שמאן האש

Total
0
Shares

 

''יש מעטים הנולדים כ"נשמות מפותחות", הם מסוגלים להגיע לפסגה ללא כל תרגול או הכנה''.
פטנג'לי*. (מתוך היוגה סוטרות) **

הפעם ברצוני לעסוק שוב בסוגיית המורים הרוחניים. הסוגיה שנויה במחלוקת. מ'האם יש בכלל מושג ואדם כזה'? ועד: 'האם ישנם מורים רוחניים אותנטיים, ואם לא, איך אדע את ההבדל'? ועוד ועוד,
ישנם שמות רבים למורה רוחני, מגורו, ועד מאמן תודעתי. אני בחרתי הפעם לקרא למורה רוחני: שמאן.
אחד מן הייחוסים הנפוצים בקשר למורה רוחני/שמאן – היא שללא חיבור רוחני לרמות האנרגטיות הגבוהות, המורה הרוחני עצמו לא מסוגל להיות מורה רוחני. כי המשמעות הראשונית לאדם כזה, שהוא יכול להיות מתווך בין הרמות הגבוהות והבלתי מושגות בדרך כלל, של הקיום והיקום, ובין הרמות של האדם הממוצע.
רק מעטים מקבלים חיבור אנרגטי גבוה ללא מתווכים אנושיים (מורים רוחניים) , כפי שכותב פטנג'לי במשפט בראש הדף כאן.
וכאן אני רוצה לכתוב על שני סוגי מורים רוחניים, או שאמנים מודרניים; האחד אכן קיבל חיבור ישיר לחוכמה ואנרגיות גבוהות ללא מתווך אנושי, ואילו רוב המורים הרוחניים, הגיעו לכך על ידי כך שלמדו אצל זה שקיבל את רמת ההתפתחות הרוחנית שלו או דרך 'כלי' (מורה מתווך) שלישי או רביעי. וכך המחפש (אחר האמת, או אחר משמעות) שפוגש בם פוגש באדם שעדיין עובד על עצמו, מה שגם מאפשר לו להבין את המחפשים היטב, כי חלק ממנו עדיין שם. אך הוא לא עבר טרנספורמציה מלאה, (כפי שעבר זה שפטנג'לי מדבר עליו באימרה בתחילת הרשימה; אדם שעבר טרנספורמציה באופן ישיר וללא מתווכים). והוא, על כן, משמש כתחנת מעבר. אך זה לא פשוט כלל ועיקר, זה מאוד בעייתי לתקשר עם מורה/שמאן שקיבל את הרמה הרוחנית שלו ישירות, הבעיה נעוצה בכך שהעוצמה הרוחנית שלו יכולה 'לשרוף' את המחפש. אין במערכת של תלמידיו את הנתיכים, (פיוזים) שמסוגלים להכיל את מלוא העוצמה הרוחנית/אנרגטית של המורה שהוא 'כלי' ראשון. כפי שנראה בכמה משפטים לקראת סוף הסיפור על ר' שמעון בר יוחא
**סוטרות היוגה של פטנג'לי /סוואמי ונקטסאננדה /מודן הוצאה לאור

"ישבו רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי ושוחחו ביניהם על השלטון הרומאי ששלט במדינה.
נענה רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו! בנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות…
רבי יוסי שתק.
ואילו רבי שמעון הגיב בחריפות: כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמן! בנו שווקים, כדי להושיב בהם פרוצות; בנו מרחצאות, כדי לעדן עצמם; בנו גשרים, כדי לגבות עליהם מכס!
ישב לידם אדם בשם יהודה בן גרים, שהלך והלשין לשלטונות על שיחת החכמים.
מששמעו זאת הרומאים, גזרו: רבי יהודה שעילה ושיבח את המלכות, יתעלה; רבי יוסי

