פיסיקה עוסקת באמת אודות חלקיקים, היסטוריה באמת אודות העבר, אסטרונומיה באמת אודות הכוכבים והיקום. ספרות אמורה לעסוק באמת אודות חיי אנוש, מדוללת על ידי המוזר והמעניין שעשוי להתרחש לאדם בחייו.
ופילוסופיה – במהותה האונטולוגית, אמורה לעסוק באמת אודות חיי אנוש, באופן נייטרלי, מרוכז ותמציתי.
ומהי האמת? אמת היא המניע הראשוני והכוח המרכזי בקיום של כל דבר, מן המיקרוקוסמוס הקטן ביותר ועד המקרוקוסמוס הגדול ביותר.
אך יש כאן בעיה; כי מה שעושה ברכה במצב צבירה אחד בתוכנו, גורם לאסון במידה והוא דר במצב צבירה אחר.
אז כיצד ניתן לעסוק במשהו ברמה אחת (תודעה) מבלי שזה יגיע לרמות האחרות (רגש למשל). אמת פילוסופית ברגשות יכולה להכניס אותם למשבר עמוק ואפילו לדיכאון קשה. וזאת מכיון שהרגשות נעים על ציר שבין מהנה ללא מהנה. ואמת ברובה הגדול אינה נעימה לרגשות, אבל היא מזון בריא לתודעה.
אנו רואים איך זה מתרחש ברמה הפיסיולוגית; אויר צריך לזרום דרך הריאות, אבל אסור לו להיכנס למחזור הדם. כי שם יגרום לנזק. (לכן מוציאים את האוויר מן המזרק לפני שמזריקים תרופה כלשהי לורידים, די בבועית קטנה של אויר במחזור הדם, כדי לגרום להתקף לב, או שבץ מוחין. הסוד הוא ההפרדה, כיצד לעסוק באמת באופן נייטרלי, מבלי שזה יזלוג לרגשות.
וזו אכן בעיה, כי בזמן שהאדם קולט אמת בתודעה – גם הרגשות שלו, שם, קולטים את זה.
ואכן התודעה נועדה לעסוק באמיתות, וככל שהיא עוסקת יותר באמיתות, כך היא מתחזקת.
ואילו הרגשות אמורים לעסוק בהנאה, וככל שהם עוסקים בזה יותר, הם מתחזקים.
וכדי למנוע מן הרגשות את שיכול להכניס אותן למשבר, צריך אם כן לפתח שליטה עצמית פנימית. איזהו גיבור הכובש את יצרו… ואיזהו גיבור חכם, המצליח להפריד את יצרו או רגשותיו – ממחשבותיו… ולהיפך.
החוכמה היא לדעת את האמת הקשה בתודעה, ולהתעלם ממנה ברגשות.
להפריד את החיים האישיים עם כל הסערות בכוס תה שהן כל הזמן מכילות, מן האמת ולעגן את האמת רק בתודעה, מבלי שתהיה לה איזושהי נגיעה בחיים האישיים של האדם העוסק באמת, או הלומד אותה וכו'. כי אז נוצרת זליגה שמפילה את הנפש למשבר.
אל לתודעה ולרגשות או לתודעה ולחיים הפסיכולוגיים של האדם – מלהיפגש.
האדם העוסק באמת חייב להיות מסוגל לשלוט על רגשותיו במידה כזו, שאם הוא מחליט, רגשותיו נותרים קרים, גם אם הוא עוסק בדברים מאוד פרובוקטיביים מבחינת הרגשות, עליהם לא לזוע או לנוע. זה בעיקר עניין של אימון פנימי. אילוף הרגשות לבל יתרגשו, או בכלל יושפעו ממחשבה כלשהי. כמו כלב שהורגל לא לקפוץ על השולחן על מנת לחטוף ביס. גם אם הוא מדיף ריח משגע וזה מונח לו ממש מתחת לאף.
כך שהתודעה חייבת להיות נפרדת ואז ורק אז צריך להיות מותר לה לעסוק באמת.
כשעוסקים באמת יש להיות זהירים ולא לתת לרגשות לעסוק באמת. אלא לנקוט בעקרון חשוב לכל מנהל מערכת: הפרד ומשול.
האמת היא חומר דלק משובח עבור רכב התודעה, בעזרתו היא נדלקת או רוכשת לעצמה כנפיים.
אך אותה אמת, הפוגשת את חייו הקטנים של האדם, מכניסה אותם לייאוש עמוק.
אז במה צריכים לעסוק הרגשות והחיים האישיים של האדם?
עליהם לעסוק באושר ובו בלבד. למצוא את המיזוג הנכון בין הנאה ומשמעות, שביחד מרכיבים את האושר. ועליהם לעסוק רק ברגשות חיוביים, ולעשות צום מוחלט לגבי רגשות שליליים כגון:רוגז, חרדה, עלבון. נטירת טינה, ייאוש, ושליליות מכל סוג שהוא. עליהן לאכלס כל הזמן רק רגשות טובים וחיוביים, ולהימנע מרגשות שליליים.
האתגר הגדול בעבודה עצמית לקראת פיתוח, או הקצת התודעה, הוא ביכולת לרסן את הרגשות ולתת להם להיות רק במסגרת מגבלות שמטיל עליהם האדם עצמו. האסון לרגשות זה: אימפולסיביות, חוסר יכולת לדחות סיפוק, ריגוש יתר, וללכת עם הריגוש עד לקצה. הרגשות הן כמו סוס אציל, שאם אינו מציית למושכות, לרסן ולשוט, יכול לרסק את הכרכרה, או להשליך את הרוכב לתהום.
מילוי הרגשות רק ברגשות חיוביים, של תמיכה, אמפטיה, נדיבות, וכו', מבריא אותם ומחזק אותם. ויחד עם חיפוש אחר רגשות חיוביים ולהשאיר אותם כמה שיותר זמן, על האדם לשמור על רגשותיו פן יגררו לאיכסון רגשות שליליים. ריסון וניתוב הרגשות נכון ויפה לכל אדם, ובמיוחד למי שחפץ לעסוק באמת אודות הקיום האנושי. כי האמת אודות הקיום האנושי היא די פסימית.
ופסימיות אם היא מחלחלת לרגשות, עלולה לזרוק אותם למשבר ואף לדיכאון.
דוגמא לשליטה רגשית בעת עיסוק באמת. נגיד שנערה לומדת על מצב הנשים בחברה שלנו, שהוא עדיין עגום למדי. עליה לא לחסוך ולא לצנזר מפני עצמה את העובדות הקשות. אך מצד שני היא צריכה במשך כל הזמן הזה, להיות קשובה פנימה, פן יצוצו רגשות שליליים, של רוגז, או עלבון כלפי גברים, או בכלל.
וכך, האדם העוסק באמת, במיוחד לאדם העוסק באמת, חשובה היכולת לשמור את רגשותיו קרים ולא לתת לאמיתות הללו להכניס שמץ של רגשות שליליים. רגשות שליליים מרעילים את המערכת, בשעה שרגשות חיוביים מבריאים ומחזקים אותם.
וזה אומר שלא רק שליטה פנימית ברגשות חשובה, אלא גם במי אנו מקיפים עצמנו? באנשים חמוצים, מרירים ורואי שחורות? או באנשים מלאי שמחת חיים ותקווה. כי כפי שייאוש מרעיל את הרגשות, תקווה היא המזון האציל בעזרתו הרגשות משתבחים ומתחזקים.
—
Gabriel