היפוך ושבירה, חלק ב’

ככל שמעיינים יותר ויותר בחיים, רואים כי דברים רבים בחיים הפוכים למה שצריך היה או יכול היה להיות; למשל המין, הוא היה יכול להיות פשוט ואינסטינקטיבי, אך הוא נהפך מצד אחד למשאלת על ומצד שני לאכזבה ולפספוס הגדול – בחיי היום יום למרבית האנשים.
דוגמה נוספת היא התודעה, התודעה הייתה יכולה להיות ערה ופתוחה, אך לרוב היא כבויה, צרה ושטוחה.
הפוליטיקה מבטיחה דבר אחד ודואגת רק לשררה של עצמה.
הנישואין מתחילים בתקווה לאיחוד גדול ומסתיימים בניכור או לא בשבר ממש.
המדע אמור לפתוח את החומות אל החיים האמיתיים, והוא מקבע אותנו בחשיבה מרובעת וחסרת מעוף, נעדרת את הממד החוויתי.
בהקשר לזה כדאי לקרוא את המלים החריפות של אמן הסטנד אפ האמריקני ג'ורג' קארלין (מופיע גם באנציקלופדיה למורדים, שבסוף הספר). הקטע נקרא: 'הפרדוקס של זמננו'.

–דברים עצובים לחשוב עליהם-
הפרדוקס של זמננו בהיסטוריה הוא שיש לנו בניינים גבוהים יותר,
אך מזג יותר קצר; אוטוסטרדות רחבות יותר, אך השקפות עולם
צרות. אנו מבזבזים יותר, אך יש לנו פחות; אנו קונים יותר, אך
נהנים מזה פחות.
יש לנו בתים רחבים יותר ומשפחות קטנות יותר; יותר נוחות, אך
פחות זמן; יש לנו יותר תארים, אך פחות חושים בריאים; יותר
ידע, אך פחות יכולת לשפוט; יותר מומחים, אך בעיות רבות יותר;
יותר תרופות, אך פחות בריאות.
אנו שותים יותר מדי, מעשנים יותר מדי, מבזבזים ללא חשבון,
צוחקים פחות מדי, נוהגים מהר מדי, מתרגזים יותר מדי ומהר מדי,
נשארים ערים מאוחר מדי, מתעוררים עייפים מדי, קוראים לעיתים
רחוקות מדי, צופים בטלויזיה יותר מדי, ומתפללים לעתים רחוקות.
הכפלנו את רכושנו, אך צמצמנו את ערכינו.
אנו מדברים יותר מדי, אוהבים לעתים רחוקות מדי, ושונאים
לעיתים יותר מדי קרובות.
למדנו איך לעשות חיים, אך לא איך לחיות; הוספנו שנים לחיינו,
אך לא חיים לשנותינו.
עשינו את כל הדרך לירח וחזרה, אך יש לנו בעיה עם חצית הכביש
כדי לפגוש שכן חדש.
כבשנו את החלל החיצון אך לא את החלל הפנימי.
עשינו דברים גדולים יותר, אך לא טובים יותר.
ניקינו את האויר, אך זיהמנו את הנפש.
ביקענו את האטום, אך לא את האפליה שלנו.
אנו כותבים יותר, אך לומדים פחות.
אנו מתכננים יותר, אך משיגים פחות.
למדנו להחפז אך לא להמתין.
אנו בונים יותר מחשבים שאוצרים יותר מידע כדי ליצור עוד
עותקים מאשר לפני כן, אך יש לנו פחות תקשורת.
אלה זמנים של אוכל מהיר, ועיכול איטי; אנשים גבוהים, ואישיות
נמוכה; רווחים גבוהים, ויחסים נבובים.
אלה של יותר מזון אך פחות תזונה.
אלה ימים של שתי משכורות, אך יותר גירושין; של בתים מפוארים
יותר, אך משפחות שבורות.
אלה ימים של מסעות מהירים, חיתולים חד פעמיים, מוסריות חד
פעמית, מין ללילה אחד, גופות ללילה אחד, וגלולות שעושות הכל,
מעליזות, לשקט נפשי ולהרוג.
