רעיון ההתעוררות התודעתית – בזוהר ובבודהיזם.

We are asleep. Our Life is a dream. But we wake up sometimes, just enough to know that we are dreaming. Most of the time, though, we are fast asleep. I cannot awaken myself! I am trying hard, my dream body moves, but my real one does not stir. This, alas, is how it is!

-Ludwig Wittgenstein ,Letter to Engelmann.

*

רעיון ההתעוררות משותף לגישות מיסטיות רבות. בין החשובות שבהן ניתן למנות את הבודהיזם והסוּפיזם, והוא מופיע גם בגנוסטיות ובזוהר. לכולן משותפת ההנחה שכולנו למעשה ישנוניים, שעל כן מוטב להתעורר, וכי התעוררות היא הדבר שמאפשר לנו לחיות את הייעוד האמיתי שעבורו באנו לעולם הזה. אך התעוררות זו אינה רק משהו שיקדם וישפר אותנו: יש בה גם אלמנט מתקן, שבכוחו להניע את המציאות כולה אל עבר התיקון המיוחל.

החופש שבסתמיות
הבודהיזם מספר על התעוררותו של הבודהה, שמשמעותו “הער”. זוהי התעוררות מושלמת, חוויה של מעבר לעולם שבו אין ניגודים אינטלקטואליים ואין בו מחשבות, והוא נקרא אסינטיה. ההתעוררות הבודהיסטית הזו מגלה בפני המתעורר מציאות שמופיעה ככֵּכוּת (Suchness). מציאות שבה הדברים הם כאלה פשוט משום שהם כאלה, זהו טיבם, ובאותה המידה הם היו יכולים להיות אחרים. אין ספק שגישה זו יותר מצויה בקרב האתיאיסטים מאשר בקרב המאמינים. על כן המתעורר אינו מאמין, הוא מעבר לאמונה, הוא שם. לכן הוא צריך משאבים אחרים ותודעה אחרת בכדי לחיות בעולם שרבה בו השרירותיות על פני ההשגחה, בין אם קיימת השגחה עליונה ובין אם לא. על פי תפישה זו, אם כן, הרמה הנמוכה של הרוחניות היא האמונה, ואילו הרמה הגבוהה יותר היא הידיעה. זוהי נחלתו של המתעורר: הוא לא צריך להאמין כי הוא יודע, והוא יודע כי הוא התעורר.

בודהה ארכיון 
למה הדבר דומה? לאדם המהלך בסמטה ונופלת עליו אבן כבדה והורגת אותו. לו פגש מישהו בדרכו שהיה מעכב אותו, הרי היה מאחר את נפילת האבן וניצל. סתם צירוף מקרים גורלי. אבל החולמים, אלו שתודעתם אינה ערה, מתקשים לקבל את מותו הסתמי של יקירם. המוות הוא מאורע קשה מכדי שיקרה סתם כך. אך המתעורר צריך להתמודד עמו: מוות שקורה סתם כך, נישואין שקורים סתם כך, חיים שלמים שקורים – סתם כך.
 
למוח האינטלקטואלי הרדום הרגיל קשה לתפוש ולקבל מציאות אכזרית שכזו. האדם הישן מחפש עולם בעל משמעות, מה שמאפשר לו להמשיך ולישון. המשמעות מתקבלת באמצעות אלוהים, חוקה, דמוקרטיה, השכלה ומדע או לאומיות. כל דבר שמצביע על חיים בעולם עם סדר, כיוון ומשמעות. על כן, אנו מחפשים סיבות בגלגול נשמות, באלוהים שמנהל פנקסנות ומדיניות ברורה של שכר ועונש. זהו עולם שהכל מתרחש בו בגלל סיבה וכל דבר שאדם עושה בחייו נזקף לצד הזכות או לצד החובה. אך זו מציאות פנטזיונית ואינפנטילית, המעוגנת בחלומותיו של ילד בן שמונה.