ששתק, יגלה כעונש לעיר ציפורי; ואילו רבי שמעון שגינה את המלוכה, יוצא להורג.
הלכו רבי שמעון ובנו רבי אלעזר והתחבאו בבית המדרש. הייתה אשתו של רבי שמעון מביאה להם בכל יום לחם וכד מים, ומכך היו ניזונים. כשהתחזקה הגזירה, חשש רבי שמעון שמא יענו הרומאים את אשתו והיא תגלה את מקום מחבואם, הלך והתחבא במערה.
אירע נס, ובמערה עלה עץ חרובים ומעין מים, והיו רבי שמעון ורבי אלעזר משביעים את רעבונם בחרובים ובמים. במשך היום, היו מכסים את עצמם בחול ולומדים תורה. כאשר הגיע זמן התפילה, היו מנערים את החול, לובשים את בגדיהם ומתפללים. וכל-כך למה? כדי שבגדיהם לא יבלו.
עברו 12 שנה על רבי שמעון ורבי אלעזר במערה. יום אחד, עמד אליהו הנביא בפתח המערה ואמר: "מי יודיע לו, לבר יוחאי, שמת הקיסר והתבטלו גזירותיו"? מכיוון ששמעו כך, יצאו מן המערה.
ביציאתם, ראו אנשים חורשים וזורעים את שדותיהם. תמהו לעצמם ואמרו: "האם אנשים אלו מניחים חיי עולם, את לימוד התורה, ועוסקים בחיי שעה – חרישה וזריעה"? וכל מקום בו היו נותנים את עיניהם, היה נשרף.
יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם"!
שבו למערה, וישבו שם 12 חודש נוספים. עם תום השנה, אמרו לעצמם: "אפילו משפט הרשעים בגיהינום נמשך רק 12 חודש". יצאה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם"!

יצאו והסתובבו בעולם. וכל מקום בו היה מביט רבי אלעזר היה ניזוק, והיה רבי שמעון מביט בו ומרפאו.
בערב שבת, ראו זקן כשהוא רץ ובידיו שני הדסים. שאלוהו: "הדסים אלו בידיך, למה הם"? השיב: "לכבוד שבת קודש". שאלוהו שוב: "ומדוע אינך מסתפק רק בהדס אחד"? השיב להם: "נאמר בתורה "זכור את יום השבת לקדשו" וכן "שמור את יום השבת לקדשו". לפיכך נטלתי הדס אחד כנגד "זכור", והשני כנגד "שמור"".
אמר רבי שמעון לבנו: "ראה, כמה חביבין המצוות על ישראל"!
ונחה דעתו של רבי אלעזר.
תלמוד בבלי, מסכת שבת לג, ב
—–
כלומר ר' שמעון ובנו היו שורפים במבטם את כל שאינו ראוי. אך השכינה ('בת קול'), פחות חמורה. וכך היה עליהם למתן את העוצמה הרוחנית הטבעית שלהם. כדי שיהיו מסוגלים לבוא בקרב בני אדם רגילים.
וכך אמנם לימודים אצל מורה/שמאן שהוא חוליה בשושלת של מורים שלמדו אצל מורים וכן הלאה, יהיו ברמה פחותה מזו של הראשון בשושלת, זה שקיבל את עוצמתו הרוחנית ישירות – אך היא תהיה קרוב לוודאי ברמה שמתאימה לתלמיד הרגיל. כי ללמוד ישירות אצל הראשון בשושלת (שמאן האש), כאמור, ישרוף את הנתיכים אצל תלמידיו.
ללמוד ישירות אצל מורה רוחני כמו זה שמתואר באימרה של פטנג'לי (שמאן האש) היא למעשה מלאכה בלתי אפשרית, כי בנוסף לאי היכולת להסתדר עם העוצמה הרוחנית השורפת שלו, עליהם לעבוד על עצמם סימולטנית בשלושה מישורים: ייצרי, רגשי ומנטלי. וככל שיחזרו יותר פעמים למורה הראשון בשושלת (שאמן האש) שיראה אותם במצבם, כך יהיה הקושי שלהם עצום יותר. כי מבלי שירצה הוא ישרוף אותם במבטם, כמו רבי שמעון בר יוחאי. אך אי אפשר בלי כמה מלים על מה זה אומר לעשות עבודה פנימית? (לעבוד על שלושת המישורים שהוזכרו כאן). ובכן, עליהם למתן ולרסן את הפראות ההתפרעות והדומיננטיות של כל אחד מן המישורים הללו, או לשים זאת באנלוגיה אחרת, להעביר את הקטבים הזיכריים למודוס ניקבי, מיאנג הזיכרי ליינג הניקבי. זו המכילה בתוכה חלל ריק של קבלה, כי השקט והמתינות של שלוש רמות אלו (אם הם עברו, כמובן תהליך של עבודה פנימית) ישמשו ככבל חשמלי, או חוט חשמל דרכה יכולה רוחניות עוצמתית לעבור. במידה ואחד מן השלושה מתחיל לצאת משליטה, בגלל גירוי זה או אחר – החשמל לא יכול לעבור דרכה. (ואם יש
 

