הפרדוכס הגדול של העבודה הפנימית

 

כדי להגיע להארה עליך להיות שם קודם.

זה הפרדוכס הגדול של העבודה הפנימית. אם אתה לא שם קודם לכל, אז שום תרגילים, קיום מצוות, תפילות, מדיטציות תרגילי יוגה, שינון קואנים של זן  – לא יביאו אותך לשם.

רוב התורות מנסות להסביר שאם תעשה כך וכך – תגיע להארה, אך זה הפוך, קודם כל תהיה שם ואז אין צורך בתרגילים.

יש קונספט שמסביר איך אפשר להיות שם מבלי לעבור את הדרך לשם, הוא נקרא: Be do have.

ניתן לחיות את החיים דרך שלוש גישות שונות. ושלוש אלו הן כמו שלושה מעגלים או שלוש עטיפות כשהאחת חיה בתוך האחרת:

המעגל החיצוני הוא: מה אפשר להפיק ולקחת מן האדם. והוא מעגל הצריכה. (HAVE).

מעגל הביניים הוא: מה הוא יכול לעשות עבורנו והוא מעגל העשיה. (DO).

והמעגל הפנימי הוא: מה חי בו, והוא מעגל העצמיות, או מעגל הנשמה. (BE).

רוב האנשים מאמינים שאם 'יש להם'  (HAVE) יותר ממשהו; (יותר אהבה, זמן כסף וכו') כי אז יוכלו 'לעשות' (DO) משהו; (לכתוב ספר להתחיל תחביב חדש, ללכת לחופשה, לקנות בית, להתחיל מערכת יחסים חדשה). ולדעתם שני אלה הם שיאפשרו להם 'להיות' (BE ); (מאושרים, שלווים, שמחים בחלקם או מאוהבים). למעשה הם הופכים את הכיוון הטבעי של הדברים, שהיה אמור להיות:BE מביא ל-DO’ שמביא לHAVE. ובמקום זה הם מאמינים כי אם יש HAVE זה יאפשר להם לעשות _DO) מה שיביא למצב שבו יוכלו סוף סוף להיות (BE).

ברוב הדתות והדרכים הרוחניות מציעים מה לעשות כדי להגיע למצב הוויה עילאי, או רוחני. אך DO  אף פעם לא מביא לBE.

אז איך פותרים את הפרדוכס? איך מגיעים למצב הוויתי מבלי לעבור דרך עשייה?

התשובה: למצוא מורה רוחני שהוא כבר שם, שיעביר לתלמיד את מצב הוויה בהדרגה, דרך חיכוך ושהיה עימו.

זה העיקר, לשנות את מצב ההוויה על ידי התחככות באדם שמצב ההוויה שלו כבר שם. אך זה לא מספיק, כל יתר העבודה הפנימית זה סוג של דיאטה, שבה נימנעים ולא עושים. לא עושים את מה שיכול להוריד את מצב ההוויה לרמות נמוכות וגסות של קיום פנימי.

הכוונה בעיקר לדיאטה של הימנעות מהג'אנק פוד של רגשות שליליים, ההזדהות עימם ולתת לנו או ללכת לאיבוד בהם, או לתת להם להוביל אותנו, בדרך כלל לסוג של התפרצות רגשית.
המדובר על דיאטה דלתה ב'אני' 'אני' 'אני', דיאטה דלה במאבקי כוח וטריטוריה.

ובעיקר דיאטה מן הרצון לעשות, להשפיע, לנווט את מסלול חיינו על ידי הפעלת כוח רצון.

הצירוף הזה של חשיפה למורה בעל רמת הוויה מגובשת, בצירוף ה'אי עשיה' (הרבה יותר קשה להימנע מלעשות מאשר לעשות משהו קשה או מסובך) – הן הדרך היחידה לאפשרות של הארה (סאטורי בזן בודהיזם).

אך שוב, אין עבודה קשה יותר מאשר הימנעות, הרפיה, עזיבה, אי מעורבות. להתייחס לא מתוך בעד או נגד, אלא מתוך גישה נייטרלית.

אנו מותנים לעשייה, ואילו הדרך הרוחנית האמיתית היא להרגיל את המערכת למצב של איפשור קולטני, איפשור יינגי (ניקבי), לעבור ממצב של גרימה זיכרית, למצב של היפתחות וקבלה ניקבית.

**

גבריאל רעם, 

 

פורסם בקטגוריה אודות דרך התודעה, אימון תודעתי, עבודה מעשית | להגיב

הממד הרביעי, הממד החסר.

 

אנו רגילים לראות את החיים באופן חסר, שטוח. כדי להבין זאת יש צורך לדמיין אפשרות שלפתע נראה את הכל באופן שטוח, חד ממדי, במקום לראות מכונית בתלת מימד, רואים אותה כצללית שטוחה. קשה להבין, שהחיים בהם אנו חוזים ולוקחים חלק הם אכן עמוקים, נסתרים ורב ממדיים. ועוד יותר קשה להבין שמה שאנו רואים זה רק את החלק הנמוך, ההשלכה של מה שקורה באמת.

ולא דו בלבד שאנו רואים את ההשטחה החד ממדית של מה שקורה, אנו משוכנעים שמלבד מה שאנו קולטים כצללית, כל היתר הוא עניין של דמיון פורה. הדבר דומה לאדם שלא שומע משפטים ומילים, רק רעש. הרעש הוא החד ממד של הדיבור או השיחה. הפקת מלים ומשפטים מן הרעש היא הממד הנוסף  בלעדיו השיחה, כאמור, תהיה רעש בלבד.

וכך אנו חיים חיינו, חווים רעש במקום שיש משפטים, תחביר, מילים וסיפור.

מה שנכתב עד כה הינו קשה לקבלה או לתפיסה. ועל כן אשתמש כאן בשפע של דוגמאות ואתחיל בדוגמה הגיאומטרית:

היחסיות בין גוף גיאומטרי (משולש, קונוס, ריבוע, עיגול, מלבן וכו') ולבין הצללית שהוא מטיל – תהיה תמיד היחס שבין גוף דו ממדי (הגוף הגיאומטרי עצמו) ובין גוף חד ממדי. (הצל שאותו גוף מטיל).

והתייחס לכך כבר אפלטון, במשל המערה שלו; מצבם התודעתי של בני האדם משול לאנשים שחיים במערה מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות של אנשים חולפים צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה הם העולם האמיתי והמקורי.

 

                                                  איור של משל המערה

כך גם בחיינו, אנו יכולים להבין או לקלוט   – שיחה, התנהגות, אישיות, פרוזה, מאמר וכו' – באופן חד ממדי (צללית) או דו ממדי (לראות את הגוף שמטיל את הצל). היחס החד ממדי מתייחס לעובדה היבשה, ואילו יחס דו ממדי מתייחס למה שמסתתר מאחורי העובדה (הגוף שמטיל את הצל). מותר להגיד שיותר קל להסתפק בחד ממדיות של הצל, וצריך לשחות נגד הזרם (אבל על כך בהמשך) כדי להיחשף לגוף הדו ממדי שמטיל את הצל. המרחק בין החד ממדיות לדו ממדיות הוא מרחק של היפוך שלם. וכך גם ניתן לקרא לכל מעבר בין רמה נמוכה לגבוהה  – 'נקודת היפוך'.

אבל הבה ונתמקד במעבר הראשון בין רמה לרמה ונתייחס לדוגמה ספציפית – שיחה. ובכן, כאמור, ניתן לתפוס את השיחה תפיסה חד ממדית, שזה אומר, שהמילים שנאמרות הן כוונה לעצמן ואינן מייצגות שם דבר אחר מלבד את עצמן. אם אדם מספר מה קרה לו למשל בתאונת דרכים קלה; אפשר לתפוס את שהוא אומר – בצורה שטוחה וחד ממדית, כלומר בלי עומק, כוונה או סאבטקסט – מאחוריהן, רק העובדות היבשות. למשל, ''יצאתי מן החניה בשעה זאת וזאת ואז הגעתי לצומת, מצד שמאל הגיחה משאית'' וכו' וכו'. יחס דו ממדי יהיה קליטת הרובד האמוציונאלי. איך הרגיש אז ואיך הוא מרגיש עכשיו לגבי העובדות הללו. מה היחס שלו כלפי מה שהוא אומר?

כאן, שפת הגוף היא המדיום דרכו מועברת הרמה הדו ממדית. ואם נחזור לדוגמה הראשונה, אזי המלים לבדן תהיינה חד ממדיות (הצללית), בעוד ששפת הגוף תקרין ותשדר את הממד העלום, הרגשי והאישי – שמתחולל מאחורי המילים ונותן להם עומק וממד נוסף. למשל, האדם המספר אודות התאונה – בשלב מסוים מצחו מתכסה באגלי זיעה (יכול לשדר לחץ, סטרס). או שהוא משלב רגליים וידיים באופן מכווץ ותפוס (יכול להיות שהוא נכנס למתח).  או הרחבה קלה של הנחיריים (יכול לשדר זעם, או רוגז). חשוב לציין כי הדיוק של הפרשנות פחות חשוב מאשר עצם הניסיון לתת פרשנות  (לאמוד מה קורה באדם במישור הנפשי).

ונחזור למשל הראשון, גליל וקונוס יטילו את אותו הצל (עיגול). ואי אפשר ללמוד על הצורה עצמה, דרך הצללית. כדי לעמוד על טיבה של הצורה הגיאומטרית של הגוף (קונוס או גליל) – שהטילה את הצל – צריך להתייחס לממד הגוף. הממד הראשון, אם כן, הוא ממד החלל. הרמה הבאה, הדו ממדית היא ממד הגוף.

