הפרדוכס הגדול של העבודה הפנימית

כדי להגיע להארה עליך להיות שם קודם.

זה הפרדוכס הגדול של העבודה הפנימית. אם אתה לא שם קודם לכל, אז שום תרגילים, קיום מצוות, תפילות, מדיטציות תרגילי יוגה, שינון קואנים של זן  – לא יביאו אותך לשם.

רוב התורות מנסות להסביר שאם תעשה כך וכך – תגיע להארה, אך זה הפוך, קודם כל תהיה שם ואז אין צורך בתרגילים.

יש קונספט שמסביר איך אפשר להיות שם מבלי לעבור את הדרך לשם, הוא נקרא: Be do have.

ניתן לחיות את החיים דרך שלוש גישות שונות. ושלוש אלו הן כמו שלושה מעגלים או שלוש עטיפות כשהאחת חיה בתוך האחרת:

המעגל החיצוני הוא: מה אפשר להפיק ולקחת מן האדם. והוא מעגל הצריכה. (HAVE).

מעגל הביניים הוא: מה הוא יכול לעשות עבורנו והוא מעגל העשיה. (DO).

והמעגל הפנימי הוא: מה חי בו, והוא מעגל העצמיות, או מעגל הנשמה. (BE).

רוב האנשים מאמינים שאם ‘יש להם’  (HAVE) יותר ממשהו; (יותר אהבה, זמן כסף וכו’) כי אז יוכלו ‘לעשות’ (DO) משהו; (לכתוב ספר להתחיל תחביב חדש, ללכת לחופשה, לקנות בית, להתחיל מערכת יחסים חדשה). ולדעתם שני אלה הם שיאפשרו להם ‘להיות’ (BE ); (מאושרים, שלווים, שמחים בחלקם או מאוהבים). למעשה הם הופכים את הכיוון הטבעי של הדברים, שהיה אמור להיות:BE מביא ל-DO’ שמביא לHAVE. ובמקום זה הם מאמינים כי אם יש HAVE זה יאפשר להם לעשות _DO) מה שיביא למצב שבו יוכלו סוף סוף להיות (BE).

ברוב הדתות והדרכים הרוחניות מציעים מה לעשות כדי להגיע למצב הוויה עילאי, או רוחני. אך DO  אף פעם לא מביא לBE.

אז איך פותרים את הפרדוכס? איך מגיעים למצב הוויתי מבלי לעבור דרך עשייה?

התשובה: למצוא מורה רוחני שהוא כבר שם, שיעביר לתלמיד את מצב הוויה בהדרגה, דרך חיכוך ושהיה עימו.

זה העיקר, לשנות את מצב ההוויה על ידי התחככות באדם שמצב ההוויה שלו כבר שם. אך זה לא מספיק, כל יתר העבודה הפנימית זה סוג של דיאטה, שבה נימנעים ולא עושים. לא עושים את מה שיכול להוריד את מצב ההוויה לרמות נמוכות וגסות של קיום פנימי.

הכוונה בעיקר לדיאטה של הימנעות מהג’אנק פוד של רגשות שליליים, ההזדהות עימם ולתת לנו או ללכת לאיבוד בהם, או לתת להם להוביל אותנו, בדרך כלל לסוג של התפרצות רגשית.
המדובר על דיאטה דלתה ב’אני’ ‘אני’ ‘אני’, דיאטה דלה במאבקי כוח וטריטוריה.

ובעיקר דיאטה מן הרצון לעשות, להשפיע, לנווט את מסלול חיינו על ידי הפעלת כוח רצון.

הצירוף הזה של חשיפה למורה בעל רמת הוויה מגובשת, בצירוף ה’אי עשיה’ (הרבה יותר קשה להימנע מלעשות מאשר לעשות משהו קשה או מסובך) – הן הדרך היחידה לאפשרות של הארה (סאטורי בזן בודהיזם).

אך שוב, אין עבודה קשה יותר מאשר הימנעות, הרפיה, עזיבה, אי מעורבות. להתייחס לא מתוך בעד או נגד, אלא מתוך גישה נייטרלית.

אנו מותנים לעשייה, ואילו הדרך הרוחנית האמיתית היא להרגיל את המערכת למצב של איפשור קולטני, איפשור יינגי (ניקבי), לעבור ממצב של גרימה זיכרית, למצב של היפתחות וקבלה ניקבית.

**

גבריאל רעם,