הזדהות רגשית

03.03.2008

The demon of worldly desires is always seeking chances to

deceive the mind. If a vemiper lives in your room and you

wish to have a peaceful sleep, you must first chase it out.

Buddha (B.C. 568-488)

  חלק א':

"הדרך הנעלה אינה קשה

לאלה שאין להם העדפות.

כאשר אהבה ושנאה נעדרות שתיהן,

הכול נעשה ברור וגלוי".

סנגצאן, הסין הסין מינג.

**

לפי הדרך הרביעית, הזדהות היא אחת מן הכוחות החזקים ביותר שמחזיקים את האדם במצב של שינה (רמת מודעות מס. 2), ובעיקר שלא מאפשרים לו להתעורר. וזה עובד כך; מכיון שאנו עושים כל דבר באופן מכאני, ואיננו מודעים למה שאנו עושים, זה מוביל לכך שאנו נזדהה כל הזמן. ועם מה אנו בעצם מזדהים? עם מחשבותינו, רגשותינו, ומה שקורה בחיים החיצוניים, אלה שמחוצה לנו. [

אך קודם כל 'הזדהות' זו? ובכן זה לא דבר קל לתיאור, מכיון שבדרך שאנו חיים, אנו מזדהים כל הזמן, כך שזה נתפס על ידינו כמצב נורמלי. 'ההזדהות' מופיעה בשמות אחרים בספרות ההודית והבוזהיסטית, שם זה נתפס כהיתקשרות כובלת לדברים, למשל במישור החיצוני זה יהיה לטלויזיה, לקניות, לעבודה, אכילה. ובמישור הפנימי זה יהיה למחשבות העצמיות של האדם, לרגשותיו. לשון אחר: כל הפעילויות שלנו מלוות על ידי גישה מסויימת; אנו נבלעים, נעשים מרותקים לדברים. אבודים למה שאנו עושים. מה שאנו עושים בולע אותנו. זה אמנם מתחיל מלגלות עניין במשהו, אך ברגע הבא אתה בתוכו ואינך קיים יותר.

אמנם קיימת הזדהות על פעילות, למשל בצפיה בטלויזיה, שכל העולם נעלם ואדם נבלע אל תוך המסך. אך ההזדהות החמורה ביותר היא עם רגשותינו, למשל אדם מדוכא, שום דבר לא קיים מחוץ לזה, העולם נעלם וקיימת רק הדירפסיה. גם שעמום והתלהבות יתר הם הזדהות רגשית, למעשה השם הנכון לזה הוא 'מעורבות רגשית'.

מעורבות או הזדהות ריגשית, היאהזדהות עם ההנאה או הסבל הריגשי של חיינו. ההזדהות היא נקיטת גישה סוביקטיבית כלפי החיים ובחינת כל דבר מן הזוית של: יגרום לי לסבל או להנאה, יחמיא לי או יכפיש אותי. אנחנו כל הזמן עושים צנזורה על מהלך החיים בתוכנו, כל הזמן סוביקטיבים לגבי כל דבר, אנו הרי – לוקחים את הכל כל כך אישי, מזדהים עם כל פגיעה ועלבון, העולם נחרב עם כל ביקורת שמוטחת בנו, אנחנו קרובים מידי לעצמנו, שמים עצמנו במרכז כל הזמן ולא נותנים לדברים להיות מבלי שנהיה במרכז שלהם כל הזמן.

האדם מזדהה כל הזמן עם 'יטוב לי לא טוב לי'.

ואין הזדהות עמוקה מזו שאנו חשים מאשר כשעולים וצפים בנו רגשות שליליים: כעס, פגיעה, עלבון וכו', אנו מתנפחים כולנו עם הרגש וכול וכלנו הרגש הזה ורק הוא, למשל כשמישהו פוגע בנו, למשל שכן חדש, אנו יכולים לגשת אליו ולדבר איתו והכל בסדר, אך אם שמענו שהוא אמר עלינו משהו לא יפה, מיד אנו מושלכים למעורבות ריגשית עמוקה וכל היחס שלנו אליו משתנה מקצה אל קצה. לא משנה אם הוא צודק, או אולי הוא טעה בתום לב, זה לא משנה, אנו כבר מושלכים לתוך הזדהות חריפה עם הכאב הריגשי ואנו לא רואים כלום, לא שכן, לא אדם, לא עולם, כלום. הכל הזדהות אחת גדולה עם הפגיעה הריגשית.

