מורה התודעה מול מורה הרוחניות

"אבל לדת יש תפקיד נוסף: עבור מיעוט קטן, היא משמשת

כאפשרות לשינוי יסודי ומרחיק לכת; כאפשרות לשחרור. בתפקידה

זה, הדת אינה מחזקת את ה'עצמי' הנפרד אלא מנפצת אותו לחלוטין.

היא אינה מספקת נחמה, אלא הרס; לא עוגן, אלא ריק; לא שביעות

רצון 'עצמית', אלא התפוצצות: לא נוחות, כי אם מהפכה. בתפקיד

זה, הדת אינה מחזקת את התודעה כמקובל, אלא מציעה מהפך מרחיק

לכת: טרנספורמציה של ממש במעמקי התודעה עצמה"

קן וילבר, ההתחלה של 'רוחניות המשנה מן היסוד, מאמר שנכתב

במיוחד עבור המגזין, What is Enlightment?

הנה הלינק למאמר עצמו:

http://www.wie.org/j20/wilber.asp?page=2

אין ספק כי ישנם הבדלים רדיקליים וקוטביים בין לימודים אצל מורה רוחני מצוי, נוסח זה שמאכלס את פסטיבל בומבמלה ובדפי המודעות ב"חיים אחרים" ובערוץ קארמה בטלויזיה – ובין מורה רוחני מן הזן היותר נדיר. ומורה מן הזן הנדיר מייצג רוחניות האחרת, לא נגישה, בעיקר קשה לעיכול.

הבדל נוסף בין המורים הרוחנים המצויים, ובין מורים רוחניים נדירים, הוא כמו ההבדל בין מפגש עם פרסומת למכשיר כושר ובין מפגש עם המכשיר כושר עצמו והעבודה הממשית עליו.

אך הההבדל העיקרי בין הרוחניות המצויה לבין הרוחניות הנדירה, נעוץ בכך שהמורה הרוחני המצוי מדגיש את הבחירה החופשית והיכולת של האדם לעצב את מחשבותיו וגורלו. בעוד מורה רוחני הנדיר מפגיש את התלמיד עם התסכול של חוסר יכולתו להחליט ולשנות משהו בחייו.

כמו שאומר גורדייף:"האדם הוא מכונה, לא מסוגל לעשות כלום".

כותב על כך, אילן עמית בסיפרו על גורדייף ושיטתו: "גורדייף והעבודה הפנימית", שיצא בהוצאת מפה, בשנת 2005. (הנה קטעים מתוך סיפרו זה, בהשמטות קלות ותוך השארת הקטעים המהותיים. בדילוג מקטע לקטע מופיעות שלוש נקודות): "מי שהתנסה בעבודה הפנימית בקבוצות של גורדייף יכול להעיד כי על כל צעד ושעל נתקל בתכונות של עצמו, שלא היה מעלה בדעתו שמצויות בו. אני הגעתי לקבוצות הללו בתחושה שאני מכיר את עצמי ואת חולשותי ומוכן להתמודד איתן ולהתגבר עליהן….

…הדבר הראשון שנאלצתי להבחין בו היה, שלמרות כל מאמצי אינני מצליח לעמוד בתנאים הבסיסיים ביותר…

…הדימוי העצמי החיובי שהיה לי הלך והתערער. תחילה ניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר ב"תאונות", בתקלות לא אופייניות, אבל בהמשך למדתי שתאונות האלה הן הכלל, לא היוצא מן הכלל. הנחמה היחידה היתה שאינני לבד. גיליתי שכמעט כל האחרים נמצאים במצב דומה. לאט לאט למדתי גם שלעצם ההיווכחות במציאות הפנימית שלי, קשה ככל שתהיה, יש עבורי ערך רב יותר מאשר האמביציה להצליח והנזק לדימוי העצמי.

עמ' 30-31

בעמוד שלאחריו מדבר עמית על ההבדל בין עבודה בקבוצה ללא מורה רוחני לבין קבוצה שנוכח בה מורה רוחני: "ללא מגע ישיר עם המורה היו היחיד והקבוצה שבים להיות חלק מהעולם היומיומי".