אלה זמנים שיש הרבה בחלון הראווה ושום דבר במחסן…

ולכן היות וכה הרבה דברים בחיינו מצויים בווקטור הפוך למה שהיו ויכולים להיות, יש צורך בראיה הפוכה כדי להחזיר אותם למקור.
וראיה זו תהא לא רק רעננה, היא נותנת נקודת מבט שקצת 'מסדרת' את הדברים. אז על איזה היפוך מדובר כאן בעצם? ובכן, ההיפוך שדובר בו כאן בין מה שאמיתי למה שמזויף, בין שוליים, לאמצע הדרך, בין רוחני לחומרני, בין מרד וקונוונציה, ממשיך ולא מפסיק לכל אורך הדרך. זהו עולם הפוך, בו מה שנתפס כגאולה הוא עיתים קרובות דווקא קיצור דרך לאובדן יותר שלם, ודווקא מה שנתפס כדרך לאובדן – יכול להיות הדרך ליציאה ממנו.
דיאלקטיקה קיצונית זו (ראה גם בהקשר זה, בהמשך, את סיפורו של ר' נחמן מברסלב 'התבואה המשגעת'), באה לידי ביטוי אנאלוגי במושג מתחום התעופה: ורטיגו'.
  וורטיגו
ומדוע ורטיגו? ובכן ראשית כי מושג זה מדבר על טייס שטס כלפי האדמה והוא בטוח שהוא נוסק. אך סיבה נוספת, נועצה באקולוגיה, בקונטקסט. ובכן בכל מה שקשור לורטיגו קשורים לתעופה. וזה מתאים. כי כל עוד אדם מבוסס בבינוניות והוא לא יודע שהוא שם ואו טוב לו שם – אין בעיה, הוא נוסע בכביש, ושם חלים עליו
חוקי הכביש שכולם על אותו מימד ובאותה רמה, ושם הוא עם אחרים וביחס לאחרים. אך הבעיה מתחילה כשהאדם 'רוצה לעוף', להגיע למשהו יותר מהקיום עבור עצמו: הגשמה עצמית, מודעות, רוחניות, אושר, שלוה, וכו', אז הוא צריך לעשות כמו איקרוס או כמו בוני מגדל בבל, הוא עוזב את המישור האופקי ומתכוונן אל מה שמעלה ממנו, ואז מתחילות הבעיות. את האנאלוגיות של מגדל בבל ואיקרוס כולם מכירים, מה עם ורטיגו?

תופעת הורטיגו בטיסה:

ורטיגו, הידוע גם בשם הפרעה בהתמצאות המרחבית, הוא מצב של בלבול זמני הנובע מאינפורמציה מטעה הנשלחת אל המוח. הורטיגו (כמצב קיומי, או תודעתי) נגרם כאשר כתוצאה מהתנהלות במסלול של סחור-סחור וממניפולציות שונות שמופעלות על האדם הוא נכנס לסתירה פנימית ומאבד את כושר השיפוט לגבי מרחב חייו.
את האדם הנמצא במצב של ורטיגו מאפיינים עיוורון כלפי המציאות ואמונה עזה במציאות מדומה, אשליה שהוא בטוח בממשותה, בטוח שהוא בכיוון הנכון ואינו יכול לראות שלמעשה הכל הפוך ממה שהוא מדמה לעצמו.
  ובחזרה, לנמשל; למצב תודעתי-קיומי של-ורטיגו; אחת הבעיות הגדולות בניסיון להבין את הדרך לכל קידמה וגאולה, בין אם הן קידמה וגאולה מדעיים וחילוניים או רוחניים ודתיים – נעוץ בכך שכל שאיפה לקידמה וגאולה מתכווננת למצב של שיא; להגיע למיטב שהחיים האלה מציעים לנו. והבעיה שמדובר בה כאן היא בלבול חריף בין שיא לשפל. הקידמה בטוחה שהנה הנה היא בשיא, ומעולם לא הייתה קרובה יותר לתחתית. וכאן אנו מגיעים לתופעת הורטיגו.