חלק ב':

, שכשאדם ישן היא מזדהה עם כל מחשבה שיש לו, כל הרגשה ומצב רוח, כל תחושה, כל תנועה, מכיון שהוא חושב שככה החיים ומעל לכל, שזה חלק הכרחי מן החיים.

ההזדהות הזו עם מה שקורה לנו, היא גם הסיבה העיקרית למודעות כה נמוכה, כי כי להיות מודע צריך להיות לא מזדהה עם שום צד, לעמוד מן הצד ולראות את הדברים מבלי לשים עליהם שום תווית והכי חשוב, לא להכניס למה שרואים את הרצונות האישיים של המתבונן (שזו המהות של ההזדהות), וכשאדם לא מצליח להרחיק עצמו מהזדהות עם הדבר שבו הוא מתבונן הוא לא יכול לקלוט כלום כי האגו שלו שדבק במה שהוא רואה מעוות את הכל.

ההזדהות גם צורכת כמויות אדירות של אנרגיה, כך שלא נותר לאדם מספיק בשביל לחיות את החיים.

מה שמוצע כדי להילחם בהזדהות הוא התבוננות עצמית. לשאול: מה קורה בי עכשיו, איך הגבתי לשאלה. מה עלה בי. איך אני מרגיש? וכו'.

המבחן למידת ההזדהות שלנו עם משהו שאנו מעורבים בו הוא לבדוק עד כמה קל לנו להיתנק ולעשות או לחשוב בבת אחת על משהו אחר. ככל שקשה להינתק מן הדבר שבו עסקינן כן גדולה ההזדהות שלנו עמו.

והיות ורוב האנשים חיים במצב של הזדהות, נשאלת השאלה: איך זה לחיות ברמה שלוש למשל, ששם אין הזדהות? איך זה לחיות בלי הזדהות, איך זה מרגיש? ובכן נראה שהאדם יהיה בתוך מקום שקט ומרכזי בעצמו. במצב זה האדם מודע לכל הדברים שמנסים לתפוס את תשומת ליבו ולגרום לו להזדהות עמם. יש לאדם מעין מרווח,או פער בינו לבין מה שקורה ובין יתר האנשים. הוא לא שקוע בפנים , יש חלל דרכו הוא מתבונן. מעין שטח הפקר בין שתי מדינות.

גורדייף טוען כי "האדם הישן ,מזדהה עם כל מה שמרתק את תשומת לבו, את מחשבותיו,תשוקותיו ודמיונו… הזדהות היא אחד מאויבנו הנוראים ביותר, מפני שהיא חודרת כל מקום ומרמה את האדם ברגע שנדמה לו שהוא נאבק עמה… …כאשר בני אדם מבחינים בה (בהזדהות, ג.ר.) םה רואםי בה סימן טוב מאוד, ומכנים אותה 'התלהבות', 'להט', 'תשוקה', 'ספונטניות', 'השראה', ושמות כגון אלה. ונראה להם שרק במצב של הזדהות יש בכולתו של אדם לבצע עבודה טובה באמת, בכל תחום שהוא. לאמיתו של דבר זוהי, כמובן, אשליה. אדם אינו יכול לעשות שום דבר סביר כאשר הוא מצב של הזדהות. לא היו בני אדם יכולםי לראות מה פירושו של מצב ההזדהות, היו משנים את דעתם. אדם הופך להיות חפץ – נתח של בשר; אובד לו אפילו הדמיון המועט שבו לבריה אנושית… הסתכלו באנשים בחנויות, בתיאטרונים, במסעדות; או ראו כיצד הם מזדהים עם מלים כאשר הם מתווכחים על ענין מסוים, או מנסים להוכיח דבר מה, בפרט דבר שאינם מכירים בעצמם. אםי הם אלא תשוקה, להיטות, או מלים; מהם עצמם לא נותר דבר… כל עוד אדם מזדהה או שהוא עשוי להזדהות, עבד הוא לכל דבר העלול לקרות לו. החרות היא בראש ובראשונה חרות מהזדהות". ("חיפוש אחר המופלא" שוקן, 1977, עמ' -4163).

