לא נחדל מחקר ותכלית חקירותינו כולן תהיה להגיע למקום שממנו באנו ולדעת את המקום לראשונה. (ט, ס, אליוט, ארבעה קוורטטים, תרגמה לעברית אסתר כספי עמ' 55)
**
כל אחד חי את חייו. אך השאלה היא האם אנו רק חיים אותם, או גם יודעים אותם (ויודעים במובן התנכי של חדירה למהות. הפריה כדי שמשהו יוולד).
למה משולים חיים לא ידיעה? לבחור המאוהב במישהי ולאחר ספקות, אי הבנות ודחיות רבות, היא באה אליו בשנתו ומנשקת אותו על שפתיו. והשאלה כאן היא האם היא נישקה אותו? ובכן היא אכן נישקה אותו, אך הוא לא נושק על ידה. כלומר, זו הייתה נשיקה רק עבור צד אחד, הצד המנשק. כי הוא לא ידע שנושק. כך שאם הוא נושק אבל אינו יודע זאת, הוא לא נושק.
אם אתה חווה משהו ואתה לא יודע שחווית או מה חווית – לא חווית.
החיים הם יותר בידיעה של החוויה מאשר בחוויה עצמה. החוויה היא תנאי התחלתי אבל לא מספק.
לחוות את שעברת – זה האספקט הצרכני. לדעת מה עברת – זה האספקט היצירתי.
האדם יכול לצרוך את חייו, או ליצור אותם. החוויה היא חומר הגלם, הידיעה היא העיבוד של חומר הגלם.
נגר יוצר רהיטים מחומר הגלם של עץ. טבח יוצר תבשילים מחומרי הגלם של בשר, ירקות, חיטה וכו'. פסל יוצרים פסלים מחומרי הגלם של חימר, שיש, ברזל וכו'. ואנחנו, כבני אדם – אמורים ליצור ידיעה מחומרי הגלם של החוויה.
לרוב, כששואלים אותנו: 'איך היה'? או: 'מה היה'? אנו מסתפקים בציונים: 'היה נהדר', 'היה ככה ככה', או 'היה לא משהו'. אך כל אלה אינם מה שארע, אלא התוויות של מה שארע. ואת התוויות אנו מספקים כשאין לנו מה להגיד.
וכדי שיהיה מה להגיד, צריך לחלץ את האמירה, מתוך זרם ההתרחשות של החיים. הידיעה לא באה מעצמה ולא באה בקלות. כדי לדעת צריך ללכת נגד הזרם של ההתרחשות, זרם שהולך מן הנביעה כלפי ההתדלדלות שלה, (כמו גל שמתחיל בים ומתנפץ בחוף). כדי לדעת צריך לנוע מן ההתדלדלות בחזרה עד לנביעה.
כדי לדעת צריך להכניס את הידיים לתוך הגוש של החוויה, לחפור ולדלות משם משהו שהאדם לוקח עבור עצמו, אחרת החוויה כמו גוזלת ממנו את שקרה.
היא עוברת ולאדם עצמו לא נשאר כלום.
האדם יכול לעבור דרך חייו ולהיוותר עני מרוד; מנקודת גיל העמידה הוא מביט אחורה, יודע שקרה כל כך הרבה. ועכשיו? הכל עבר וכלום לא נותר. רק ריקנות.
ואכן אולי האנלוגיה המוצלחת היא מעולם העסקים ומסחר:
האדם שחווה בלא ידיעה – משול לאיש כספים שהשקיע ועשה עסקים ובסוף חשבון הבנק שלו נשאר כפי שהיה כשנכנס לעסקים. הוא אמנם פגש אנשים והביא סחורות ויצאו סחורות והוא עבד ועבד … אבל אם כל זה לא מתבטא בחשבון הבנק שלו (מתבטא חיובית, כמובן) – לא היה ערך לכל הטרנסאקציות המסחריות שעשה.
אם הייתה השקעה ונעשתה עבודה ואין רווח – כאילו לא הייתה השקעה ולא הייתה עבודה.