חשמל עוצמתי במיוחד הוא יעבור בכל זאת ובגלל ההתפרעות בשלושת הרמות – עלולים  הנתיכים להינתך).
במידה ולא ירסן את רגשותיו, יצריו ומחשבותיו – הם (שלושתם) לא יאפשרו לתודעה ולנפש להיפגש. עם עבודה פנימית נכונה ניתן להגיע למצב של איחוד בין התודעה והנשמה. מצב זה נקרא סמדהי, מצב זה הוא שמו של השלב הסופי בתהליך החניכה השמאני. ובכל פעם שיצליח לרסן את כל השלושה והוא פתוח לזרם החשמל הבא מן המורה (ולצורך העניין כאן, לא משנה איזה מורה/שמאן הוא זה) הוא יחווה סמדהי. אך הקושי הגדול של המחפש/תלמיד – יהיה בחוסר היכולת שלו לשמור על הריסון והשקט הזה בשלושת ממלכותיו בזמן נתון, כי כל גירוי, פיתוי הקטנים ביותר מוציאים את אחד מן המישורים הללו מאיזון.
הבעיה היא שהורגלנו למצב פנימי ברמת הרגש – של עלבון או סערה רגשית. כניעה לתאוות היצר (באכילה או במין למשל), או חוסר יכולת לדחות סיפוק ברמה זו. או לחשיבה מקוטעת אסוציאטיבית שלא מובילה לשום תובנה שלא לדבר על חוכמה ואינטליגנציה. והיא רק מסתובבת סביב עצמה (והסיבה למצב כזה ברמת החשיבה זה חוסר השקט בשתי הרמות התחתונות, אלה של היצר והרגש).
ובחזרה למורים רוחניים. אם המדובר על מורה/שמאן שהוסמך על ידי מורה שהוסמך… וכו', אז אולי הוא ייתן לשוחר הרוחניות – שיקוף על המצב העגום שלו, אך זה יהיה שיקוף בלתי שורף, לא מכחיד את בעל העבירה…
וכאן אנו חוזרים לר' שמעון בר יוחאי ובנו. כשמחפש בא עם עבודה לא מספקת על שלושת הרמות לשמאן האש, הוא ירגיש נשרף באישו (של המורה יד ראשונה). שמאן האש עצמו רק ישקף לתלמיד, הוא יכול אפילו להיות עדין ביותר בשיקוף שלו, אך אלה לא המלים ואפילו לא שפת הגוף, אלא החשמל או האש שבאה עם השיקוף, והמחפש יחוש שהוא כמו נשרף באש והייסורים שלו יהיו גדולים מנשוא.
עם המורה/שמאן יד שניה, (או שלישית, או רביעית)  זה הרבה יותר קל, הם יתנו את אותן ההנחיות, אך מה שבא איתן לא ישרוף את התלמיד הרוחני.
עם המורה הרוחני 'יד ראשונה', – שאמן האש – הם קודם כל יתעלו בכל פגישה לרמות גבוהות ביותר של אנרגיה, ויחוו את המיזוג הנדיר של נפש מתרחבת ותודעה שנפתחת, אך בצאתם ממנו, הגירוי הראשון שהם יפגשו יפעיל מיד סערה או שוק באחת מן הרמות, ואז הוא יחווה נפילה אדירה ברמת התודעה שלו. ויכול גם להיות שהוא לא ירגיש איך זה קורה לו. אבל עדיין מספיק לאבד את הרסן ברמה אחת וכל החיבור הגבוה שהגיע בגלל המורה ולא בגללו – ילך לאיבוד.
אם להיות יותר ספציפי, לגבי הפרעה בכל אחת מן הרמות:
– אז גירוי שגורם להפרעה קשה בתחום הרגשות, הוא כל גירוי שמגיע לטווח שבין עלבון לכעס.
– גירוי ברמת היצר, יכול ליפול בטווח שבין פיתויי מין ואוכל, ובין היסחפות למאבק כוחות.
– ברמת החשיבה אין צורך בגירוי חיצוני, כי חוסר שקט בשתי הרמות התחתונות יגרום לחשיבה מהירה, קטועה, אסוציאטיבית, בגלים קצרים.
צריך להבין, אדם ממוצע החוזר לביתו לאחר יום עבודה רגיל, שלושת הרמות הללו סוערות ביותר או מצויות במצב של שוק. (מגיבות כלפי חוץ או כלפי פנים).
