צרובים

הם מסתובבים בינותינו ונראים כמונו.

עין לא תבחין בהבדל.

אבל בתוכם הם שונים. בתוכם – צרובים.

צריבה היא אות. אך ישנם גם אותות אחרים, פחות סופיים, פחות טוטליים, למשל שריטה; כמו שריטה על תקליט ויניל שנתקע בשורה משיר ולא ממשיך הלאה. משהו בזרימה לא יכול להתקדם בגלל החריץ שנוצר.

כך בשריטה. ואילו כאן מדובר על צריבה, כמו שצורבים דיסק; הצריבה היא צריבת אור; קרן לייזר.

ומשנצרב הדיסק אי אפשר להקליט עוד על מה שנצרב. זהו, סופי.

בחריצי האור שנצרבו מתנגנת מוסיקה אחרת.

בתקליטי הויניל מתנגנים שירים פופולריים, הנחרטים בשכבת התקליט החיצונית. נחרטים באופן מכאני, בכוח. יוצרים שריטה.

למעשה יותר פצע מאשר צריבה. והם צרובים, אבל איך צרובים?

שהרי יש כל מיני:

– צריבה בעור, כמו שמחתימים בהמות; מותיר תדפיס של בעל הבהמה.

– צריבה בבשר, וכשזה חודר את העור זה כואב נורא.

– צריבה ברגשות; מישהו פוגע בנו מאוד. או מתאהבים אהבה קשה ונואשת.

– צריבה בנפש; מישהו, משהו, מותיר בנו אימפקט עמוק וחודרני

באזור נדיר ואינטימי, קרוב לעצמיותנו.

-וקיימת צריבה במקום אחר, מקום אחר.

והם צרובים שם.

נושאים עמם צלקת פנימית תמידית. צלקת קורנת.

צלקת שנצרבה בחלקים הזעירים של היותנו; החלקיקים הקוואנטיים, הסאב אטומיים – של התודעה.

פורסם בקטגוריה תודעה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *