על מצב הביניים בין שתי רמות תודעה.

חלק א': מצבי תודעה

בסקירה של ספרות ומחקרים אודות תודעה. יש ספרות וישנם מחקרים על התודעה.

מחקרים בנושא זה אינם מעטים, היום כבר ישנו אפילו מסלול בינתחומי לתואר ראשון בחקר התודעה, (אונ' תל אביב).

הרחבה לספרות אודות מחקרים תודעתיים: http://consc.net/online

אך מעבר לגישה האורתודוכסית לתודעה. ישנן גישות פחות חומריות שעוסקות באפשרות של מעבר ממצב תודעה נמוך, או חומרי, למצב תודעה 'גבוה', או רוחני. כבר בספר "עקרונות הפסיכולוגיה" שפרסם ויליאם ג'יימס ב-1890 הוא הרחיב את מצבי התודעה מערות למצבים שבהם אין ערות מלאה, כמו מצב היפנוטי, חלום, מחלת נפש או מצב תודעה שאחרי נטילת תרופות או סמים וכן מצב עוררות למחצה היכול להיות קיים במדיטציה או תפילה.

הפיזיקאי רוג'ר פנרוז, בספרו "צללים של המוח", מחזיק בגישה קוונטית, וטוען כי ההשפעות של מכניקת הקוונטים בתוך המבנים התת-נוירוניים מביאים למצבים תודעתיים.

אחד החוקרים וההוגים המובילים בתחום הוא קן וילבר.  Ken Wilberשטבע את המונח: ''התיאוריה האינטרגלית של התודעה''.

אחת התיזות היותר רווחות לגבי מצבי תודעה שונים היא שבעזרת סמים, בעיקר סמים שידועים בשם: סמים פסיכו אקטיביים. (סם פסיכואקטיבי או חומר פסיכואקטיבי הוא חומר המשפיע על מערכת העצבים המרכזית וגורם לשינוי בתפקוד המוח, וכתוצאה מכך נגרמים שינויים זמניים בהכרה, בתפיסה). קרלוס קאסטנדה כמעט בכל ספריו עוסק במצבי תודעה גבוהים על ידי בליעת פטריה בשם פיוטה (הדומה בהשפעתה למסקאלין) ובהדרכת מורה רוחני, דון חואן.

ישנם העוסקים באפשרות להגיע למצבי תודעה גבוהים או חריגים בעזרת אימון תודעתי או מדיטציות (קרישנמורטי) וכך ניתן להגיע למצב תודעה שאינו שגור במצב החיים הרגיל. שם נגלות לעיני האדם מצבי חוויה שונים של עצמו והמציאות.

ואכן יוגים שתירגלו מדיטציה טרנסצנדנטלית מספרים על ניתוק "האני המודע" מהמתרחש והקניית יכולות חדשות לחווית החיים שנובעות מהעצמת המודעות.

המיסטיקן הארמני גורדייף, פיתח ומדבר על 4 מצבי תודעה.

1. הנמוך שבהם הוא שינה פיסית.
2. ההתעוררות מן השינה הפיסית, היא מצב תודעה גבוה יותר.
3. בעזרת מדיטציות, תרגולים ואימון, ניתן להגיע למצב של מודעות עצמית, שזה מצב תודעה גבוה עוד יותר.
4. והמצב הרביעי, הגבוה והנדיר ביותר הוא תודעה אובייקטיבית, שבה האדם ער לא רק פיסית (כמו רמה מספר שתיים) אלא יש כאן התעוררות תודעתית, או אפילו לידה למצב תודעה שבו לא רק נחשפת לאדם מציאות אחרת. מעין יקום מקביל – אלא שזה העולם או היקום בו הוא 'עובר לחיות').

אך מה שלא מצוי כל כך בתחום העשיר הזה. הוא ספרות אודות מצב הביניים בין שני מצבי תודעה, נמוך וגבוה.

כדי להבין את מצב הביניים הזה נדרש לכמה מונחים ישירים או משיקים: בארדו, מצב לימינאלי, מצב טרנזיטורי, שטח הפקר, לימבו, 'זמן מחוץ לזמן', ועוד. חלקם יורחבו וחלקם יישארו ככותרת (הקורא כמובן מוזמן לקרא אודותיהם במקום אחר).