ובחזרה לנושא המרכזי. בכל פעם שתלמיד רוחני נפרד ממורה רוחני לאחר פגישה שבה חווה התעלות הנשמה והתודעה – הוא חוזר אליו למפגש הבא כששלושת הרמות הללו בבלגן, ומצב התודעה והרוחניות שלו נעות בין משבר, לחוסר תפקוד מוחלט.
תגובתו של המורה 'השורף', שאמן האש – תהיה קשה, מהירה וכואבת, כמו שהייה זמן קצר בשמש לוהטת ביום קיץ בצהריים. העור יקבל כוויה, ואם המפגשים עם שאמן האש יחזרו על עצמם בנוגע למצב שבו התלמיד מגיע בבלגן רגשי, חשיבתי או יצרי – זה יכול אפילו ליצור השפעות שליליות מרחיקות לכת על העור של זה שנחשף לשמש לעיתים קרובות מידי.
אבל רוב אלה שפוגשים את שאמן האש, גם לא תלמידים, כל אחד – ישרפו באישו. זו האנרגיה שלו ולא תגובתו החיצונית, למפגש עם אדם שיש לו דמונים והפרעות באחת משלוש הרמות שהוזכרו.
וכאן אנו מגיעים לדילמה לא קלה. אם ישהו עמו זמן קצר הם יחוו את התעלות הנפש ופתיחת התודעה. אך הסבל שהם יסבלו יהיה תמיד גדול יותר מן ההתעלות שהם חוו. 
וזה לא קשור בכלל לכך ש'שאמן האש' יהיה קשה או רך איתם. זה יכול לבוא משמאן האש שהוא אדם רך ואנושי במיוחד, זה לא משנה, הנתיכים אצל הזולת השוהה עם שאמן האש -ישרפו בה במידה. האדם ירגיש כאילו הוא נשרף באש הגיהינום. והוא נשרף בחלקים פנימיים שהוא לא ידע בכלל שהם קיימים בו. אבל הסבל שלו יהיה עצום.
ותמיד בסוף, הסבל יכריע על פני כל שיקול אחר, (ושוב, בגלל שהסבל יהיה נורא כול כך).
מה יהיה בסוף? שמאן האש יחווה בדידות והגליה מכל מה שאנושי, והמחפשים האמתיים, ימצאו מורה שהוא מספר 4 או 5 בשושלת. שכבר לא ישרוף אותם, והעבודה אתו תהיה נסבלת, אבל גם התוצאות תהיינה בהתאם, כלומר הגירויים בשתי הרמות התחתונות ימשיכו לנצח, ולהכניס את החשיבה לבלבול. כך שהתקדמות גדולה לא תהיה כאן.
(הערה בסוגריים, צריך להבין; אני מדבר כאן על שני סוגים של מורים/שמאנים, ושניהם אותנטיים. איני מתייחס כלל לשפע המורים הרוחניים, שאינם אותנטיים, כלומר, אינם מחוברים לרמה אנרגטית גבוהה).
אני יודע שזה אוקסימורון או לבירינט, (מבוך) ואיך יוצאים מזה? אין לזה תשובה. ורק מבט ברמת החיים הפנימיים של האנושות נכון לעכשיו תראה את הקושי שבעבודה פנימית אמיתית, בעיקר עם שמאן האש אך גם (במידה מופחתת) עם אחד מתלמידי תלמידיו.
*^
גבריאל רעם, 18.7.14

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You May Also Like

יצורים רב פעימתיים.

בני האדם יכולים להתחלק לשלושה סוגי יצורים: חד פעימתיים, דו פעימתיים ותלת פעימתיים. והחלוקה הזו נראית מבחינה גראפית כפירמידה. בתחתית הפירמידה: חד פעימתיים, בקומת הביניים, הדו פעימתיים ובראש הפרמידה התלת…
לקריאת הפוסט

אגו וסאטורי (הארה)

גישות מיסטיות ואזוטריות שונות שמות דגש על עבודה פנימית על מנת להגיע למצב עילאי כלשהו. ההגעה למצב זה היא המהות והפסגה שלהן, (גם אם מורים ותלמידים לא מעטים לא יודו…
לקריאת הפוסט