השפעה פבלובית ביחסי אנוש

Total
0
Shares

פבלוב עשה ניסוי ולמעשה הוא גרם לשטיפת מוח אצל הכלבים.

עכשיו התזה המרכזית שלי היא שכולנו נתונים לשטיפת מוח, כולנו נתונים להתניות וההתניה המאסיבית ביותר היא דעת הקהל. 

אנחנו שבויים של דעת הקהל ואם הכלב מגיב בהפרשת בלוטות רוק מוגברת בביאה של מזון, אנחנו מגיבים באוטומציה מוחלטת לפקודות המוסוות שמופנות אלינו ע”י דעת הקהל. למשל בלימודים בבית הספר; כולנו נתונים בהתניה מאסיבית טוטאלית אכזרית וחסרת רחמים של המערכת שבה אנחנו לומדים וזה מתבטא ביכולת שלנו להנפיק את הציונים הגבוהים ביותר. הצלחנו, אנחנו מתוגמלים. לא הצלחנו אנחנו יורדים לתחתית הערמה.

דעת הקהל משמשת עבורנו כהתניה מאסיבית ראשונית וטוטאלית ואנחנו שבויים בידי דעת הקהל. אנו שבויים בידי מה שהרוב חושב עלינו ואיך הוא שופט אותנו והרוב פועל בצורה קונספירטיבית ואני אסביר.

הרוב לא צריך לתאם עמדות כדי לנקוט חרם כלפי אלה שלא מישרים קו עם המערכת, זה מובנה בתוך המערכת. ישנה התניה הדדית בקרב הרוב להפלות לרעה את אלה שלא מישרים קו. יש המון סימנים זעירים שבאמצעותם אנחנו יודעים לזהות מי לא הולך בתלם ועל כן הוא זקוק לחרם מוסווה ולאפליה מוסוות מכיוון שהוא לא הולך בקו שהתוו לו מילדותו שזה להגיע לקצה הפירמידה ולהיות מתוגמל בהתאם. אם הוא נפלט באיזה שהוא שלב במרוץ, מיד חרושת דעת הקהל באופן קונספירטיבי ולא מתואם בכלל מתחילה לעבוד ולהחריג אותו ולהפוך את חייו לאומללים. 

אנו מגיבים בצורה פבלובית לדעת הקהל, היא עובדת עלינו כמו שמזון עובד על בלוטות הרוק של הכלב, אנחנו חסרי אונים בפניה. ומספיק שיש קונספירציה כנגד מוחרגים למיניהם וגורלנו נחרץ. עתידנו וגורלנו נתון בידי הרוב השולט ובידי דעת הקהל השולטת שמחליטה האם אנחנו שייכים למדרג המוביל או שאנחנו מחוצה לו ועל כן הם נידונים לחיים של חרם. 

אין דרך להתגונן מפני דעת הקהל. האפקט שלה הוא טוטאלי ואירסרסאבילי (בלתי הפיך). אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.

ברגע שהקונצנזוס הקונפורמי החליט שאתה לא שייך לרוב הממוצע אתה מוחרג ונידונים עלייך כל החרמות של מי שלא הצליח להשתייך לאמצע הקונפורמי.

כמו בניסוי המפורסם של אש; יותר משליש מהנסיינים היו נאלצים להסכים עם דעת הרוב למרות שבתוכם הם ידעו שהרוב טועה וזה נקרא עריצות הרוב.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%99_%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%A9

עריצות הרוב הקונפורמי שאין בו רחמים למי שלא מצליח להשתייך לממוצע הבורגני, לממוצע שהאדם הנורמטיבי אמור להשתייך אליו ואם הוא לא מצליח להשתייך לאותו ממוצע מוטלים עליו עונשים כבדים ביותר. רובם סוציאליים ומתבטאים בזה שהמעמד הסוציו-אקונומי שלו והמיצוב הסוציו-אקונומי שלו נמוך מאוד, מושפל מאוד, מוחרם מאוד ומתייחסים אליו כאדם שצריך להוקיע אותו ולהקיא אותו מתוך הממוצע הבורגני השולט.

למעשה כל מערכת החינוך מגיל שש ועד השגת תואר ראשון, שני או שלישי נשלטות ע”י המוטיבציה להשתייך לרוב הקונפורמי. ובמידה והצלחת ואתה חלק מהרוב הקונפורמי אתה מתוגמל בהתאם. גם מבחינה כספית, מבחינת המקום שבו אתה גר, המיצוב הסוציו-אקונומי של האנשים שמתחברים אלייך ומשתלם לך להשתייך לרוב הקונפורמי. אבל אם חלילה תמרוד בסדר הקיים ולא תקבל את הממוצע הבורגני ותפתח חשיבה משל עצמך ובעיקר חשיבה ביקורתית על הדרך שבה האנושות מתנהגת ובעיקר איך היא מפלה את האנשים המוכשרים ביותר, האנשים עם הפוטנציאל הגדול ביותר והסבל הנורא שהקונצנזוס גורם לאותם אנשים מיוחדים  – זה העוול הגדול ביותר, הממוצע הבורגני לא סובל חריגה מהקונצנזוס והוא מעניש בחומרה אנשים עם רגישות יתר, כישרון יתר, פוטנציאל יתר והוא לא יבוא בקהלם.

נכון שישנם יחידים שמצליחים לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהגיע להכרה בקרב הבורגנות השולטת אולם הפרופורציה בין אלה שמתנגשים בקיר הזכוכית ומתרסקים ובין אותם יחידים שמקבלים הכרה היא אחד לכמה אלפים. על כל אחד שמצליח לקבל הכרה יש מאות אלפי אנשים שמוחרגים מהקונצנזוס ונענשים על היותם מיוחדים ובעלי יחוד ובהיותם ביקורתיים כלפי הסדר הבורגני הקיים.https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA

גבריאל רעם

23.3.23

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You May Also Like

אגו וסאטורי (הארה)

גישות מיסטיות ואזוטריות שונות שמות דגש על עבודה פנימית על מנת להגיע למצב עילאי כלשהו. ההגעה למצב זה היא המהות והפסגה שלהן, (גם אם מורים ותלמידים לא מעטים לא יודו…
לקריאת הפוסט

שמאן האש

  ''יש מעטים הנולדים כ"נשמות מפותחות", הם מסוגלים להגיע לפסגה ללא כל תרגול או הכנה''. פטנג'לי*. (מתוך היוגה סוטרות) ** — הפעם ברצוני לעסוק שוב בסוגיית המורים הרוחניים. הסוגיה שנויה…
לקריאת הפוסט