גבריאל רעם, מחבר מסות אודות החיים מן האספקט הלא ידוע, של הרז, הדרש ואולי אפילו: הסוד…בעברו היה מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית.למד תיאטרון, פילוסופיה, חינוך וספרות.גבריאל רעם עוסק שנים רבות בעבודה פנימית, בלימוד ובללמד שיטות להרחבת ופיתוח רמת התודעה.פרסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי תקשורת אל מילולית.סגנון כתיבתו היא בעיקר של מסות רדיקליות ועדכניות.למחבר, אתר שבו למחבר רבות מיצירות ההגות שלו: http://hagut.net/לקרוא עוד…

תקציר

מזה כשלושים שנה זו עת הרוחניות. ספר זה הינו אודות מציאת האלוהים בתוך האדם. בנפש, בישות הפנימית.ואכן, בספר זה הכול נוגע לישות ובישות,  מגיע לישות ומשתדל להישאר עמה.על פניו אולי לא נראה כי זהו ספר מסעות, אך לא זו בלבד שכזה הוא – אלא שמסע זה הוא מסע אינטימי, כי הוא המסע של חזרה הביתה. שהרי ישנם שני סוגים של  מסעות: המסע הרחק מן הבית, שהוא מסע של בריחה, מסע של  פנטזיה, ומסע של חזרה הביתה. הבית האמתי הוא בפנים ועל כן המסע פנימה, הביתה, הוא המסע האינטימי. המכנה המשותף לכל  הפרקים שבספר הוא המסע הזה, המסע הביתה.ספרי האחרון: “‘החיים, רשימות מהגלות”, עוסק במבט על החיים מתוך מעין גולה, תוך כדי נדודים. הספר הנוכחית עוסק בכיוון ההפוך, מן הגלות האישית אל חזרה אל הבית האמתי ממנו כמעט כל אחד גולה, בית הישות הפנימית.מסות ורשימות נוספות: www.hagut.netספר זה הינו מהדורה מורחבת ומשופרת של המהדורה הראשונה.

פרק ראשון

מבוא

 “יש אנשים השואפים לצאת מגדר עצמם ולברוח מתוך האדם. זוהי שטות ורעות רוח: תחת להיפך למלאכים, הם נהפכים לחיות; תחת להתעלות, הם משפילים את ערכם. – האדם היודע ליהנות מישותו כהלכה וביושר, הוא הגיע לשלמות מוחלטת וכמעט אלוהית”[1] בחקר רוחניות באקדמיה, ישנם יותר ויותר חוגים שמעניקים תאר B.A. בחקר רוחניות ומיסטיקה. (וזאת אולי בגלל המספר הגבוה של אנשים שמצהירים על עצמם כרוחניים, או נוטים אחר רוחניות). (צריך לציין שאמנם ישנה עליה כמותית במתעניינים ברוחניות, אך מה רמת האיכות של הנרשמים ללימודים, זו כבר שאלה אחרת). ואחד מן הדברים שמתחילים להתברר לחוקרים המלמדים בתחום הוא שאפשר להגיד שהרוחניות של עכשיו באה להחליף את הדתיות של פעם. ישנם מספר שינויים באשר לרוחניות שמאפיינים את התקופה המודרנית, בניגוד לכל אלפי השנים שהיו קודם. לאחר הפגאניות, הדת והאלוהים שנמצא מחוץ לחיים – היו השינויים הבולטים, רוחניות לא הוזכרה, רק דת. ואלוהים, כאמור, היה אמנם פרסונלי, אבל הרחק גבוה למעלה, ויש לקוות שהתפילות שלנו יגיעו אלי. היום זה אחרת, במקום להיות דתיים, כאמור, יותר ויותר אנשים בתרבות המערבית, מעדיפים לכנות את עצמם בשם רוחניים. משהו יותר אמורפי, יותר אינדיבידואלי, אך הכי מעניין הוא שרוב האנשים הללו, אם הם מדברים על אלוהים, הם מדברים על אלוהים ששוכן בתוכם, או שבתוכם קיים שגריר שרק