חלק ב': בארדו (ולימבו)

המשמעות של של 'בארדו' באופן מילולי היא: בתווך, או מרווח, או שלב מעבר.

המונח "בארדו" לקוח מספר המתים הטיבטי', העוסק בתקופה הקצרה שלאחר המוות. ובהקשר זה בארדו מדבר על מצב הביניים שבו האדם כבר לא חי אך עדיין לא מת לחלוטין, יש בו שאריות תודעה ישנה שלא מתאימה לרמה החדשה.

כמצב הרבה פחות טוטלי וקיצוני אנו מכירים משהו הדומה באופן קלוש לחוויה היום יומית של המעבר בין ערות לשינה.

הבארדו גם ידוע בשם: ''Intermediate state"

עבור האדם המוכן ומאומן, הבארדו הוא הזדמנות גדולה לשחרור. לחוויה טראנסדנטלית. בעוד שעבור אדם שלא עבר אימון תודעתי מכין, מצב הביניים הזה עלול להיות, או עלול להיתפס כמקום מסוכן, או מקום של אשליות.

אפשר גם להבין את המונח בארדו בשימוש מטאפורי, כמצב בו האדם במהלך החיים הרגיל שלו מוצא עצמו במצב שבו מה שיש בו אינו מכין אותו להתמצאות ותפקוד במצב הביניים החדש (זה יכול לקרות גם בזמן מחלה קשה וגם בשעת מדיטציה מוצלחת במיוחד). זמנים כאלה יכולים לשאת פירות רוחניים (מכיון שהמגבלות החיצוניות נחלשות), אך זה גם יכול ליצור מצב מאתגר שבו אין לנו יכולות להתמודד עם המצב.

ושוב, אמנם הפירוש השכיח לבארדו בספרות הליטורגית הוא הזמן בין מוות לחיים חדשים (או שאול), אך ניתן גם להבין זאת כמצב טרנזיטורי (מעבר) של התודעה המצויה בין שני מצבי תודעה, זה שהיה וזה שיכול להיות.

אפשר גם לתפוס זאת כמצב האמיתי של חיים בין עבר לעתיד. אך הגישה הראציונלית והחומרית לא מאפשרת לאדם לחוות את מצב הביניים הזה  (ההווה)– כמצב ביניים וזאת מכיון שמבחינת היותו מצב מעבר – הוא נחווה כלא בטוח ועל כן הגישה הקיימת להווה רוצה למצק אותו (מלשון: מוצק) ובכך הופכת אותו ממקום לא ידוע למקום ידוע ובטוח. המיצוק נעשה על ידי כך שממלאים את ההווה בפעילות זרה ולא שייכת להווה כמצב טראנסיטורי; כל פעילות, העיקר לא לחוות את האין והריק המקורי של הווה במצבו הגולמי, לפני שעבר עיבוד על ידי גישת הטכנולוגיה השוררת.

מונח נוסף הוא לימבו, לִימבּוֹ (מלטינית מאוחרת, מהמילה הטווטונית "limbus" שפירושה אימרת הבגד, גבול). בתיאולוגיה של הכנסייה הקתולית זה הגבול שבין גיהנום לגן עדן שבו שוהות נשמות של אנשים שלא חטאו אישית אך לא נוקו מהחטא הקדמון. על אף שלא נידונו להיענש, נשמות אלו אינן נהנות מהשהות הנצחית עם אלוהים בגן עדן. שם  זה גם ידוע כמצבן של נשמות שלכאורה אינן ראויות לגיהנום, אך אינן יכולות לפסוע בנתיב השמימי לגן העדן.

במובנו החילוני והיום יומי, לימבו הוא מצב של חיים בחוסר וודאות.

בטרינידד זהו ריקוד מתחת למוט שבו הרקדן מצוי במצב של ביניים בין מגע ברצפה ובין מגע במוט הנמוך. והוא צריך לעבור בין שניהם.