ואם נעזר במשל הפרד"ס (פשט, רז, דרש וסוד) ש4 חכמים נכנסו אליו ורק ר' עקיבא יצא ממנו ללא פגע – אז רמת הפשט היא רמת החלל החד ממדי, ואילו רמת הרז היא הרמה הדו ממדית.

עד כאן לגבי המעבר מהחד ממד לדו ממד. הממד הבא, הממד השלישי (רמת הדרש) הוא הזמן: איך האדם בו אנו צופים (או עצמנו)  – מארגן את דבריו ואת גופו – מבחינת הזמן? האם במהלך השיחה תנוחת גופו משתנית, ובאיזה מרחק מהתחלת השיחה זה מתרחש? מתי הוא נכנס לשיחה ומתי יוצא ממנה. באיזה צפיפות הוא מדבר – גודל הרווחים בין מילה למילה, ומתי זה נעשה צפוף יותר ומתי מרווח יותר? מתי יש פאוזה (הפסקה)? האם תוך כדי דבריו הקצב של דבריו מתגבר או נעשה דליל יותר. ומתי זה קורה?עד כמה הדיבור שוטף או רווי הפסקות. באיזה שלב בשיחה הוא מרים את קולו וכמה זמן קולו נשאר גבוה? היש שתיקות, ואם כן מתי? באיזה שלב של השיחה הוא בוחר להיכנס אליה. וכמה זמן הוא לוקח לעצמו כדי לפרוש את דבריו (ביחס לדוברים אחרים)? ככל שהוא לוקח לעצמו יותר זמן דיבור – כך הטריטוריה היחסית שלו – תגדל. (מחקר מסוים על יחסי גברים נשים דרך ממד הזמן העלה – כי בקבוצה מעורבת, של גברים ונשים – הגברים מדברים בין 70 ל80% מהזמן, מה שמותיר לנשים רק שליש מזמן השיחה).

תפיסת השימוש בזמן נותנת לנו את הממד השלישי, תפיסה תלת ממדית של מה שנאמר. תפיסה זו – נדירה ודורשת מן האדם רמת מודעות הרבה מעל לממוצע (מודעות אקטיבית).

ועתה אנו מגיעים למימד האחרון, הממד הרביעי. בפרד"ס זו רמת הסוד. אם הקודמים היו מה שנאמר (חד ממד) ואיך זה נאמר (שפת הגוף ותזמון) – הרי שכאן אנו מגיעים למה שלא נאמר. למה שחסר.

למשל הקרחון שהטביע את הטיטניק:

אם ברמה הראשונה (רמת החד ממד) הקרחון מצטייר ממרחק כקו.

הרי שברמה הבאה, רמת הדו ממד (יחד עם התקרבות הספינה לקרחון)  מצטיירת צורתו של הקרחון– האם היא צורה של אליפסה, או קונוס וכו' (צורה אם גם גודל הקרחון).

הממד הבא הממד השלישי (ממד הזמן): באיזה מהירות מתקרבת הטיטניק לקרחון. (מה שיקבע במידה רבה את גודל הנזק שיגרם לה).

הרמה הרביעית והאחרונה, או הממד הרביעי – זה החלק השקוע של הטיטניק, החלק מתחת למים, החלק אותו לא רואים. היחס בין קטע הקרחון הגלוי לסמוי – הוא 1 ל9, כלומר תשע עשיריות שקועות מתחת למים ורק עשירית גלויה מעל למים.

והנמשל של הממד הרביעי יהיה חיינו, או חיי אחרים – זו רמת התת מודע; מה נמצא מתחת למימי תודעתנו ושאיננו מודעים לו כלל. ואין שום יכולת לדעת אודות ה-9 עשיריות הללו. ויחד עם חוסר המודעות ל-90% שמצויים בתת מודע – מה שמשפיע הכי הרבה על מה שקורה – זה הממד הרביעי. אם נתייחס שוב לטיטניק, הרי מה שגרם לטביעתה של הטיטניק לא היה העשירית מעל למים, אלא תשע העשיריות שמתחת למים. החלק  הלא ידוע, וזה גם החלק היותר משמעותי בחיים או באינטראקציה בין בני אדם. הוא שמכריע, יותר מכל, כיצד דברים מתפתחים ובעיקר, איך הם ישפיעו (על החיים, השיחה וכו'). כלומר, רמת המודעות נמצאת, בדרך כלל, ביחס הפוך לרמת ההשפעה והאפקטיביות שלה.(ככל שהמודעות קטנה יותר כך גדולה ההשפעה של זה שאיננו מודעים לו).

ישנו מודל נוסף, הוא מחלק את התקשורת הבינאישית ל4 חלקים, או 4 מחלקות. מנמוך (מודע) לגבוה (בלתי מודע). למודל זה קוראים: חלון ג'והרי (על שם שני הפסיכולוגים שעיצבו את המודל).

חלון ג'והרי הוא ריבוע שמחולק לארבעה ריבועי-משנה.
ציר אחד – אני / אחרים
ציר שני – יודע / לא יודע.

המפגשים ביניהם מביאים לצירופים:
מה שאני יודע על עצמי ואחרים יודעים עלי; (החלון הפתוח)
מה שאני יודע על עצמי ואחרים לא יודעים עלי; (החלון החבוי)
מה שאני לא יודע על עצמי ואחרים יודעים עלי; (החלון העוור)
מה שאני לא יודע על עצמי ואחרים לא יודעים עלי. (החלון הלא-מודע)

                                   

 התחום הלא מודע הוא הממד הרביעי (וכאמור, החשוב מכל הארבעה, התחום היותר משפיע).

  1. החלון שנקרא: התחום הגלוי הוא רמת התודעה הנמוכה ביותר, זה חלון שידוע לי ולאחרים. הממד החד ממדי. (בפרד"ס זו רמת הפשט).
  2. הרמה הבאה היא החלון החבוי. זה החלק שידוע לי אך לא לאחרים. זה הממד הדו ממדי. (בפרד"ס זו רמת הרז).
  3. החלון הבא הוא תחום העיוורון, מבחינה ממדית זה הממד השלישי. זה החלק שלא ידוע לי (אודות עצמי) אך ידוע לאחרים אודותיי. (בפרד"ס זו רמה הדרש).
  4. החלון האחרון הוא התחום הבלתי מודע, והוא חופף את הממד הרביעי, הממד הנסתר. (בפרד"ס זו רמת הסוד).

אין ספק שהממד הרביעי הוא הממד הקשה מכולם להגעה. לממד זה ניתן להגיע רק אם יש לאדם את רמת התודעה הדרושה כדי לחדור אליה.

ועתה לדוגמה ספציפית:

למשל אם מתרחשת אלימות בין בני זוג, ורואים קטע וידאו של שניהם מלפני שלוש שנים – השאלה הנשאלת – עד כמה היה אפשר לצפות את התרחשות האלימות ביניהם על פי קטע הוידיאו?

ובכן, לפי מה שנאמר בשיחה (הרובד החד ממדי) אין לדעת, ולו חצי דבר, אודות מה שיתרחש בעוד שלוש שנים.

התייחסות לשפת הגוף (הרמה הדו ממדית) תיתן מושג קלוש (אודות עד כמה היחסים ביניהם עכורים).

 הממד השלישי, ממד הזמן יעסוק בגודל המרחב השיחתי שהאחד מאפשר (או לא) לשנייה ולהיפך. והאם אחד מן השניים לוקח את רוב הטריטוריה של השיחה, וכמה פעמים ומתי – הוא מתפרץ לדברי בת הזוג (או להיפך). רמה זו כבר יכולה לתת לנו מושג לא רע לגבי ההיתכנות של האלימות ביניהם.

 אך כל אלה עדיין משאירים אותנו בערפל לגבי אירוע האלימות עצמו. רק התייחסות למה שאמור להיאמר (במצב של יחסים הרמוניים)  ולא נאמר – הוא זה שיחבר אותנו לממד הרביעי.

ועתה לטבלה בה כל הרמות מכל ההיבטים:

רמה

רמה 1

רמה 2.

רמה 3

רמה 4

פרד"ס

 

פשט

רז

דרש

סוד

ממד

 

חד ממדי

דו ממדי

תלת ממדי

הממד הרביעי

אופי הממד

 

חלל

גוף

זמן

נסתר

סגנון

 

עובדות (מה שנאמר)

סגנון (איך זה נאמר)

סגנון (איך זה נאמר)

עלום (לא נאמר)

חלון ג'והרי

 

התחום הגלוי

התחום החבוי

תחום העיוורון

התחום הלא מודע

מידת מודעות

 

מודע

חצי מודע

חצי מודע

לא מודע

שינוי רמה

 

אין חריגה ברמה

רבע חורג

חצי חורג

קפיצה קוונטית

 

 

 

לסיכום: אנו יכולים להיות יצורים רב ממדיים, אך אנו חיים רוב חיינו בחיים חד ממדיים (מתייחסים בעיקר לצלליות של מה שקורה), כשממדי העומק של השיחה, או החיים, נסתרים מעינינו (ואז אנו בדרך כלל מופתעים מהדרך בה דברים משתלשלים).

גבריאל רעם

11.4.13

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה אודות התודעה, אודות חיי התודעה, אימון תודעתי | להגיב

ברוך בואכם לאתר 'דרך התודעה'.