דרכו ניתן להגיע לישות גבוהה. האלוהים שבתוכי , החלק האלוהי שבי, הנקודה הכי פנימית שבי היא שיכולה לברוא את המציאות הרוחנית. החלק הכי פנימי שבי הוא שבורא את המציאות. רוחניים רבים בכלל לא מאמינים באלוהים, וברגע שאלוהים בתוכנו, הכול נורא אינדיבידואלי. המסע הוא פנימה לא לעבר נקודה גבוהה ובלתי מושגת (אלוהים). במקום דיבורים על ציות עיוור לצווי האלוהים או לצוויי נציגיו – באים דיבורים על הנפש, הנשמה, הפסיכה שלי. לפני הרוחניות באה הפסיכולוגיה ודחקה את רגלי הדת (”הדת היא אופיום להמונים” אמר פרויד). אך קרל יונג היה הראשון, שצמצם את הטריטוריאליות הכמעט אבסולוטית של פרויד על חיי הנפש וניסה למזג אותה (את הפסיכה) עם רוחניות. בעיקר רוחניות פנימית. מאז יונג צמחה רוחניות חדשה זו של ניסיון להגיע לנקודה הפנימית, לישות, הן על ידי מדיטציה, יוגה ועוד, דוחקים את הדומיננטיות העצומה של הפסיכולוגיה בשליטתה עד כה על הפסיכה האנושית. הגישה הרוחנית כיום ניגשת לפסיכה, לנפש בגישה פחות אנליטית. ומתחשבנת (עם ההורים בעיקר) ויותר של רצון לתת לה מקום בתוכנו ולהתאחד עימה. היחס לחיים הפנימיים (כל מה שאינו פיסיולוגי), נשלט שנים רבות על ידי הדת. ובצורה מאוד דומיננטית לעיתים. בתחילת המאה באה הפסיכולוגיה ודחקה את רגלי הדת לטובת גישה אישית המתבססת על חיי הילדות של האדם, שם, כך האמינו, מתעצבת הפסיכה. אך בימינו, ומאד שנות הששים של המאה ועשרים. הפסיכולוגיה פסקה מלהיות השאמאן המודרני. וחל פיחות רציני במעמדים של פסיכולוגים. ומזה כשלושים שנה זו עת הרוחניות. וכאמור הגישה השלטת ברוחניות זו, היא למצוא את האלוהים בתוך האדם. בנפש, בישות הפנימית. ואכן, בספר זה הכול נוגע לישות ובישות, מגיע לישות ומשתדל להישאר עמה. הספר מתחלק מבחינה מבנית לארבעה חלקים: בכל חלק מספר פרקים, כל פרק עוסק בנושא אחר, אך כולם תחת קורת הגג של נושא הפרק. כדי להבהיר את המכנה המשותף – בתחילת כל פרק ישנן מספר מלות הכנה לקראת החמר בפרק, המלים הללו מכונסות תחת כותרת בשם: “רעיון מרכזי”, ושם ישנו הסבר קצר אודות המשותף לחומר בפרק. מה מטרת הספר? האם לאפשר דרך חיים טובה יותר? צודקת יותר? רוחנית יותר? לא ולא. הספר הזה אינו מתיימר לשפר או לתקן את החיים של אף אחד. אם יש לספר זה מטרה, הרי שמטרתו להקנות דבר אחד בלבד, מודעות. מודעות לגבי הישות ולגבי החיים בהעדרה. מודעות לגבי הישות למי שאינו מודע. וחיזוק המודעות לגבי הישות, למי שכבר מודע. אם הייתי צריך לשייך את הספר וסגנונו לז’אנר מסוים הייתי אומר שזהו ספר מסע. (…”תחושה אישית זו של אובדן ואי שקט… הביאה את קרואק להאמין באפשרויות הגלומות בתנועה, ולחיבור עם אמונת הכיסופים האמריקאית ההיסטורית בתנועה כאמצעי לשינוי עצמי. למן ”שירת הדרך הפתוחה” של וויטמן ועד הרומן הפוסט אפוקליפטי הזוהר בקדרותו של קורמאק מקארתי ”הדרך” (2006) , הנרטיב של הדרך תמיד מילא תפקיד מרכזי בייצוג התרבותי