עידון מול גסות


חלק א': זה מול זה, באספקט היסטורי
תוך כדי רכישת ידע אנו למדים על הבדלים בין בני אדם. הבדלים פיזיים, פסיכולוגיים, סוציו-אקונומיים, הבדלים שמקורם בהצלחה במקום העבודה, או הצלחה אצל בני המין השני, הבדלים השכלתיים, כספיים וכו'. כאן ברצוני לעמוד על הבדל שאין כלפיו כמעט התייחסות, הבדל ברמת הגסות או העידון של האדם. ולא רק שאין כלפי הבדלים אלה כמעט שום התייחסות ומודעות, אלא שאם אכן אומרים על אדם מסוים שהוא גס או על אדם אחר שהינו מעודן – יכול שאנשים יראו בזה וגם בזה שיפוט וסטיגמה. סך הכול אין הכרה בהבדלים של אדם אחד ממשנהו ברמת העידון של התנהגותו, מנהגיו, הופעתו וכו'. זה נתפס בדרך כלל כעניין של טעם אישי ותו לא.
ולפני שנעסוק בכך, נצלול לתוך מעין סקירה היסטורית כלשהי; אחד הדברים שיש להבין לגבי בני אדם כיום, שאנו הרבה יותר גסים והרבה פחות מעודנים מאשר היו אנשים לפני אלפי ואפילו מאות ואפילו כמה עשרות שנים (כמובן שההבדל נעשה בולט ככל שהולכים אחורה בזמן, אך גם בתמונות וסרטים של אמצע ותחילת המאה ועשרים ניתן להבחין בהבדלים). מספיק להביט בציורים מתקופת הרנסנאס כדי לראות כי הדמויות המצוירות הרבה יותר עדינות לבושם מעודן והבעת פניהם עדינה יותר מאשר ציורים שנעשו במהלך מאה השנים האחרונות.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Januarius_Zick_001.jpg


ועוד יותר מעודן כשהמדובר בציורי כדים מתקופת יוון ורומי. ועוד יותר מעודן כשמדובר בציורים ממצריים העתיקה.
 
ולא רק בפיסול וציור דמויות, גם מוסיקה; אם נשווה את המוסיקה הפופולרית היום, מוסיקת טכנו, הבי מטאל, רוק והאוס בהשוואה ליצירות מתקופת הרנסאס והבארוק, למשל ביצירות של ווילדי, מונטוורדי, באך, ז'וסקן דה פרה, בוקסטהודה, היינריך שיץ ועוד ועוד. אם היו משמיעים מוסיקת האוס וטכנו לאדם שחי לפני כאלף שנה, זה היה עבורו כמו מהלומה בפנים. דרך אגב, גם אם היו משמיעים את המוסיקה הזאת לאדם שחי בשנות השלושים של המאה ועשרים, היה לו קשה להאזין לה. דבר נוסף, אפילו ההשוואה בין מוסיקת הרוק של שנות השבעים: הדלתות, הפינק פלויד והביטלס, אם לנקוב בכמה שמות של להקות בולטות – ובין מוסיקה שנרקדת כיום –  ניווכח עד כמה המוסיקה נעשתה גסה, קולנית והמונית. (עם זאת, לא כל הלהקות של שנות השבעים היו ברמה גבוהה יותר מאשר המוסיקה של היום. האבנים המתגלגלות למשל, היו גסות תמיד)
 

 

ולא רק המוסיקה, גם ההבדל בין המבצעים; לראות את הנגנים והזמרים הפופולריים היום, בעיקר זמרי רוק, ראשית, חלקם נראים כאילו נשלפו מערמת כביסה לא נקיה, אך גם הלבוש, השרשראות, חלקי הגוף החשופים, הבעות הפנים המעוותות והתנועות הבוטות.
 
 
ולא רק המבצעים, גם עטיפות התקליטים כיום:
 

מבט אל הנגנים והזמרים בתזמורת שמנגנת יצירות קלאסיות ובעיקר יצירות מתקופת הבארוק והרנסנס-
 
מגלה עד כמה הם מעודנים, כמעט בכל פרט בהופעתם ובמיוחד העור הנקי והצח. למרבית הפלא, כל הנגנים והזמרים בתזמורות בארוק ורנסנאס נראים כבני ובנות אצילים לשעבר, מעודנים ביותר. (אך על אצולה ועידון – בהמשך).
 
 


המין האנושי עובר תהליך של היות יותר ויותר גס, וגם יותר ויותר נמוך (המוני). וכך גם אופן ההתנהלות וההתנהגות בכל מישור מחיינו. דוגמה אחת מיני רבות היא האלימות; כנראה אין משהו גס יותר מאשר אלימות, והיום היא נוכחת בכבישים, בבתי חולים כלפי צוות רפואי, בתוך המשפחה (מכות ורצח, בעיקר של נשים על ידי בעליהן) ובעיקר בבתי ספר ואצל בני נוער.
גם באופן ההתנהלות הבלתי מילולי ישנה השפעה חזקה של הגסות על אופן הדיבור; אנשים משסעים את הדובר באמצע המשפט, כמעט לא מדברים בשקט, טון הדיבור גבוה (לחוץ) ועוצמתי (אגרסיביות),חסר הדיבור האינטימי, דיבור אינטימי זה בשקט, כמעט בלחש, אך בשל הגסות של הסובבים אדם מרגיש צורך לדבר בקול רם כי הוא חש שבדיבור רך ושקט הוא לא יצליח להגיע לאנשים.
בהמשך לעניין הקול, ישנו גם עניין המבטא וחיתוך הדיבור ושני אלה יכולים אכן לשדר גסות או עידון. יש משהו בקולם ודיבורם של ירקנים בשוק שהינו פחות עדין מאשר שיח משוררים למשל. מבחינת שיוך תרבותי, אפשר להגיד שהתרבויות הים תיכוניות, וחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הדיבור נוטה יותר לצד הגס או הנמוך של הספקטרום, בעוד שארצות צפון אירופה, צפון אמריקה וקנדה, וגם באסיה חלקים של סין וארצות מזרח רחוק אחרות – מאופיינות בדיבור שנוטה יותר לרכות ועידון מאשר להיפך. נראה שאחת מן השפות והמבטאים היותר עדינים שייכת לאנגלים. אבל אפילו בתוך בריטניה עצמה ישנם הקוקנים מול החברה הגבוהה, בני המעמד הגבוה. או ההבדל בעידון בין המבטא הסקוטי, שוב, לזה האנגלי (מן האפר קלאס).
ולא רק המדינה משפיעה על הגסות או העדינות של תושביה, גם המקום בתוך המדינה בו מתגוררים משמעותי. 90% מן האוכלוסייה במדינה שלנו דר בערים, ב75 ערים וישובים עירוניים. אין ספק שהחיים בעיר הינם גסים, קשים ונמוכים יותר מאשר החיים במושב או מושבה. התחושה של אנשים צעירים ביחס לחיים בכפר אינה שהם חיים במקום ירוק ומעודן יותר, אלא שהם אולי מפסידים את עיקר האקשן (הגס בדרך כלל) שמתרחש בערים. התחושה של הצעירים בדרך כלל היא שהחיים האמתיים מתרחשים היכן שגסות שוכנת…
ושוב, האורבניזציה, העיור, הם תופעה של 150 השנה האחרונות, לפני כן לא היו כלל ערים, הכול היה כפרי, ירוק ופורח. היום הפריחה והירק הם או מחוץ לעיר, או בשמורות טבע של פארקים וגנים ציבוריים.
אחת הסיבות לגסות השולטת, מושפע מכך שגברים גסים יותר מנשים, מבחינה הורמונלית, גנטית ומגדרית. והגברים הם המגדר שנותן את הטון, וכך נשים הופכות לגסות יותר בהשפעת הדומיננטיות של הגסות הגברית. והן, היו אמורות להיות הרבה יותר מעודנות.
מישור אחר של התדרדרות לגסות הוא האוכל שאנו צורכים, היום רופאים נלחמים בג'אנק פוד. אוכל זה הינו גס, עתיר בגירויים, מציף את בלוטות הטעם באגרסיביות. ויש פה מצב, באוכל הגס הזה, שבלוטות הטעם מתרגלות למתקפה עליהם מצד הג'אנק פוד, וכדי להגיב באותו ריגוש הם צריכים שהג'אנק פוד הבא יהיה גס ואלים עוד יותר.
אוכל בדוכנים של מזון מהיר: פיצה, פיש אנד צ'יפס, המבורגר וכו' – הינו אוכל גס, פשוט, לא מעודן מאשר אוכל במסעדה של שלושה מזלגות, אם לבחור בדוגמא קיצונית.
בדוכני מזון מהיר גם אוכלים בעמידה מעל אספלט לפעמים, או על שולחנות פורמייקה שעברו ניגוב מהיר, במקרה הטוב, וזאת לעומת מסעדה איכותית שם יש מפות על השולחן, עם משבצות במסעדות יותר עממיות, ועם מפה צחורה במסעדות ברמה יותר גבוהה.
מעניין שבמסעדות יוקרה הולך ומתקיים תהליך הפוך לזה שמתקיים במזללות, שם שפים בעלי רמה, דווקא ילכו לכיוון ההפוך, לאוכל מעודן יותר שצריך חך עדין כדי ליהנות ממנו. פה כבר לא מסתפקים בעיסת מזון שמושלכת לתוך חלל הפה, פה יש גם ויזואליה, וצמצום במספר המרכיבים במנה. ובשולי הדברים ניתן לציין כי אכילה מרובה של ג'אנק תביא בין היתר להשמנה, מה שמשווה להופעתו של האדם תדמית בלתי מעודנת וזאת בהשוואה לצללית הגוף והמאפיינים היותר עדינים של מבנה הגוף הרזה. (עם זאת, הערה בשולי הדברים, מעניין שדווקא תחום שמעצם טבעו היה אמור להיות גס, שזה הגריסה והטחינה של מזון – הפך תחום כה מעודן. תחום שהיה אמור להיות מעודן מראש, כמו מוסיקה, דווקא מתדרדר מאוד לתחום הגסות ודווקא תחום גס יחסית עובר כזה עידון. מעניין לחקור את המניעים מאחורי זה).
גם הלבוש, רואים מלבושים של אנשים לפני כמאה שנה, הבדים היו ברמה גבוהה, עניבות, חליפות, שמלות ערב מהודרות. בדים ממשי, סאטן ומלמלה. היום מולך הג'ינס העשוי מבד גס ביותר. היוצר חיכוך קשה עם העור, שעור עדין יותר לא היה יכול לסבול. מעילי עור. שלא לדבר על פירסינג, קעקועים ועוד.
השיחות לא נסבות על נושאים רוחניים, או גבוהים, כמו משמעות החיים, התת מודע, סאבטקסט וכו'. הנושאים הם גם יומיומיים וגם קשים, כמו: כסף, דיור, מכוניות, גידול ילדים, ספורט, כושר, אוכל, בישול, דיאטה, תכניות וסדרות טלוויזיה (חלקן כגדול סדרות מתח ופשע כמו 'הסופרנוס' ועוד), מסעות וטיולים. ואילו נושאים ברומו של עולם ושאינם עוסקים בעולם הפיסי והמכאני – יכולים להיתפס כפלצנות, חוסר אותנטיות והתימרות.
חלק גדול מחיינו אנו מבלים במכונית, המכונית עצמה, המנוע, מהירות הנסיעה, היחס לנהגים אחרים והכביש עצמו, שייכים לרמה נמוכה, ושוב גסה, של החיים והמערכת האנושית.
ובכלל, בכל הנוגע למהירות. אנו מצויים בתחום שהוא גס במיוחד. וזה גם אחד ההבדלים הבולטים והמשמעותיים ביותר בין קצב החיים היום ופעם. ומהירות היא סימן שווה לגסות. מהר יותר – גס יותר. העידון מגיע לאט. היום במקום מכתב שלוקח כמה ימים להגיע, במייל הוא מגיע באותו הרגע שהוא נשלח כמעט. על מזון מהיר כבר דיברנו. ואיכות ההקשבה, לאדם הדובר אין סבלנות להמתין למענה והמקשיב מחכה כבר לפואנטה, או שהוא מת לדבר. אז אין כמעט רווחים בין מילות הדובר למקשיב (גם מחמת פחד שם המקשיב ינצל את הרווח המקרי בין משפט למשפט ויתפוס את תפקיד הדובר). ושוב, מהירות סימן שווה – גסות. על מהירות נסיעת המכוניות דיברנו. פעם למרקו פולו וקולומבוס לקח שבועות רבים להגיע לאמריקה ולסין. היום אנו עושים זאת בכמה שעות. וככל שהכול נהיה מהיר יותר כך אין זמן לדברים להבשיל, להתפתח. והעדין זקוק לזמן הבשלה רב יותר מן הגסות. ראו את הפרשי זמן הצמיחה בין יבלית לבין אורכידאה למשל.
הגסות תובעת מחיר ומחיר קשה מאלה שמסגלים את עצמם וחייהם לגסות. רוב בני האדם סובלים בשל כך מתופעות של סטרס ומתח. שפוגמות במערכת החיסונית, וממיטות עלינו מחלות, בחלק מחלות קשות
.
ומכאן לסרטים של היום, שגדושים בסצנות של אקשן אלים, וסצנות של אלימות ברוטלית ומראות שקשים לצפייה לקהל של רק לפני 30 40 שנה. במהדורות החדשות בטלוויזיה, מעיזים יותר ויותר להראות סצנות קשות ובוטות. וישנן גם סצנות המין, לפני כ40 הסתפקו בנשיקה, היום כמעט אין סרט שאין בו עירום, ולא סתם עירום, אלא עירום פרובוקטיבי, ואף עד משגל מלא על המסך. (למשל, וזו רק דוגמה אחת מני רבות, הסרט הצרפתי: ''כחול הוא הצבע החם ביותר'' שם ישנן סצנות של מיניות לסבית חשופה במשך כעשר דקות רצופות. (סרט מעולה, בלי שום קשר…).
זה מחזק את התיזה של רשימה זו, שהתרבות כיום הולכת יותר ויותר לכיוון של אלימות, פורנוגרפיה וכו', וזה רק על סמך סרטי קולנוע וטלוויזיה. וברגע שמתחיל מסלול ההסלמה, מגבוה לנמוך, מגס לעדין, קשה לעצור אותו. עם זאת צריך לציין שלא כולם שבעי נחת מן המסלול הזה, וישנן קבוצות של אקדמאיים ופעילים חברתיים ופוליטיים, שמשמיעים מחאה אודות התגברות האלימות והסקס הפורנוגרפי וסמי פורנוגרפי בטלוויזיה ובקולנוע, אך זה מה שהרוב רוצה, ועל כן, זה מה שהמפיקים יתמכו בו כספית.
לא רק תקופה בהיסטוריה, גם סטטוס; נהוג שככל שעולה הסטטוס של המנהל במקום העבודה, כך סביבת העבודה אמורה להיעשות מעודנת ואיכותית יותר.  המשרד נקי, ועם ריהוט איכותי יותר מאשר במשרד של עובדים מדרג יותר נמוך. יש מעט פלסטיק, ויותר עץ וזכוכית. בדרך יהיה לפחות עציץ אחד בחדרו של המנהל. התאורה תהיה פחות חשופה וישירה. הקשיות של הקירות והרצפה תכוסה בווילונות ובשטיחים. ועוד.
הסיפור המקסים שממחיש את העדינות והעידון אנו מוצאים אצל נסיכה (שאמורה להיות שיא העידון ביחס לנשים שהם לא בנות אצולה, אבל על כך בהמשך). והכוונה לסיפור הנפלא של הנס כריסטיאן אנדרסן: הנסיכה על העדשה: עשרים מזרנים ועשרים כריות מלאות בנוצות שמו תחתיה לקראת הלילה וכדי לבחון את עדינותה (האם היא נסיכה באמת) שמו עדשה או אפון תחת הכריות והמזרנים והמסכנה לא יכלה לישון בלילה, עד כדי כך הפריעה לה העדשה, עד כדי כך הייתה הנסיכה עדינה ומעודנת. כיום אנו ישנים על מזרנים קשים וקשים פחות, וישנים שנת ישרים, לא עדשה ולא אבטיח תחת המזרן יגרמו לנו לנדודי שינה. ואם מישהו יתלונן על משהו מתחת למזרן שמפריע לו לישון, התגובה תהיה כנראה משהו כמו: ''אל תהיה כזה מפונק, לך לישון וזהו''. או: ''אם תהיה עייף מספיק, אתה כבר תירדם ותישן כמו אבן''
חלק ב': עדיני הנפש
מישור נוסף בו באה הגסות או העדינות לידי ביטוי הוא תחום התקשורת בין בני אדם. במיוחד בתחום של פגיעה רגשית. אני מתאר לעצמי כי לפני כמה מאות שנים היה ניתן לפגוע רגשית באדם על ידי מבט או שינוי של חצי טון בדיבור. היום רואים פוליטיקאים צורחים אחד על השני, קוראים אחד לשני בשמות, מקללים, וכמעט אף אחד לא מתרגש, מנגבים את הזיעה ויוצאים מחוץ לאולפן כאילו כלום לא קרה. עם זאת, לא כולם כיום מגיבים באדישות לפגיעה רגשית. ישנם אנשים שנקראים עדיני הנפש, או 'אנשים רגישים במיוחד', (וגם חלק לא קטן מן המין הנשי) שמרוב עדינות ורגישות, יכולים להיפגע עמוקות וקשות משינוי קטן בטון הדיבור, ממבט שהופנה הצידה, או מכל רמז שנשלח על ידי מישהו.
כיום, עידון לא נחשב כמעלה רצויה. אדם מעודן עשוי להיתפס על ידי החברה כמפונק, או מתנשא, כאחד שחש שמגיעות לו זכויות מיוחדות, או סתם לא חברותי. אך בעיקר עידון נתפס כחולשה, כאדם שלא מצליח להתמודד עם החיים. היום בני אדם שמסוגלים לספוג הרבה מכות בלי ליפול, נחשבים. אין אנו מבינים כי עבור עדין הנפש הדבר החשוב ביותר מבחינת עם מי הוא בא במגע והיכן, זה האם הוא עלול להיפגע? (ואם הוא נפגע הוא חש כאב רגשי קשה מנשוא). העדינות שלו בקונטקסט חברתי מופיעה עבורו כרגישות. רגישות זו סופגת מכות קשות, כי כלי הקליטה שלו מאופסים על מילימיקרונים של תדר, בעוד שאנשים שאינם שייכים ל'עדיני הנפש' מצויים על תדר פחות רגיש, וכך מה שעלול לשבור את העדין הרגיש, יכול כלל לא להיות מורגש על ידי אדם פחות מעודן, אך, כאמור, עבור עדין הנפש זה סיוט.
היום עדיני נפש הם גזע נכחד. הם, כאמור, מקבלים יחס מתעלם וגם פוגעני (כי, כאמור, בדרך כלל מתנכלים ופוגעים במי שנתפס כחלש). על כן, אולי אין זה מפתיע שרוב רובם של האנשים הרגישים במיוחד מפללים ומייחלים בסתר ליבם להיות שייכים לשולטים, לפוגעניים למקרבנים. וזאת מן הסיבה הפשוטה, שכל הדברים הכי יפים וגבוהים שממלאים את חייהם, אינם שקולים (מבחינתם) לכאב הרגשי העצום שהם סופגים בגלל רגישותם הרבה. ואכן, להיות עדין ורגיש בחברה הרגילה של היום זה לחוות חלק גדול מן הזמן כאב רגשי. הם כל הזמן נפגעים. ולא רק בגלל שמתכוונים לפגוע בהם רגשית. עבורם גם גסות רגילה שאינה פוגענית היא קשה מנשוא עבורם.
(נושא זה של פגיעה רגשית, הינו גם נושאו של כתב יד מאת ד"ר אסף יעקובי וגבריאל רעם בשם: ''פגיעה רגשית'', שאמור לצאת לאור בעוד כשנתיים).
ושוב, בדרך כלל לא תופסים את העדינים כמשהו איכותי ושביר, כמו אגרטל קריסטל יקר, תופסים זאת נטו כחולשה. בעיקר כשמדובר בהורים לילד עדין ורגיש. הורה, אם יגדל בבית ילד עדין, הוא מיד יחשוש לו, כיצד יסתדר בחיים? איך יעבור את כל המשוכות של גסי הרוח והפוגעניים למיניהם. והם היו רוצים להקשיח את בן טיפוחיהם, רק בגלל שהם יודעים איזה חיים קשים, חיים של פגיעות רגשיות – מחכים לו.
לפני כאלף שנה העדינים לא נחשבו כחלשים או מפונקים, נהפוך הוא, אדם מעודן, עם טעם מעודן ומנהגים מעודנים, נחשב כאציל, בעיקר אציל נפש, ועל כן כראוי לשכון במקום מעודן עם כלי מעודנים, הליכות מעודנות ואנשים מעודנים. אצילות לא הייתה שם תואר בלבד, או סתם עניין של גנטיקה. אצילות הייתה עניין של הרמה של האדם שראוי להיות אציל, וככל שהרמה גבוהה יותר כך רב העידון. העריכו את האצילים בשל הרמה הגבוהה של ההוויה שלהם, (עידון היה אך פועל יוצא של הרמה הגבוהה) ועל כן בגלל הרמה האישית הגבוהה של אורחותיהם וחייהם הפנימיים -התייחסו אליהם בכבוד.
עד כאן, לפי שעה, על עדיני הנפש, ונחזור אליהם עוד בהמשך.
 