זהו אתר של מורה להתפתחות תודעתית.

הכוונה וההכוונה ללימודים לפיתוח הרמות הגבוהות באדם.

.

הלימודים הם לפי שיטתו ומשנתו של גבריאל רעם. מורה תודעה .

אודות המושג: מיסטיקה:

"מיסטיקה היא מושג כללי, המתייחס לתופעות והמגמות הקיימות בכל דתות העולם, ואף מחוצה להן, שעניינן ניסיונות האדם לפתח דרכי חיים וכוונות מיוחדות על מנת להנכיח בחייו באופן מועצם ובלתי אמצעי את חווית הקדוש או האלוהי. בתעודות מיסטיות רבות של דתות שונות בולט מאמץ מודע להכיר ולחוות ממדי מציאות שאינם נגישים במצב התודעה הרגיל של האדם בחיי היום יום. אופני חיים אלו והחוויות הנלוות אליהם אינם על פי רוב בדרך המלך השל התרבות הדתית שאליה משתייך המיסטקאי. היהודי החי על פי הנורמות של דתו, כמו גם המוסלמי או ההינדי, אינו מחויב בדרך חיים דתית אינטנסיבית שכזו, והבחירה בה היתה מאז והמעולם נחלתם של יחידים. בתרבות היהודית מכונה מגמה זו דרך הסוד, דרך האמת, מסתורין. הספרות היהודית הותירה בידינו עדויות, מן התנ"ך ועד ימינו אנו, על דמויות מיוחדות שמימשו בחייהן את המשאלה לקרבה מיוחדת אל הממד האלוהי, ואף על החוויות שעברו" (בספר הזוהר זו דמותו של רבי שמעון בר יוחאי. (ג.ר.)).

דוקטור מלילה הלנר אשד. מתוך: "הזוהר, אגדות ומעשים", הוצ' ידיעות ספרים, 2008, עמ' 9

"בזוהר חוזרת ונישנית, באפנים שונים, ההנחה שבני העולם מצויים על פי רוב במצב של שינה. דוק של שינה פרוש על בניהאדם, והם אינם מכירים ורואים את המציאות כהוויתה…"

שם, עמ' 13

***

בקשות, שאלות בדבר הגשת מועמדות ללימודים וכו', ניתן להפנות למייל: center.ct@gmail.com

מידע רב צפון במאמרים ובמסות הרבות באתר זה. במיוחד אלו בקטגוריות: 'אימון תודעתי' ו'אודות דרך התודעה'.

שיטוט נעים ומועיל.

צוות ניהול האתר

פורסם בקטגוריה אודות דרך התודעה | להגיב

המרגלים

חלק א'
מדי דור באים לעולם מעט נפשות עם פוטנציאל תודעתי ונפשי לפרוץ את תקרת הזכוכית של רמת התודעה הקיימת, שהיא רמת תודעה שמתאימה לעולם טכני, מכאני, חומרי ולינארי. שאין בו כלום שיכול להזין או לאפשר חלל לממדי תודעה הראויים לאדם שיכול לפתח בחייו הפנימיים רמה גבוהה.
ולא רק ממדי התודעה האפשריים כלואים ברמות התודעה הקיימות, גם הנפש מוצאת עצמה כלואה במרחב מצומצם ומוגבל, מעין בית כלא שסוהריו הם: סטרס, לחץ, מתח, רגשות אשם, אגרסיה, חרדות, דיכאון ועוד.
בדרך כלל מה שקיים אלה בני אדם שרמת ההתפתחות הפנימית שלהם משרתת את האגו ונמצאת ברמה של ילד בן חמש. ואלה שלא יכולים למצוא סיפוק בחיי אגו בלבד, ללא חיפוש אחר משמעות ואמת – מוצאים עצמם משוייכים לדרכים אלטרנטיביות. כגון קרלוס קסטנדה, אושו, מוג'י, ארקהרט טול ודרכים רוחניות כגון: יוגה, מדיטצי, זן פילוסופיה אינטגרטיבית, אנתרופוסופיה, הדרך הרביעית, קונטקט, ויפאנסנה ועוד. הבעיה עם דרכים אלטרנטיביות אלו שהן מתחזות ונראות כמרידה בסדר החברתי החומרי הקיים. אך ככל שיהיו נפוצות יותר – כך יקבל אותם הממסד בזרועות יותר פתוחות… ספריהם של טול ואושו מצויים בכל חנות ספרים, קבוצות שלהם מצויות כמעט בכל מדינה. וכך גם ספרים וקבוצות של דרכים רוחניות רבות אחרות. חיבוק החברה את הדרכים הללו, מעקר מתוכן את המחאה של מיעוט רוחני, תודעתי ונפשי המצוי תחת דיכוי ודומיננטיות של הסדר החברתי הקיים. ואז מעל פני השטח נראים חסידי אושו או ארקהט טול כמצויים בעולם שקורא תגר על הקונצנזוס הקיים, אך החברה נוהגת מאוד בחכמה בכך שהיא מאפשרת אותם בפתיחות כזו, כי במקום לייצר מרידה אמיתית, מרידה במהות של מה שקורה לחיים הפנימיים של בני אדם בסדר הקיים, הם משחררים לחץ ותסכול בקבוצות הרוחניות הקיימות, מה שמאפשר להם, (בדרך כלל לאחר גיל מסוים), לחזור לסדר הקיים. ואז אנו מוצאים אצל רוב חברי הקבוצות הרוחניות המקובלות והנפוצות מצב פרדוקסלי, שבו המרידה שלהם במצב התודעה והנפש הקיים אצל בני האדם ככלל – הופך ללבוש, בשעה שהמהות של חייהם אינה שונה מן המהות של הרוב השקט. חסר הקשר לחייו הפנימיים ובעל מרחב תודעתי מצומצם, שטוח ומוגבל על ידי צורת החשיבה המקובלת.
עד כאן אודות מה שקורה בדרך כלל: הרוב נוהג כמו בשירו של פיט סיגר: קופסאות קטנות

. חי חיים קטנים שנדחקים לתוך קופסא קטנה של מה שמקובל, חיים שהם בית סוהר לכל מה שגבוה ורוחני באדם.
כאן ברצוני להציג קבוצה שלישית, שהיא קבוצה שיש בה מרידה אמיתית ומהותית בחיי הנפש והתודעה שמזמנים לנו החיים. לא מעניין אותם ללבוש מלבושים רוחניים, הם מחפשים גאולה פנימית לחיי התודעה והנפש שלהם. פריצה של תקרת הזכוכית התודעתית הקיימת. ולחיות מתוך השראה והתעלות רוחניים ותודעתיים.
הם יודעים שאם הם רוצים לצמוח ולהתפתח בחייהם הפנימיים עליהם לעמוד נגד מה שהחברה עוללה לכל מה הוא בעל פוטנציאל לצמיחה והתפתחות רוחניים ותודעתיים אמיתיים באדם.
אך במידה ואכן יחשפו את הביקורת שלהם על מה שאנשים עשו למה שהם היו יכולים להיות – מרה תהיה אחריתם. כל מי שחושף מרידה אמיתית בחיי הרוב השקט, מחוסל בצורה זו או אחרת על ידי הממסד, (אם קודם לכן לא הרס עצמו ברגשי אשם). ולא חסרות דוגמאות, סוקרטס, ישו, שהומתו פיזית על ידי החברה. ויש כאלה שאינם עומדים פסיכולוגית בשלילת הסדר הקיים ואו שהם מתאבדים או שוקעים למחלת נפש כגון ניצשה.
אך מה יעשו מורדים אמיתיים שלא מוצאים מקלט ומפלט בדרכים רוחניות נפוצות ומקובלות? (כי כאמור, זו מרידה של מלבוש ולא מרידה של מהות).
אז מה הם יכולים לעשות? אם יעמדו מנגד בקול צלול או ברור, מרה תהיה אחריתם באופן זה או אחר, (כפי שפורט בשורות הקודמות). אם יצטרפו להמון השקט ולחיי "קופסאות קטנות" הם יבגדו בשליחות של חייהם הפנימיים.
וכאן באה האפשרות השלישית. להתחזות בכל אספקט שהוא לחלק מן הסדר הקיים, אך בתוך תוכם להגיד כמו גלילאו: "ואף על פי כן, נוע תנוע".
כלומר להיות בתוכם שייכים לעולם אחר, נעלה ומפותח, אך מתפקדים ומזדהים כחלק מן העולם שנמשל מבחוץ על ידי נורמות חברתיות ומבפנים על ידי האגו.