טייס הנכנס לסחרור, מאבד שליטה על ההגאים, (ואז, למעשה הוא הופך לעבד של הממד המכאני במטוס), ואז מתרחש משהו שהוא אולי האנאלוגי ביותר לענייננו כאן: הוא צולל כלפי מטה אך הוא בטוח שזו הדרך למעלה! הוא מאבד את הכיוון, ולא רק שהוא מאבד את הכיוון, הוא צולל במקום לנסוק הוא רואה את האדמה מתקרבת אך הוא בטוח שהוא מתרחק ממנה. הוא משתדל להתרחק ממנה, וככל שהוא משתדל להתרחק ממנה – כך הוא מתקרב, צולל אליה וכך הוא מתרסק.
וכאן בדיוק טמון הנמשל למצבו של האדם; בעיקר לאיך תופס האדם המודרני את הדרך להחלץ ממשבר אישי; משבר ערכים, משבר אהבה, משבר אמינות, משבר תקשורת, משבר משמעות; בדרך כלל הוא מקבל את העצות והדרכים המקובלות המוצעות לאדם המצוי במשבר בימינו.
ועצות אלו מגיעות מכיוון של מגוון רחב של תנועות וזרמים, בין אם זה החינוך, הפסיכולוגיה השימושית למיניה, הדת ותנועות העידן החדש – כולם מציעים לו – כל אחד בדרכו, כיוון, והכיוון של כולם הוא נסיקה; להתרחק מהלמטה; מן השלילי שבחיים – מתחרותיות, מצרות עין, מספק עצמי, מחרדה, מחמדנות – וזאת על ידי היצמדות לרמה או לקוטב היותר עליון ולהתנגד לרמה התחתונה; להצמד לרגשות טובים במקום רגשות רעים. לאלוהים במקום חיים עבור הרגע והאגו. להאחז ברוחניות במקום בחומרנות. לעבוד על עצמך במקום לקבל את הגורל. לעודד אופטימיות ומצב רוח טוב והומור, במקום דכאון, דכדוך ופסימיות. כלומר, 'אתה מרגיש למטה'? בחר בדרכים שיעלו אותך למעלה'. הקוטב התחתון לא טוב, היצמד לקוטב העליון.
זו דיאלקטיקה פשוטה שלא לומר פשטנית. שאומרת כי אם משהו רע אז היפוכו הוא הטוב.
איך ניתן להסביר לאדם, שבטוח שעליו להתרחק ממה ששלילי ולהתקרב למה שחיובי, כי עליו דווקא להתקרב ולהתיידד דווקא עם ההיפוך המאיים ולא להתרחק ממנו? הקושי שלנו בנדון, הוא להבין כי ההחלצות מן המשבר אין לה ולא כלום עם ההתרחקות מן הדברים השליליים והתקרבות לחיוביים שבחיינו.
למה הדבר דומה? כאילו שהיינו באים לטייס הנמצא במשבר הורטיגו ואומרים לו בשעה נוראה זו שעליו דווקא לצלול כלפי הקרקע… ומה זה אומר לגבי האדם במשבר? זה אומר שבמקום לנהות אחר דברים גבוהים וחיוביים שאמורים להרחיק אותו מן המשבר, עליו דווקא להתידד עם החולשות, הפחדים, התשוקות האסורות והמעצורים שלו.
להבין את האימה, להבין שהחרדה היא מעטפת (מסביב ל-) ומפני מה שאמיתי. שהחולשות הן לא דבר שצריך לעצור אותו, אלא דברים שצריך להכיר ולהתידד איתם. לא להדחיקם וללבוש על פניהם מסכה מלומדת ובוגרת. לשון אחר, קשיים ומשברים הם לא דבר שצריך להינתק ממנו, אלא דבר שצריך לעבור דרכו, ודווקא הדברים השליליים, החולשות שלנו, הדברים שאנו מתביישים בהם, הם הדרך להחלצות מן המשבר. כי הם יחברו אותנו לאני האמיתי שלנו, כי האני האמיתי שלנו תמיד מוקף בחולשות ובתכונות ובמאפיינים הפחות אטרקטיביים שלנו. הדרך פנימה, לאמת הפנימית, לגלעין של הוויתנו – היא דרך החולשה שלנו, דרך מה שדפוק בנו. כי האני האמיתי שלנו (שבאנלוגיה זו הוא השמיים) – מצוי בעצם מאחורי כל הדברים שאנו רואים בהם את הפגמים האישיותיים הכי גדולים שלנו.