כך בקבוצה ללא מורה רוחני. אך מה לגבי קבוצה עם מורה רוחני שאינו 'מאמן כושר', אלא פירסומת למכשיר כושר? כאן המצב גרוע יותר. כי כאן התלמיד משוכנע שהוא בדרך הנכונה. ובהעדר מפגש אמיתי עם עצמו – הוא הולך ומתרחק מעצמו, כי הוא עסוק בשכנוע עצמי שהכל בסדר והכל בדרך הנכונה.

וכאן נעוץ הבדל בסיסי בין מורה רוחני שכיח לנדיר, השכיח טוען ש'הכל בראש שלך'. שנה את דרך החשיבה שלך, והכל יהיה בסדר ותהיה מאושר. ואילו המורה הנדיר אומר, כי הבעיה היא שהמציאות לא תלויה באיך אתה רואה אותה, אלא אתה תלוי ביכולתך לראות אותה ללא שום דרך או פילטר, כמות שהיא. הדרך בה אתה בוחר לראות את המציאות, יכולה רק להרחיק אותך ממנה. אתה צריך לוותר על הדרך שלך לראות את המציאות ולראות אותה כמות שהיא. וכאן השוק וכאן הקושי; לא בהחלפת פילטרים כהים לפילטרים בהירים. אלא בידיעה שבכלל יש פילטרים ושיש צורך להסיר אותם, לגמרי.

המורה הרוחני הנדיר מציג בפני התלמיד מודעות מלאה. כך שהוא מוצא עצמו חשוף לגמרי לא יכול להסתתר מפני האמת של עצמו. זה כמו לראות עצמך בוידאו לאחר פעמים רבות של ראיית הפוזה של עצמך מול הראי. לפתע אתה רואה את הכרס וכו'. אדוארד אולבי, המחזאי, קורא לזה: "מחלת המודעות המלאה". והמורה הרוחני מזן הדרך הרביעית והחמישית מביא עימו מודעות מלאה לתלמיד ביחס לעצמו.

המחשה מצמררת לכך מופיעה במחזה של אדוארד אולבי (Edward Albee) בשם 'איזון עדין': "דליקט באלאנס", (A Delicate Balance) שזכה בפרס הפוליצר. מדובר בו על זוג בגיל העמידה שחי בסביבה זעיר בורגנית, אגנס וטוביאס, חייהם מושלמים ומרופדים. אך היחסים ביניהם מלאים במשקעים בעיתיים מן העבר ובנוסף לכך הם צריכים לשאת את נוכחותה של אחותה של אגנס, קלייר, אלכוהוליסטית, ואת נוכחות בתה שחזרה הביתה לאחר שהנישואים הרביעיים שלה התמוטטו. אך כל זה מוחזק בקורים מאוד דקים (Delicate) ששומרים את האיזון כך שהדמונים לא יתפרצו החוצה. כל שצריך זה נוצה או זבוב והכול עלול להתפרץ החוצה. והנוצה או הזבוב מתגלמים בדמותם של חבריהם הטובים ביותר, עדנה והארי שמתפרצים לחייהם ערב אחד ומחפשים דווקא אצלם מחסה, מפלט, מקלט. הם באים לשם בעקבות אימה שתקפה אותם לפתע. אימה שאינם יכולים לומר מהי.
הארי: "הכול היה שקט מאוד, היינו לבד ואז… (עדנה בוכה) דבר לא קרה אבל… שום דבר לא קרה, אבל.."

עדנה: "נבהלנו"

" הרי: פחדנו".

אולבי מתייחס לכך בראיון שנתן למלוין בראג מערוץ 4 הבריטי, ב South bank shaw: הוא אמר בו כי למרות שאנשים מדחיקים את המחשבות הלא טובות, המחשבות הללו מצליחות בכל זאת לחדור לפעמים פנימה. וזאת הייתה האימה, זה מה שגירש אותם אל חבריהם.

אגנס וטוביאס יודעים היטב מה הם מכניסים אליהם הביתה. או לפחות אגנס יודעת, טוביאס מנסה להיות מוסרי וצדקני. אך בתוכו הוא יודע מה הגיע אליו הביתה. אך עדיין הוא מנסה לשכנע את אשתו לקבל אותם והיא עונה לו במשפט מדהים.

אגנס: "אין אלה עדנה והארי שבאו אלינו כחברים, זאת מחלה".

טוביאס מנסה למחות ואז אגנס עונה לו

אגנס: "אינני מבקשת שתבחר בין המשפחה שלך לחברינו"

טוביאס: "דווקא כן".