מכל חוויה שאדם עובר, עליו להתעשר במשהו;
כששואלים אדם לגבי חוויה שעבר: איך היה, או מה היה, או מה המשמעות של מה שהיה – במקום ידיעה הוא בדרך כלל מספק תירוצים: 'אני צריך זמן לחשוב על זה' – תשובה זו יכולה להוות סימן לכך שהוא לא מחובר לידיעה. כלומר זה קרה אך הוא לא היה שם כדי לדעת. (כלומר הוא היה שם פיסית, אך לא תודעתית). הידיעה היא משהו שלא צריך לחשוב עליו, זה דבר שישנו, זה לא דבר שצריך לדלות אותו, כלומר: או שאתה יודע או שאתה לא יודע.
אם אתה יודע – זה אמור להיות קיים בך באופן נגיש.
תירוץ נוסף קיים כשאנשים אומרים שהם יודעים רק אין להם את המילים. אם אתה יודע, אז יש לך את המלים. המילים הם המכשיר המיידי והנגיש של הידיעה, כמו שהגוף הוא המכשיר של הרגשות. (אם אתה מרגיש, הגוף חייב לתמסר את האותות. למשל, אם אתה נכנס ללחץ, הפנים חייבות להאדים, או צריכה להופיע זיעה, או המצמוץ מתגבר).
אם חווית ואינך יכול להוציא את זה: עכשיו, במילים –בסופו של דבר לא חווית. אתה לא חווית אותה, היא 'חוותה' אותך. אתה היית היסוד הסביל, אתה 'בוזבזת' בתהליך.
ובדרך כלל הסיבה להעדר הידיעה, נעוצה בהזדהות של האדם עם החוויה. במקום ליצור מרחק בינו לבין מה שקרה, הוא הלך בה לאיבוד.
אמנם כשאתה חווה אתה צריך לדעת מה אתה חווה אך זה אמור לעבוד גם בכיוון ההפוך; כשאתה יודע אתה צריך לחוות את שאתה יודע.
אך, כאמור, בעולמנו קיימת הפרדה בין השניים, הם לא עובדים ביחד; המודעות מופנית כלפי העולם החיצון והחוויה שלנו מתרחשת ללא מודעות.
ובמילה: 'חוויה' – הכוונה לעולם הרגשות שלנו, לגביו בדרך כלל אין לנו מודעות. ובמלים: 'העולם החיצון', הכוונה ללימודים ועבודה; שם הדגש על ידיעה, הבנה ומודעות. אך רצוי לא להביא או להכניס לשם רגשות, (את הממד החוויתי).
התחושה הרווחת שהחוויה (דרך המדיום של הרגשות, בדרך כלל) תפריע לנו לתפקד. 'מותר' לנו להרגיש ולחוות לאחר שעות העבודה, בשעות הפנאי, דרך מדיום הבידור (בדרך כלל), וזאת כדי לשמש משקל נגד מפצה לשעות העבודה והלימודים שבהם הידיעה העקרה 'יבשה' לנו את מיץ הישות הריגשית.
מי שאחראי להפרדה הזאת היא הנורמה החברתית.
ולנורמה החברתית מצטרפת גם התחושה האישית של בני אדם רבים. הם מרגישים שהמודעות פוגמת בחוויה, ויש תחושה של "תן לדברים לקרות… כלומר: "אל תנסה לשאול יותר מדי שאלות ולחשוב יותר מדי". כללית ישנה תחושה שללכת לאיבוד בתוך החוויה זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות לגביה. ומתייחסים לאלה שמצליחים "פשוט לחיות", דהיינו, לשמוח ולרקוד ולא לחשוב יותר מדי – כאילו הם יודעים לחיות, הם באמת נהנים מהחיים. בעוד אלו ששואלים יותר מדי, "חופרים" יותר מדי – מקלקלים את החוויה.
כך בדרך כלל: מה שאתה יודע מנותק ממה שקורה לך ומה שקורה לך מנותק ממה שאתה יודע.
אך אלה חיים של בורות ושינה. ולא חיים של ערות וחוכמה.
החכמה היא לחוות את שאתה יודע ולדעת את שאתה חווה.
וכאמור, מה שרווח הוא:
לדעת, אך לא אודות מה שאתה חווה.
ולחוות, את לא את שאתה יודע.