לעומת זה, האדם הער מגלה, למרבה הזוועה, כי הכל אפשרי. הסתמיות מולכת ויש המון חופש: גם לברירה וגם למקריות. האדם הישן אוהב משפט כמו: “אין סיבה לפחד במלחמה, לכל קליע יש כתובת, ואם נגזר עליך למות זה יקרה ולא תוכל לברוח מזה”. לעומתו, האדם הער חייב כל הזמן לפקוח שבע עיניים, כי לאף קליע אין שום כתובת, וכל קליע יכול להגיע לכל כתובת, והסיבה מדוע הוא הגיע לכתובת זו ולא אחרת, היא סתם כך. ומתוך שהוא חייב לשים לב ולא להיבלע בסתמיות הוא נאבק, שהרי מאבק ומודעות הם רק נכסיו של זה שהתעורר וגילה אולם של ככות.

ההתעוררות הארוטית
תפיסת הזהר, כפי שמלמד אותה פרופ’ משה אידל מהאוניברסיטה העברית, שונה מעט בגישתה לרעיון ההתעוררות מגישות ותפיסות מיסטיות אחרות. זו מניחה כי אנו רדומים מתוך איזושהי בטלנות אנושית בסיסית, המובילה לוויתור על הייחוד של המצב הערני עבור מצב מינימלי של קיום. על כן רואה עצמה חבורת הזוהר כמי שבוחרים באפשרות להיות ערים לנוכחות האלוהי בעולמנו. הערות ביטויה בכל מניפסטציה אפשרית: בדברים שרואים בטבע, בפסוקים שקוראים במקרא וביחסים עם בני אדם אחרים. תמצית הרעיון היא למצוא בתוכנו מצב של ערנות שיכולה לראות אל מעבר לדברים כפי שהם נתפסים בצורה פשוטה רק באמצעות שימוש ער בחמשת החושים של הבשר. הדבר המעניין ביותר לגבי ההתעוררות במתכונתה הזוהרית הוא זה שיש בה שני ממדים, אחד של יקיצה מן השינה, והשני הוא ההתעוררות הארוטית, שמכוונת למצב של העצמת החושים והרגשות.

בבסיס הזוהר נמצאת הנחה לפיה קיימים ממדי עומק נוספים מעבר לאלה שאנו חווים במציאות, ולא זו בלבד, אלא שהשאלה היא כיצד אנו חווים את הממדים הללו. זוהי התחדדות של עצם המהות שלנו, והיא חלה על כל ממדי הקיום. תפקיד המיסטיקאי של הזוהר הוא להתבונן במציאות, לנתח אותה, להפריד אותה לחלקיה ולהבין לאשורם את הדברים הנצפים והנראים. עבודת הניתוח מראה, למשל, כי חלק מן המציאות מצוי במצב של חסד ואילו מציאות אחרת נמצאת במצב של היעדר דין. על המקובל מוטלת המשימה לאחד את חלקי המציאות הנפרדים מחדש, במצב הרמוני יותר. כלומר, לייחד את החלקים הזכריים והנקביים במציאות (ובאלוהות) לכדי מצב של זיווג מבורך. על כן מוטלת אחריות רבה על תודעתם האישית של אנשי הזוהר.

אחד הדברים החזקים שאפיינו את מחברי ספר הזוהר היה הרצון העז להעיר את בני האדם אל העולם האלוהי שנמצא בתוך העולם שלנו. הזוהר מנכיח, גורם לנוכחות, של המשאלה הזו שלהם להתעוררות. אחת הדרכים בהן נוקט הזוהר הוא סיפורים הלוקחים אותנו למקומות משונים שגורמים לתפיסת המציאות הרגילה שלנו להתערער. בסיפורים הללו מופיעים לעתים קרובות אנשים שמוצגים תחילה כאנונימיים, שוליים וטיפשים, והנה במהלך הסיפור נוצר בדרך כלל היפוך וכל תפיסת העולם הפשוטה, המובנת מאליה, מקבלת מכה שדורשת לראות דברים אחרת. לצאת מראיית העולם השגורה, היינו להתעורר.
 