שהעמידה אמריקה לעצמה. כשקרואק מתאר במחברת מ1949 את עלילת הרומן השני שלו בדרכים, הוא אומר ”מעין מסר מאלוהים המעניק כיוון בטוח”. הדרך עתידה להעסיק את קרואק מתחילתם ועד סופם של חיי הכתיבה שלו”. ) על פניו אולי לא נראה כי זהו ספר מסעות, אך לא זו בלבד שכזה הוא – אלא שמסע זה הוא מסע אינטימי, כי הוא המסע של חזרה הביתה. שהרי ישנם שני סוגים של מסעות: המסע הרחק מן הבית, שהוא מסע של בריחה, מסע של פנטזיה, ומסע של חזרה הביתה. הבית האמתי הוא בפנים ועל כן המסע פנימה, הביתה, הוא המסע האינטימי. המכנה המשותף לכל הפרקים שבספר הוא המסע הזה, המסע הביתה. בית הוא מקום שיוצאים ממנו על מנת לחזור אליו… בית הוא מקום שבו אנחנו מתאחדים עם עצמנו. רחוק מן הבית אנו בגלות (ראו בהקשר זה את ספרי הקודם: ”החיים, רשימות מן הגלות”)- ובגלות יש רק געגועים, כמיהה. אמנם, ניתן לנסות ולספק את הכמיהה על ידי תחליפים כמו מזון, מין, ידידות, עבודה, קריירה, לימודים דת וכו’, אבל הדרך היחידה לנהוג עם הכמיהה היא להפוך מגולה לצליין, לנטוש את החוץ, להפוך את פנינו ולהתחיל לנסוע פנימה. להתחיל את המסע המסתורי והמופלא מכל המסעות, את “המסע אל הישות הפנימית.” הערה: התלבטתי רבות לגבי תרגום המילה Sein מגרמנית, וbeing- מאנגלית. בתחילה תרגמתי “הוויה” אך לאחר שנפל לידי ספרו של ד”ר אברהם מנסבך “קיום ומשמעות” -על היידגר. ולאחר שיחה עמו, שוכנעתי כי השם ישות הנגזר מ’יש’ מתאים יותר לכוונתו המקורית של היידגר, (שהוא הכהן הגדול, או בעצם הנביא הגדול של נושא הישות). ודבר נוסף, הישות הפנימית הינו מונח ייחודי לגישה של כותב ספר זה, בפילוסופיה אנו מכירים את המושג ישות, אך לא את המושג ישות פנימית. המילה לא חשובה, חשובה הכוונה, והכוונה למשהו גבוה בתוכנו, שניתן באותה מידה לכנות אותו בשמות: נשמה, רוח Spirit, נפש, הילד הפנימי ועוד. שמרתי לעצמי את החופש להשתמש בשמות הללו באופן חופשי בהתאם לתוכן שבו עוסק הפרק.*** “טוב שיש סוף לנסוע לקראתו; אבל בסופו של דבר, המסע הוא מה שחשוב”. אורסולה ק. לה גווין “המסע לקראת מה שראוי שנשאל על אודותיו אינו הרפתקה, אלא שיבה הביתה”. מרטין היידגר[1] מונטיין 1963, עמ’ 297 (”על הניסיון”) [חזרה]לקרוא עוד…מסע אל הישות הפנימיתגבריאל רעםמבוא “יש אנשים השואפים לצאת מגדר עצמם ולברוח מתוך האדם. זוהי שטות ורעות רוח: תחת להיפך למלאכים, הם נהפכים לחיות; תחת להתעלות, הם משפילים את ערכם. – האדם היודע ליהנות מישותו כהלכה וביושר, הוא הגיע לשלמות מוחלטת וכמעט אלוהית”[1] בחקר רוחניות באקדמיה, ישנם יותר ויותר חוגים שמעניקים תאר B.A. בחקר רוחניות ומיסטיקה. (וזאת אולי בגלל המספר הגבוה של אנשים שמצהירים על עצמם כרוחניים, או נוטים אחר רוחניות). (צריך לציין שאמנם ישנה עליה כמותית במתעניינים ברוחניות, אך מה רמת האיכות של הנרשמים ללימודים, זו כבר שאלה אחרת). ואחד מן הדברים שמתחילים להתברר לחוקרים המלמדים בתחום