הרוחניות, הדת והפסיכולגיה – מנסים לעודד אותנו לדבוק בדברים החיוביים; לקחת אחריות, לדבוק בערכים חיוביים, לנסות ולהיות מודע, לעשות בחירות, לנצל את חופש הבחירה גם אם הוא קשה, להאמין שאם רק תרצה את זה מספיק חזק – זה יגיע. להפעיל את ההגיון, לא להיכנע לרגש או לגחמה. ולהתרחק מן הדברים  שמושכים אותנו כלפי מטה. למשל, לא להרהר הרהורים לגבי מה שיכול להיגמר לא טוב, לא להשתקע במחשבות על 'עד כמה גרוע זה יכול להיות', או 'עד כמה אני גרוע, שלילי, מעצבן, לא שווה, חסר ערך' וכו'. לא לתת למחשבות של 'מה יהיה' להשתלט עלינו. לא להיכנע ליצרים האפלים, לא לתת דרור למאוויים הלא רציונליים שלנו. לא להתמכר לתשוקות של החלקים הנמוכים בנו. אך כשאדם, או אומה, או חברה שלמה – מצויים במצב של סחרור עמוק, דווקא הקרקע; דווקא המציאות השחורה, דווקא החולשות הם הם הדרך לאלהים. (ראה בהקשר זה את המושג: 'גאולה דרך הביבים' אצל ז'אן ז'אנה ופרופ' שלמה גיורא שוהם, כל אחד בנפרד).
במצב של סחרור ערכי, נפשי, רוחני ואנושי – החברה, כמו הטייס, נאחזים בממד המכאני טכני; הטייס במכשירים המכזבים והחברה במתודות של החינוך,  הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והמדע בכללותו. וכל אלה מראים את הדרך למעלה, אך זו הדרך למעלה רק דרך הרציו. דרך הלב המכשירים מראים את הכיוון ההפוך.
המורד הרדיקלי, מייצג את הלב או הנפש, ומנסה דווקא להראות את הדרך כלפי מטה, את החולשות והבעיות ומכוון את המסתחררים כלפיהם. כמעט בלתי אפשרי לו להסביר להם מדוע הוא עושה זאת. להראות להם כי במצב של איבוד עשתונות מוחלט, אסור להם להיות קורבן למיכשור. להראות להם שבמקום להתכחש לקרקע ולנסות להגיע לאור, עליהם להתיידד עם החולשות, עם הקרקע, ודרכה להבקיע החוצה. דהיינו כל הדרכים הפיתיוניות הללו, כל הרוחניות המסחרית, הפופ- מיסטיקה, החזרה בתשובה, האסטרולוגיה, הפארא-פסיכולוגיה, הרפואה האלטרנטיבית – הם המיכשור, הם הטכנולוגיה שהתרבות שלנו מציעה; להאמין שעם ידע ועם תירגול ועם הדרכה, אנו נצליח. הם נמכרים לנו כהחלצות מן הורטיגו, אך הם דווקא מה שיביאו את הורטיגו להתרסקות אל הקרקע. כי הדרך חייבת לעבור דרך החולשה, דרך התקרבות והכרה של מה שרופס וחלש בנו, ורק אז נהיה אותנטיים, ואם נהיה אותנטיים – נמצא את עצמנו, ואם נמצא את עצמנו, נמצא את הזולת, ואם נמצא את הזולת, נוכל להידבר, ואם נידבר- לא נהיה לבד, ואם לא נהיה לבד -יחד נוכל להראות האחד לשני את הכיוון.
