את נקודת ההיפוך כדלת מסתובבת כלפי המימד הבא, רמת התודעה הבאה – וזאת מכיון שהוא יודע שהדברים 'מתהפכים' בנקודות המפגש בין רמה לרמה; מה שטוב לילד – רע למבוגר ולהיפך. מה שטוב לתלמיד – רע למורה ולהיפך. מה שטוב במים – רע באויר, מה שטוב בחומר – רע ברוח וכן הלאה.
המורה הרוחני 'ההופך' – למעשה עוזר לו להחלץ מן השבי של רמת האגו; הרמה הפסיכולוגית בה הוא לכוד. ובעזרת ההיפוך הוא מאפשר לו להחלץ אל הרמה הבאה.
מנקודת מבט זו כל מי שאנו אוהבים ברמתנו הנוכחית ועושה לנו טוב, רק מקבע אותנו במה שכולא אותנו. ומי שמעורר בנו התנגדות (בין אם מכיון שהוא נמצא ברמה שמתחת או ברמה שמעל) – יש בו את הכוח להוביל אותנו אל נקודת ההיפוך.

היפוך משקר לאמת.
נקודה נוספת לנקודת ההיפוך היא השימוש באמת; בדרך כלל נהוג להשתמש באמת כדי להשיג אמת. והקונוונציה באשר לשקר, גם היא דומה; באים מהצורך לשקר, משתמשים בשקר כדי להשיג חסימה של אמת, השגה של אי אמת: מנקודת מוצא של אי אמת מגיעים לשקר. כל צד נאמן לעצמו עד תום. אך כשהמדובר על חציית נקודת ההיפוך; קוטב אחד משתמש בקוטב השני כדי להגיע להיכן שהוא רוצה, מגיעים מלמטה ללמעלה דרך הצד השני; הדרך לרמה הגבוהה של כל מצב היא
דרך מעבר בקוטב המנוגד.
כאן זו כבר אמנות, ולא רק טכניקה. דובר האמת משתמש בשקר כדי להגיע לאמת הגדולה, בעוד שדובר השקר משתמש באמת כדי להגיע לשקר הגדול.
האמת של כל דבר מצויה בהיפוך של עצמו (אנימוס ואנימה של יונג). כוחה של האמת מוגבל לעצמה, כוחו של השקר מוגבל לעצמו אך כדי להגיע לחלק הגבוה של עצמם, הם משתמשים באנטיתיזה של עצמם.
ישנו סיפור על אי בשם סומטרה, שם אחת לכמה שנים נהגו התושבים לרקוד ריקוד שנקרא 'ריקוד השטן', ומספרת האגדה, כי המרקדים רוקדים שלושה ימים ולילות רצוף (ומתחלפים בינם לבין עצמם, אך הריקוד לא פוסק), הריקוד יוצר אקולוגיה שמזמינה את כוחו של השטן, הוא לא יכול לסרב, נעשה שימוש בריטואלים וסמלים שגורמים לו להופיע. אך דקה לפני שהוא מופיע הם מסובבים את הגב על השטן, והולכים משם. ואז מספרת האגדה, הם מסרבים לגשמיות של השטן אך כוחו כבר שוכן בהם. והנמשל, לצרכינו; הם השתמשו בשטן, האנטיתיזה, כדי להגיע לצד הגבוה של עצמם, על ידי תרומת הכוח של השטן.
כך גם לוחם האייקידו, מתגרה באויבו, נותן לו הרגשה שהוא איתו, מפגין חוסר ערנות, חושף את חלקו הרך, וברגע שהאויב מאמין שהטרף בכפו, לוחם האייקידו זז הצידה ועט על טרפו. כאן לוחם האייקידו השתמש בעצלות ונרפות, שהם ההיפך מטבעו האמיתי, כדי להוליך שולל את האויב וכך רק העצים את כוחו שלו. כלומר, רק ההפריה של משהו בהיפך של עצמו יביא למפגש עם הרמה הגבוהה שלו.
לכל דבר שתי אמיתות, שתיהן נכונות, שתיהן סותרות זו את זו. ורק כששתיהן נפגשות יש מקום לאמת שלישית, גבוהה מן השתיים.
אין שקר שהוא חזק יותר מאשר שקר שמשתמש באמת כדי לשקר. ואין אמת חזקה יותר מאשר זו המשקרת דרך האמת כדי להגיע לאמת.
 

*        *                 *
 

פורסם בקטגוריה אודות חיי התודעה, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>