הוא שאפשר להגיד שהרוחניות של עכשיו באה להחליף את הדתיות של פעם. ישנם מספר שינויים באשר לרוחניות שמאפיינים את התקופה המודרנית, בניגוד לכל אלפי השנים שהיו קודם. לאחר הפגאניות, הדת והאלוהים שנמצא מחוץ לחיים – היו השינויים הבולטים, רוחניות לא הוזכרה, רק דת. ואלוהים, כאמור, היה אמנם פרסונלי, אבל הרחק גבוה למעלה, ויש לקוות שהתפילות שלנו יגיעו אלי. היום זה אחרת, במקום להיות דתיים, כאמור, יותר ויותר אנשים בתרבות המערבית, מעדיפים לכנות את עצמם בשם רוחניים. משהו יותר אמורפי, יותר אינדיבידואלי, אך הכי מעניין הוא שרוב האנשים הללו, אם הם מדברים על אלוהים, הם מדברים על אלוהים ששוכן בתוכם, או שבתוכם קיים שגריר שרק דרכו ניתן להגיע לישות גבוהה. האלוהים שבתוכי , החלק האלוהי שבי, הנקודה הכי פנימית שבי היא שיכולה לברוא את המציאות הרוחנית. החלק הכי פנימי שבי הוא שבורא את המציאות. רוחניים רבים בכלל לא מאמינים באלוהים, וברגע שאלוהים בתוכנו, הכול נורא אינדיבידואלי. המסע הוא פנימה לא לעבר נקודה גבוהה ובלתי מושגת (אלוהים). במקום דיבורים על ציות עיוור לצווי האלוהים או לצוויי נציגיו – באים דיבורים על הנפש, הנשמה, הפסיכה שלי. לפני הרוחניות באה הפסיכולוגיה ודחקה את רגלי הדת (”הדת היא אופיום להמונים” אמר פרויד). אך קרל יונג היה הראשון, שצמצם את הטריטוריאליות הכמעט אבסולוטית של פרויד על חיי הנפש וניסה למזג אותה (את הפסיכה) עם רוחניות. בעיקר רוחניות פנימית. מאז יונג צמחה רוחניות חדשה זו של ניסיון להגיע לנקודה הפנימית, לישות, הן על ידי מדיטציה, יוגה ועוד, דוחקים את הדומיננטיות העצומה של הפסיכולוגיה בשליטתה עד כה על הפסיכה האנושית. הגישה הרוחנית כיום ניגשת לפסיכה, לנפש בגישה פחות אנליטית. ומתחשבנת (עם ההורים בעיקר) ויותר של רצון לתת לה מקום בתוכנו ולהתאחד עימה. היחס לחיים הפנימיים (כל מה שאינו פיסיולוגי), נשלט שנים רבות על ידי הדת. ובצורה מאוד דומיננטית לעיתים. בתחילת המאה באה הפסיכולוגיה ודחקה את רגלי הדת לטובת גישה אישית המתבססת על חיי הילדות של האדם, שם, כך האמינו, מתעצבת הפסיכה. אך בימינו, ומאד שנות הששים של המאה ועשרים. הפסיכולוגיה פסקה מלהיות השאמאן המודרני. וחל פיחות רציני במעמדים של פסיכולוגים. ומזה כשלושים שנה זו עת הרוחניות. וכאמור הגישה השלטת ברוחניות זו, היא למצוא את האלוהים בתוך האדם. בנפש, בישות הפנימית. ואכן, בספר זה הכול נוגע לישות ובישות, מגיע לישות ומשתדל להישאר עמה. הספר מתחלק מבחינה מבנית לארבעה חלקים: בכל חלק מספר פרקים, כל פרק עוסק בנושא אחר, אך כולם תחת קורת הגג של נושא הפרק. כדי להבהיר את המכנה המשותף – בתחילת כל פרק ישנן מספר מלות הכנה לקראת החמר בפרק, המלים הללו מכונסות תחת כותרת בשם: “רעיון מרכזי”, ושם ישנו הסבר קצר אודות המשותף לחומר בפרק. מה מטרת הספר? האם לאפשר דרך חיים טובה יותר? צודקת יותר? רוחנית יותר? לא ולא. הספר הזה