חלק ג': עידון ורוחניות
אפשר להתבונן בגוף האנושי דרך הפריזמה של עידון מול גסות: הגוף האנושי גס יותר מאשר הרגשות, אלה עדינים יותר מן האנרגיה החשיבתית, וזו פחות מעודנת מן האנרגיות של רגע מדיטציה, תפילה או חוויה של רמת תודעה גבוהה.
אנו מתרחקים מרוחניות ועידון. רוחניות ועידון הולכים ביחד, כמו שהמוניות, וולגריות והתבהמות – גם הן הולכות ביחד.
כיום אין יותר אריסטוקרטיה (אצילות)  של הרוח, אלא רק 'אריסטוקרטיה' של כסף, פרסום ושררה. איננו מאמינם עוד באריסטוקרטיה של הרוח, מאז המהפכה הצרפתית ברור לנו שהאריסטוקרטיה אינה מייצגת רוחניות, עידון ורמות גבוהות האפשריות למין האנושי, אלא שחיתות, הדוניזם ותאוות כוח ושליטה. (ניצול לרעה של התנאים שניתנו מלכתחילה לאנשי – מעלה אותנטיים, ועתה הם משכן בעיקר לשחיתות). הוצאנו את עניין האצילות והאצילים מחוץ למה שמקובל, נכון וקיים. מבחינת רוב בני האדם אין יותר אצילים באמת, פעם היו כאלה, אבל הם היו אנשים אולי מתנהגים כאצילים וכך מוליכים שולל באופן חיצוני לגבי פנימיות מושחתת. לא פלא שהעם איבד אמונו באצילים, השאלה שרשימה זו מעלה היא האם החלופה לאריסטוקרטיה מנוונת היא המוניות, אלימות, מיניות שלוחת רסן והתבהמות? סך הכל אין תחליף לחיים ברמה גבוהה, תוך כדי עידון של הכל. החיים בהעדר חיים פנימיים ועידון הם כמו אדם שיש לו גורד שחקים מפואר עם דירות לוקסוס יקרות והוא גר במרתף, עם עיזים, פרות וחזירים.
מאז מוטטנו את המלוכה והאצולה, אנו חיים בפירמידה הפוכה: הכסף הכוח והפרסום הן חזות הכול. ויש השואלים מה לגבי האקדמיה? הרי אקדמאים מקבלים מקום של כבוד בחברה שלנו. והם הרי מעודנים יותר מאשר הפחות אקדמאיים? ובכן זה נכון אבל הכבוד שהם מקבלים ביחס למעמד של העשירים, המפורסמים ובעלי השררה – הוא לא מקום ריאלי, אלא מין יחס כאל בית הלורדים. כבוד, אבל בלי השפעה של ממש. יועצים שמקשיבים להם אולי, אבל אז עושים בהתאם לאינטרס האישי או הלאומי.
אך מה משמעות כל זה? ובכן יש קשר בין רוחניות לעידון. אי אפשר להתפתח רוחנית או דתית באמת ולהישאר גס או מחוספס במנהגים, בסוג האוכל, במוסיקה, בלבוש, במנהגי הקריאה, בחברים ובמקומות בילוי וכו'. אם האדם רוצה להגשים את שאר הרוח שלו, ולהיות רוחני, (ולאו דווקא ברוחניות החיצונית, המקובלת) – הכול חייב להתעדן. אדם רוחני חייב להיות אדם מעודן וכל מה שהוא בא אתו במגע חייב להיות מעודן.
עד כאן על מה, ואיך אפשר בלי כמה מילים על האיך. אז איך המעבר הזה ממצב לא מעודן למצב מעודן, מתרחש?  (ובכך הופך לתנאי סביבה הולמים לרוחני באמת). ובכן הכוונה לתהליך של סובלימציה, שחומר, נפשי, רוחני או פסיכולוגי, עובר, ממצב גס וגולמי למצב של זיקוק ועידון, דרך הפרדה של הקליפות הגסות מן התוך העדין. ושיכונו  של התוך העדין ברמה שמעל. (כנראה זו הייתה כוונתם המקורית של האלכימאים הקדומים, לא הפיכת עופרת לזהב, אלא הפיכת החלקים הנמוכים והגסים באדם לחומר רוחני ברמה גבוהה).
למעשה חלק משמעותי מאוד בתהליך האלכימי של פיתוחו של האדם החלקי (הגולמי, האפשרי) לאדם שלם (מפותח מבינת חייו הפנימיים)  – הוא עידון של הכול.
ומה עושים כדי שטרנספורמציה הזו תתרחש? ובכן כדי שייווצר העידון יש לנפות את החלקים הגסים, כמו: אלימות, לכלוך, שפה מילולית ואל מילולית גסה או בוטה. דיבור מתלהם, חוסר סבלנות, הכנסות ללחץ, האצה של תהליכים פנימיים, בוטות, כוחנות, אכילה של ג'אנק פוד, אכילה בידיים, אימפולסיביות, התחממות רגשית, חוסר יכולת לדחות סיפוק. צפייה במראות זוועה או אלימות. כל אלה כולאים את החלקים העדינים ברמות הנמוכות ולא מאפשרים להם להתרומם ולהגיע לרמות הגבוהות של האדם, שנותרות על כן, בלתי מאוכלסות.
הפילוסופיה שעובדת בבסיס תהליך ההתמרה והזיקוק היא: שישנן רמות גבוהות באדם, אותן הוא לא מאכלס, אותן רמות יכולות רק להתאכלס בחומרים מדרגת עדינות וזיקוק מסוימים ומעלה. ועל כן על האדם שחפץ להתפתח ברמת חייו הפנימיים – ליצור מעין מסננת פנימית שמאפשרת מעבר כלפי מעלה של חומרים עדינים אך לא חומרים גסים.
מסננת זו עובדת בשני כיוונים, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. כלומר, מבחוץ פנימה, לא לאפשר לחיים הפנימיים להיחשף לחומרים גסים, כמו שכתוב למעלה: תמונות בוטות או אלימות, שפה נמוכה, צלילים קולניים, רעשים קשים, אורות מסנוורים וכו'. ומצד שני, המסננת צריכה לא לאפשר למה שחי באדם: רגשות, יצרים וכו', להגיע לדרגה של התחממות, ועליה של הטורים, כך שההבעה שלהם תהיה וולגרית ובטונים גבוהים. על המסננת בכיוונה כלפי חוץ לאפשר רק הבעה של רגשות, יצרים, תחושות ומאוויים – שדרגת הוולגריות, הצעקנות, הבוטות והווליום שלהם – נמוכה.
עבודה טובה של המסננת הדו כיוונית, תאפשר לרמות הגבוהות באדם להתאכלס, מה שיאפשר לאדם להעביר בהדרגה את מרכז הכובד של קיומו: העצמיות, האני – אל הרמות הגבוהות, שם עולם חדש של חוכמה ודעת נפרש בפניו.
 (ולפני שממשיכים בעניין הזיקוק והעידון, כמה מלים מאפיינות על ההבדלים המהותיים בין הרמות הגבוהות לנמוכות):
ברמות הנמוכות והבלתי מזוקקות, יש מעט חוכמה, דעת ואמת, והאדם מונע פחות על ידי האהבה להן ויש שם יותר: אגו, מחסומים פסיכולוגיים ורצון לרצות ,התניות חברתיות, דהיינו: כניעה לקונפורמיות.
הרמות הגבוהות הן רמות של קליטה ניטרלית משופרת של המציאות הסמויה  והגבוהה, הרמות הנמוכות הן רמות של סובייקטיביות מזדהה עם מה שקורה.
ברמת התודעה (הרמות הגבוהות), החיים והמציאות -במרכז, ברמות הנמוכות  -האושר וההנאה בכל רגע – מצויות במרכז.
ואם אדם מצליח להגיע לרמה גבוהה או לחיים רוחניים, קשה לו לחיות. קשה לו לחצות את הכביש, לשרוד במקום העבודה וכו'. המפגש של הרוחני או עדין הנפש עם הגסות –פוצע ורומס אותן.