חלק ב'
האפשרות הזו של עדיני הנפש ובעלי שאר הרוח הפוטנציאלי – לעמוד מנגד לקונצנזוס, לא כפוסטר, אלא בהחבא, תחת מסווה – כמעט שאינה קיימת כאופציה ממומשת. הרוב נשאר הרוב השקט שגר ב'קופסאות קטנות', והוא מוצא את עצמו שם. יש את המתנגדים, שמצפים מהחיים ליתר משמעות, אמת ורמה. ואז הם מצטרפים לקבוצות רוחניות או הופכים לאמנים. ישנם פליטי החברה, שלוקים במחלות נפש, מתמכרים לסמים, או חיים על השוליים בצורה זו או אחרת. אך ישנה אפשרות זעירה שכמעט אינה קיימת וזו של 'המרגלים'. שחיים בעולם כפול, אותנטיים בינם לבין עצמם וחסרי אותנטיות לחלוטין במה שהם מציגים כלפי חוץ. סוג של שסעת מודעת, או פיצול מודע, שרק בעזרתו ניתן לשמור על העוגה שלמה וגם לאכול אותה. כלומר, גם לא להיות מותקפים על ידי נציגי הממסד, גם לא להשתייך לקבוצות רוחניות קיקיוניות שמתיימרות להרבה אבל מותירות את החיים הפנימיים של המשתתפים באותה רמת התפתחות. אלא לחיות בעולם הפנימי ולרצות את העולם החברתי החיצוני מבלי 'לעורר מהומות'. המורד הרציני והאמיתי חי בחיי 'הקופסאות הקטנות' מבחוץ, וחיי האגו מבפנים. והוא חייב לחיות בשני עולמות; להיות שקרן, מתחזה ומזויף (כלפי חוץ), והכל בשם נאמנות לאני פנימי שמחד לא נשבר ונכנע לחיי המוסכמות הקיימות ומאידך לא מצטרף לגילדה שאמורה לקרא תיגר על הסדר הקיים, אך בחיים הפנימיים של האנשים קיימת אותה רמת התפתחות כמו של 'הרוב השקט'.
המרגל בא ממקום של קריאת תגר על מה שהחיים עוללו לחיים הפנימיים של אנשים. על המשועבדות לאגו מבפנים ועל כניעה כמעט מוחלטת לקונפורמיות וציות כמעט עיוור למה שמקובל ונהוג.
המורד ברמה הלא מפותחת של חיים פנימיים (נפש ותודעה) לא חווה קושי בהכריזו (בינו לבין עצמו) על מצב של עוינות הדדית, מצב רדום לכאורה של מלחמה. ברמה הבסיסית ישנם רק שתי אופציות, לקבל את הרמה הקיימת של התודעה והנפש, או לצאת נגדה. אך רק הטיפש יצא נגדה בגלוי, כי הכוח והעוצמה של נציגי הממסד הוא כמעט ללא גבול, ובכוחו למחוץ את כל מי שמסכן את שלטון הקונצנזוס החברתי פסיכולוגי. על כן, על מי שלא מסוגל לחיות ברמת תת התפתחותית של התודעה והנפש – להיות חכם ולא צודק. הכרזה על האמת בדבר המצב הירוד של החיים הפנימיים והתקשורת הבינאישית של בני האדם – לא תביא לא תשואות, לא אם זה נעשה כמרידה אמיתית. (כמובלע או מטושטש או לא חד משמעי – זה עשוי להתקבל, אך לא בגלוי ובקול גדול, למרות שנראה שמעולם לא הייתה יותר פלורליזם והרשאה [למשל נישואין והבאת ילדים לבני זוג מאותו המין]), כי בסופו של דבר ברמת המהות – הקונפורמיות שולטת שלטון נחרץ.
אז מה שנותר זה להתחזות לקונפורמי מבחוץ, ומבפנים לא להשלים עם רמת ההתפתחות הנמוכה של חייהם הפנימיים של בני האדם והתקשורת הבינאישית שלהם: תקשורת של 'אני הוא' ולא של 'אני אתה: ' http://www.mofet.macam.ac.il/ktiva/kivunim/article22/Pages/meyou.aspx
לחיות בקרב בני האדם הקונפורמיים כסוכן זר, כמרגל. בתוכו הוא שייך לממלכה אחרת, אך למד היטב להתנהג כשייך לממלכה השלטת.
ריגול, בהקשר זה, הוא שם תואר לאדם שמביא תובנות מן הסדר הקיים ומתרגם אותם לשפה החדשה של רמת תודעה גבוהה או מפותחת.
זה יקום וייפול על מילים ושפה.
כל דיווח ותרגום שכזה מן השפה הקונפורמית לשפת הממד הגבוה – מחזק את הממלכה של התודעה המפותחת. כל תרגום של השפה המקובלת (שמשרתת את הסדר הקיים ואת רמת התודעה הנמוכה של אנשי הרוב) – מרחיב את גבולות הטריטוריה של רמת התודעה הגבוהה ומחזק אותה ביחס לעוצמה ולשליטה הטוטלית של הקונפורמיות השלטת. אפשר לנסח זאת במשפט הבא שיכול להגיע ממלכת המרגלים: "אנו יודעים אודותיכם בשפתנו הרבה יותר ממה שאתם יודעים אודותינו בשפתכם".
לבני אדם שהצליחו למרות הכל לפתח מצב של תודעה עודפת וחתירה חסרת לאות לאמת – אין אופציה אחרת מאשר להיות מרגלים.
לבני אדם עדיני נפש ולמעט מתוכם שהצליחו לפתח רמת תודעה גבוהה מן הממוצע, אין אופציה אחרת מאשר גאולה מגורל של לוזריות, דיכאון ורגשי אשם. וכאמור, לא גאולה מטופשת של להלחם בגלוי באויב עדיף לאין ערוך בכוחו ועוצמתו, אלא כמו סוכני ביון, לעבוד בחשאי ולהבין עוד ועוד את העולם דרך שפה חדשה, שפת התודעה המפותחת.
לעמוד מנגד ולהכריז בקול רם על האיוולת וחוסר התכלית של חיים קונפורמיים ברמת תודעה נמוכה, זה כמו לחשוף את החזה מול כיתת יורים ולסמן את המטרה.

ההסוואה והיכולת לחיות בשתי עולמות; האחד פנימי ואמיתי והשני חיצוני ומזויף – היא דרך הביניים במלחמה הזאת שבין מצב תודעה נמוך למצב תודעה גבוה.
ללא אמנות הריגול תמיד ינצח מצב התודעה הנמוך והגישה הקונפורמית. ולא משנה באיזה אופציה יבחר מי שמואס בנורמות הקיימות, במצב התקשורת והחיים הפנימיים של הרוב: בין אם זו אמנות, חיים דתיים, זרם רוחני, תרגול יוגה, טאי צ'י או מדיטציה, או כל אופציה אחרת. אי אפשר לעשות שלום בין העולם של עבודה פנימית לשם הצמחת רמת תודעה גבוהה ובין העולם של רמת התודעה הקיימת. צריך להודות ביריבות, להודות בחולשה שבהתמודדות ישירה. ואז כל שנותר הוא אמנות הריגול.
**
גבריאל רעם
25.4.15

פורסם בקטגוריה אי בוקס | 2 תגובות

2 קטעי אודיו מתוך שתי פגישות שגבריאל העביר לקבוצת אימון תודעתי, בחודשים ינואר, פברואר, 2015

https://www.youtube.com/watch?v=-Mzntecko4Y&feature=youtu.be
 

http://youtu.be/2Imc-vocsnE

פורסם בקטגוריה אימון תודעתי, הקלטות של ראיונות עם גבריאל, קטעי וידאו, ראיון רדיו עם גבריאל רעם, 14.10.14 אודות סיפרו החדש: ''החיים, רשימות מן הגלות'', תודעה | להגיב

רוח הלוחם

 

כאשר אבדו הסיכויים, כשאפסו התקוות, כשנחלשו הכוחות- זה הזמן לרוח הלוחם.

עמוק בתוכנו הוא מצוי והוא תמיד הולך נגד הרוח.

כשאתה נופל ונופל ונופל ואין על מה להישען – זה הזמן לרוח הלוחם.

כפניקס, עוף החול, הוא בוקע מן האפר של חייו ומקלל כנגד כל הרוחות.

ככל שרבה הרוח הנגדית כן הולך ומתעצם כוחו.

הכלל כבר החל להספידו והכל כה קשה ואכזר ונגדו- זה הזמן לרוח הלוחם.

הרוח שנשאה אותו הלום כבר אינה נושבת בכיוונו, היא שינתה כיוון ועכשיו היא נגד כיוון צעדיו ואז ורק אז היא בוקעת מתוכו – רוח הלוחם.

ותמיד מגיע הרגע שכלום לא הולך והגיע כנראה תורו לוותר ולהספיד ואז לפתע מתרחשת מטאמורפוזה ושוב הוא בן בלי גיל, פרש בודד, דוהר נגד רוח האבדון.

הוא אינו רוצה לנצח, רק לשרוד ולשם כך לא יספיקו לו כוחותיו, הוא זקוק לפרש הבודד שיבקיע מתוכו וילך נגד הסיכויים, נגד קריסת התקוות  – ואז מתרחש הפלא והוא שורד, הוא ורוח הלוחם.