חלק ג': לימינאליות

מונח שלישי בקשר למצב הביניים, או מצב המעבר, בין שתי רמות תודעה הוא מצב לימינלי.  Liminal stae. מצב זה מוגדר כמצב סף. מצב של אמביגיואיטי Ambiguity  או דיס אוריינטציה, או כמצב ביניים של ריטואלים – כשהמשתתפים כבר אינם עוד אוחזים במצב התודעה של לפני תחילת הריטואל, אך עדיין אינם במצב התודעה בו יהיו כשהריטואל יסתיים, או יגיע לשיאו.

במצב זה הלוקחים חלק בריטואל (בדרך כלל ריטואל שאמאני) מצויים על הסף, בין איך שהתנהלו קודם ובין מה שהריטואל יוצר או מכתיב.

בנוסף למונח השאמאני זהו גם מושג אנתרופולוגי; והכוונה למצב של חוסר יציבות שבו משטר קודם עומד להתמוטט והמשטר החדש עוד לא התייצב.

המדובר על המסה של הסדר הקיים, היוצרת מצב נוזלי, מצב Malleable  שמאפשר לשלטון החדש ולמנהיגים החדשים להתעצב (בפוליטיקה ניתן למצוא לזה מקבילה במונח: 'מאה ימים של חסד').

אינדווידואלים הלכודים במצב לימינאלי – אינם מסוגלים לפעול באורח ראציונלי, וזאת משתי סיבות:

1. כי המבנה שעליו הראציונליות האובייקטיבית הסתמכה – נעלם.
1. כי המצב של הסטרס שמתלווה למשבר לימינאלי לא מאפשר חשיבה בהירה.

במצב לימינאלי, מנהיג כריזמטי יכול להיות מבולבל עם טריקסטר, Trickster(מילה אחרת לנוכל). ומורה רוחני להיות מבולבל עם שרלטן. (וכמובן שיכול להיות גם מצב הפוך שבו אכן הטריקסטר מתחזה למנהיג כריזמטי, כדוגמת: היטלר, מוסוליני, סטאלין ולנין). או שרלטן מתחזה לגורו.

פסיכולוגים יונגיאניים רואים בתהליכים אינדיווידואליים של מודעות עצמית כמתרחשים בחלל לימינאלי. האינדווידאליזם מתחיל בהתרחקות ממצב סוציאלי רגיל, ההתרחקות הזו מאופיינת על שבירת הפרסונה.

מה שקורה בפאזה האפילה של לימינאליטי הוא תהליך של התפרקות מכל ידיעה של איך להגיע מחדש למצב של שלמות. (לפני שהחל שלב המעבר).

קרל רוג'רס מתאר את התכונה של 'Out of this world', לדבריו התכונה הזו מאפיינת חלק מן התרפיסטים, הם מסוגלים לגרום למטופלים מעין תחושת טראנס. ומה שמעניין שגם המטפל וגם המטופל יוצאים מן הטיפול הזה כמתוך באר עמוקה או מנהרה.

יש כאלה המתארים בכלל את הטיפול היונגיאני כמשהו שהוא גובל ב'לימינאליות פרמננטית', שבה אין צורך לחזור למבנה החברתי הקיים.

זמן לימינאלי הוא מעין בין ערביים.

בתיאולוגיה (בעיקר הנוצרית) קיים מקום, לאחר המוות, בשם פורגטרי, Purgatory בעברית זהו שאול, שהוא מעין מצבי ביניים שלאחר החיים. בקבלה ניתן לשייך למקום זה או למצב זה את ספירת הדעת.

חלק ד': בין אגו לאני בוגר.

בחלק זה אני רוצה להתעכב לא רק על המונחים השאולים, אלא על התהליך עצמו. על מצב הביניים הזה שבין מצב טרומי למצב חדש. בעיקר כשמדובר על מצבי תודעה.