כלומר, אנחנו לומדים ומפתחים ידיעה אודות תהליכים מכאניים, כללים וחיצוניים אבל לא אודות החוויה הפנימית והאישית שאנו עוברים בחיינו.
סטודנט הולך לאוניברסיטה ולומד. אין מימד חוויתי בלימוד שלו, הוא יושב ולומד אודות דברים שלא עושים לו כלום באופן אישי, בכאן ועכשיו החוויתי שלו.
החוויה שלו לא פעילה, הוא נכנס לאוניברסיטה ואין לו שום חוויה, אלא אם כן מישהי מתכופפת והוא רואה לה חלק מהחזה…
ואותה הפרדה (בין חוויה לידיעה) קיימת בשיחות של בני האדם; בדרך כלל מחליפים, או מוסרים – ידיעות. אך אלה ידיעות מתות, חסרות דינמיקה אישית וריגשית. מדברים על: איך להתקין מכשיר חשמלי, כמה תוכל להרוויח עם תקנה מכונית זו, או מכונית אחרת. איזה מזון משמין יותר ממזון אחר וכו'.
אך יחד עם זאת, אף אחת מהם לא מתקיימת קיום בלעדי וטהור. למעשה החוויה והידיעה תמיד נמצאות בדיאלוג, אך בדרך כלל לא זו עם זו, אלא כל אחת מהן – עם האגו. האגו נכנס כל הזמן לתמונה. גם אל החוויה וגם אל הידיעה. האינטרס האישי הריגשי פולש ומפריע.
האגו משתלט על החוויה וגם על הידיעה.
הוא משתלט עליהן בכך שתוך כדי החוויה או הידיעה, יש רעש רקע, חצי מודע, או לא מודע כלל -של עיסוק יתר בעצמנו, באושרנו, במיצוב החברתי, הבינאישי, התחרותי – שלנו בעולם. במצב רוח העכשווי שלנו ועד כמה אנו מאושרים.
כך שאין ניתוק בין המחלקות השונות שחיות בנו, השאלה היא רק האם מחלקת הרגש (חוויה), ומחלקת השכל (ידיעה) משוחחות זו עם זו (ויוצרות תודעה) או מחוברות כלפי מטה (אגו).
כך באדם שלא עבד על עצמו, שלא התבגר נפשית. ובגרות נפשית משמעה לנתק את הרגש והשכל מן האגו ולחבר כל אחת מהן עם השניה. האדם הבוגר נפשית צריך לרצות שהידיעה תחליף את האגו.
כך שבתוך הידיעה תחיה החוויה, ובתוך החוויה תחיה הידיעה. כמו הסימבול הידוע של יינג ויאנג.
אך אנו חווים אותם בנפרד, כשני קצוות של מטוטלת, או נדנדה; כשהלכנו עד הסוף (או כאילו עד הסוף) עם האחד, אנו מוצאים עצמנו נסחפים לקצה השני.
מטוטלת – אנימציה
הפרדת המודעות מן החוויה היא בעצם מתכון לשינה. בשינה, אתה חווה, אך לא יודע את שאתה חווה. זה קורה לך, ואתה כמו בתוך סרט, אתה נזרק לתוכו. רק כשאתה ער – אתה מודע לאשר אתה חווה.
בשינה אתה סביל, החלומות משתמשים בתודעה שלך כדי להקרין עליה כל מיני סיפורים. בעירות אתה המחליט, על ידי הפעלת המודעות, מה אתה רוצה להפיק מן השעות הבאות.
בחיים, או שמשהו משתמש בך או אתה בו. או שהחיים חיים אותך או שאתה חי אותם. (ואתה יכול לחיות אותם דרך המדיום של הידיעה).
החוויה עוברת, חולפת וכלום לא ישאר ממנה. אלא אם כן האדם יציל ממנה את הידיעה. אך היא, החוויה, לא תיתן לך בכזו קלות, היא תלחם והיא תרצה שתיבלע בתוכה.
יש כאן מעין מלחמה. ובדרך כלל החוויה מנצחת כי יש בנו משהו שרוצה להתמסר לדבר הזה, ללכת לאיבוד בתוך מה שקורה.