5.1.15

גבריאל רעם

פורסם בקטגוריה ראיון רדיו עם גבריאל רעם, 14.10.14 אודות סיפרו החדש: ''החיים, רשימות מן הגלות'' | להגיב

ראיון רדיו עם גבריאל רעם, אודות ספרו החדש: "החיים, רשימות מן הגלות.

http://youtu.be/1XTDQc-m5oY

פורסם בקטגוריה הקלטות של ראיונות עם גבריאל, קטעי וידאו | להגיב

שמאן האש

 

''יש מעטים הנולדים כ"נשמות מפותחות", הם מסוגלים להגיע לפסגה ללא כל תרגול או הכנה''.
פטנג'לי*. (מתוך היוגה סוטרות) **

הפעם ברצוני לעסוק שוב בסוגיית המורים הרוחניים. הסוגיה שנויה במחלוקת. מ'האם יש בכלל מושג ואדם כזה'? ועד: 'האם ישנם מורים רוחניים אותנטיים, ואם לא, איך אדע את ההבדל'? ועוד ועוד,
ישנם שמות רבים למורה רוחני, מגורו, ועד מאמן תודעתי. אני בחרתי הפעם לקרא למורה רוחני: שמאן.
אחד מן הייחוסים הנפוצים בקשר למורה רוחני/שמאן – היא שללא חיבור רוחני לרמות האנרגטיות הגבוהות, המורה הרוחני עצמו לא מסוגל להיות מורה רוחני. כי המשמעות הראשונית לאדם כזה, שהוא יכול להיות מתווך בין הרמות הגבוהות והבלתי מושגות בדרך כלל, של הקיום והיקום, ובין הרמות של האדם הממוצע.
רק מעטים מקבלים חיבור אנרגטי גבוה ללא מתווכים אנושיים (מורים רוחניים) , כפי שכותב פטנג'לי במשפט בראש הדף כאן.
וכאן אני רוצה לכתוב על שני סוגי מורים רוחניים, או שאמנים מודרניים; האחד אכן קיבל חיבור ישיר לחוכמה ואנרגיות גבוהות ללא מתווך אנושי, ואילו רוב המורים הרוחניים, הגיעו לכך על ידי כך שלמדו אצל זה שקיבל את רמת ההתפתחות הרוחנית שלו או דרך 'כלי' (מורה מתווך) שלישי או רביעי. וכך המחפש (אחר האמת, או אחר משמעות) שפוגש בם פוגש באדם שעדיין עובד על עצמו, מה שגם מאפשר לו להבין את המחפשים היטב, כי חלק ממנו עדיין שם. אך הוא לא עבר טרנספורמציה מלאה, (כפי שעבר זה שפטנג'לי מדבר עליו באימרה בתחילת הרשימה; אדם שעבר טרנספורמציה באופן ישיר וללא מתווכים). והוא, על כן, משמש כתחנת מעבר. אך זה לא פשוט כלל ועיקר, זה מאוד בעייתי לתקשר עם מורה/שמאן שקיבל את הרמה הרוחנית שלו ישירות, הבעיה נעוצה בכך שהעוצמה הרוחנית שלו יכולה 'לשרוף' את המחפש. אין במערכת של תלמידיו את הנתיכים, (פיוזים) שמסוגלים להכיל את מלוא העוצמה הרוחנית/אנרגטית של המורה שהוא 'כלי' ראשון. כפי שנראה בכמה משפטים לקראת סוף הסיפור על ר' שמעון בר יוחא
**סוטרות היוגה של פטנג'לי /סוואמי ונקטסאננדה /מודן הוצאה לאור

"ישבו רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי ושוחחו ביניהם על השלטון הרומאי ששלט במדינה.
נענה רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו! בנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות…
רבי יוסי שתק.
ואילו רבי שמעון הגיב בחריפות: כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמן! בנו שווקים, כדי להושיב בהם פרוצות; בנו מרחצאות, כדי לעדן עצמם; בנו גשרים, כדי לגבות עליהם מכס!
ישב לידם אדם בשם יהודה בן גרים, שהלך והלשין לשלטונות על שיחת החכמים.
מששמעו זאת הרומאים, גזרו: רבי יהודה שעילה ושיבח את המלכות, יתעלה; רבי יוסי

ששתק, יגלה כעונש לעיר ציפורי; ואילו רבי שמעון שגינה את המלוכה, יוצא להורג.
הלכו רבי שמעון ובנו רבי אלעזר והתחבאו בבית המדרש. הייתה אשתו של רבי שמעון מביאה להם בכל יום לחם וכד מים, ומכך היו ניזונים. כשהתחזקה הגזירה, חשש רבי שמעון שמא יענו הרומאים את אשתו והיא תגלה את מקום מחבואם, הלך והתחבא במערה.
אירע נס, ובמערה עלה עץ חרובים ומעין מים, והיו רבי שמעון ורבי אלעזר משביעים את רעבונם בחרובים ובמים. במשך היום, היו מכסים את עצמם בחול ולומדים תורה. כאשר הגיע זמן התפילה, היו מנערים את החול, לובשים את בגדיהם ומתפללים. וכל-כך למה? כדי שבגדיהם לא יבלו.
עברו 12 שנה על רבי שמעון ורבי אלעזר במערה. יום אחד, עמד אליהו הנביא בפתח המערה ואמר: "מי יודיע לו, לבר יוחאי, שמת הקיסר והתבטלו גזירותיו"? מכיוון ששמעו כך, יצאו מן המערה.
ביציאתם, ראו אנשים חורשים וזורעים את שדותיהם. תמהו לעצמם ואמרו: "האם אנשים אלו מניחים חיי עולם, את לימוד התורה, ועוסקים בחיי שעה – חרישה וזריעה"? וכל מקום בו היו נותנים את עיניהם, היה נשרף.
יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם"!
שבו למערה, וישבו שם 12 חודש נוספים. עם תום השנה, אמרו לעצמם: "אפילו משפט הרשעים בגיהינום נמשך רק 12 חודש". יצאה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם"!

יצאו והסתובבו בעולם. וכל מקום בו היה מביט רבי אלעזר היה ניזוק, והיה רבי שמעון מביט בו ומרפאו.
בערב שבת, ראו זקן כשהוא רץ ובידיו שני הדסים. שאלוהו: "הדסים אלו בידיך, למה הם"? השיב: "לכבוד שבת קודש". שאלוהו שוב: "ומדוע אינך מסתפק רק בהדס אחד"? השיב להם: "נאמר בתורה "זכור את יום השבת לקדשו" וכן "שמור את יום השבת לקדשו". לפיכך נטלתי הדס אחד כנגד "זכור", והשני כנגד "שמור"".
אמר רבי שמעון לבנו: "ראה, כמה חביבין המצוות על ישראל"!
ונחה דעתו של רבי אלעזר.
תלמוד בבלי, מסכת שבת לג, ב
—–
כלומר ר' שמעון ובנו היו שורפים במבטם את כל שאינו ראוי. אך השכינה ('בת קול'), פחות חמורה. וכך היה עליהם למתן את העוצמה הרוחנית הטבעית שלהם. כדי שיהיו מסוגלים לבוא בקרב בני אדם רגילים.
וכך אמנם לימודים אצל מורה/שמאן שהוא חוליה בשושלת של מורים שלמדו אצל מורים וכן הלאה, יהיו ברמה פחותה מזו של הראשון בשושלת, זה שקיבל את עוצמתו הרוחנית ישירות – אך היא תהיה קרוב לוודאי ברמה שמתאימה לתלמיד הרגיל. כי ללמוד ישירות אצל הראשון בשושלת (שמאן האש), כאמור, ישרוף את הנתיכים אצל תלמידיו.
ללמוד ישירות אצל מורה רוחני כמו זה שמתואר באימרה של פטנג'לי (שמאן האש) היא למעשה מלאכה בלתי אפשרית, כי בנוסף לאי היכולת להסתדר עם העוצמה הרוחנית השורפת שלו, עליהם לעבוד על עצמם סימולטנית בשלושה מישורים: ייצרי, רגשי ומנטלי. וככל שיחזרו יותר פעמים למורה הראשון בשושלת (שאמן האש) שיראה אותם במצבם, כך יהיה הקושי שלהם עצום יותר. כי מבלי שירצה הוא ישרוף אותם במבטם, כמו רבי שמעון בר יוחאי. אך אי אפשר בלי כמה מלים על מה זה אומר לעשות עבודה פנימית? (לעבוד על שלושת המישורים שהוזכרו כאן). ובכן, עליהם למתן ולרסן את הפראות ההתפרעות והדומיננטיות של כל אחד מן המישורים הללו, או לשים זאת באנלוגיה אחרת, להעביר את הקטבים הזיכריים למודוס ניקבי, מיאנג הזיכרי ליינג הניקבי. זו המכילה בתוכה חלל ריק של קבלה, כי השקט והמתינות של שלוש רמות אלו (אם הם עברו, כמובן תהליך של עבודה פנימית) ישמשו ככבל חשמלי, או חוט חשמל דרכה יכולה רוחניות עוצמתית לעבור. במידה ואחד מן השלושה מתחיל לצאת משליטה, בגלל גירוי זה או אחר – החשמל לא יכול לעבור דרכה. (ואם יש
 