חלק ד': חייהם הקשים של עדיני הנפש
וכאן אנו אכן חוזרים לעדיני הנפש, (מעניין שהמילה עדינות משויכת בדרך כלל למילה 'נפש', והמילה גסות לרוח… אומרים גס רוח ועדין נפש, ולא להיפך…).
העולם הזה הופך יותר ויותר למקום בלתי אפשרי למתי מעט שהגיעו לעידון דרך עבודה פנימית קשה וממושכת. והינו גם בלתי אפשרי לאותם 5% של מי שכיניתי בשם: עדיני הנפש. שהם כאלה מלידה.
כלומר ישנם כאלה שמגיעים למצב של עידון נפשי דרך עבודה פנימית, (או תרגול של יוגה קונדליני במשך שנים רבות, מדטיציה, חיבור למורה רוחני אמיתי ועוד) וישנם כאלה שנקראים 'עדיני נפש' והם נולדו כאלה, ומאז כל חייהם הם נאבקים בתוצאות הקשות שהמפגש עם פוגעניות רגשית מותירה בנפשם הרגישה.
צריך להבין שלהיות עדין נפש (או אדם רגיש במיוחד) אומר, בין היתר, שאדם כזה מחובר לנפשו בחוט דק ועדין במיוחד, וכל צעקה, או מילה גסה, שיסוע גס בדיבורו על ידי מאן דהו, מבט עוין וכו' – יכולים לנתק את הקשר הזה של עדין הנפש ובין מה שחי בתוכו (נסיכת חייו הפנימיים).
להיות עדין נפש ללא חיבור פנימה לנפש – זה לחיות בגלות נוראה. ובחיים של היום כמעט כל דבר יכול לסכן את החיבור הזה.
עידון אכן הולך עם רגישות וככל שרב העידון כך גדולה הרגישות. ורגשות של עדין נפש שפוגשות גסות מביאות לפגיעה רגשית קשה ביותר, פגיעה שמביאה לכאב רגשי שמוביל בתורו, להתרסקות רגשית. בכל פעם שטיפת גסות רוח מכוונת כלפיו הוא נפגע באופן רגשי קשה ביותר (כאב רגשי), ויחד עם ההתרסקות הרגשית הוא חווה את הנתק מן האני הפנימי.
כך שלהיות עדין נפש זה לחיות על קצה של סכין גילוח, כל הפנייה של פוגעניות רגשית כלפיו יכולה למוטט אותו למשך ימים.
משל למה הדבר דומה? לבית שכל קירותיו ורהיטיו עשויים מזכוכית דקה. מספיק לפתוח חלון ונכנסת רוח פרצים, או אפילו רוח קלה, ואז קיר אחד מתנדנד, וכמו בדומינו ראלי –כל פנים הבית קורס. כך רגשותיו של עדין הנפש במצב שמישהו פוגע בו רגשית.
ולהיות עדין נפש אומר שכמעט כל אדם שני או שלישי שהוא פוגש יפגע בו רגשית (במתכוון או שלא במתכוון) ואז יצוף בו כאב רגשי קשה מנשוא, כי הכאב הרגשי שמגיע עם הפגיעה הרגשית הינו כה אקוטי עד שרגשותיו לא עומדים בזה והם מתרסקים. ואז הנזק הוא כפול: כאמור, גם התרסקות רגשית וגם ניתוק מן האני הפנימי (הנפש).
**
גבריאל רעם,
30.1.14


 

 

פורסם בקטגוריה אנרגיה, המלכודות והמוקשים שבדרך, מונחים ומושגים, ראיון רדיו עם גבריאל רעם, 14.10.14 אודות סיפרו החדש: ''החיים, רשימות מן הגלות'' | עם התגים , , , , , , , | להגיב

The art of war (פרגמנטים)

• מי שמדבר בשם האמת ולא מוכן לצאת לקרב חייו ולסכן את הכול (או כמעט את הכול) עבורה –אכן יקבל גמול לכאן ולעכשיו הממוצע והמצומצם שלו, אבל תמיד בתוכו ידע שברגע האמת הוא בגד בה והעדיף את טובתו האישית והיחסית.
• לא כל מי שיוצא לקרב על האמת מנצח בקרב, רוב רובם של היוצאים לקרב המסוכן על האמת, מפסידים בקרב הזה: את חייהם, או את שפיותם, או את הזוגיות או המשפחה שלהם, או ידידיהם.
• כך שבחשבון פשוט יש כמה אפשרויות.
א. לזייף את (או להתעלם מן) האמת למען טובת הנאה אישית.
ב. (אמנם לא מזייף את האמת ובתוכו יודע אותה, אבל) לא מוכן לצאת למלחמה עליה. .
ג. יוצא למלחמה על האמת ומפסיד (כאמור, את שפיותו, משפחתו ידיו ואף אולי את חייו).
ד. יוצא למלחמה על האמת ומצליח – אך הוא נשחק בדרך.
ה. יוצא למלחמה על האמת ומנצח.
• אפשר לשקלל את כל החמישה וכל אחד מהם באחוזים:
– הראשון  (א) הוא 80% מכלל האוכלוסייה, בכל זמן נתון.
– השני ב.) מהווה כ20% מן האוכלוסייה.
– השלישי (ג.) מהווה כ- 5% מן האוכלוסייה.
– הרביעי (ד.) מהווה 4% מן האוכלוסייה.
– והחמישי (ה.) מהווה אחוז אחד מן האוכלוסייה, בכל זמן נתון.
הערה: כמובן שהמספרים הללו אינם נתון סטטיסטי מדויק, אך הם נותנים מושג מה לגבי ההתפלגות של האוכלוסייה לגבי האמת.
**
גבריאל רעם, 17.1.14
 

פורסם בקטגוריה הגיגים, מונחים ומושגים | עם התגים , , | להגיב

על (חוסר) היכולת להימנע מתגובה אוטומטית.


הקושי הגדול בעבודה פנימית (או: אימון תודעתי) אינו בתגובות שאיננו מגיבים (או שאנו אמורים להגיב), אלא דווקא ביכולת להימנע מתגובות אוטומטיות ומכאניות, שנובעות מן האני הנמוך וסובבות בעיקר סביב פגיעה רגשית.
האדם שמתקדם בעבודה פנימית צריך להיות מסוגל להימנע מתגובות אוטומטיות של הרגש המזדהה (בדרך כלל עם פגיעה רגשית). כלשון האמרה של חז"ל: ''איזשהו גיבור הכובש את יצרו''.
כך, ששוב, הבעיה בעבודה פנימית אינה בהעדר תגובה רצויה, אלא, תמיד, בחוסר יכולת לשלוט על התגובה האוטומטית והמכאנית של רגשות ויצרים לא מרוסנים.
ואת ה''לא'' ניתן להגיד רק מתוך מודעות, מווקטור ניטרלי לא מזדהה.
ואם אדם מצליח לומר ''לא'' לתגובה אוטומטית ומכאנית – אזי ה''כן'' יתרחש מאליו. וכאן כבר זה לא הוא שיגיד כן, אלה העולמות הגבוהים שיגידו כן למי שמצליח להגיד ''לא'' ובכך לשלוט על העולם הנמוך, שלצערנו הוא אוטומטי ומכאני. (וכאמור, הדרך לעולמות הגבוהים מתרחשת דרך אימוץ ווקטור נייטרלי, לא מזדהה, שרק הוא מסוגל להגיד לא לתגובות האוטומטיות של היצר והרגש).
בשולי הדברים, אנלוגיה: מי שמצליח בסופו של דבר להשיל קילוגרמים ממשקל עודף, אינו אדם שיכול להגיד ''כן'' למאכלים דלי קלוריות, אלא אדם שיש ביכולתו להגיד ''לא'' לג'אנק פוד ולמאכלים עתירי קלוריות.
**
גבריאל רעם. 16.1.14
 

פורסם בקטגוריה אימון תודעתי, עבודה לפיתוח והקצת התודעה, פסיכולוגיה תודעתית | עם התגים , , , , , , , | להגיב

התיאוריה בדבר האפשרות השלישית של פגיעה רגשית.

 

חלק א':

כולם נעים בין מצב רוח טוב למצב רוח רע.

איך נוצר מצב רוח רע או מצב רוח טוב? בדרך כלל מצב רוח רע הוא תוצר של פגיעה רגשית. ולאחריה צניחה בדימוי העצמי וכו' .מצב רוח טוב נוצר כתוצאה מהצלחה, מחמאה וכו'. עד כאן אין חידוש. קשה לתפוס ששניהם מצויים ביחסי גומלין והאחד משפיע על השני. וכדי להבין את שניהם ביחד, נתחיל במצב הרוח הרע. האם באמת מספיקה פגיעה רגשית כדי ליצור מצב רוח רע? ובכן יש צורך שלושה תנאים כדי ליצור מצב רוח רע: האחד רגשות פרועים, השני טראומה (או סידרה של טראומות רגשיות) שנגרמת כתוצאה מפגיעה רגשית חזקה. והשלישי רגישות ופגיעות כתכונת אופי (עדין נפש בשפתי). וזה השילוב של שלושת אלה שיכול לזרוק אדם למצב רוח רע.

אך זה לא כה פשוט. כי זה לא שנשאר מצב רוח רע עד שהוא מתנדף. המצב היותר שכיח זו תנודתיות במצבי הרוח. חוסר יציבות. מה גורם לחוסר היציבות במצבי הרוח? לתנודה הזו בין מצב רוח רע למצב רוח טוב? (במצבים קליניים מדובר כבר על 'הפרעה דו קוטבית').

ובכן התנודתיות מצייתת, במידה זו או אחרת, לעקרון המטוטלת משמעות הדבר שאם מדובר באדם בעל רגשות שלא עברו תהליך של איזון ואירגון – אזי כל סטייה לקיצוניות במצב הרוח, בין אם למצב רוח טוב או רע תביא למצב רוח הפוך.  ככל שהנטייה תהיה יותר קיצונית לאחד ממצבי הרוח – כך תהיה הטיה נגדית למצב הרוח ההפוך. והנטייה למצב הרוח הנגדי תהיה ביחס ישיר למידת הקיצוניות של מצב הרוח הקודם. (התנודתיות ההתחלתית תהיה הקיצונית ביותר, ולאט לאט תהיה קיצונית פחות עד שתגיע למצב של איזון).

ושוב, להדגיש, המטוטלת הרגשית תהיה פעילה ונוטה לקיצוניות – ככל שהרגשות של האדם פרועים יותר, ככל שהוא רגיש ופגיע יותר וככל שהפגיעה הרגשית קשה יותר.

ומה קורה לבני אדם שרגשותיהם פחות פרועים והם פחות רגישים ופגיעים? ובכן, גם זה פשוט, הם פחות יסבלו ממצבי רוח, ופחות קל לזרוק אותם ממצב רוח טוב לרע ולהיפך. או לכל הפחות התנודות במטוטלת מצב הרוח שלהם תהיינה קיצוניות פחות. כלומר אז הפגיעה הרגשית תיצור מצב רוח רע פחות קיצוני, ואז גם המטוטלת לא תסטה לכיוון הנגדי בעוצמה גדולה

חלק ב':

אך ישנה גם אפשרות למעין 'מצב רוח' שלישי. היא הרבה יותר נדירה והיא מצב נפשי שהוא מעל לרמה של מצבי הרוח. אפשר לכנות את זה כהתעלות, השראה, או נסיקה רוחנית. יש לזה שמות שונים. אברהם מסלאו קרא לזה: Peak experience  בזן בודהיזם זה נקרא:  Kensho   Little

אך איך המצב העילאי הזה קשור לכאב רגשי? לרגשות פגועים?

ובכן, מה שקורה הוא שאם הפגיעה הרגשית פוגשת אדם בעל מודעות עצמית – אז קורה היפוך לפגיעה הרגשית; במקום לסטות לכיוון הנגדי באותה הרמה, מתרחשת קפיצה מן הרמה הנוכחית לרמה הגבוהה יותר. במקום לסטות הצידה במישור הרוחבי, תיתכן קפיצה כלפי מעלה, במישור האורכי.