וצריך להתנגד לזה ולשחות נגד הזרם. ולעשות זאת זה לפתח שריר. צריך להתנגש עם החוויה. ולא לתת לה לעבור לפני הצלנו ממנה כמה טיפות של ידיעה.
כיום האדם חי בסוג של סכיזופרניה. הוא חי בשתי מחלקות:
מה שהוא יודע לא קשור למה שהוא מרגיש
ומה שהוא מרגיש לא קשור למה שהוא יודע
הוא יודע אודות דברים שאין בהם רגש והוא מרגיש דברים שעליהם הוא לא יודע ושאותם הוא לא מבין.
בחיים יש כל הזמן פיצול, בעבודה צריכים לדעת מה עושים.
ובבית יושבים כמו שק תפוחי אדמה וחווים וחווים וחווים…
כשהידיעה נעדרת חוויה, היא באמת מעייפת, מעמיסה, ואז רוצים לפצות בחוויה, המבוגרים מול הטלויזיה, והצעירים הולכים לדפוק את הראש
עד כאן הבנו מדוע האדם מפריד בין הידיעה לחוויה – באופן אישי, כי במקום לדעת מה קורה לו ולחוות את שהוא יודע, – כל אחד מהם נחמס על ידי האגו, שזו הישות הילדותית והלא מפותחת של העצמי. אך מדוע לחברה ישנו אינטרס כה מובהק להפריד בין השתיים?
ובכן התשובה היא, כי ההפרדה ביניהן מאפשרת שליטה בבני אדם…
כשהמודעות שלהם מנותקת מהידיעה, ניתן לעשות עימם כמעט הכל והם לא ידעו. והיות והם לא ידעו, הם לא ימחו ולא יתקוממו.
ועד כמה שזה ישמע מוזר, לא רק האגו והנורמות החברתיות רוצות שנחווה מבלי לדעת, גם הטבע. אין לו עניין שנדע מה עובר עלינו. הטבע משתמש בנו כמו החברה, כמו האגו. ואם האדם לא עוצר ומנסה להציל מתוך הטבע משהו שהוא עכשיו יודע וקודם לא ידע, הטבע השתמש בו כפי שהשתמש בכל החיים האורגניים שקדמו לו.
כלומר כדי לדעת, צריך לשחות נגד הזרם של שלושה נהרות אדירים: החברה, הטבע והאגו.
החיים האמיתיים זה לא מה שקורה לך, אלא מה שאתה מצליח להציל, על ידי מאבק עיקש, נחוש ומרדני – מתוך מה שקורה לך.
כדי לחיות באמת יש ללכת בכיוון ההפוך של החוויה. לזרום מחוסר הידיעה לידיעה
ויש קושי רב ללכת בכיוון ההפוך.
מי אתה? אתה זה מה שהצלחת להציל מתוך מהלכם של החיים.
אתה זה לא מה שקורה לך, זה מה שהצלחת להציל ממה שקורה לך.
זה היכולת לעצור את החיים ולומר רגע- אתם עד עכשיו השתמשתם בי, לקחתם אותי וזרקתם לי כמה סוכריות של עונג או הנאה, עכשיו אני רוצה לקחת משהו מכם.
האדם צריך לשאול עצמו: החיים עוברים, מה אני יכול להוציא מהם, אי אפשר לחיות את אותו הרגע שוב, חווית אותו, הוא נגמר. אבל אפשר להוציא מהם ידיעה, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממך.
החיים משתמשים בנו, צורכים את האנרגיה שלנו, את הנעורים שלנו, את כושר הביצוע שלנו. (וכל זאת בשעה שאנו רודפים אחרי הנאה ותענוג). ובמקום שהם 'יגנבו' מכם את הדברים המתכלים הללו, אנו צריכים 'לגנוב' מהם את הידיעה.
לסיכום: החיים עוברים ויש רק תפוקה אחת שיכולה להשאר אחריהם וזו חוכמה. את החוכמה מלקטים על פיסות פיסות של ידיעה. וכל ליקוט וליקוט – מפתח את שרירי התודעה.
מאושר ומעובד על ידי גבריאל רעם, 3.4.207
===
….
Gabriel