ובכן ניתן להמשיל את מצבו התודעתי של אדם שלא עבר עבודה פנימית למצב של זרע. אפשר לראות את הזרע כמצב סופי (כלומר מצב התודעה של האדם הגיע לשיא מיצויו ועכשיו צריך להשתמש במה שיש). או כמצב התחלתי (כלומר מצב שבו צריך להפוך את מצב התודעה הגולמי למשהו ער ומפותח ברמה גבוהה של מה שאפשרי לו).

המדובר על מצב של מעבר שבו הזרע כבר לא זרע גולמי סטאטי במצב קפוא, אך עדיין לא הצמיח שורשים מחד וגבעול מאידך. זהו מצב הביניים שבו מתחוללים שינויים פנימיים אך עדיין ללא תוצאות חיצוניות כלשהי.

ברמת הנמשל אפשר להבין את מצב הזרע כמצב האגו. האגו כמצב הטרומי של העצמיות של האדם, מצב אינפנטילי ואילו את הזרע שהפך לצמח – כאני בוגר, או עצמיות מפותחת. וכמובן שיש זיקה בין המצב של העצמיות לבין רמת תודעה. עצמיות אינפנטילית – רמת תודעה נמוכה, עצמיות בוגרת – רמת תודעה גבוהה.

ובכן, כדי שהזרע יפסיק להיות זרע סטטי, (מת) ויחלו בו תהליכים חיים, הוא חייב להפוך מקשה לרך, מגברי לנשי, לעבור תהליך של הנמסות וזה קורה לו כשהוא מושם בסביבה של לחות ומינרלים שונים. (כאלה המצויים בבטן, או רחם, האדמה) ובכן מעניין לנסות ו'לברר' כיצד הזרע 'מקבל' את תהליך ההנמסות שמחילים עליו הלחות, המחשכים והמינרלים שהוא נחשף אליהם. ובכן, אילו הזרע היה יכול להרגיש ולהיות בעל מודעות עצמית, הוא היה חווה זאת כמתקפה על חייו, מתקפה שבאה להשמידו. וגם לו הייתה לו מודעות לחוות את מה שגורמת לו הלחות וכו' עדיין לא הייתה לו מודעות לדעת ולהבין שהוא אוצר בתוכו תדפיס גנטי של צמח שלם, שיכול (ואמור) לצמוח מתוך הריסותיו ורק מתוך הריסותיו (שהרי אם הצורה והגבולות של הזרע – לא נהרסים, לא יתחיל התהליך המופלא של הצמיחה). צמח שיחיה במצב צבירה מרוחק פי שניים ופי שלושה ממצב הצבירה הנוכחי – מוצק. הצמח יחיה במצב צבירה שלישי, אויר (מדלג על מצב נוזלי), חשוף למצב צבירה רביעי – אש, או עבור הצמח, קרינת אור, חום ואלקטרומגנטיות, המשודרים אליו מן השמש. קרינה שתגרום לשינויים מרחיקי לכת במבנה הכימי של הצמח (פוטוסינתזה).

כך, אם אנו לוקחים את האדם בכלל, ואת האגו בפרט, כזרע, כפוטנציאל למשהו גבוה שיולד מתוכו.

ואם נשווה אנשים שמצויים על דרך לימוד ואימון לשינוי מצב התודעה שלהם – לזרעים ש'רוצים' להגיע ולחיות במצב הצבירה השלישי, חשופים לרביעי – והם מתקבצים סביב מורה רוחני, או מורה תודעה שמרביץ בהם תורה ודורש מהם לעשות מאמץ ולהפוך לצמח,  אין אפשרות לכך כלל. לא משנה עד כמה הזרע (במשל) מתאמץ להופך לצמח, המאמץ לא יבשיל כלום, כל עוד לא יושם באדמה לחה (יחווה קשר עם התת הכרה שלו, שם יהיה חשוף למיצים וללחלוחית של המיצים התת הכרתיים) ושם יתחיל להתפרק. ללא תהליך של התפרקות האני הישן, המוכר והטוב – אין מה לדבר על שינוי במצב התודעה. מצב זה של התפרקות האגו (הזרע) והצמח (מצב תודעתי גבוה) עוד לא צמח – זהו מצב הבארדו, או המצב הלימינאלי בו דובר קודם. זהו שלב מעבר אך בה בעת גם מצב מפחיד עבורו. אך עם זאת, אם הוא נותן לפחד להשתלט עליו והוא נבהל וחוזר אחורה, למצריים, לבצלים ולשומים, וזאת מתוך כך שהוא משוכנע שעליו להציל עצמו – שום דבר חדש ורענן לא יכול להיוולד מתוכו ודרכו. קודם כל עליו לרצות למוסס את האגו ולתת לו להתפרק ולסמוך על כך שמתוך חורבותיו – הטבע יצמיח  צמיחה מפוארת ברמה גבוהה.