 במצב של התבוננות פנימית ניטרלית, (מודעות עצמית) ללא סובייקטיביות רגשית – האנרגיה של הפגיעה עוברת מטמורפוזה, קופצת רמה והופכת לרגשות של שחרור, השראה והתעלות. האדם מרגיש חי, אך זה בא ללא התרגשות, להיפך הרגשות הם במצב של אגם שקט. זו גם תחושה אנרגטית עוצמתית.

זה מעין הפיכת עופרת לזהב בשפה של האלכימאים. ולא זו בלבד, אלא מה שהיה יכול להרוס ברמת של רגשות אינפנטיליים – הופך למכרה של זהב, אצל אדם עם רמת תודעה כלשהי ומודעות עצמית (שמתלווה בדרך כלל לרמת תודעה גבוהה). החומרה של הפגיעה הרגשית לא רק שלא מחסלת את האדם שחווה את הפגיעה הרגשית, אלא היא עוברת קפיצה קוואנטית. משנה את טבעה, עוברת היפוך ומופיעה כאנרגיה של התעלות ושחרור. (ואפשר להגיד כי עבור אדם בעל מודעות עצמית, ככל שהפגיעה הרגשית קשה יותר, כך ההתעלות הזו תהיה עוצמתית יותר).

אך אצל חלק מבני האדם שיש להם מודעות עצמית חלקית, (או מודעות עצמית שאולה מהפסיכותרפיסט או המורה הרוחני) – יכולים להתרחש שני התהליכים. החלק האחד (החלק הנמוך, האינפנטילי, זה שלא עבר דרך המודעות העצמית)  מזדהה ולוקח באופן אישי את הפגיעה הרגשית – והחלק שעבר מודעות עצמית חווה מצב של התעלות רוח. החלק ברגשותיו שפוגש מודעות עצמית עובר היפוך פאזה, ואילו זו ששייכת לרמה האינפנטילית של הרגשות – גורמת לסבל עמוק. שניהם לא מתרחשים בבת אחת, אך האדם עלול לנוע בין סבל גדול ובין התעלות נפשית. כשהמודעות העצמית פועלת, תהיה ההתעלות, בפעמים שאינה פועלת יהיה סבל רגשי קשה. אבל כאן זו כבר לא מטוטלת: תנועה בין קצוות של אותה הרמה, תנודה אופקית, רוחבית, אלא קפיצה בין שתי רמות, תנודה אורכית, אנכית.

במצב זה, שבו רוב, או כל, רגשותיו של האדם מצויים תחת בקרה ושימת לב תודעתית – הטראומה רק מאחדת עוד יותר את הרגשות, שקופצים רמה, אפשר לקרא לזה בלשונם של וואצלביק ויקלנד ופיש בשם: ''שינוי ממדרגה שניה''.  ואפשר לגשת לזה בשפתו של ניטשה: "מה שאינו הורג אותי מחזק אותי."

(ועוד יש לציין. שקיים גם מצב נפשי של דיכאון שבו אין תנודתיות, שנגרם בגלל הדחקה מאסיבית של הפגיעה הרגשית. שם היא גורמת לנזק הגדול ביותר, עד שהיא משתלטת על כל המצב הרגשי ומדכאת אותו לגמרי).

כאמור, מפגש עם פגיעה רגשית יכול או לגרום לטראומה רגשית, שיכולה להיגמר מאוד לא טוב, (ואז לציית לעקרון המטוטלת), או להיפוך של טראומה, למצב של התעלות והתחזקות אם האדם נמצא במצב של הפעלת צופה ניטרלי על מצב רגשותיו כל הזמן. ומדוע התעלות והתחזקות? האנרגיה השלילית היא עוצמתית ביותר, בפגיעה רגשית יש הרבה כוח. ''כוחו של הרע להרע – גדול מכוחו של הטוב להיטיב''. לאדם בעל שליטה על רגשותיו, שמצוי במצב של מודעות עצמית ניטרלית – ישנה היכולת להתמיר רגשות שלילים עוצמתיים לאנרגיה רוחנית או יצירתית.

 

קשה להבין שהעוצמה והאפקטיביות של האנרגיות הגבוהות, הרוחניות או היצירתיות ביותר, הם בעיקר תוצר של התמרה של אנרגיות שליליות שעברו היפוך, קפיצה קוואנטית. הכוח והעוצמה מצויים ברגשות השליליים, לא ברגשות החיוביים. העוצמה של רגשות חיוביים נמוכה יחסית. ניקח כדוגמא את ההבדל שבין חיבוק לבין בוקס בפנים, ברור שבבוקס ישנה הרבה עוצמה וכוח מאשר בחיבוק. ואותו הדבר בין נשיקה לנשיכה, או ההבדל שבין לטיפה למכה. ברגשות חיוביים ישנו פוטנציאל עוצמתי פחות בהרבה מאשר באנרגיות שליליות. כלומר, קשה, אם לא בלתי אפשרי ליצור או להגיע לרמה רוחנית עוצמתית וגבוהה-  עם אנרגיות חיוביות. רק ההתמרה של אנרגיות שליליות יכולה לספק לאדם אנרגיה יצירתית או רוחנית עוצמתית. ולא רק עוצמה, תהיה לה גם אנרגיה בעלת יכולת להוליד את עצמה מחדש ברמה גבוהה יותר. אנרגיה שעברה התמרה נעשית מצוידת בכושר יצירה של עצמי גבוה, או יצירה של אמנות ברמה גבוהה.

קשה להבין שאמן יוצר ואיש רוחני שיוצר ברוח, באמנות או בהגות – בעיקר ניחנים ביכולת להתמיר מצבים רגשיים קשים, (ייאוש, דיכאון, ספק עצמי, דימוי עצמי נמוך ועוד) לאנרגיה יצירתית או רוחנית.

קשה להבין שאדם רוחני או יצירתי במיוחד, לא שואב את כל האנרגיות שלו מלמעלה, אלא מסוגל לעשות מעין התפלת מים, לקחת מי שופכין ולהפוך אותם למי שתיה. ושמשם, מן האנרגיות הרעות בא עיקר הכוח הרוחני והיצירתי שלו.

ו'התפלת המים' הזו נעשית על ידי קיומו של צופה בלתי מעורב שמזיז עצמו הצידה ממה שקורה. הוא ההפך הגמור מהזדהות. להיות במודעות עצמית משמע ההפך מללכת לאיבוד במה שקורה לך. קיום או בניית הצופה תלויה בהצלחה של האדם להציל חלק מן העצמי המזדהה שלו ולהפוך אותו לאני צופה. ללא סובייקטיביות, כאילו אתה מתבונן באדם אחר. עם זאת  לא כל הצופים אחידים ברמתם. יש צופים שהם רק קצת ניטרליים, וישנם כאלה ששלושת הממדים של ההתבוננות העצמית שלהם מפותחים יותר. שלושת הממדים של הצופה הניטרלי, זה ממד הזמן, ממד החלל וממד הגוף. וישנם כאלה שהממדים של תודעתם מכווצים ושטוחים וישנם כאלה שתודעת הצופה שלהם רחבה, עמוקה וגבוהה. האיכות של המהפך של האנרגיות השליליות, תלוי ראשית בקיום צופה, ושנית באיכות של הצופה, עד כמה רחב, עמוק וגבוה איכות הקליטה שלו.

פיזיקת הקוואנטים עסקה רבות בהשפעת רמת התודעה של הצופה אודות הניסוי. התודעה האנושית הצופה בתופעות ומנתחת אותן יכולה להשפיע על התופעות בהן היא צופה.

עניין תודעתו של המתבונן כמשפיעה על האובייקט, זכתה לפיתוח נוסף אצל פיזיקאי קוואנטים זוכה פרס נובל לפיזיקה – יוג'ין ויגנר   הוא טען כי לא כל צופה משפיע אותו הדבר על התופעה בה הוא מתבונן, וכי תופעת השינוי תלויה במידה לא מעטה, בקיומו של צופה בעל תודעה. לדבריו כל עוד הצופה בתופעה כלשהי היא יצור חי שאינו בעל תודעה, הרי שלא חל בה כל שינוי. אולם כאשר צופה בעל תודעה מביט – אז חל שינוי ברור. כלומר זו לא עצם נוכחותו של יצור חי שמשפיעה על זה שבו הוא מתבונן, אלא תודעתו. ורמת תודעתו.

דיוויד בוהם, מן המובילים בפיתוח תורת הקוונטים אמר, שבעתיד נצטרך להכניס למשוואות הפיסיקליות שלנו את התודעה האנושית כאחד המשתנים.

תורת הקוונטים בגירסתה הרגילה  מבוססת על קיומו של צופה, המתבונן במערכת מבחוץ וגורם לשינוי של זה שהוא צופה בו. נוכחותו משנה ומשפיעה על זה שבו הוא צופה.

בוהם טוען כי כל עוד המערכת הקוונטית מורכבת מחומר דומם, ואולי גם מיצורים חיים  הם יכולים להימצא בסופרפוזיציה (להימצא בשני מצבים בעת ובעונה אחת). אולם כאשר צופה בעל תודעה מביט במכשיר המדידה, אזי מתקבלת תוצאה מוגדרת שאותה הצופה רואה. תודעת הצופה משפיעה  איפוא על עצמים דוממים וגורמת להם להפוך לחד משמעיים.

ובחזרה לנמשל, להתמרה של אנרגיות רגשיות שליליות לאנרגיות ברמה גבוהה. איך זה עובד? איך פועלת ההתמרה והטרנספורמציה של רגשות פגועים – לחומר האיכותי והמעולה של רוחניות ו/או יצירתיות?

ובכן, הצופה הוא מעין סוכן, סוכן בעל מודעות עצמית ותודעה פעילה.

וכאן כדאי מעט להבהיר את המושג הצופה. כשמדובר על צופה מדובר על מודעות עצמית ניטרלית לגמרי. תכונה זו אינה מולדת ואף אינה נרכשת, היא פרי של עבודה פנימית קשה וממושכת, שבה האדם מחליף תגובה מולדת בתגובה מושכלת. והכוונה להחלפת התכונה של הזדהות עם ''טוב לי – רע לי'', בתכונת העל של התבוננות בלתי מעורבת. והכוונה לשימת לב שאין בה את התזוזה הקטנה ביותר של רגש שהוא בעד או נגד.

כלומר אם הזדהות היא תהליך שבו האדם 'הולך לאיבוד' בתוך רגש מסוים שמשתלט עליו, אזי במודעות העצמית על האדם לפתח יכולת להפריד את עצמו מעצמו. ליצור בנוסף לאני החווה, אני מתבונן ולא מעורב (אני יודע). כלומר לצפות במתרחש מבלי לפתח אינטרס אישי באשר למה שקורה לו בתחום הרגש. להסתפק רק בהפעלת מודעות ניטרלית, ושקט מוחלט ואי תזוזה של הרגשות תוך כדי כך.

(יכולת זו באם היא מוגשמת תוך כדי החיים, בזמן אמיתי, הינה מעולה יותר כמעט מכל מדיטציה, כי לא יוצאים מחוץ לחיים כדי לתרגל ואז לחזור בדיוק למה שהיה קודם. כאן זו פעולה עם מה שקורה עכשיו באדם, רק פעילות שלוקחת בחשבון ארבע מרכיבים יכולה להעלות את הרמה של החיים הפנימיים של האדם: אני, אתה (או אדם) כאן ועכשיו. כל פעילות ותרגול שאינם מיישמות את כל הארבעה ישאבו בסוף בחזרה להרגל של ההזדהות הרגשית).

תכונה זו, (של התבוננות ניטרלית במה שקורה בו) אם האדם מצליח לפתח אותה מתוך עצמו, יש לה את היכולת להקפיץ את הרגשות הפגועים מן הרמה הפסיכולוגית והאישית לרמה תודעתית, ורוחנית. ועקב קפיצת המדרגה הזו של הרגשות הפצועים, הוא חווה התעלות במקום ייסורים וסבל רגשיים.

כלומר יש במודעות העצמית הניטרלית, יכולת לגרום לרגשות הכואבים ביותר לשנות את טבעם ולהפוך לאנרגיה רוחנית, יצירתית מן הדרגה הגבוהה ביותר. שמביאה עימה תחושות של הקלה והתעלות מיוחדים ונדירים.

מי שכתב על כך רבות היה הפסיכולוג והפילוסוף האמריקני ויליאם ג'יימס בספר: "החוויה הדתית לסוגיה''. ומה שמעניין בספר זה שהוא מראה כיצד החוויות המיסטיות המשמעותיות ביותר ארעו דווקא לאנשים עם מה שהוא קורא לו: ''מזג נברוטי''. זה מפותח בעיקר בהרצאה הראשונה: ''דת ונברולוגיה''. ובלשוננו – אנשים שכתוצאה מפגיעה רגשית פיתחו הפרעות התנהגות ואישיות שונות. לפי ג'יימס דווקא הנברוטים, הם היוו את חומר הגלם המעולה ביותר לחוויה דתית משנת תודעה.

חלק ג':

האנלוגיה המוצלחת ביותר לתיאור תהליך מופלא זה של הפיכת נאורוזה או הפרעה נפשית למצב תודעתי גבוה -הוא ההתססה. במישור הפיסי אנו פוגשים התססה בהפיכת מיץ ענבים ליין. אך לא רק.

תסיסה מוגדרת כשינוי כימי בתרכובות אורגניות עקב פעולת אנזימים (הקרויים ''תססים''). התססים הללו חייבים להיות אורגניים, כלומר מופרשים על ידי אורגניזמים חיים, כגון חיידקים או שמרים. דוגמה שכיחה היא תסיסה של גלוקוזה, בהשפעת האנזים זִימֶזָה המשמש כזרז, לקבלת אתנול… (כמובן שזה משל, מטאפורה, שבה מיץ הענבים משול לרגשות הפגועים, הגורם המתסיס זו המודעות העצמית הניטרלית, ואילו היין הוא האנרגיות הגבוהות שעברו התמרה).