אינו מתיימר לשפר או לתקן את החיים של אף אחד. אם יש לספר זה מטרה, הרי שמטרתו להקנות דבר אחד בלבד, מודעות. מודעות לגבי הישות ולגבי החיים בהעדרה. מודעות לגבי הישות למי שאינו מודע. וחיזוק המודעות לגבי הישות, למי שכבר מודע. אם הייתי צריך לשייך את הספר וסגנונו לז’אנר מסוים הייתי אומר שזהו ספר מסע. (…”תחושה אישית זו של אובדן ואי שקט… הביאה את קרואק להאמין באפשרויות הגלומות בתנועה, ולחיבור עם אמונת הכיסופים האמריקאית ההיסטורית בתנועה כאמצעי לשינוי עצמי. למן ”שירת הדרך הפתוחה” של וויטמן ועד הרומן הפוסט אפוקליפטי הזוהר בקדרותו של קורמאק מקארתי ”הדרך” (2006) , הנרטיב של הדרך תמיד מילא תפקיד מרכזי בייצוג התרבותי שהעמידה אמריקה לעצמה. כשקרואק מתאר במחברת מ1949 את עלילת הרומן השני שלו בדרכים, הוא אומר ”מעין מסר מאלוהים המעניק כיוון בטוח”. הדרך עתידה להעסיק את קרואק מתחילתם ועד סופם של חיי הכתיבה שלו”. ) על פניו אולי לא נראה כי זהו ספר מסעות, אך לא זו בלבד שכזה הוא – אלא שמסע זה הוא מסע אינטימי, כי הוא המסע של חזרה הביתה. שהרי ישנם שני סוגים של מסעות: המסע הרחק מן הבית, שהוא מסע של בריחה, מסע של פנטזיה, ומסע של חזרה הביתה. הבית האמתי הוא בפנים ועל כן המסע פנימה, הביתה, הוא המסע האינטימי. המכנה המשותף לכל הפרקים שבספר הוא המסע הזה, המסע הביתה. בית הוא מקום שיוצאים ממנו על מנת לחזור אליו… בית הוא מקום שבו אנחנו מתאחדים עם עצמנו. רחוק מן הבית אנו בגלות (ראו בהקשר זה את ספרי הקודם: ”החיים, רשימות מן הגלות”)- ובגלות יש רק געגועים, כמיהה. אמנם, ניתן לנסות ולספק את הכמיהה על ידי תחליפים כמו מזון, מין, ידידות, עבודה, קריירה, לימודים דת וכו’, אבל הדרך היחידה לנהוג עם הכמיהה היא להפוך מגולה לצליין, לנטוש את החוץ, להפוך את פנינו ולהתחיל לנסוע פנימה. להתחיל את המסע המסתורי והמופלא מכל המסעות, את “המסע אל הישות הפנימית.” הערה: התלבטתי רבות לגבי תרגום המילה Sein מגרמנית, וbeing- מאנגלית. בתחילה תרגמתי “הוויה” אך לאחר שנפל לידי ספרו של ד”ר אברהם מנסבך “קיום ומשמעות” -על היידגר. ולאחר שיחה עמו, שוכנעתי כי השם ישות הנגזר מ’יש’ מתאים יותר לכוונתו המקורית של היידגר, (שהוא הכהן הגדול, או בעצם הנביא הגדול של נושא הישות). ודבר נוסף, הישות הפנימית הינו מונח ייחודי לגישה של כותב ספר זה, בפילוסופיה אנו מכירים את המושג ישות, אך לא את המושג ישות פנימית. המילה לא חשובה, חשובה הכוונה, והכוונה למשהו גבוה בתוכנו, שניתן באותה מידה לכנות אותו בשמות: נשמה, רוח Spirit, נפש, הילד הפנימי ועוד. שמרתי לעצמי את החופש להשתמש בשמות הללו באופן חופשי בהתאם לתוכן שבו עוסק הפרק.*** “טוב שיש סוף לנסוע לקראתו; אבל בסופו של דבר, המסע הוא מה שחשוב”. אורסולה ק. לה גווין “המסע לקראת מה שראוי שנשאל על אודותיו אינו הרפתקה, אלא שיבה הביתה”. מרטין היידגר[1] מונטיין 1963, עמ’ 297 (”על הניסיון”)