אגנס: "אני רק אומרת שיש מחלה".

במערכה השלישית, בשולחן ארוחת הבקר, אומרת אגנס לטוביאס:

"תקבל החלטה ודי".

אולבי אומר באותו ראיון שהכוונה שלה הייתה: 'אם נראה לך שתוכל להתמודד עם המחלה, אז הזמן אותה פנימה'. אך מראש ברור שהם יצטרכו לסלק את האנשים הללו משום שבסופו של דבר הפחד הגדול הוא שהם ידבקו במחלה שהארי ועדנה מביאים עמם וזאת מחלת המודעות המלאה. הם לא יכולים לאפשר למחלת המודעות המלאה להיכנס אליהם.

והמורה הרוחני הנדיר מביא לתלמידים שלו את 'מחלת' המודעות המלאה, לגבי עצמם.

לפני המפגש עם המודעות הזו, האדם כלל אינו מודע בכלל לקיומו כישות שיש לה אפשרות להחליט ולעצב את עולמו, הוא חי בקפיצה מתמדת בין ראש גל לראש גל, דהיינו מהנאה להנאה, ומנסה לדלג על נפילה בין ראשי הגל, לתהום של יאוש, דכאון וחוסר תקוה. וחוזר חלילה. אך הוא עצמו – לא קיים.

ישנו חלל שלם לקיום של העצמיות, שאינו מאוכלס. חלל של מודעות וקשר עם החלקים הפנימים (רגשות, תחושות יצרים וכו'), ובמקום החלל הזנוח הזה, האדם עסוק בקפיצה מראש גל לראש גל, וכשזה לא צולח, הוא מוצא עצמו נתון בציפיה לראש הגל הבא.

למה הדבר דומה? למנכ'ל, שבמקום לשבת במשרדו ולהנהיג את החברה, או מדלג בין הבורסות השונות, בודק כל הזמן עליות וירידות של המניות שלו.

כשפוגשים מורה רוחני אמיתי הוא מלמד אותם שמה שהם חווים כמציאות הם בעיקר מצבי רוח טובים ולא טובים. כשהשאיפה היא לחוות כמה שיותר מצבי רוח טובים וכמה שפחות, לא טובים. כך רוב בני האדם. ותלמידים רוחניים רבים משוכנעים שעם המורה הרוחני הזה, הם ירגישו יותר פעמים טוב עם עצמם ופחות פעמים לא טוב. אך התנועה בין ראש גל לתחתיתו, בין מצב רוח טוב למצב רוח לא טוב, לא שונה בהרבה מחיים של כבשה, שמתרחקת מאיום ומתקרבת למאכל טעים. התנועה בין הנאה לסבל, נמצאת הכי נמוך בפרמידת האבולוציה של החיים האורגנייים.

המורה הרוחני הנדיר מראה לתלמיד כי יש מצב נוסף שהוא מעל לשניהם, והוא נקרא מצב תודעה גבוה, או מצב תודעה ערני. מצב שבו התלמיד חש דלוק, בוער, טעון באש פנימית. בוער במשהו שמניע אותו. סוג של אנרגיה גבוהה וחזקה יותר מן האנרגיה הרגשית הרגילה שהוא מכיר.

וזה כמו ההבדל בין לחבר מכשיר לבטריה ובין חיבורו לזרם חשמל. או בין להניע אופניים על ידי דוושות או על ידי מנוע. זו רמה אחרת של חווית העצמי והחיים.

זהו השינוי עליו דיברו האלכימאים, שינוי מצב התודעה מעופרת לזהב.

בדרך כלל חווים את זה רק בסמים מסויימים אל ל.ס.ד. או מסקלין, שיכולים לשנות את מצב התודעה.

המורה הנדיר (מזן הדרך הרביעית או החמישית, או מורה סופי או זן בודהיסטי) רוצה להביא לשינוי ממדרגה שניה. והנה כמה מלים על מונח זה:

"שינוי ממדרגה שניה", או "מעלה שנייה", עוסק בשינוי של כל המערכת, של הפרדיגמה הקיימת, בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינויים חלקיים בתוך המערכת. שינוי ממעלה שנייה עוסק בשינוי איכותי בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינוי כמותי.