תהליכי התסיסה התבצעו ללא תודעה במשך שנים, כמו ליצור בירה, גבינות, לחם ועוד. בקרב האנשים לא הייתה התודעה, כי תהליכים אלו מתבצעים על ידי יצורים זעירים, חיים, רק יצורים חיים מסוגלים ליצור תסיסה שמשנה את טיבו ואיכותו של החומר שבו הם פועלים.

קיימים כמה עשרות מסלולי תסיסה שונים, כשההבדלים ביניהם לעתים מזעריים. למשל: מלפפונים חמוצים, כרוב כבוש, נקניקים, לֶבֶן, יוגורט, גבינה ומוצרי חלב אחרים.

בגדול, קיימים שני סוגי תסיסה עיקריים, תסיסה לקטית ותסיסה כוהלית. חיידקי תסיסה לקטית נמצאים בכמות רבה בטבע וגורמים להתססה ספונטנית של חלב, מלפפונים, בשר ומוצרים אחרים. הדרך הפשוטה להפקת יוגורט היא למעשה להוסיף מעט יוגורט מוכן לחלב טרי. חיידקי התסיסה הנמצאים ביוגורט מתסיסים עם הזמן את הלקטוז שבחלב.

כך לגבי תסיסה שנקראת תסיסה לקטית. התסיסה הכוהלית מבוצעת בעיקר על ידי פטריות, ובמיוחד על ידי שמר האפייה (Saccharomyces cerevisiae).

בתוצר האחד של התסיסה הכוהלית – פחמן דו-חמצני – משתמשים האופים להתפחת הבצק וליצירת לחם; בתוצר השני – אתנול – משתמשים לייצור משקאות חריפים, כגון יין ובירה. חלק מהשמרים נמצא על קליפת הענבים, וחלקם מוסף מלאכותית על ידי היצרן.

גם שוקלד הוא תוצר של התססה. התססת פולי הקקאו היא שלב חשוב בהכנת שוקולד.

ובהכנת יין, שמרים  מתסיסים את הסוכר שבמיץ הענבים לאתאנול (כוהל המכיל שני פחמנים), והופכים אותו ליין. הם גם המתסיסים את הלֶתת לבירה ואת מיץ פרי האגבה לטקילה (tequila) המקסיקנית

הוספת האלמנט המתסיס  יוצרת תסיסה בחומר ומשנה את טבעו.

עד כאן ההתססה כמשל, וכאמור, אם הגורם המתסיס הינו חיידקים אז בנמשל הגורם המתסיס את הרגשות הינה מודעות עצמית.

עם זאת, מה שמתואר כאן הוא מודל. במציאות הדברים מתרחשים גם ובעיקר בשטח הביניים שבין התרסקות רגשית ולבין התעלות רוחנית או יצירתית. למשל חלק ניכר מן האמנים היוצרים חווה גם את זה וגם את זה, כלומר יש להם גם יכולת להתמיר אנרגיות שליליות לאנרגיות יצירתיות או גבוהות, אך הם גם נופלים בחלק ניכר של חייהם תחת הזדהות עם המוראות של פגיעה רגשית שפוגשת רגשות לא מאורגנים ואני רגיש ופגיע. כלומר רוב בני האדם שיש בהם גניוס רוחני או יצירתי, או שאר רוח, גם הם מתרסקים בחלק מן הזמן, ובחלק אחר של הזמן מתמירים אנרגיות שליליות לגבוהות. הפקטור שאחראי לאיזה רמה הפגיעה הרגשית תיפול, הוא מידת הבגרות הרגשית של היוצר או האדם הרוחני, ככל שהוא מפעיל יותר מודעות עצמית על חשבון הזדהות רגשית, כך זה מהווה אינדיקציה לרמת הבגרות הנפשית שלו וכך יתרסק פחות ויחווה התעלות יצירתית או רוחנית.

לשון אחר: האדם המפקח על רגשותיו דרך מודעות עצמית, לא רק עומד בפני ההתקפה על רגשותיו, אלא גם מסוגל לטהר אותם מן היסודות השליליים ובכך להקפיץ אותם לרמה גבוהה.

ולחזק את שהוזכר קודם; זו לא בהכרח מודעות עצמית פרשנית. הכוונה בעיקר למודעות עצמית של תשומת לב ניטרלית, בלתי מעורבת, כשהרגשות כלל לא לוקחים חלק בתהליך .

לסיכום:

אם מיץ ענבים, בתור משל (למצב התחלתי וגולמי של רגשות האדם), מושאר זמן רב ללא שעבר תהליך של התססה – הוא מתעפש בסוף. ואילו היין שעבר התססה, לא רק שאלמנט הזמן לא משפיע עליו לרעה, הוא משפיע עליו לטובה. לאחר ההתססה, ככל שעובר יותר זמן כך הולך היין ומשתבח.

אנו רגילים להפעיל פטישים במשקל של מאה קילו כדי לשנות עצמנו. וזה רק מכניס אותנו להרס עצמי. המערכת האנושית מאוד עדינה, ומגיבה לפולסים הקטנים ביותר. אם הפולס אגרסיבי מידי הוא עלול להרוס את זה שרוצים לשנות או להתמיר. הקושי הגדול שלנו בעבודה פנימית, זה לא להפעיל כוח, אנו כה רגילים להפעיל כוח וכוח רצון וכוח שרירים. שנראה לנו שללא הפעלת כוח שום דבר לא יזוז. וההיפך הוא הנכון. הקושי הגדול בצמיחה לקראת בגרות נפשית הוא 'לא לעשות', להסתפק בהתבוננות לא מעורבת. דווקא הפעולה הזו שבה לא מופעל כח בכלל רק נוכחות שקטה המופנית כלפי אזור מסויים ברגשותינו, דווקא היא תביא לשינוי המהותי והמשמעותי ביותר: התמרה של מצב התודעה.

ההתבוננות הבלתי מעורבת הזו, היא הבסיס לקיום המדיטציות. רק, ששוב, הן צריכות להתרחש תוך כדי החיים ולא על ידי לקיחת פסק זמן מחוץ לחיים השוטפים, כדי לתרגל.

המודעות הבלתי מעורבת מתסיסה את הרגשות הקשים, הפגועים והפצועים. היא בשום אופן לא מרפאה אותם, היא זקוקה להם במצב הסובל והמתייסר הנוכחי, כי ככל שהפגיעה הרגשית קשה יותר כך תוצאת תהליך ההתמרה, דרך תסס המודעות, יהיה גדולה ומשמעותית יותר.

וזה קשה, כי אנו מותנים להתנהג ולנהוג באופן זיכרי, באופן של ללחוץ, לדחוף, לפרוץ, להפעיל כוח כדי שמשהו יזוז. ואין לנו את התכונה הנשית של קבלה, הכלה ופסיביות קונסטרוקטיבית. פשוט להיות שם. להיות.

מה שחסר בעולמנו זו לא עוד עשייה, עוד פריצת דרך  לתחום טכנולוגי נוסף. אלא מה שחסר זו הכלה, לתת מרחב מחייה, לאפשר, להתייחס מבלי לרצות משהו. כי כוח הרצון הוא ההפך מהמודעות. זו נעשית כל כך בקלות עד שלא מופעל שום מאמץ פיזי. אך ככל שיש פחות מאמץ פיזי, יש יותר השפעה רוחנית.

וזה הכי קשה לנו. להימנע הרבה יותר קשה לנו מאשר לעשות ולדחוף. למשל בדיאטה להורדת משקל, זה לא מצליח ברוב המקרים, כי אין כאן עשיה כדי שמשהו ישתנה, אלא כאן אנו צריכים להיות אומנים ומאסטרים ב'לא לעשות'. והמודעות הנייטרלית, היא פשוט להיות בתודעתנו עם משהו, רק להיות איתו. ועצם הנוכחות של המודעות עם רגשות פגועים, מבלי להפעיל שום לחץ, היא האפקטיבית ביותר בתהליך ההתמרה של הרגשות הפגועים

וצריך להבין, רגשות פגועים לא ניתנים לריפוי. ישנם רק שני תהליכים שאפשר לעשות עם הרגשות הפגועים. האחד הוא הדחקה והשני להתבונן בפגיעה הרגשית כאילו זה קורה לאדם אחר.

ההדחקה היא הרסנית ככל שההתבוננות היא קונסטרוקטיבית. כי בתת מודע היא יכולה לגרום לנזק הגדול ביותר. מודעות לא נותנת לפגיעה הרגשית להיות מודחקת, מחד, ומצד שני הוא משנה את טבעה של הפגיעה הרגשית לאנרגיה משובחת. והכי חשוב, זו העוצמה והכח לשנות, שיש עתה לאנרגיה המותססת הזו. כוח ועוצמה שלא היו לה אילו במקום מודעות הייתה הזדהות עם הרגשות הפגועים.

**

גבריאל רעם , 14.11.13

 

*

 

מאמרים ורשימות נוספות: http://cw.hagut.net

 

פורסם בקטגוריה אנרגיה, המלכודות והמוקשים שבדרך, מודלים מתחום התודעה, ראיון רדיו עם גבריאל רעם, 14.10.14 אודות סיפרו החדש: ''החיים, רשימות מן הגלות'', רגשות | עם התגים , , , , , , , , , , | להגיב

דף פותח

                                                                             ברוך בואכם לאתר  'דרך התודעה'.

                                                               

זהו אתר של מורה להתפתחות תודעתית.

 

הכוונה וההכוונה ללימודים לפיתוח הרמות הגבוהות באדם.

.

הלימודים הם לפי שיטתו ומשנתו של גבריאל רעם. מורה תודעה .

אודות המושג: מיסטיקה:

''מיסטיקה היא מושג כללי, המתייחס לתופעות והמגמות הקיימות בכל דתות העולם, ואף מחוצה להן, שעניינן ניסיונות האדם לפתח דרכי חיים וכוונות מיוחדות על מנת להנכיח בחייו באופן מועצם ובלתי אמצעי את חווית הקדוש או האלוהי. בתעודות מיסטיות רבות של דתות שונות בולט מאמץ מודע להכיר ולחוות ממדי מציאות שאינם נגישים במצב התודעה הרגיל של האדם בחיי היום יום. אופני חיים אלו והחוויות הנלוות אליהם אינם על פי רוב בדרך המלך השל התרבות הדתית שאליה משתייך המיסטקאי. היהודי החי על פי הנורמות  של דתו, כמו גם המוסלמי או ההינדי, אינו מחויב בדרך חיים דתית אינטנסיבית שכזו, והבחירה בה היתה מאז והמעולם נחלתם של יחידים. בתרבות היהודית מכונה מגמה זו דרך הסוד, דרך האמת, מסתורין. הספרות היהודית  הותירה בידינו עדויות, מן התנ"ך ועד ימינו אנו, על דמויות מיוחדות שמימשו בחייהן את המשאלה לקרבה מיוחדת אל הממד האלוהי, ואף על החוויות שעברו'' (בספר הזוהר זו דמותו של רבי שמעון בר יוחאי. (ג.ר.)).

דוקטור מלילה הלנר אשד. מתוך: ''הזוהר, אגדות ומעשים'', הוצ' ידיעות ספרים, 2008, עמ'    9

''בזוהר  חוזרת ונישנית,  באפנים שונים,  ההנחה שבני העולם מצויים על פי רוב במצב של שינה. דוק של שינה פרוש על בניהאדם, והם אינם מכירים ורואים  את המציאות כהוויתה…''

שם, עמ' 13

***

בקשות, שאלות בדבר הגשת מועמדות ללימודים וכו', ניתן להפנות למייל: center.ct@gmail.com

מידע רב צפון במאמרים ובמסות הרבות באתר זה. במיוחד אלו בקטגוריות: 'אימון תודעתי' ו'אודות דרך התודעה'.

שיטוט נעים ומועיל.

צוות ניהול האתר.

פורסם בקטגוריה אודות דרך התודעה, אימון תודעתי | עם התגים , , , , | להגיב

תדפיסים – פיתוח רעיוני של שיחה תודעתית של גבריאל עם א. ודני

 

A man is born gentle and weak. 
At his death he is hard and stiff. 
Green plants are tender and filled with sap. 
At their death they are withered and dry. 
Therefore the stiff and unbending is the disciple of death. 
The gentle and yielding is the disciple of life
.

לאו טסה, הטאו טה צ'ינג פרק 76

מהם תדפיסים?

תדפיס, מלשון דפוס, מחזור של משהו, תגובה דטרמיניסטית אוטומטית או בהשאלה מעולם מדעי המחשב, שגרה.
תדפיס הוא תהליך מת וקבוע. ההפך מתדפיס זה התהוות ודינאמיקה.
 

דוגמאות:

  • דפוסי חשיבה – מחזור של רעיונות, פרדיגמות, דוגמטיות ופרות קדושות בניגוד לראיה רעננה וראשונית.
  • יציבה – מצב רגשי שחוזר על עצמו ומייצר תגובה גופנית מתקבע.
  • תדמית – האופן שמשהו נתפס, לדוגמה אדם המדבר בשפה מליצית נחשב נאור עוד לפני שיש ערכיות לדברים, שנאמרים הם מסווגים כאינטליגנטיים ונאורים.

תדפיסים פסיכולוגיים ותודעה

דפוסים הם תגובות פסיכולוגיות – רגשיות שהתקבעו במערכת וחוזרים על עצמם שוב ושוב.
כמו נחלים, שככל שעוברים בהם יותר מים, ככה הם נהיים רחבים יותר ועמוקים יותר.
ככל שעוברים יותר מים בנהר ככה במשך יותר זמן, נוצר ערוץ בקרקע שהוא יותר מקובע – הסלעים עוברים שחיקה עד שנוצר צינור טבעי, ונוצר מצב שבו אם יורד גשם הסיכוי שהמים יגיעו לנחל גדול יותר.