אך זה קשה לחוות את מצב הביניים הזה, את שטח ההפקר הזה, שבו האגו, העצמיות, שמעניקים לו עוגן ותחושה של התמצאות בחיים –מתפרקים לרסיסים. כאמור, הוא חווה בהלה גדולה. עבורו, המבוסס בוודאות האגו ובביטחון הקיומי שהאגו מעניק לו, תהליך הריסת האגו – נחווה על ידו כתהליך של גסיסה המוביל למוות.

ואם הוא אכן יברח מן התהליך הזה חזרה לאגו המוכר הישן והטוב, הוא אכן 'ינצל' מהתפרקות האני שלו, אך בכך גם סתם את הגולל על האפשרות להיוולד מחדש לרמה הבאה ובכך ליצור תפרחת וזרעים משל עצמו, שימשיכו את האני הגבוה במצב הצבירה הרביעי.

הבעיה היא הזדהות של האדם, בדרך כלל, עם האני הראשוני, הגולמי, הילדי, שם הזהות שלו.

הדבר דומה לאדם בבית כלא, אם הוא שואב זהותו מן הכלא, אזי מאמצי המחלצים להרוס את חומות הכלא (כדי לחלצו) – יפגשו בו תחושה שהוא הולך למות.

מבחינה ביולוגית רפואית ניתן להשוות את מה שקורה לאגו בתהליך של שינוי מצב צבירה ממוצק לאלקטרומגנטי – לאיך שמטפלים כיום באבנים בכליות; טיפול בגלי הדף חוץ גופיים, העוסקים בריסוק אבנים בכליות.

מכל שנכתב עד כה נראה כי בתהליך של טרנספורמציה אלכימית שבה האני ממצב עופרת הופך לאני במצב זהב – ישנו צואר בקבוק, או מנהרת לידה, שמהווה אתגר לאנשים שעוברים את התהליך, ומבחינתם הם חווים מה שנקרא בספרות המקצועית הרלוונטית כמשבר רוחני Spiritual crisis. על נושא זה קיימת ספרות ומחקרים רבים.

ספרות לא מועטה קיימת בנוגע לתהליכים שעובר מתרגל היוגה קונדליני, מתרגלים לא מעטים מגיעים למצב 'צואר הבקבוק' או המצב הלימינאלי, שבו הם חווים את המשבר הרוחני הזה. שיכול להסיג אותם אחורה, או להוליד אותם ליקום חדש ולא מוכר. במצב המשברי הזה של מתרגל היוגה קונדליני, לפני שלב שבו אנרגית הקונדליני, (או הנפש) שנקראת שאקטי בבסיס עמוד השדרה – מתאחדת עם הישות התודעתית – שיווה – ישנם סימפטומים גופניים ונפשיים קשים ביותר, זה המצב אותו המשלתי קודם לכן כהתמוססות קירות הזרע לקראת הצמחת שורשים וגבעול.  ספרות רבה נכתבה על משבר הקונדליני Kundalini crisis.

אחד הכותבים היותר משפיעים ומבהירים למה שקורה לאדם שנקלע למצב הביניים שבה אנרגית קונדליני עולה במעלה עמוד השדרה, וגבולות האני נחווים כמותקפים על ידי אנרגיה עוצמתית ביותר – הוא אדם בשם גופי קרישנה Gopi Krishna  הודי שחוה חוויה זו וכתב על כך ספרים מצויינים, למשל: "Kundalini The Evolutionary Enregy in man"

—-

גבריאל רעם

2.6.13