חשמל עוצמתי במיוחד הוא יעבור בכל זאת ובגלל ההתפרעות בשלושת הרמות – עלולים  הנתיכים להינתך).
במידה ולא ירסן את רגשותיו, יצריו ומחשבותיו – הם (שלושתם) לא יאפשרו לתודעה ולנפש להיפגש. עם עבודה פנימית נכונה ניתן להגיע למצב של איחוד בין התודעה והנשמה. מצב זה נקרא סמדהי, מצב זה הוא שמו של השלב הסופי בתהליך החניכה השמאני. ובכל פעם שיצליח לרסן את כל השלושה והוא פתוח לזרם החשמל הבא מן המורה (ולצורך העניין כאן, לא משנה איזה מורה/שמאן הוא זה) הוא יחווה סמדהי. אך הקושי הגדול של המחפש/תלמיד – יהיה בחוסר היכולת שלו לשמור על הריסון והשקט הזה בשלושת ממלכותיו בזמן נתון, כי כל גירוי, פיתוי הקטנים ביותר מוציאים את אחד מן המישורים הללו מאיזון.
הבעיה היא שהורגלנו למצב פנימי ברמת הרגש – של עלבון או סערה רגשית. כניעה לתאוות היצר (באכילה או במין למשל), או חוסר יכולת לדחות סיפוק ברמה זו. או לחשיבה מקוטעת אסוציאטיבית שלא מובילה לשום תובנה שלא לדבר על חוכמה ואינטליגנציה. והיא רק מסתובבת סביב עצמה (והסיבה למצב כזה ברמת החשיבה זה חוסר השקט בשתי הרמות התחתונות, אלה של היצר והרגש).
ובחזרה למורים רוחניים. אם המדובר על מורה/שמאן שהוסמך על ידי מורה שהוסמך… וכו', אז אולי הוא ייתן לשוחר הרוחניות – שיקוף על המצב העגום שלו, אך זה יהיה שיקוף בלתי שורף, לא מכחיד את בעל העבירה…
וכאן אנו חוזרים לר' שמעון בר יוחאי ובנו. כשמחפש בא עם עבודה לא מספקת על שלושת הרמות לשמאן האש, הוא ירגיש נשרף באישו (של המורה יד ראשונה). שמאן האש עצמו רק ישקף לתלמיד, הוא יכול אפילו להיות עדין ביותר בשיקוף שלו, אך אלה לא המלים ואפילו לא שפת הגוף, אלא החשמל או האש שבאה עם השיקוף, והמחפש יחוש שהוא כמו נשרף באש והייסורים שלו יהיו גדולים מנשוא.
עם המורה/שמאן יד שניה, (או שלישית, או רביעית)  זה הרבה יותר קל, הם יתנו את אותן ההנחיות, אך מה שבא איתן לא ישרוף את התלמיד הרוחני.
עם המורה הרוחני 'יד ראשונה', – שאמן האש – הם קודם כל יתעלו בכל פגישה לרמות גבוהות ביותר של אנרגיה, ויחוו את המיזוג הנדיר של נפש מתרחבת ותודעה שנפתחת, אך בצאתם ממנו, הגירוי הראשון שהם יפגשו יפעיל מיד סערה או שוק באחת מן הרמות, ואז הוא יחווה נפילה אדירה ברמת התודעה שלו. ויכול גם להיות שהוא לא ירגיש איך זה קורה לו. אבל עדיין מספיק לאבד את הרסן ברמה אחת וכל החיבור הגבוה שהגיע בגלל המורה ולא בגללו – ילך לאיבוד.
אם להיות יותר ספציפי, לגבי הפרעה בכל אחת מן הרמות:
– אז גירוי שגורם להפרעה קשה בתחום הרגשות, הוא כל גירוי שמגיע לטווח שבין עלבון לכעס.
– גירוי ברמת היצר, יכול ליפול בטווח שבין פיתויי מין ואוכל, ובין היסחפות למאבק כוחות.
– ברמת החשיבה אין צורך בגירוי חיצוני, כי חוסר שקט בשתי הרמות התחתונות יגרום לחשיבה מהירה, קטועה, אסוציאטיבית, בגלים קצרים.
צריך להבין, אדם ממוצע החוזר לביתו לאחר יום עבודה רגיל, שלושת הרמות הללו סוערות ביותר או מצויות במצב של שוק. (מגיבות כלפי חוץ או כלפי פנים).
ובחזרה לנושא המרכזי. בכל פעם שתלמיד רוחני נפרד ממורה רוחני לאחר פגישה שבה חווה התעלות הנשמה והתודעה – הוא חוזר אליו למפגש הבא כששלושת הרמות הללו בבלגן, ומצב התודעה והרוחניות שלו נעות בין משבר, לחוסר תפקוד מוחלט.
תגובתו של המורה 'השורף', שאמן האש – תהיה קשה, מהירה וכואבת, כמו שהייה זמן קצר בשמש לוהטת ביום קיץ בצהריים. העור יקבל כוויה, ואם המפגשים עם שאמן האש יחזרו על עצמם בנוגע למצב שבו התלמיד מגיע בבלגן רגשי, חשיבתי או יצרי – זה יכול אפילו ליצור השפעות שליליות מרחיקות לכת על העור של זה שנחשף לשמש לעיתים קרובות מידי.
אבל רוב אלה שפוגשים את שאמן האש, גם לא תלמידים, כל אחד – ישרפו באישו. זו האנרגיה שלו ולא תגובתו החיצונית, למפגש עם אדם שיש לו דמונים והפרעות באחת משלוש הרמות שהוזכרו.
וכאן אנו מגיעים לדילמה לא קלה. אם ישהו עמו זמן קצר הם יחוו את התעלות הנפש ופתיחת התודעה. אך הסבל שהם יסבלו יהיה תמיד גדול יותר מן ההתעלות שהם חוו. 
וזה לא קשור בכלל לכך ש'שאמן האש' יהיה קשה או רך איתם. זה יכול לבוא משמאן האש שהוא אדם רך ואנושי במיוחד, זה לא משנה, הנתיכים אצל הזולת השוהה עם שאמן האש -ישרפו בה במידה. האדם ירגיש כאילו הוא נשרף באש הגיהינום. והוא נשרף בחלקים פנימיים שהוא לא ידע בכלל שהם קיימים בו. אבל הסבל שלו יהיה עצום.
ותמיד בסוף, הסבל יכריע על פני כל שיקול אחר, (ושוב, בגלל שהסבל יהיה נורא כול כך).
מה יהיה בסוף? שמאן האש יחווה בדידות והגליה מכל מה שאנושי, והמחפשים האמתיים, ימצאו מורה שהוא מספר 4 או 5 בשושלת. שכבר לא ישרוף אותם, והעבודה אתו תהיה נסבלת, אבל גם התוצאות תהיינה בהתאם, כלומר הגירויים בשתי הרמות התחתונות ימשיכו לנצח, ולהכניס את החשיבה לבלבול. כך שהתקדמות גדולה לא תהיה כאן.
(הערה בסוגריים, צריך להבין; אני מדבר כאן על שני סוגים של מורים/שמאנים, ושניהם אותנטיים. איני מתייחס כלל לשפע המורים הרוחניים, שאינם אותנטיים, כלומר, אינם מחוברים לרמה אנרגטית גבוהה).
אני יודע שזה אוקסימורון או לבירינט, (מבוך) ואיך יוצאים מזה? אין לזה תשובה. ורק מבט ברמת החיים הפנימיים של האנושות נכון לעכשיו תראה את הקושי שבעבודה פנימית אמיתית, בעיקר עם שמאן האש אך גם (במידה מופחתת) עם אחד מתלמידי תלמידיו.
*^
גבריאל רעם, 18.7.14

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה אימון תודעתי, אנרגיה, המלכודות והמוקשים שבדרך, מודלים מתחום התודעה, מונחים ומושגים, מורה התודעה ולוחמה, פסיכולוגיה תודעתית | עם התגים , , , , , , , , , | להגיב

ספר חדש, מאת גבריאל רעם: "החיים, רשימות מן הגלות"