שינוי ממעלה ראשונה עוסק בעוד מאותו הדבר. במה שעסקנו כבר בעבר, ואנו ממשיכים לעסוק בו או משנים את המינון של העיסוק בו. שינוי במעלה שנייה עוסק בדברים שבהם מעולם לא עסקנו, ופתאום מכניסים למערכת היומיומית שלנו. ניתן לפתח ולומר שגם בשינוי ממעלה שנייה יש רמות של חדשנות ויצירתיות.

המושגים הללו זכו לפיתוח בספרם של: ואצלויק ופיש: שינוי. אבל במקור הוצגו על ידי גרגורי בייטסון בספרו:

Bateson, Gregory. Mind and Nature: A Necessary Unity. New York: Dutton, 1979.

שם הוא מציג לראשונה את ההבדל בין שינוי ממדרגה ראשונה, (שהוא השינוי שכולם מכירים) והשינוי ממדרגה שניה, (שסוכן השינוי מציג ומייצג).

והנה ההגדרה שלו לשינוי ממדרגה שניה (קפיצה קוואנטית):

Second-order change is deciding – or being forced – to do something significantly or fundamentally different from what we have done before. The process is irreversible: once you begin, it is impossible to return to the way you were doing before.

המורים הרוחניים המצויים בסצנה המסחרית הקיימת – מציגים שינוי ממדרגה ראשונה. אך זהו בעצם תירוץ להישאר באותו המצב. והנה המאפיינים:

שינוי מדרגה ראשונה – שינוי ממדרגה שנייה

הרחבה של העבר  –        שבירה של העבר

בתוך פרדיגמה קיימת – מחוץ לפרדיגמה הקיימת

בהלימה לערכים ולנורמות המקובלים – מנוגד לערכים ולנורמות הקיימים

ממוקד  –         מתפרץ, מגיח

מוגבל, תחום –  בלתי-מוגבל

תוספתי –  מורכב

קווי  – לא-קווי

שולי  – הפרעה לכל רכיב במערכת

מיושם באמצעות ידע ומיומנויות קיימים – דורש ידע ומיומנויות חדשים ליישום

מכוון לבעיה-או לפתרון – אינו מכוון לבעיה או לפתרון

מיושם על ידי מומחים – מיושם על ידי בעלי העניין.

המורה הרוחני ההנדיר מייצג עבור התלמיד שינוי ממדרגה שניה, כלומר, שינוי רדיקלי. ועבור התלמיד שינוי כזה נתפס כאיום על עצם קיומו.

שינוי ממדרגה שניה הוא שינוי של התודעה, או במצב התודעה ולא במצב הרגשות. או במצב החשיבה, על ידי אוטוסוגסטיה מחשבתית.

וכך, המורה הרוחניות הנדיר, הוא מורה התודעה. בעוד מורה הרוחניות השכיח הוא מורה האושר.

השינוי הרדיקלי יכול להדליק את התלמיד באש תודעתית, אך המצוקה של התלמיד מגיעה כשהוא נוכח בחוסר יכולותו לשמור על האש.

לפני שפגש במורה התודעתי, הוא לא ידע מהי בערה תודעתית אמיתית, ועכשיו משפגש בה, הוא אמנם חווה ממד אחר של קיום פנימי, אך בה בעת הוא נוכח שאין לו יכולת לשמור על האש. וכי כל משבר קטן ממוטט אותו וכל קושי מכניס אותו ללחץ, ושני אלה מכבים את האש.

וכאן הוא פוגש את החלל שבו הייתה אמורה לשכון העצמיות שלו, המודעות שלו, האחריות שלו. והוא מוצא שחלל זה שומם, לא חי שם כלום. בזמן שהוא היה עסוק בהזדהות עם רגשותיו (הטובים והגרועים), הוא הזניח את המושכות של עצמיותו. ואין לו שרירים פנימיים להיות האדון של חייו. וכי הכל קורה לו. בעיקר משברים, שבאים והולכים כרצונם, בעוד הוא חש אימפוטנט גמור.

אמנם כשהיה ילד הכל היה מתוק וחביב, היו הרבה ראשי גל, אך ככל שהוא מתבגר הוא פוגש יותר את קשיי החיים, יותר ויותר תחתיות גל. פעם הוא היה המרכז, והכל היה חדש ומגניב, והוא חווה אורגזמה רגשית תמידית. אך מרגע שהתחילו הקשיים, הם רק מתעצמים וכל קושי זורק אותו ליאוש או דכאון יותר ויותר קשים. עד לסוכריה הבאה.