"אדם שרוי תמיד במצב של הזדהות, רק נושא ההזדהות משתנה".

גורדייף – חיפוש אחר המופלא עמ' 163

כשבאים ומספרים לנו על דבר מה טוב שקרה למישהו קרוב, או משהו רע שקרה לו – מן הסתם נחוש רגשות של צער או שמחה. אך אין להשוות את זה למה שאנו חשים כשהדבר הטוב או הלא טוב – קורה לנו. זה לא שזה יותר אינטנסיבי, זה אחר. זה טוטלי ממלא את כולנו, זו הזדהות. עד כמה שנגיד שאנו מזדהים עם מישהו, הזדהות זה רק עם עצמנו, עם הכאב והשמחה האישיים שלנו.

ומה זו ההזדהות הזו? לא פחות מאשר ללכת לאיבוד באופרת הסבון האישית שלנו. ההזדהות היא נקיטת גישה סובייקטיבית כלפי מה שקורה לי. ובחינת כל דבר מן הזוית של: יגרום לי לסבל או להנאה, יחמיא לי או יכפיש אותי. וזו לא סתם בחינה, זו מעורבות טוטאלית: הצלחנו? השמים נגע בנו, לא הצלחנו? אנו בשאול תחתיות. אין מרחק, אין פרסקטיבה. כל מה שקורה לנו בתחום הרגש- מערב אותנו עד הסוף; מאושרים עד אאופוריה – עם כל דבר טוב שקורה לנו, מדוכאים עד עפר – עם כל דבר רע. זו הזדהות ריגשית.

הבעיה הגדולה שיש להרבה אנשים עם רגשותיהם שמפריע למצבים רוחניים -הוא שהם מזדהים עם הרגשות שלהם ואז הם חושבים שהרגשות שלהם זה הם אולם אין זה נכון, הם נכבשו על-ידי הרגשות שלהם וזה הכל. רוב האנשים אינם מודעים לגמרי לרגשות שלהם.

כל דבר אנו הרי – לוקחים כל כל כך אישי, מזדהים עם כל פגיעה ועלבון, העולם נחרב עם כל ביקורת שמוטחת בנו.

אולי מוזר לקרוא את זה, אבל אנחנו קרובים מידי לעצמנו, שמים את רגשותינו ואת שקורה להם במרכז כל הזמן ולא נותנים לדברים להיות מבלי שהרגשות שלנו יהיו העצם המרכזי שלהם .

אצל ילד זה נורמלי, הוא לא יודע שיש גם אנשים אחרים ושגם להם יש רגשות. הוא לא יודע שהוא לא מרכז העולם. אבל מבוגרים רבים מתבגרים כלפי חוץ, אך ברמת הרגש שומרים על אותה גישה של הזדהות ריגשית עם כל סבל ואושר.

הקוטביות הבלתי מתפשר הזו: שאחוש רק טוב ריגשית ואברח מכל שעושה לי לא טוב ריגשית – היא שטחית ומרחיקה אותנו מן האמת של עצמנו.

וכך אנו מחמיצים את המפגש עם ההוויה הפנימית שלנו ושל הדברים עצמם.

ההזדהות הזו גוזלת את החוויה בדבר ההוויה מן החיים הפנימיים שלנו. וכך ההזדהות הזו עם קוטב ריגשי אחד והבריחה מלאת האימה מן הקוטב של הסבל והכאב – כולאים אותנו בשלבהאינפנטילי מבחינה ריגשית.

כל עבודה של האדם על עצמו ועם עצמו – אמורה להתחיל בנסיון ליצור איזשהו מרחק מן ההזדהות הריגשית הזו. ככל שהמרחק גדל יותר, כך נוצר מרווח שבתוכו ההוויה הפנימית יכולה להתעורר, לצמוח ולהגיע לבשלות שמביאה לרמת תודעה ערנית.