תינוק נולד חסר תדפיסים, ולאט לאט במפגש עם המציאות הוא מתפתחים בו תדפיסים ע"י רשמים חזקים. בעולם הנפש, כל גירוי חיצוני מייצר פוטנציאל להיווצרות של לדפוס. חוויות ראשוניות הן בעלות האימפקט החזק ביותר על המערכת הפסיכולוגית – הפרח הראשון שתראה בחייך יהיה המשמעותי ביותר והמשפיע ביותר על האופן  בו תראה את כל פרחים הבאים. אנשים נולדים שונים מבחינת הרגישות שלהם, ניתן לומר שאנשים רגישים הם כמו קרקע רכה שקל יותר לפצוע ואנשים פחות רגישים בעלי קרקע קשה. אנשים רגישים הם בעלי הרבה נחלים המתחברים לנהרות ואנשים רגישים פחות הם בעלי פחות נחלים. אדם זקן בדרך כלל מאופיין ע"י תדפיסים קבועים ומקובעים.

המערכת הפסיכולוגית, בהיותה מוגבלת, צריכה לנהל את האדם במציאות משתנה ולחשב כמות אדירה של משתנים ולכן מנסה לעבוד בהכללות כדי לעשות סדר ולקיים קבלת החלטות יעילה בזמן אמת.

כדי שתדפיס פסיכולוגי רגשי יתקיים הוא חייב לקבל הזנה מתמדת, ולקרות שוב ושוב אחרת הערוץ מתייבש ונוצר נחל אכזב ואז לאט לאט חוזר ומתאזן לקרקע שמסביבו. למשל הזיכרון, כדי לזכור משהו האדם צריך להזכיר לעצמו שוב, אחרת הדבר נשכח.

האדם הפסיכולוגי הרגיל איננו מגיב לסיטואציה חדשה בדרך חדשה המתאימה לה באופן ספציפי תוך הפעלת שיקול דעת ומודעות (כל עניין לגופו) אלא מזין דפוס קיים. כלומר האדם פוגש מציאות רבגונית ומשתנה והמערכת הפסיכולוגית שלו מסווגת לקבוצה קטנה ומוגבלת של תגובות, פרוצדורות אוטומאטיות שקופצות לפעולה כתוצאה מגירויים חיצוניים הנכנסים למערכת הנפשית.

ניתן לבחון תופעה קיצונית במחלות נפש OCD (Obsessive compulsive disorder) המאופיינת בחרדה מאוד גדולה, שבה המערכת מפתחת ריטואלים מיותרים לחלוטין כגון שטיפת ידיים כפייתית.
כלומר, נראה שיש קשר בין רמת חרדה ברמה פסיכולוגית לקלות שבה המערכת הפסיכולוגית מפעילה תדפיס או שגרה. ככל שאדם יותר חרד ברמה הפסיכולוגית ככה יהפוך ליותר אוטומטי.
או תסמונת טורט שבה יש קיבעון, בדרך כלל שלילי של קללות ותנועות חדות מחוץ להקשר.

בניו אייג', קיים קונספט של חשיבת מחשבות חיוביות. פה יש ניסיון להחליף תדפיס שלילי בתדפיס חיובי. לדוגמא, לחייך גם באופן מלאכותי גם כאשר אתה כועס או חווה כל רגש שלילי.
באופן זה, הניו אייג' אומר "זה הכל בראש שלך" או בגרסה אחרת "זה הכל הסיפור שאתה מספר לעצמך".

כל הדתות מבנות את עצמן על אוסף של ריטואלים שהאנשים השייכים להם מכפיפים את עצמם להם. מדינות וחברות מייצרות חגים לאומיים. ברמה הסוציולוגית, דעת קהל, ודעת הרוב הם בעלי הסיכוי הגובה ביותר לייצר תדפיס אצל האינדיבידואל. אם הרבה אנשים מזינים תדפיס, הסיכוי שאינדיבידואל יכפיף את עצמו לאותו התדפיס גדל (אפקט העדר).

לתדפיסים יש קשר ישיר לפרספקטיבה של האדם. האדם האוטומאטי חווה מציאות ממוחזרת. למרות שהמציאות רבגונית, משתנה ומתחדשת ומלאת מסתורין ומלאת אי וודאות, האדם חווה אותה "אותו הדבר", מציאות שטוחה וחד ממדית ובטוחה מזויפת, ולבסוף ותפיסתו גסה מאוד ועסוקה בריגוש חיובי או ריגוש שלילי.

כאשר נוצר תדפיס, הנטייה של המערכת הפסיכולוגית היא לשמור ולהגן עליו. היא מעדיפה להיאחז בקיים, לא לעשות רוויזיה של הסיטואציה אלא להמשיך ולמחזר את הידוע והמוכר. דעות מנוגדות ותפיסות עולם סותרות הן סיבה לדינאמיקה שלילית, קונפליקטים, חוסר סובלנות כלפי שוני וחוסר אנושיות. ניכר שהפסיכולוגיה דוחה בתוקף פרדיגמות שסותרות את התדפיס הקיים.

פגיעות רגשיות מייצרת תדפיסים עמוקים, היות והם מלווים בעוצמה רגשית גדולה. הקרקע הרגשית נפצעת ומאותו הרגע כל פגיע רגשית מתנקזת לפגיעות הרגשיות שקרו. בכל פעם שאדם נפגע הוא לא רואה את המציאות דרך הפריזמה של הפגיעה הנוכחית אלא של כל הנחלים הפעילים במערכת שלו – כלומר כל פגיעה חדשה מקבלת רוח גבית מפגיעות עבר.
כל פגיעה רגשית מוסיפה ומקבעת, מזינה ומחזקת את התדפיסים הקיימים.

למעשה אדם נולד לוח ריק (חסר תדפיסים), ובדינאמיקה, ובהצטברות תדפיסים במערכת שלו (מלבד אולי תדפיסים ביולוגיים הדואגים להישרדות – נשימה אכילה וכו') הופך לפחות ופחות דינאמי, יותר ויותר אוטומטי עד שהופך לקשוח ומקובע, חרד יותר ויותר, אוטומאטי יותר ויותר. חברה אגרסיבית, תחרותיות, עלבונות ושלל רגשות הם ביטוי לדינאמיקה שלילית בחיי בני אדם מקעקעת תדפיסים לתוך העולם הפסיכולוגי ומתכנתת אותו וממכנת אותו.

כיוון שתדפיסים הם למעשה ביטוי של אוטומציה שהאדם עובר, האדם חסר אונים, ולרוב איננו מודע לדפוסים שלו או של אחרים. אלא אם הוא מקבל שיקוף לכך (מה שמלווה בחרדה מאוד גדולה ורגשות סוערים במיוחד).

התודעה היא הביטוי ההפוך לתדפיס, כל שאיפתה היא להשתחרר מהלופ הדטרמיניסטי.
כל טקסט שמתבונן על העולם מפרספקטיבה תודעתית נשמע מסתורי וסתום ורצוף פרדוקסים. התודעה שואפת כל הזמן למפות חלקים בלתי ידועים ולנסות לפצח את המסתורין הקיומי ולהפיק ממנו חכמה.

לחיות במצב תודעתי גבוה, פירושו לחיות בחוסר וודאות מתמיד, תוך כדי חקירה והפקת פרשנות דרך חללים ורבדים נסתרים בקיום. שום דבר אינו מובן מאליו, הכל הופך לתהליך דינאמי של התהוות. במובן זה התודעה פוגשת את החיים בצורתם הראשונית ומנסה לבנות גשר בין הבלתי ידוע לתופעה הנגלית. אדם במצב תודעתי גבוה, היות והוא משוחרר מדפוסים, הוא בלתי צפוי, יצירתי ומתחדש ועל מסלול של התפתחות בניגוד לאדם פסיכולוגי הנמצא בתהליך מתנוון המאופיין בדפוסים שהולכים ומתקבעים.

מערכת יחסי הגומלין בין תודעה לפסיכולוגיה היא של הכחשה הדדית – התודעה נמצאת מעל למערכת הפסיכולוגית ומתוך המערכת הפסיכולוגית היא נראית כפרדוקס מוחלט ובלתי אפשרי ולא קיים. מצד שני המצב התודעתי הגבוה מאופיין באדישות מוחלטת לרמה הפסיכולוגית שתחתיו.

על תדפיסים והקצה תודעתית

"בתחילת דרכי הרים היו הרים ונהרות נהרות. אחרי שהתקדמתי הרים לא נראו יותר כהרים ונהרות לא נראו כנהרות. אבל עתה אני בבית: הרים שוב נראים כהרים, ונהרות כנהרות"

שוחרי תודעה, אנשים פסיכולוגיים בתהליך מעבר ממצב פסיכולוגי למצב תודעתי גבוה, הם בעלי מרכז כובד פסיכולוגי (כלואים בתדפיסים), וככאלה הם מועדים לחיים בקפיצות – מעברים בין מצב תודעתי גבוה למצב תודעתי נמוך, פסיכולוגי.

במידה והם לומדים אצל מורה אמתי, מקבלים מהמורה שלהם את המעבר הראשוני ממצב תודעתי נמוך לגבוה. דבר זה קורה על ידי שוקים של מודעות שהמערכת הפסיכולוגית מקבלת מהמורה התודעתי, בצירוף הקשר הדינאמי המתרחש בין תלמיד למורה שעובר דרך הקיום האקזיסטנציאלי של התלמיד.

השוק הוא ע"י מודעות חדשה ורעננה, שפורצת את גבולות הפרספקטיבה הפסיכולוגית.
לאחר קבלת השוק, במידה והמערכת צולחת אותו מבלי לקרוס מוליד מצב חדש אצל התלמיד.
על מנת שהשוק יהיה אפקטיבי – כלומר שהתלמיד לא יקרוס חזרה למצב פסיכולוגי שלילי, צריכים להתקיים מספר תנאים:

מצד התלמיד:

  1. פתיחות ואמון.
  2. בגרות רגשית ויציבות רגשית – מידת היכולת של התלמיד לא לקחת באופן אישי את המורה.

מצד המורה:

  1. אנושיות, תמיכה ודינאמיקה חיובית.
  2. היכולת של המורה להפריד בין התדפיס הקיים אצל לתלמיד.

השוק מנטרל את המערכת הפסיכולוגית לזמן מה ומאפשר לתלמיד שחרור זמני מהכלא הפסיכולוגי ולראות בראיה תודעתית דרך עיני המורה את התדפיסים שלו בצורה ניטראלית.

אך זה רחוק מלהיות סוף הסיפור, המערכת הפסיכולוגית מתעשתת וחוזרת לפעול. אין די במודעות לתדפיסים של המערכת הפסיכולוגית, המערכת הפסיכולוגית מתעשתת ולמרות המודעות ממשיכה את פעולתה האוטומטית וכל זאת בזמן שהתלמיד מכחיש את קיומה.

על כן התלמיד חייב לפתח מודעות עצמית חיצונית שתבקר על המערכת הפסיכולוגית למרות שזה הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות, וכל מה שהוא רוצה זה לתת דרור מוחל למערכת הדינאמית הרעננה והמתחדשת בו. ברגע הראשון שבה הפסיכולוגיה מפעילה תדפיס הנוצר על פי רוב על ידי הזדהות או ריגוש חזק (בדרך כלל שלילי) המערכת הפסיכולוגית חוזרת למשול במערכת, והתודעה נכבית והתלמיד חוזר למצב הפסיכולוגי שלו רק שכעת הגירוי שנכנס למערכת מקבל את כוח המודעות ומרסק את התלמיד למצב של מעורבות אישית המאופיינת בלופיות קיצונית, כלומר אותו התדפיס עם פי שתים עוצמה.

מתוך מעורבות אישית, המצב התודעתי הגבוה נשמע כמו הזיה, חלום רחוק שלא קרה, וכך המערכת מחזקת את התדפיס יותר מאשר בתחילת התהליך. ומכאן שאסור בתכלית לקחת שום דבר באופן אישי על מנת להחליש את התדפיסים הקיימים במערכת הפסיכולוגית של התלמיד ולמנוע ממנה להפריע לתודעה מלהתפתח ולצמוח.

בכדי שהתלמיד יחזיק מעמד בתהליך הקשה והתובעני הזה, הוא חייב לבנות גשר בין המצב התודעתי הגבוה לבין המערכת הפסיכולוגית שלו. והגשר נבנה באמצעות מודעות מלאכותית שאותה הוא בונה תוך כדי התהליך. המודעות המלאכותית הזאת נקראת צופה. תפקידו של הצופה לתצפת על המערכת הפנימית ולבקר אותה ולהתריע במידה ויש חריגה.

כדי שהצופה יהיה אפקטיבי וער, הוא חייב מערכת שקטה. כלומר, לחץ, התלהמות רגשית, מחשבות אובססיביות הם הדברים המשתקים את הצופה והופכים את המערכת לבלתי מודעת אוטומאטית. ובהיכנס גירוי שלילי למערכת, התלמיד נופל מגן-העדן של מצב תודעתי גבוה דינאמי אל הדפוסים הלופיים ההרסניים המכאניים של המערכת הפסיכולוגית ביתר שאת.
המכאניקה מתוקף היותה נמוכה יותר, לא מסוגלת להכיל את הדינאמיקה העצמתית שכעבור זמן מה מתפרקת בתהליך המעורבות האישית.

כדי להימנע מכך, על התלמיד למפות את המערכת הפסיכולוגית – סוציולוגית שדרכה החיים שלו עוברים. בשלב זה התלמיד מפסיק לראות את המציאות כפי שראה אותה קודם, אלא כקבוצה של תדפיסים, כמערכת מכאנית אותה הוא ממפה בעזרת המורה שלו ובעזרת כלים פרשניים תודעתיים.
חלק ממנו (הצופה) חדל לראות את ההרים כהרים ואת הנהרות כנהרות אלא כמציאות קפואה דטרמיניסטית של פרוצדורות מכאניות הבנויה מדפוסים התנהגותיים. חייו של תלמיד הופכים למסלול מכשולים שבו הוא חייב לנטר בכל רגע נתון את המערכת הפסיכולוגית שלו, כאשר שם המשחק הוא לשמור על המצב התודעתי הגבוה אותו מייצר המורה ולפרוץ את הדפוסים האוטומאטיים במערכת שלו.