יש כאן הבנה שלדפוסי ההרגל זיקה ברורה לישנוניות, ומטרת הסיפור לשבור את דפוס ההרגל. אך מלבד הסיפורים, הכלי המרכזי להתעוררות של הזוהר מצוי באופן המיוחד שבו קוראים מחברי הזוהר בתורה. התורה עבורם היא מהות אלוהית אהובה ביותר, שהיחסים עמה הם יחסי חיזור ואהבה. הלומד האוהב צריך לרצות, בכל נפשו ומאודו, לזכות ביחסים של “פַּנים בפנים” עם האהובה של התורה, כדי שתזכה אותו בסודותיה.

הנהר ממשיך לזרום
אך מדוע ואיך הופכת הכניסה הזו לסודות התורה להתעוררות דווקא? ומה זה אומר: “להתעורר לתורה?” ובכן, עבור המיסטיקאים של הזוהר הראיה היא המטפורה החזקה ביותר לתודעה. ההזמנה של הזוהר היא לבוא ולראות דברים. הם קוראים בתורה כאילו הם שופכים אור על התורה, מגבירים את עוצמת האור, כדי שיהיה ניתן לראות יותר טוב את צפונותיה. ככל שמגבירים את עוצמת האור נחשפים מתוך התורה ממדים שלא יכולנו לראות קודם לכן, ואילו “הגברת התאורה” נעשית על ידי תשוקה. הדבר שגורם להם לראות טוב יותר הוא אהבה עצומה והשתוקקות גדולה שלהם לסודות שצפונים בה. וכשהם מצליחים ליצור את התאורה המוגברת הזו על הטקסט המקראי מתרחשת אצלם ואצל הקורא חוויה יוצאת מן הכלל, שמאפשרת להם ולנו לראות משהו שלא הבחנו בו כשקראנו את הטקסט בהסתכלות הפשט הרגילה שלנו.

אדם וחוה armchair messiah, cc-byלחבורת הזוהר פסוקים מן התורה שהם מעוררים במיוחד, והם כמו מחזיקים את כל מבנה התורה ופותחים אותה לממדים של ערות ואור. פסוק אחד שכזה הוא הפסוק מתחילת ספר בראשית: “ונהר יוצא מעדן, להשקות את הגן”. הפסוק מדבר על דבר מה דינמי שנושא זרמים והוא יוצא ממקום ששמו עדן לשם תכלית מיוחדת, והתכלית היא השקיית הגן. במצב תודעה “זוהר” מנהיר הפסוק הזה את כל תפיסת הדרך של חכמי הזוהר: הנהר הוא המסע המופלא של האור והשפע האלוהי מן המקום החבוי שלו ועד לתודעה האנושית. והתודעה הזו אמורה לקבל  השראה מן השפע האלוהי הזה. זהו גם פסוק ארוטי, כי הנהר  הוא סמל זכרי שזורם למציאות הנקבית של האדם. וכשהם נפגשים יש הפריה, יש התעוררות. כך שבתפיסה זו הגירוש מגן העדן אינו פיסי, אלא זהו גירוש מן האספקט הפורח, הער שלו. גירוש אל מצב של הגבלת התפיסה ממצב תודעה שהיה מופרה על ידי השפע האלוהי, ממצב של ערנות תודעתית. 

כלומר, בריאת העולם היא בריאת עולם התודעה המוערת. והסיפור המקראי הוא משל, שהנמשל שלו הוא צניחה לשינה תודעתית. כלומר, לפי המקובלים, הנהר היוצא מעדן כל הזמן יוצא מעדן, והוא מעולם לא הפסיק. אלא שעכשיו הוא כבר לא מגיע אלינו. והמשאלה שלהם היא לחוות את האופן שבו הוא מגיע לתודעתנו. זוהי, למעשה, משאלה להתעוררות. השאלה היא איך לעורר את קולטני הגן כדי שיקבל את הנהר. איך להפוך עצמם לפתוחים לשפע הזה. אומר הזוהר:

“בחצות הלילה, כשהקב”ה מתעורר בגן עדן, כל אלו נטיעות של הגן מושקות יותר מאותו נחל הנקרא נחל קדומים, נחל עדנים שלא פוסקים מימיו לעולמים. כביכול אותו העומד ומשתדל בתורה, כאילו אותו נחל מורק על ראשו ומשקה אותו בתוך הנטיעות שבגן עדן”.