בחנויות החל מאמצע חודש מאי 2014

וכאן אציג הקדמה לזרמים המרכזיים שבהם עוסק הספר:
האם ישנה אלטרנטיבה ל'שיטפון' ספרי הניו אייג'.
למתבונן בספרי רוחניות חדשים, ואף  באתרי רוחניות למיניהן, ישנו שפע של היצע שמעולם לא חווינו כמוהו. מעין מישמש וערב רב של הכלאה של כל תורה אפשרית, מפיזיקת הקוונטים ועד 'טיול אסטרלי' (יציאה אל מחוץ לגוף הפיסי).
ברובם אפשר למצוא נוסחה כמעט לכל מדווה, דאגה, חוסר סיפוק קיומי ובעיקר חיפוש אחר משמעות ואמת. ישנן דרכים אטרקטיביות של מומחים מטעם עצמם (ברוב המקרים) שמציעים פתרונות (כמעט ללא עבודה עצמית), שיאפשרו לך להגיע לנירוונה או להארה בשבעה צעדים קלים. המשותף לרובן היא חוסר ההשקעה והתמודדות האישית על המחפש עם עצמו, כל שצריך זו הצטרפותו לדרך או לכת, לצרוך את הידע שהמורה או הגורו מעביר, או למצער, רכישת הספר והמלצתו למחפשים אחרים.
אדם רציני, וגם לא מחפש אחר האמת או משמעות, שומר נפשו ירחק מאתרים וספרים אלו, המדיפים ריח שווה לכל נפש עד למרחוק. ומה גם כשחופרים קצת – כולם דומים להפליא אלו לאלו: חשיבה חיובית, לשנות את דרך ההסתכלות על העולם, העולם יותר יפה ממה שנדמה לנו, ובעזרת התמקדות במה שטוב, הטוב ימשך אלינו כבחבלי קסם. העולם יפה, שנה את הדרך שאתה מסתכל עליו. והפתרון לכל זו האהבה.
והמחפש האומלל חש משיכה חזקה מכיוון הנפש שאומרת משהו כמו,''יש יותר בחיים האלה, שאיני מבין, שהוא משמעותי וטבול באמת וחוכמה, אבל אני מסתובב במעגלים סביב הסבל של עצמי''.
מרוב עצים לא רואים את היער. המחפש של היום מבולבל יותר מזה של לפני 40 שנה.
מבין כל השפע המסחרי הזה, מגיח ספרי החדש, שונה ודי מפתיע,  וגם שמו מפתיע, מעט משונה: ''החיים, רשימות מן הגלות''. אני מפרסם שנים רבות רשימות ומאמרים באימגו, ואני שמח לבשר שהרוב הגדול של הרשימות לא הופיעו באימגו. שהייתה ועדיין אכסניה נפלא עבורי.
גבריאל רעם, למעשה אני עוסק שנים רבות במה שתלמידו של גורדייף, אילן עמית ז"ל מכנה בשם: 'עבודה פנימית'. אני מעדיף לכנות את זה בשם מעט יותר אניגמטי: 'מיסטיקה קיומית'. אך המשותף לשניהם, היא המשוכנעות, כי האדם כפי שהוא כיום, אינו מצוי בשיא התפתחותו הרוחנית, הנפשית והיצירתית, ומה שמבדיל בינו לבין רמות גבוהות יותר של קיום פנימי, זו עבודה פנימית. אילן עמית ושאר השכטריסטים (תלמידיו של ד"ר יוסף שכטר מחיפה) התמסרו לעבודה בשיטתו של גורדייף ושל תלמידו שכתב ספר בעקבות שיטתו של גורדייף: ''בחיפוש אחר המופלא''.
השתתפתי בקבוצות של הדרך הרביעית במהלך השנים. ואין ספק שמה שכתוב בספר הושפע משם, אך אני מושפע גם מזרמים אחרים. הספר אמנם מתחיל במונחי יסוד של הדרך הרביעית, אך מזה זמן פיתח לו גישה ודרך התבוננות על עבודה פנימית משלו.
הספר אינו פונה לכול המחפשים, הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: ''עדיני הנפש'', או אנשים ''בעלי שאר רוח'', או כשם סיפרה של ד"ר איילין ארון, ''אנשים רגישים מאוד''. או כפי שאני מכנה אותם בספרי: ''אאוטסיידרים ומורדים'', (שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים). שם אני פונה לאאוטסיידרים, אותם אני מכנה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שהחברה מפלה אותם ומתייחסת אליהם כאל חריגים, ולעיתים קרובות כבעייתיים. וחייהם קשים מלאי ספקות עצמיים.
הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ותוך כדי כך מוצא פגמים וליקויים בחיים שהוא פוגש במסעותיו, אך כל זה אינו מפריע לו  לקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.
הקורא המשתאה ימצא ברשימות, תובנות ואופני התבוננות ש'הופכים על הראש' דרכי התבוננות מקובלות, למשל האושר, שמוצג בספר כגזר לפני אפו של החמור כדי שיתחיל לנוע קדימה ולעבוד. או הזמן. בדרך כלל אנו שומעים  מ'נביאי' הניואייג' שצריך לחיות בעכשיו, בהווה. אני דווקא, מתנגד לחיים בהווה, ורואה זאת כחיים במקטע אגואיסטי, שמבודד את האדם מן הדינמיקה והזרימה המבורכת של שלושת מצבי הזמן: עבר הווה ועתיד, ניתן לחיות בשלושתם, בעת ובעונה אחת, כדינמיקה תלת ממדית.
במקום להמריא אל גבהי הקדושה והשלווה הפנימית. הגישה בספר זה היא דווקא הגעה לשינוי מצב תודעה, (טרנספורמציה תודעתית, בלשונו של המחבר) דרך מעבר דרך החלקים הקשים והכואבים של הקיום. לטענתו (כפי שטען הפסיכולוג הקיומי רולו מיי) דווקא במעבר דרך החרדה, הקושי והפרדוכס ניתן להגיע לגבהים של התעלות רוחנית. בספר זה אני מעביר את הקורא דרך הכתיבה הקשה (תרתי משמע) של מרטין היידגר, ר. ד. לייינג, ואלבר קאמי, ודווקא במעבר דרכם ניתן למצוא את התעלות הנפש. וכבר כתב על כך הפילוסוף הישראלי: שלמה גיורא שוהם וקרא לזה: ''גאולה דרך הביבים'', הוא בעיקר התכוון לגיבור גדול שלו שעשה זאת במחזותיו: ז'אן ז'נה.
ודווקא המיזוג הזה בין אקסיסטנציאליזם קודר אך מציאותי, ובין התעלות הנפש,, דרך ההתמודדות עם הממד הקיומי – הם שמקנים לספר זה את ייחודו, (אולי את קיסמו,) ואת דרך המוצא מן המעגל הסגור שמחפשים רבים כלואים בתוכו.
לסיכום:
הכתיבה בספר, היא בעיקר (אך לא רק) מכוונת לאאוטסיידרים, זאת דרך כתיבה מרדנית, אולי חתרנית ולעיתים אף מעט עוכרת שלווה. שבאופן קסום ולא צפוי, יכולה דווקא להעביר את הקורא למצבי תודעה גבוהים. (בסגנון ''גאולה דרך הביבים'').
הבלוגים שלי באימגו:
. http://www.e-mago.co.il/users-456.htm

**
''החיים, רשימות מן הגלות'', הוצאת ניסן, מאי 2014

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה ראיון רדיו עם גבריאל רעם, 14.10.14 אודות סיפרו החדש: ''החיים, רשימות מן הגלות'' | להגיב

משל המערה של אפלטון

ראית החיים המציאות לפי משל המערה של אפלטון

 

                                                      

אפלטון

 

אחת מיצירות ההגות שניסו לגעת ולבדוק את הדרך בה אנו מביטים במציאות, הייתה יצירה של אפלטון: "משל המערה" מתוך "פוליטאה" שלו. בקטע הזה מצוייה  אלגוריה חריפה על הדרך המאוד לא מושלמת שבה אנו רואים את העולם. והיות ושפתו של אפלטון (בתרגומו של ליבס מעט מסורבל, אני מביא זאת בלשונו היותר פשוטה של סופר בן זמננו. 

וכך מתאר את אותו המשל יוסטיין גורדאר בסיפרו: 'עולמה של סופי'.

"..תארי לעצמך אנשים שחיים במערה  מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, וידיהם ורגליהם קשורות כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחוריהם יש חומה, ומאחוריה עוברים יצורים דמויי אדם הזוקפים מעל שפתה צורות מצורות שונות. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות השונות צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים איפוא רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה זה כל מה שיש.

תארי לעצמך עכשיו שאחד משוכני המערה הצליח להשתחרר מכבליו. הדבר הראשון שהוא שואל את עצמו זה מאיפה באים  הצללים האלה שהוא רואה על קיר המערה. מה את חושבת יקרה ברגע שיסובב את ראשו ויראה את הצורות השונות המציצות מעל לשפת החומה? ראשית כל  האור החזק מסנוור אותו, והבהירות של הצורות מסמאות את עיניו, שהרי עד כה לא ראה אלא את הצללים שהטילו. אם יצליח לטפס על החומה ולעבור את המדורה אל העולם שבחוץ, יסתנוור עוד יותר. אבל אחרי שישפשף את עיניו יתחיל לראות כמה יפים הדברים. בפעם הראשונה בחייו הוא רואה צבעים וצורות ברורים. הוא יראה את בעלי החיים והפרחים  כפי שהם באמת, ולא כפי שראה עד כה, רק  בבואות חיוורות שלהם. ועכשיו יתחיל לתמוה וישאל את עצמו מנין באים כל הפרחים ובעלי החיים האלה. ואז יראה את השמש בשמים, ויבין שהיא המפיחה חיים  בפרחים ובבעלי החיים, בדיוק כפי שאש המדורה יצרה את הצללים.

שוכן המערה בר המזל יכול עכשיו להמשיך לפזז ולכרכר באחו ולהתענג על החירות שנפלה בחלקו. אבל תחת זאת הוא נזכר בכל האחרים שיושבים עדיין במערה. הוא חוזר אליהם. הוא מנסה לשכנע אותם שהצללים שהם רואים על קיר המערה אינם אלא בבואות מהבהבות של דברים "ממשיים". אבל הם  לא מאמינים לו. הם מצביעים על קיר המערה ואומרים שהם רואים כל מה שיש לראות. לבסוף הם הורגים אותו.

"עולמה של סופי", הוצאת שוקן, עמ' 81-82

היות והיצירה של אפלטון באמת קשה מעט,  אז נוסף להסבר של גורדר הנה הסבר נוסף שלי: ובכן מה שאפלטון בעצם אומר כאן הוא, שאנו משולים למי  שנולדים  וחיים כבולים במערה תת קרקעית חשוכה. ראשינו כה כבולים ומקובעים בחוזקה, עד כי ביכולתנו לראות רק את הקיר שלפנינו, עליו מוקרנים  צלליהם של החפצים שמאחורינו.  מאחר ואנו כה כלואים שם כל ימינו, אנו מדמים בנפשנו שהצללים שאנו רואים הם המציאות. איננו מודעים לכך שאלו רק צללים שמטילים החפצים שמאחורינו, המוארים באש שמאחוריהם. אפילו האש השופכת את האור אשר יוצר את הצללים שעל הקיר, אינה המקור הראשוני. לדברי אפלטון המקור הראשוני היא השמש (ממנה באה  האש) והיא נמצאת מעל  פני האדמה. אנחנו כבולים שם במערה ולא זו בלבד שאנחנו רגילים לכך,  אלא אף מעדיפים זאת ואוהבים את זה. הקושי הגדול ביותר הוא לשכנע את מי שחי במערה  לנסות  ולהשתחרר מן הכבלים ולהפנות את מבטו לאחור כדי לראות את המציאות האמיתית.  אולם הפניית המבט בלבד לא מספיקה – אנשי המערה היו כבולים כל כך הרבה זמן, עד כי בהפניית המבט בלבד לא יצליחו לראות את אורה של המציאות.  עליהם להפנות את כל גופם, כלומר את כל הוויתם.

