"אני לא בסדר"

03.05.2008

מפעם לפעם אדם בא בטענות לעצמו. רוב בני האדם חיים עם זה יחסית בשלום. אך לסוג מסויים של בני אדם מאוד קשה עם זה. והכוונה לאנשים עם ניצוץ, אנשים מיוחדים, יצירתיים, רוחניים וכו'. עליהם לא חלים החוקים הרגילים. אם אדם ללא ניצוץ, או שאר רוח מיוחד לא מגלה משמעת עצמית, או חריצות, זה אכן בגלל חסרון כלשהו. אבל האנשים בעלי הנשמה היתרה, להם יש קושי עם משמעת ומטלות. כי להם ישנו עוד בוס בתוכם וזו היצירתיות. הם חייבים להקשיב גם לה. ולעתים עליהם לא לעשות כלום במשך שבועות, כדי למלא את הבטריה היצירתית. ועל כן, אל להם לשפוט עצמם בקריטוריונים של חסרי הניצוץ. כמעט כל היוצרים המוכשרים, נזרקו מבתי ספר, לא התמידו בעבודות, והיו להם נישואים בעיתיים. כי אתה לא יכול לעבוד שני אדונים, ואדון השאר רוח או היצירתיות עובד לפי מסלולים אחרים.

ככול שאתה אדם עם יותר נפש, מטען יצירתי, אתה פחות יכול לעשות דברים מכאניים.
אדם עם שאר רוח יכול רק לעבוד אם יש בתוכו דינמיקה שמתפעלת אותו. הוא חייב להיות חלק מזרימה,
וזה לא יעבוד עבורו אם הוא לא חלק מדינאמיקה.
פקידים וטכנאים מסוגלים לבצע עבודות ללא דינאמיקה, אנשים רדודים מסוגלים לבצע המון דברים לא עמוקים. (הם אנשי ה"שטאנץ").
אך לאנשים עם ניצוץ ישנה סכנת איבוד אותנטיות אם העשייה בכוח תנצח. התסכול של הפעלה מכנית עבורם הוא גדול מדי.
ובינתיים, יש להם סכנה לא פחות גדולה, וזה שהם עלולים לרדת על עצמם. שופטים ומענישים עצמם, מה שמוריד את הדימוי העצמי שלהם. בעיני עצמם.
הציפיות של האדם היצירתי מעצמו יכולות להרוג אותו, אם לא יבין את המבנה הנפשי המיוחד שלו.
אדם יצירתי לא מסוגל לעבוד לפי א ב, אלא רק כשהוא במצב של הרמוניה, גלים ומצבי רוח. אנשי הניצוץ צריכים זמן להתמלא מבפנים.
הבעיה אצלם היא שככל שהם עונים פחות על הציפיות מעצמם הם אומרים לעצמם יותר פעמים: 'אני לא בסדר', ואני לא בסדר שווה ערך לביטול עצמי.
נקודת המבט צריכה להיות קודם כל אני בסדר, ואז נוצרת סתירה בין הציפיות לבין זה שהאדם עוזב את עצמו ולא עושה את מה שהוא יודע שעליו לעשות. וכל האתגר הוא לפתור לפתור את המשוואה בתוך תחומי האני בסדר. ברגע שהוא בא לפתור את זה תוך כדי אמירת 'אני לא בסדר', הוא כבר הפסיד.
הכי קל לבטל את עצמך, ולפתור את הבעיה, במסגרת – האני לא בסדר.
אסור לתת לגיטימציה "לשטנץ", לחברה, להורים… לבטל את הייחודיות שלך.
נקודת מוצא היא אך ורק קבלה עצמית.
צריך להבין כי ככול שאתה מיוחד יותר, כך חייך יראו לך עם יותר דפקטים.
וצריך כוח עמידות בלתי רגיל לעמוד מול חברה ולומר: אני בסדר, ויותר מזה, להגיד להם: אתם לא.
צריך לומר, אני על הכיפק.
בהקשר לזה, יש ספר שמפתח נושא זה, שמו: אני בסדר אתה סדר, מאת רי'צרד האריס. והספר שייך לשיטת ה TA ניתוח עיסקאות תקשורתיות.
לסיכום:
ברמה נמוכה של חוסר מודעות עצמית, יש כשל בין משמעת עצמית לבין אותנטיות.
ברמה גבוהה של מודעות עצמית, המשמעת העצמית והאותנטיות חיים ביחד.
ברמת מודעות גבוהה, המשמעת העצמית הופכת להיות עקרונות פנימיים!
ברמת מודעות נמוכה, בדברים הפועלים עליך מבחוץ פנימה. ברמת מודעות גבוהה הכוח פועל מבפנים כלפי חוץ, לכן משמעת עצמית ואותנטיות יכולים להיות ביחד.
יש לך משמעת עצמית בגלל זה שאתה אוטנטי, ואתה מוצא את המשמעת העצמית מכיוון שאתה נאמן לעצמך.
אם נכריח את עצמנו, אנו נקריב את האוטנטיות שלנו ואז לא נמצא את עצמנו.
אם נקריב, זמנית, את המשמעת העצמית למען האותנטיות ונגלה What make you tick נתחבר למשמעת עצמית מבפנים.
צריך להזהר ממאמץ חזק מדי למשמעת עצמית. כי זה יכול להוביל לאיבוד אותנטיות. ואיבוד האותנטיות הוא מצב של אל חזור, ואותו אדם לא יוכל להיות מודע לעצמו.

פורסם בקטגוריה פסיכולוגיה תודעתית, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>