האדם לא יכול לעשות כלום לגבי הצמיחה הרוחנית שלו, הוא יכול רק לא להפריע, וזה מתחיל בהפחתה של עוצמת ותכיפות ההזדהות הריגשית.

ועל כן כה חשובה ההפרדה הזו בין הילד הבראשיתי -הרוצה רק הנאה וכיף והבוכה עם כל כאב – ובין האמת של הדברים שיכולה רק להתרחש אם לא מפריעים לה, אם נותנים לה מרווח ריק, נקי מן הלחץ והשיחוד והקוטביות של הזוית האישית.

לצמיחה של ההוויה הפנימית – סיכוי רב יותר אם האדם יפסיק להפריע לחיים, על ידי ההזדהות המתמדת הזו עם: 'יטוב לי לא טוב לי'.

ההוויה מתרחשת לא על ידי משהו שהאדם עושה אלא על ידי משהו שנעשה דרכו וכל מה שהאדם יכול לעשות כדי שזה יקרה זה לזוז מהדרך; וכדי לזוז, עליו להפסיק להזדהות כל כך עם העליות והמורדות של ריגשותיו. כל 'דאון' -קובר אותו, על 'אפ' – כאילו זכה בפיס. (די, זה סך הכל החיים הקטנים שלך, לא יכול להיות שפסיק קטן כמוך יכול לעשות כל כך הרבה רעש ביקום כל כך גדול וחסר מודעות לכל טריליוני הפסיקים הקטנים שבאים והולכים במהירות שאי אפשר לתאר אותה בכלל).

שני סיפורי זן על דמונים ריגשיים:

עלבון:

סו דונג פו, משורר גדול בתקופת סונג, היה בודהיסט אדוק, חברו הטוב פו יינג, היה מורה זן, מנזר הזן שלו היה על הגדה המערבית של הנהר הינגצה, ביתו של סו דונג פו היה על הגדה המזרחית

יום אחד ביקר סו דונג פו בבית ידידו, אך זה לא היה שם. חיכה לוסו דמן מה, ומשהחל להשתעמם שרבט מספר מילים על דף נייר, לבסוף חתם: "סו דונג ףו, הבודהיסט הגדול, שאין להניעו, אף לא בכוחן של שמונה הרוחות השמיימיות".

משבושש ידידו לבוא, חזר סו לביתו.

כשחזר פו יינג לביתו, מצא את הנייר, קרא אותו, הוסיף את הזברים הבאים: "זבל! מה שכתבת אינ טוב מנפיחה," ושלח את הנייור אל סו.

כשקרא סו א תהכתוב, רלח מזעם, ירד בסירה, חצה את הנהר ומיהר אל המזר. הוא תפס בזרועו של פו יינג וקרא, "באיזו זכות ביזית אותי בצורה כזו? האין אני בודהיסט מסור? איך יכולת להיות עיוור כל כך, אחרי שנים כה רבות שאתה מכיר אותי?"

פו יינג התבונן בו בשקט זמן מה, ואז חייך ואמר: "סו דונג פו, הבודהיסט הגדול, הטוען שאף שמונה הרוחות השמיימיות לא יוכלו להניעו, נסחף הלום מעבר לנהר בכוחה של נשיפה קטנה שיצאה מעכוזי!"

גאווה:

גואו דזה אי, היה ראש ממשלה בתקופת טאנג, הוא היה בודיהיסט נלהב, ולמד בענווה אצל מורה זן מפורסם, יחסי קירבה היו בין השניים, ולא היה צורך במילות נימוסין בינהם.

יום אחד, ערך ראש הממשלה את ביקורו היומי אצל המורה, ושאל אותו: "מורי, איך מסביר הבודהיזם גאווה?"

בשומעו זאת, הכחילו פתאום פני המורה, ובנימה שלבוד עמוק אמר לראש הממשלה: "על מה אתה מדבר, ראש כרב שכמוך?"

ראש הממשלה נדהם מהתגובה בלתי צפויה, וכעס גדול עלה בו.

אז חייך המורה ואמר: "ראש הממשלה, זאת גאווה!"

 

 

פורסם בקטגוריה פסיכולוגיה תודעתית, רגשות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>