אפלטון  אומר, שאנחנו זקוקים למישהו שראה את האור, את השמש, שירד אלינו וישכנע אותנו –  הנמצאים במערה, שאכן אנחנו חיים במערה. זהו תהליך מכאיב של גילוי, בו על האדם להתמודד עם ההכרה שראייתו את המציאות יסודה בשקר, באשליה. חזונו של  סוקרטס היה, להתחיל להראות לבני האדם שלמעשה אין הם רואים את המציאות כמות שהיא כלל. ולא זו בלבד אלא שאין הם יודעים ומבינים את מה שהם חושבים שהם יודעים ומבינים. זה סיבך אותו בצרות כפי שאנו יודעים.

גם ההוגה ההודי פטנג'לי  מביע רעיון דומה ב'יוגה סוטרה' שלו: "אין אנו פוגשים לעולם מציאות אובייקטיבית אלא רק את המציאות לפי ראות עינינו, ויותר מזה – לפי מה שעינינו חפצות לראות".

השאלה הנשאלת היא, האם  אפשרי שיצליח האדם להשתחרר מכבלי העבדות שלו במערה ויוכל  להתבונן ישירות באש מבלי להתעוור? (ארבעה נכנסו לפרדס -נאמר במקורותינו- ורק אחד יצא מבלי להתעוור -ר' עקיבא).

ההודים (ההינדים) מדברים על העין השלישית, שרק ברמת תודעה מסויימת היא נפקחת. ואז האדם רואה את המציאות בעיני רוחו, הוא רואה מעבר למאיה (האשליה) של איך שהמציאות מופיעה לעיני בשר ודם. כי עיני הבשר מפריעות לאדם לראות את מה שקיים מעבר לבשר; את הרוח שהיא המציאות האמיתית. עד שהעין השלישית מופיעה האדם חושב שהוא רואה, כשהיא מופיעה הוא יודע שהוא רואה. בשלב של ראייה בשתי העיניים התחתונות, או ראיית הצללים, בלשונו של אפלטון, אנו רואים דרך מיזוג של קטבים (עין שמאל ועין ימין), אש וקיר עליו מוטלות הצללים. ורק במצב של התעוררות התודעה (עין שלישית, מפגש ישיר עם האש) אנו יכולים לראות  את המקור ולא את הנסיבתיות או הקוטביות שלו.

ובחזרה לאפלטון.

הוא מציג כאן שתי עולמות, זה שמחוץ למערה וזה שבתוך המערה:

– בפנים החשכה, רמת התודעה נמוכה ומוגבלת. בחוץ רמת תודעה ערה, רואים אור.

– בפנים חושבים שרואים, אך רואים רק את התדמית הכהה של מה שבאמת ישנו. בעוד שבחוץ מתקשרים ישירות עם מה שישנו.

– בפנים כבולים על ידי התיווך של הקיר והצללים, בחוץ זה בלתי אמצעי, התקשרות ישירה למה שבאמת קיים.

– בתוך המערה הדברים משתנים, מתכלים, מחוץ למערה דברים קיימים באמת, קבועים, בלתי משתנים.

– בתוך המערה חשוך, ועל כן הראייה מעורפלת, לא יכולים לראות טוב. מחוץ למערה אור בוהק. רואים בחדות עין, את כל מה שנמצא לפנינו.

– מחוץ למערה הכל נצחי, בלתי משתנה. בתוך המערה כל מוגבל ונתון לשינו.

– מחוץ למערה הכל הגיוני ומובן , ואילו בתוך המערה כשרואים השתקפויות, אין לנו יכולת להבין את העולם באופן הגיוני, ועל כן העולם לא הגיוני.

– בתוך המערה אנו כבולים, המבט לא יכול להיות מוסט לשום כיוון, רואים מה שחייבים לראות. מחוץ למערה חופשיים להסית את המבט.

– מחוץ למערה – מצויה הסיבה לאיך הדברים נראים בתוך המערה, אבל בתוך המערה אין סיבה לאיך שדברים נראים מחוץ למערה.

– מחוץ המערה  מקור הידע. בפנים – דברים רק העתקים, תלויים במקור, אין עצמאות, לא נובעים מתוך עצמם.

כשאפלטון מדבר על: 'מחוץ למערה' ו'בתוך המערה', המדובר על מצבי תודעה שונים. הראיה במצב תודעה של המערה הוא מצב תודעה מעורפל, מוכתם, צבוע על ידי מיגבלות התודעה שלנו. בעוד שלראות דרך חוץ המערה, זה לראות באופן נקי. מצב התודעה הגבוה לא מעניק דרך ראיה מיוחדת, הוא רק 'מנקה' את היבלית שצמחה על הדרך הצלולה בה אנו אמורים לראות את העולם.

כל אלה מזכירים את הדרך בא גורדייף רואה את העולם. הוא רואה אותו באנאלוגיה אחת כבית כלא, ובאנלוגיה שניה כמרתף בבית קומות. בשני המקרים אנו כלואים בראיית עולם צרה, נמוכה וחשוכה. והצרה היא שאנו חושבים שמה שרואים מן המרתף או הכלא זו המציאות. הוא טוען שרק בריחה מן הכלא, או טיפוס לקומות העליונות בבית הדירות, יראו לנו את המציאות כמות שהיא. (ושוב, הבריחה, או הטיפוס שתיהן אלגוריות לשיבה לראיית המציאות במצב תודעה ער ומפוכח).

הבעיה כאן היא שלא מדובר על לראות חזיונות, וגם לא לראות דברים אחרים שלא ראינו קודם.  אלא לראות את אותם הדברים מן הרמה של רמת תודעה אחרת. ומשם זה אותו הדבר אך לגמרי הפוך. וקשה מאוד להסביר זאת למי שרואה את הצללים מתוך המערה. ואחת הדוגמאות לכך היא שפת הגוף: כשאני בא להסביר לאנשים על שפת הגוף, אני מדבר על כך שהם רואים גוף ואני רואה גוף, זה אותו הגוף, רק שאני רואה את גוף  כמות שהוא;  מדיום תיקשורתי שמעביר דרכו מצבים פסיכולוגיים ואמוציונליים, אך הראיה המשועבדת הרגילה התרגלה לראות את הגוף דרך אילוצים טכניים והסברים של נוחיות או דרך מסכים של סתמיות (אין לזה סיבה, אומרים לי, הוא היה יכול לשבת כך, ובמקרה הוא ישב כך, הוא היה יכול לשבת בדיוק אחרת. דרך ראיה רווחת זו של הגוף, מלבישה עליו נוחיות וסתמיות כדי לא לפגוש את האמת הפשוטה הקורנת דרכו, והיא שכל מה שהגוף עושה ולא מסוגל אחרת  הוא להביעת את ההשתקפות של הנפש). עבורם הוא תריס, עבורי חלון.

(בהקשר הזה של 'שפת הגוף' אני מזמין את הקורא/ת לעיין בטור קודם שכתבתי כאן, בשם: "להתבונן ולהבין את הגוף", שם אני מרחיב בנושא זה).

לראות את הגוף דרך שפת הגוף, הוא לא ללמוד דברים חדשים על הגוף, אלא להשיל את הראייה הקונונציונלית שעושה מהגוף משהו סתמי ולראות אותו כישות חיה ודינמית מתוך עצמה. ראיה של הגוף דרך 'שפת הגוף' היא ראיה שהיא משוחררת מן הכבלים והאילוצים של 'ראיית המערה'.

כך שלראות צללית, בלשונו של אפלטון,  זה לראות את הצד החשוך של הדבר אותו רואים. לראות באמת לא אומר לראות את הצד המואר, אלא את הדבר עצמו כמות שהוא ולא דרך תיווך רציונלי או תיווך של החשיבה הקולטקטיבית קונוונציונלית; לראות ללא תיווך.

כלומר לראות ברמת תודעה ערה, זה לא להגיע למקום בו לא היינו אלא לחזור לראיית המציאות הראשונית של ילד, (יחד עם נסיון החיים והתובנה של מבוגר). לראות באופן ראשוני. לפני שהלבשנו עליו את דרך הראייה שלנו שחוסמת את מה שהוא משדר לנו בזכות עצמו.

משל המערה אומר דברים  חמורים. כל חהינוך והממסד מסתמך על דמות האדם הנוכחית כנכונה ובריאה, ועליו להעבוד כדי לשפר תנאי המגורים ויתר האסקפטים של נידול משפחתו. והיה והצליח להוציא תואר, להתקדם מבשרד, וכל כמהשנים הם מרשםי לעצם קצת יותר. מה עוד אבקש?

ובכן משל המערה אומר של האנושיות שרויה במחלת נפש קשה, היא רואה צללליות חד ממדויות ומתייחסות אליהם כאל מציאות. הראיה היא חד ממדית, שטוחה, ואין להם ידיעה על העולם האמתי .

ואולי דווקא האאוטסיידרים המקוללים הם שקולטים שמשהו כאן לא כאן כשורה. אך הם  מושתקים, על ידי הבטחה לחיים מושלמיים ומלא שביעות רצות. הם רואים את הוריהם שהולכים לכיוון של הדרדרות ואיבוד של המגע שהיה להם, והם דווקים בפננטסיה.

 אדם לא חי נכון, אין לו מיצוי פפוטננציאל אין עור משמעות לחייו. ובנוסף לזה הוא בכלא חד ממדי שמשטח כל עומק וסאבטקסט , לסידרה של סיבות טכניות.

 

פורסם בקטגוריה פילוסופיה תודעית, פרשנות תודעתית | עם התגים , , | להגיב