אין די בניטור של המערכת ובהכרה של המערכת בכדי לא לפול קרבן לתדפיסים הישנים.
המערכת היא ותיקה יותר, הנורמות החברתיות חזקות יותר מאשר הוותק באימון התודעתי אותו עובר התלמיד. התלמיד מתחיל את האימון כאשר המערכת שלו מלאת תדפיסים, אידיאולוגיות נורמות חברתיות שהן חזקות יותר מכל תובנה תודעתית, נכונה ואמתית ככל שתהיה. על כן, התלמיד חייב לפצח את המכניזם של עצמו, ולתכנת אותו מחדש על מנת שיתאים להכשרה תודעתית.

בעזרת דמיון מודרך, ניתן לרמות את מערכת, ולעקוף את המנגנונים האוטומאטיים הפסיכולוגיים המושתתים על תדפיסים. למשל, אפשר להרגיע את המערכת הרגשית הסוערת ע"י דמיון של הצבע הכחול או ענן גשם המוריד ממטרים עליו ומצנן אותו. במצב זה, הגירוי השלילי של המציאות מפעיל לחץ וחוסר שקט במערכת הפסיכולוגית והופכת אותה לסוערת ובלתי מודעת, מנוטרל ע"י השקטה של המערכת בעזרת דימוי אסוציאטיבי של הצבע הכחול – המסמל מרחב פתוח, קור וכו'.

אם העניין תלוי במערכת הפסיכולוגית, זאת תפעיל את התדפיס הרגיל ותכנס ללחץ, אך אם מתאמן יפעיל דמיון מודרך, הוא יעצור את התדפיס מלקרות. מרגע שהפעלת הדמיון המודרך מופעלת לפני שהמערכת הגבוהה והדינאמית עוברת לפאזה מכאנית, התדפיס נעצר בשלב הבדידים והתדפיס מפסיק לקבל הזנה. במידה וישנה הפעלה מתודית ואפקטיבית, המתאמן מייבש את התדפיסים ואלה נחלשים.

כשהתלמיד נכנס למעורבות אישית או כתוצאה מהתרשלות בהפעלת מערכות הגנה או כתוצאה מכך שרמת המודעות שלו לא מספיק מפותחת והתדפיס הופעל ונכנס להילוך דינאמי בידיו למזער נזקים.
התדפיס מקבל הזנה או אנרגיה להמשיך להתגלגל מהתעסקות עם המעורבות האישית, או במילים אחרות מתן תשומת הלב שלו אליה. במצב זה ישנה אפשרות להתעלם, להסיט את תשומת הלב מהמעורבות האישית ע"י שימוש בדמיון מודרך. ברגע שמפסיקים את ההזנה.

ההתעלמות הינה כלי חזק שבעזרתו ניתן לעצור את המעורבות האישית. אך רצוי להבין מה הפירוש להתעלם. ראשית התעלמות הינה אקט מודע. התעלמות היא אקט אנטי הדחקתי, מהסיבה שכדי להתעלם ממשהו אני חייב להיות מודע לקיומו. בניגוד מוחלט להתעלמות, על הציר הפסיכולוגי קיימת הדחקה, שהמרכיב העיקרי שלה הוא הסחת דעת. בהייה בטלביזיה הינה הסחת דעת – אפקט בת יענה "אם אני לא יודע אז זה לא קיים". זו גישה אינפנטילית ושגויה בדיוק כמו שילד עוצם את עיניו וחושב שהו בלתי נראה – מעין אפקט בת יענה.

התעלמות אפקטיבית מסיטה את תשומת הלב באופן מודע לאובייקט ניטראלי שאינו ובכך מונעת את ההזנה שלו. הסחת דעת מאפשרת למעורבות האישית להשתולל חופשי במערכת חסרת כל בקרה. מודעות הינה מודעות רק כאשר היא באה מבחוץ פנימה. במילים אחרות מודעות הינה מבקר חיצוני שנותן דין וחשבון לחלק הגבוה למערכת שבאדם והחלק הגבוה מנהל למה הוא נותן את תשומת הלב שלו. הסחת דעת, היא בית שההורים עזבו והילדים מתפרעים וכשההורים חוזרים הם מוצאים חורבה.

ישנן גישות להקצה תודעתית שפועלות בדרך של הימנעות מגירויים שליליים – פרישות מהעולם, למערה או מנזר לעומת גישות הראות את החיים כשדה אימונים. גישת דרך התודעה מייצרת מפגש אמתי – אותנטי עם החיים והקשיים. השאיפה בדרך התודעה היא לייצר מערכת בקרה דינאמית הפועלת במקביל למערכות הפסיכולוגיות והתודעתיות. ההתמודדות עם הקשיים, במידה והיא אפקטיבית (מתגברת על המעורבות האישית), מולידה לוחמים. לוחמים מתמודדים עם התדפיסים וההתמודדות מחשלת את המערכת שלהם מלייצר תדפיסים חדשים או חידוש התדפיסים הקיימים המוחלשים.

כשהמבנה הפנימי יציב מספיק, והמערכת מחושלת מפני דינאמיקה שלילית הנכנסת למערכת, יכול התלמיד להשלים את המסע ולחזור לראות את ההרים כהרים והנהרות כנהרות.

 

 

פורסם בקטגוריה דיאלוגים, המלכודות והמוקשים שבדרך, פסיכולוגיה תודעתית | עם התגים , , , , , | להגיב

בשבי עריצות מצבי רוח קיצוניים

 

חלק א': חיי תולעת

כפי שאנו חושבים שכשאנו שומעים אנו גם מאזינים, וכשאנו מסתכלים אנו גם רואים, וכשאנו מדברים – אנו משוחחים, כך נראה לנו שכשאנו מתקיימים אנו חיים. אך 'לחיות', יכול להיות (ואולי אמור להיות..)  כמו נהר; רצף בלתי קטוע המתחיל ממעיין (לידה) ועד האוקיינוס הגדול (מוות) שהולך ונחלש או הולך ומתחזק ככל שיובלים חדשים מתחברים אליו. אך חיינו אינם רצף של זרימה. לא של האני, לא של אנרגיה של חיוניות וודאי שלא של מודעות עצמית. כל זה מופרע ונקטע על ידי סכרים פתאומיים של: 'טוב לי' ל'רע לי', של: 'אני מצליח' 'אני נכשל'. סכרים זו אנלוגיה אחת, בתי כלא זמניים, או מעצרים מנהליים – זו אנלוגיה אחרת. עוברים מבית כלא אחד (להרגיש טוב) לשני (להרגיש רע) ואין מרווחים, או רצף פנימי, שבהם יכול לחיות אני, חיים פנימיים ואולי אפילו מודעות  עצמית. כש'טוב לי'  – אני נולד ומת כשמפסיק להיות טוב, כשרע לי, אני נולד, ומת כשמפסיק להיות רע. כאמור, אין 'אני' רציף שמתקיים כל הזמן. ואם יש, אז יש נפילות מתח גדולות, חושך גדול, התנתקויות של הזרם (זרם החיים הפנימיים, זרם העצמיות) – בכל מעבר במצב של 'טוב לי' למצב של 'רע לי' ולהיפך. הדומיננטיות העצומה של שני עריצים אלה בחיינו, מונעת כל היווצרות של  הוויה, של היות, של ישות, של BE. כל אחד מהם הוא 'סוף העולם' עבורנו. הכל צריך להיפסק כשאחד מהם נכנס לתמונה. ובכל מצב נתון, אני נתונים באחד ומשתוקקים או פוחדים מן האחר. שניהם כשני הרים ענקיים שמסתירים לנו את נוף חיינו. או יותר נכון, שניהם כאצבע המונחת כה קרוב לעין עד שהיא מסתירה אותם. ואנו כה מסורים להם,   עד שההתמסרות הזו לשניהם, לא מותירה מקום לכלום שיתהווה מתחתם וביניהם, שיתקיים למרותם ותוך כדי שליטתם, מעין חוט מחרוזת. אנו משחקים עם חרוזים, חרוז לבן, חרוז שחור, חרוז הצלחה, חרוז כישלון. ואין חוט מחבר שעליו תלויים כל החרוזים. הם מפוזרים בבלגן במרחבי חיינו. ואנו 'קמים לתחיה' עם תחילת הגירוי העצום, הריגוש הגדול של כל אחד מאלה. ריגושים שנדמים בעינינו כחיים עצמם, כאילו אנו חיים…

לחיות מונעים על ידי 'טוב לי' ל'רע לי', ('הצלחתי', 'נכשלתי') הוא מעין מצב של תולעת

 התולעת חיה בהתרחקות מכאב והתקרבות למה שעושה לה טוב. הכבשה למשל, יותר מורכבת ולא מונעת רק על ידי זה, (התרחקות מכאב והישארות או התקרבות למזון או רבייה) יש לה חמישה חושים, (בניגוד לתולעת שיש לה רק את חוש המגע) יש לה מוח, יש לה רגשות, היא רוקמת יחסים רגשיים, עם ולדותיה, עם חברותיה לעדר, יש לה מנהיג/ה, יש לה מיקום ברור בעדר ועוד. היא ברמה מעל לתולעת, ה'טוב לי רע לי' אינם השולטים היחידים.  ואילו התולעת נתונה כולה לדיכוטומיה של בין טוב לה לרע לה. להיות תולעת זה להיות משועבד לאינסטינקט, רק שהתולעת אינה סתם משועבדת, האינסטינקט הוא כל חייה. אך אנו הרבה יותר מאשר האינסטינקטים שלנו, ויכולים להיות עוד יותר מזה. ואם טוב לנו או רע לנו, זה יכול להיות משני לעצם זה שיש לנו חיים פנימיים. מותר האדם מן התולעת והכבשה הוא ביכולת לחיות בהתאם למטרה/יעד שהיא מעבר לסיפוק המערכת הגופנית והפסיכולוגית שבה הוא חי.

אם לבעלי חיים יש כבר רגשות, יחסים ומבנה חברתי. לאדם אמורה להיות מודעות עצמית. לדעת מה קורה בתוכו, ואז החוט של המחרוזת משנה את איכותו, הוא לא החוט הפשוט של החיים שעוברים ביונק. הוא כבר מצד אחד העצמי (היכולת לזהות עצמך כעצמך עם זהות נבדלת ומסוימת) ומצד שני מודעות עצמית. זהו כבר חוט מחרוזת של כסף או זהב

המודעות צריכה להיות נוכחת במקטעים האלה וביניהם, אז האדם יכול לצמוח ולחיות. הנוכחות של המודעות, בין העריצים ותוך כדי היותם, מאפשרת לעצמיות של האדם להתפתח, והוא יכול לעבור למצב התפתחותי גבוה יותר. המודעות (העצמית), כמו חוט המקשר בשרשרת חרוזים שחורים ולבנים, צריכה להיות בתוכם וביניהם. אחרת האדם לא ממש חי (במלוא מה שאפשרי לו מבחינת הפוטנציאל שלו), הוא נתון במידה רבה למרות ולשליטה של הרגשות האינסטינקטיביים (להרגיש טוב, לא להרגיש רע) שלו . אם האדם לא שלה מן הרגעים הללו עצמיות קבועה (הוויה פנימית), וחוכמה, באמצעות מודעות, לא נשאר דבר. זאת המשמעות של מצב תולעת.

אנו יכולים לפתח עצמיות פרמננטית ומתמשכת ששום מצב רוח לא יכול לנתק אותה, וגם מודעות עצמית שלא פוסקת עם התרחשות של טראומה או התעלות ואושר מקומי. אך המצב הנוכחי לגבי המין האנושי כמין אנושי – שאנו חיים במידה לא מבוטלת, חיי תולעת, בורחים מכאב ורצים אל התענוג.

וכאן יכולה להישאל שאלה פרקטית: האם אפשר בכלל לפתח מודעות ועצמיות ולהגיע למצב של BE  בהתחשב בכוח העצום של שני הטירנים הללו על חיינו? ובכן כנראה שלא. ללא החלשה משמעותית של כוחם על ידי הצבת גבולות ברורים להתפרעות הקיצונית שלהם, לא יתפנה לנו מקום בחיינו הפנימיים, שם תוכל העצמיות לצמוח והמודעות להתרחש.

ואיך עושים זאת. איני רוצה כאן להיכנס לעבי הקורה של החלקים המכאניים של כל זה. כי מסה זו אינה Manual , חוברת הדרכה. אך בכל זאת קצה חוט: יש דרך להגביל את הכוח של 'להרגיש רע' וזה לא לתת לפגיעה להפוך למשבר. לא להזין את הרגשה רעה ובכך להעצימה. למעשה אין לה את הכוח מלבד הכוח שאנו מעניקים לה (על ידי כך שאנו מתהפנטים ממנה). לעצור את הסחף הרגשי שנוצר כתוצאה מפגיעה רגשית או עלבון, כבר בהתחלה, לפני שהם הופכים לטראומה.

והדרך להגביל את ההתפרעות של 'להרגיש טוב' היא על ידי מניעת הווליום ומצב ההיפריות של ההרגשה הטובה. לשון אחר: לא לתת לרגשות החיוביים להביא אותנו למצב של ריגוש גבוה. גם כשאנו מרגישים טוב (במיוחד אז) לא לתת לזה לסחרר לנו את הראש ולא לתת לחגיגה הרגשית לצאת משליטה. כי גם זה משתק את כוח החיים והמודעות.

בקיצור: האתגר הגדול של בניית חיים פנימיים המשכיים ומודעות עצמית סובב סביב היכולת לנהל את רגשותינו.