המורד הרדיקלי הוא האדם שתפקידו כפוי הטובה הוא להראות שהלמטה הוא בעצם למעלה, ולפני שנוסקים למודעות, בחירה אישית והפעלת הגיון ושליטה, יש צורך לפגוש את האני הפחות אטרקטיבי, ובמקום לצפות שיעלם – להכיר בו. למצוא את האמת כמות שהיא, להכיר בה, לעבור דרכה ועימה. הוא בא לאנשים ואומר להם: 'כל הזמן אתם אומרים על עצמכם: 'השתפרתי, למדתי , התקדמתי', מדוע אינכם אומרים כזה אני'? מדוע אינכם מקבלים קודם כל עצמכם כמות שהוא, את הלמטה כלמטה. כי רק כשתקבלו את הלמטה, תוכלו משם, לעלות, לא לפני כן, כי אם לפני שקיבלתם את הלמטה כבסיס, אתם מתחילים מן הלמעלה, מן הטוב, המזוכך, הנעים, הבוגר, השקול – אזי הפכתם את היוצרות והלמעלה במקום שיצמח מן הלמטה, הפך לבסיס, ואליו אפשר רק להתרסק. אך רב המנסים לטוס, והמצויים בורטיגו, מחכים לדרך או לידע, שיבואו להציל אותם מבלי שיאלצו לקבל את הצל הפנימי, את הדמונים. והנה בא המורד הרדיקלי ואומר כי דווקא הקבלה של מה
שדפוק בהם, של מה שלא יכול להשתנות – שם מצויים השמיים האמיתיים, שם אתה נעשה אינדיווידואל שעומד בחופש של עצמו, עובד עם מה שבאמת באמת יש לו, מפתח את זה ומביאו להגשמה. הם לא מבינים שהפתרונות המכאניים, של לעשות, להשתנות וכו' נראים כשמיים אבל הם בעצם קרקע. ומה שנראה כקרקע, החולשות, ההרגלים הרעים, וכו') הם הדרך להתחברות עם עצמנו. והתחברות עם עצמנו הם השמיים האמיתיים, שהדרך אליהם היא הקרקע של החולשות והנאורוזות שלנו. והמורד הרדיקלי מבין שכולנו בטוחים שהתובנה החדשה, השיטה החדשה, התורה החדשה, הרפואות החדשות, נבואות הנחמה – יחלצו אותנו מן המלכוד. ולא רק שהוא מבין זאת, הוא אף יודע אמת נוראה; במקום שהיחיד יחלץ מן המילכוד האישי שבתוכו הוא נתון, הוא מן הסתם יסחף לורטיגו, שבו הפן הרוחני
שבו יתרסק ללא הכר, כי אם מנסים להגיע אליה דרך הקרבת מה שאותנטי בנו (על ידי התמסרות לשיפור חיצוני של החולשות), אזי לרוחניות לא יהיה שום דבר אותנטי להאחז בו ואז היא תפרח, תעלם, תתרסק בעצם. חולשות האנוש הן לא אנטיתיזה לרוחניות, הן הקוטב השלילי שיחד עם הרוחניות ייצור סינרגיה.
יש למורד הרדיקלי את התפקיד כפוי הטובה של להגיד לאנשים לקבל את הטרגדיה האישית שלהם, את חייהם ללא המוצא, את השבר הפנימי שלהם, כסולם היחידי, לעבוד עימו. הוא מציע להתיידד עם החרדה, והם כמובן רואים אותו כמישהו שמציע להם להתרסק ביתר שאת לעבר הקרקע ממנה הם שואפים לברוח. שהרי שהתהפכו לנו היוצרות, אז שמיים נתפסים לנו כקרקע וכקרקע כשמיים. להיות מורד במצב כזה זה להיות מקולל כי ככל שהוא ינסה להוציא אותם מן הורטיגו כך
יתפס יותר כמי שמנסה להכניסם לתוכו.

*           *               *
 
"בחברה של בני אדם האמת מתקיימת פחות בדברים עצמם מאשר במה
שהדברים אינם. המציאות החברתית שלנו הינה מכוערת ביותר
כשרואים אותה באורה של האמת הגולה, והיופי כבר אינו אפשרי אלא
אם כן הינו שקר".
ר. ד. ליאנג
The Politics of Experience, Introduction 1967