וברגע שהוא פוגש את האש שמדליקה את תודעתו, באותה שניה הוא גם פוגש את השממון הפנימי, את ההזנחה שהוא הזניח את חייו הפנימיים. את חוסר יכולתו להציב גבולותיו למשברים שכל הזמן מרסקים בתוכו את שהוא הצליח לחוות בדי עמל, מאז המשבר האחרון.

הוא משול לשחקן שהצליח להשתבץ במחזה מצליח, בתפקיד ראשי, של גיבור שרירי וחטוב וכל שמפריד בינו לבין התפקיד זה השומן שלו, אבל ברגע שהוא בא להוריד משקל הוא נוכח שהוא לא פונקציה בנוגע למנהגי האכילה שלו. וכי זה קורה בלעדיו. הוא שולי למכניזם הזה. וברגע שהוא מחליט להיות בעל בית, הוא מגלה שהמערכת שלו אפילו לא סופרת אותו. כי היא קיבעה לה מנהגים משלה, בעוד הוא היה עסוק בלנוע מראש גל לתחתיתו, ובהזהדהות אדירה עם הסבל או ההנאה של כל אחד מהם. במשך כל הזמן הזה הממלכה שלו הייתה מוזנחת לגמרי. והכל קרה לו, בעיקר משברים, שנכנסו פנימה והרטיבו הכל. כמו גלי ים שנכנסים דרך החלון בכל פעם שיש גאות. וכל מה שמצוי בדירה נרקב ומתפורר.

והנמשל הוא מצב התודעה, הצלילות התודעתית, המיקוד התודעתי, הרוחב וההיקף של קליטת המציאות – כל אלה נרטבים ומתרסקים עם כל משבר שחודר פנימה וגורם לרגשות לצוף מעלה ברחמים עצמיים או רגשות אשם, ואז התודעה שוקעת ונעלמת בתוך ההצפה האדירה הזו.

לכל זה הוא לא היה מודע, עד שהוא פגש את היכולת של תודעתו להדלק באש. ובאותו שניה גם את האימפוטנטיות שלו מול גלי המשבר שמזנקים פנימה עם כל קושי או בעיה מן החוץ.

אדם שפוגש את היכולת לחוות מצב תודעה גבוה, או דלוק, נחשף לאימפוטנטיות של עצמו. הוא נוכח שאין לו שום השפעה על חדירה של משבריות מן החוץ לחייו הפנימיים. הוא חשוף לגמרי.

ואז משגילה שכל משבר נכנס וממוטט אפשרות למצב תודעה גבוה – ולא אין יכולת להשפיע, הוא מגלה עד כמה הוא אימפוטנט.

תלמיד אחד מגלה שהוא ניכנס מהר ללחץ, אחר שם לב עד כמה הרגשות החמים שלו הורסים אותו.

התקווה של מורה התודעה – שהתלמידים יספיקו להתאהב במצב התודעה הגבוה, לפני שהם פוגשים את האימפוטנטיות שלהם, מה שיתן להם מספיק כוח להלחם באימפוטנציה הזו כנגד האומניפוטנטיות של המשברים בחייהם.

המפגש עם מורה התודעה תמיד חייב לגרום לדבר אחד, להדלקות של התודעה של התלמיד. אם זה לא קורה, אין צידוק לפגישה ביניהם. אך כשזה קורה התלמיד מיד פוגש את העובדה שיש לו אחריות לשמר את מצב התודעה הדלוק ושאין לו יכולת לעשות זאת, כי הוא לגמרי חסר אונים מול המשברים של חייו, שגורמים לו להזדהות רגשית מלאה איתם.

למה הדבר דומה, לאיש בטחון בפתח של חנות ששם לב למבטים של בחורות שעוברות. כל מבט מתעניין גורם לו לחוש על גג העולם, וכל מבט מתעלם גורם לו להתרסקות רגשית. וכל כך כך, עד שאנשים נכנסים לחנות מבלי שהוא בכלל בודק אותם. וברגע שהוא מגלה שהוא אחראי למי שנכנס לחנות. הוא מגלה שאין לו יכולת להתנתק מן ההזדהות הזו עם איך שבחורות מתייחסות אליו.

גבריאל רעם 15.4.2006 הוד השרון

פורסם בקטגוריה תודעה, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>