חלק ב': האין

עכשיו, על פניו נראה כי הסיבה להתמכרות הזו לשני הרגשות הללו של 'טוב לי' ו'רע לי' נעוצה בדומיננטיות הגדולה שלהם עלינו. אך האמת היא שהסיבה להתמכרות הזו לשני העריצים הללו היא יותר סמויה ותת הכרתית/קרקעית. אנו בורחים אל שניהם כי מתחת לשניהם מתקיים האין. הוא נחווה על ידינו כסכנה קיומית, שיכולה לבלוע אותנו ולא להשאיר דבר. והחיים בווליום הגבוה של אושר ומשבר – מצליחים להשכיח מאתנו את האין ש'אורב' לנו מתחת.

וכאן צריך להפריד בין 'אין נמוך' ל-'אין גבוה'. האמת היא ש'האין' הוא 'אין', לא גבוה או נמוך. הוא המציאות האמיתית, הפנימית והקוסמית שמאחורי 'המאיה' של חיינו. אך לבוא מתוך שלטון האגו ומתוך הבלגן הרגשי של חיינו – אנו חווים את האין כריקנות, הבולעת ומעלימה, בעיקר אותנו (ואת הסדר, השפיות והנורמליות שהצלחנו להשתית בחיינו – כחברה). אך האין כשלעצמו לא אמור לזרוע  חרדה. הוא המצב הטבעי והראשוני של החיים. האין מצוי לפני החיים, אחריהם ובתוכם. האין הוא הריקות, התווך דרכו אלוהים (או כוחות הבריאה) מתקשר/ים, (היקום מלא בעיקר באין…). האין התווך דרכו יכולות לעבור אנרגיות גבוהות, דברים חדשים וגבוהים יכולים להגיע.

למעשה המאיה של המציאות מצויה בכך שהכל נראה לנו שריר וקיים, עובדה, מוצק. אך המציאות הפנימית של כל חפץ וכל יצור חי הוא החלל שחי בתוכו. הכול מורכב מחללים, הרוב (בין אם זה כאמור היקום, כיסא או אדם) הוא חללים, וזה רק נראה מוצק בגלל איטיות הסיבוב של האלקטרונים סביב הפרוטון.

כדי שהאדם לא יראה את הריק כריקנות (וירוץ משם בבהלה אל שני העריצים), דרושה שליטה גבוהה ברגשות (שללא השליטה הזו 'בורחים' אל הקצוות של 'להרגיש טוב' ו'לא להרגיש רע'). השליטה נעשית דרך מה שנכתב קודם אודות הצרת תחום השליטה של להרגיש רע (מניעת הפגיעה הרגשית להפוך למשבר או טראומה, ומניעת ההרגשה הטובה מלהפוך להתרגשות בווליום גבוה). ואז ניתן להתחיל ולבנות את הפיגומים של המודעות העצמית. בלי המודעות העצמית ותחילת ההתהוות של אני אמיתי (לא אגו) כמרכז כובד יציב ומשרה בטחון – הוא יחווה את החרדה של היבלעות בתוך הריקנות הפנימית ומשום יברח במהירות שיא כדי לחזור להתמכרות הרגשית של להתנדנד בין 'טוב לי' ל'רע לי').

***

גבריאל רעם, 17.6.13

 

 

קישור: רגש, הפרזיט הגדול

מאמרים נוספים: באתר: דרך התודעה

פורסם בקטגוריה אימון תודעתי, המלכודות והמוקשים שבדרך, פסיכולוגיה תודעתית, רגשות | עם התגים , , , , , , , , , , , , | להגיב

טרנספורמציה הווייתית, המפתח והמלכודות

 

בתורות מיסטיות שונות רוב התורות יוצאות מתוך הכרה כזו או אחרת (מכלי ראשון, שני או שלישי) בדבר האפשרות להגיע למצב של הארה, סאטורי בזן בודהיזם, או פריצת קונדאליני, ביוגה, או התפשטות הגשמיות, קדושה, דבקות – ביהדות.

החסידים או הנזירים, התלמידים וכו', השואפים להגיע לאותו מצב של סאטורי, מבקשים פרקטיקות, או מדיטציות, או טקסטים, או נוהגים ונוהלים בחיי היום  – כדי להגיע בסופו של דבר לאותו מצב העילאי הנשאף.

הטענה כאן היא שאין בפרקטיקות הללו תועלת, כי כל הטכניקות שבעולם לא מסוגלות להביא לשינוי ברמת הישות, ההוויה. הישות אינה מגיבה לתרגילים, טכניקות, פרקטיקות, מצוות או תפילות – היא מגיבה לדבר אחד ולדבר אחד מלבד – אנרגיות. וכאן אנו מגיעים ללב עניין ההארה או הטרנספורמציה הזו.

אלא אם כן, ההולך בדרך אלי הארה, נחשף באופן ישיר למקור עוצמתי וקבוע של אנרגיה שניתן לקרוא לה בהשאלה: אנרגיה רדיואקטיבית, שום שינוי לא יתחולל.

באנלוגיה, אם ברצוננו לבשל ביצה, כדי שתשנה את מצב הצבירה שלה מנוזל למוצק, עלינו לחשוף אותה ישירות ובאופן רציף למקור אנרגיה: אש במקרה של הביצה.

אין טעם להעביר את הביצה בכל מיני טקסים ותרגילים, כי אם לא תיחשף למקור אנרגיה עוצמתי, ישיר ורציף – לא יתחולל בה שום שינוי.

 

ולגופו של עניין, (הנמשל) – מקור האנרגיה הזה, עבור שוחר הסטאורי,  הוא מורה דרך שכבר מצוי במצב של סאטורי. להיות במצב זה אומר שהמורה מחובר למקור אנרגיה ומקרין אנרגיות שניתן בהשאלה לקרא להן, שוב, רדיואקטיביות, או אנרגיות המסוגלות לחולל שינוי מולקולארי וקוונטי.

ורק שינוי ברמת המולקולה, ועוד יותר ברמת החללים התוך אטומיים (קוואנטים), יכול להביא לשינוי ברמת ההוויה-תודעה.

כמובן שיחד עם זאת, רק החשיפה הזו  לאנרגיה טרנספורמטורית של המורה והיא לבדה, לא תביא לתוצאות של טרנספורמציה של מצב ההוויה של התלמיד. אם רק היא קיימת והתלמיד לא מלווה זאת בעבודה פנימית, הוא יחווה בלבול, מצוקה ואף התנגדות כלפי המורה.

על התלמיד, יחד עם החשיפה הזו למקור האנרגיה הזה, לא לעשות דבר. לא תרגילים, לא מדיטציות, לא תפילות, שום דבר. אך יחד עם זה עליו להישמר מכל משמר לא ליפול לרמות אנרגיה נמוכות או גסות, וזה יקרה אם ייכנע ל: מאבקי כוח, ללחץ או מתח (סטרס) להתפרצויות רגשיות (כגון זעם), או להתבהמות של יצרים ותשוקות (מיניות, חושיות וכו'). וכניעה למערכות יחסים הרסניות (דינאמיקה שלילית ביחסים). ובעיקר עליו להימנע מלשים עצמו, צרכיו, תשוקותיו וטובתו האישית – כל הזמן במרכז (דומיננטיות של האגו). אם ייתן לעצמו ליפול ולהיכנע לכל אלה, או לחלק מהם, ועדיין יהיה מחובר לאנרגיות של המורה המחובר בעצמו – הוא יחווה בחייו הפנימיים, מה שניתן לכנות בהשאלה בשם: זיהום קשה.

הסבר:  לכלוך אינו בעיה, לכלוך הוא בדרך כלל סוג של פסולת, וניתן לפנות אותה בלי בעיה, הבעיה היא זיהום. וזיהום נוצר כשמשהו נמוך וגס חודר למערכת גבוהה, כמו ניקוטין לריאות, או מזון רקוב לקיבה, או לכלוך שחודר לפצע ודרכו למערכת הדם. כל אלה יוצרים זיהום, וזיהום מביא לדלקת שיכולה לאלח ולהשחית את כל המערכת.

כך שהתקווה היחידה היא אכן להיות מחובר למקור אנרגיה אפקטיבי שיכול להשפיע ברמה הקוואנטית. אך ללא 'דיאטה' של הימנעות מג'אנק פוד אנרגטי (רגשי, חשיבתי וייצרי) – לא רק שלטרנספורמציה לא תהא אפשרות להתרחש, היא גם עלולה להביא את התלמיד למצב יותר גרוע (זיהום) ממה שהיה בו לפני שעלה על דרך המלך לקראת סאטורי.

**

גבריאל רעם,

2.7.13

פורסם בקטגוריה אימון תודעתי, המלכודות והמוקשים שבדרך, מורה התודעה ולוחמה, פסיכולוגיה תודעתית | עם התגים , , , , , , , , , | להגיב

המחיר והרווח של הלוחמה

 

מכל משבר אדם יוצא מחוזק ומוחלש.

מחוזק ברמת התודעה (בחזקת: ''מה שלא הורג אותי מחשל אותי'', ניצשה).

אך יוצא מוחלש ברמת הגוף, כושר העמידות והחסינות שלו.

משברים קונסים את הגוף שהולך וקורס ממשבר למשבר.

אך הם מחזקים את התודעה ומעניקים לה, כתוספת, את חוכמת הקרב ואת אסטרטגיית הלוחמה.

הגוף משלם את המחיר עבור הרווח שמפיקה התודעה, מן ההתמודדות והקרב.

 

גבריאל רעם

3.7.13

פורסם בקטגוריה אימון תודעתי, בקצרה: ציטוטים., לוחמה תודעתית | עם התגים , , , , | להגיב

הפרדוכס הגדול של העבודה הפנימית

 

כדי להגיע להארה עליך להיות שם קודם.

זה הפרדוכס הגדול של העבודה הפנימית. אם אתה לא שם קודם לכל, אז שום תרגילים, קיום מצוות, תפילות, מדיטציות תרגילי יוגה, שינון קואנים של זן  – לא יביאו אותך לשם.

רוב התורות מנסות להסביר שאם תעשה כך וכך – תגיע להארה, אך זה הפוך, קודם כל תהיה שם ואז אין צורך בתרגילים.

יש קונספט שמסביר איך אפשר להיות שם מבלי לעבור את הדרך לשם, הוא נקרא: Be do have.

ניתן לחיות את החיים דרך שלוש גישות שונות. ושלוש אלו הן כמו שלושה מעגלים או שלוש עטיפות כשהאחת חיה בתוך האחרת:

המעגל החיצוני הוא: מה אפשר להפיק ולקחת מן האדם. והוא מעגל הצריכה. (HAVE).

מעגל הביניים הוא: מה הוא יכול לעשות עבורנו והוא מעגל העשיה. (DO).

והמעגל הפנימי הוא: מה חי בו, והוא מעגל העצמיות, או מעגל הנשמה. (BE).

רוב האנשים מאמינים שאם 'יש להם'  (HAVE) יותר ממשהו; (יותר אהבה, זמן כסף וכו') כי אז יוכלו 'לעשות' (DO) משהו; (לכתוב ספר להתחיל תחביב חדש, ללכת לחופשה, לקנות בית, להתחיל מערכת יחסים חדשה). ולדעתם שני אלה הם שיאפשרו להם 'להיות' (BE ); (מאושרים, שלווים, שמחים בחלקם או מאוהבים). למעשה הם הופכים את הכיוון הטבעי של הדברים, שהיה אמור להיות:BE מביא ל-DO’ שמביא לHAVE. ובמקום זה הם מאמינים כי אם יש HAVE זה יאפשר להם לעשות _DO) מה שיביא למצב שבו יוכלו סוף סוף להיות (BE).

ברוב הדתות והדרכים הרוחניות מציעים מה לעשות כדי להגיע למצב הוויה עילאי, או רוחני. אך DO  אף פעם לא מביא לBE.

אז איך פותרים את הפרדוכס? איך מגיעים למצב הוויתי מבלי לעבור דרך עשייה?

התשובה: למצוא מורה רוחני שהוא כבר שם, שיעביר לתלמיד את מצב הוויה בהדרגה, דרך חיכוך ושהיה עימו.

זה העיקר, לשנות את מצב ההוויה על ידי התחככות באדם שמצב ההוויה שלו כבר שם. אך זה לא מספיק, כל יתר העבודה הפנימית זה סוג של דיאטה, שבה נימנעים ולא עושים. לא עושים את מה שיכול להוריד את מצב ההוויה לרמות נמוכות וגסות של קיום פנימי.

הכוונה בעיקר לדיאטה של הימנעות מהג'אנק פוד של רגשות שליליים, ההזדהות עימם ולתת לנו או ללכת לאיבוד בהם, או לתת להם להוביל אותנו, בדרך כלל לסוג של התפרצות רגשית.
המדובר על דיאטה דלה ב'אני' 'אני' 'אני', דיאטה דלה במאבקי כוח וטריטוריה.

ובעיקר הימנעות מן הרצון לעשות, להשפיע, לנווט את מסלול חיינו על ידי הפעלת כוח רצון.

הצירוף הזה של חשיפה למורה בעל רמת הוויה מגובשת, בצירוף ה'אי עשיה' (הרבה יותר קשה להימנע מלעשות מאשר לעשות משהו קשה או מסובך) – הן הדרך היחידה לאפשרות של הארה (סאטורי בזן בודהיזם).

אך שוב, אין עבודה קשה יותר מאשר הימנעות, הרפיה, עזיבה, אי מעורבות. להתייחס לא מתוך בעד או נגד, אלא מתוך גישה נייטרלית.

אנו מותנים לעשייה, ואילו הדרך הרוחנית האמיתית היא להרגיל את המערכת למצב של איפשור קולטני, איפשור יינגי (ניקבי), לעבור ממצב של גרימה זיכרית, למצב של היפתחות וקבלה ניקבית.

**

גבריאל רעם, 1.7.13

 

פורסם בקטגוריה אימון תודעתי, המלכודות והמוקשים שבדרך, מודלים מתחום התודעה, מורה התודעה ולוחמה, עבודה לפיתוח והקצת התודעה, עבודה מעשית | עם התגים , , , , , , , , , | 2 תגובות