דיאלוג על חוויה וידיעה

נוכחים ג', ד'
מנחה ג'
תאריך: 8/3/2007
נושא: על חוויה וידיעה
הערה: בעקבות ניסיון של ד' להגדיר ולתאר את השהות של חצי יום במחיצת גבריאל
ג': מה שקורה הוא שאתה לא מצליח לגמרי להתחבר למה שהיה שם, וזאת כי אתה לא ליבנת בינך לבין עצמך, מהם הדברים שהיו משמעותיים עבורך שם.
צרכת את החוויה אבל לא עיבדת אותה תודעתית.
אם אתה חווה משהו ואתה לא יודע מה חווית, כאילו לא חווית.
כי החיים הם בידיעה לא בחוויה. אם אתה רק חווה ולא יודע מה חווית, סימן שהיה לך ריגוש באותו זמן וזה חלף ויצא. בגלל זה אני מתעקש עם שניכם על הדבר הזה- מה אתה יודע לגבי מה שקרה שם?
אם קרתה לך חוויה ואין לך ידיעה זה כמו שעבדת במשך חודש שלם ולא קיבלת משכורת; הידיעה היא התגמול שאדם מודע מקבל, או לוקח מתוך החוויה.
לחוות את מה שעברת – זה האספקט הצרכני. ולדעת מה עברת – זה האספקט היצירתי.
האדם יכול לצרוך את חייו, או ליצור אותם. החוויה היא חומר הגלם והיצירה היא עיבוד של החוויה לידיעה.
התוצר של החוויה זו הידיעה.
אז אם עברת חוויה אני שואל אותך : "אז מה אתה עכשיו יודע שלא ידעת קודם? איזו חוכמה יש בך עכשיו?".
להגיד סופרלטיבים, 'נחמד' , 'נהדר', 'נפלא', 'מרגש', זה כשאין לך מה להגיד. הידיעה לא באה מעצמה ולא באה בקלות, כדי לדעת צריך ללכת נגד הזרם של ההתרחשות, שהולך מן הנביעה כלפי ההתדלדלות שלה. צריך לנוע מן ההתדלדלות בחזרה עד לנביעה – כדי לדעת. זה אומר שכדי לדעת אתה צריך להכניס את הידיים שלך לתוך הגוש הזה של החוויה ולנסות לדלות ממנו משהו שאתה לוקח עבור עצמך, אחרת החוויה גוזלת את הידיעה.
המודעות בהחלט מקלקלת את החוויה, אבל אם אתה לא עושה את זה החוויה עוברת ולא נשאר לך כלום, ובסופו שלך דבר כל חוויה שאתה עובר אתה צריך להתעשר במשהו. ואם אתה לא מכניס את המודעות שלך פנימה, זה עובר עליך.
כלומר אתה צריך ללמוד ולומר לחוויה- את לא תנצלי אותי. את לא תשתמשי בי ככלי, כגל שעובר, ואני כאילו מתמסר לך. אלא- מה אני יכול להוציא ממך? זה מין אקט של התנגדות לחוויה.
שאלה: למה שהחוויה תגזול את הידיעה?
ג': יש מאבק בין הידיעה לחוויה, בוא ניקח לדוגמה יחסי מין; יש קטע כזה של התמסרות, התמכרות – ללכת לאיבוד בתוך החוויה המינית. עכשיו קיימת מעין קריאה כזו "אל תחשוב!", תן לדברים ולהנאה להיות . ויש תחושה שהידיעה מפריעה לחוויה… לא לחשוב על זה יותר מדי…
ואני אומר לכם: לא!, אם אתה לא נכנס עם התודעה שלך פנימה ומנסה להוציא מזה משהו שאתה למדת אודות החוויה. אם אתה לא יוצא ממנה עם ידיעה שאתה עכשיו יודע אודות מה שקרה לך, אזי כל מה שקרה לך הוא חסר ערך.
כמו איש כספים שהשקיע ועשה עסקים ובסוף חשבון הבנק שלו נשאר כפי שהיה שנכנס לעסקים. אז הוא פגש אנשים והביא סחורות ויצאו סחורות והוא עבד ועבד … אבל בסוף חשבון הבנק שלו לא השתנה.
אם הייתה השקעה ועבודה, ואין רווח, כאילו לא הייתה השקעה ולא הייתה עבודה. ידיעה היא הרווח של האדם התודעתי.
כל מי שעוסק בתודעה, סוחר בידיעה, אנחנו צריכים להגדיל את נפח הידיעה שלנו.
נגר מצוי בעסק של ליצור רהיטים מעץ. וטבח יוצר תבשילים מבשר, ירקות, חיטה וכו'. ואנחנו, כבני אדם, אמורים להיות בעסק של ליצור תודעה.
אנשים חווים משהו, ושואלים אותם: מה קרה שם, והם לא יודעים. הם כמובן יודעים מה הם עשו שם, והם גם יכולים להגיד איך היה, אך להגיד מה בעצם קרה שם – זה קשה. השאלה היא: האם הם יודעים מה היה שם? מה המשמעות של מה שהיה שם? ובדרך כלל לא יודעים, כי לא טורחים לשאול עצמם שאלות מהותיות ומשמעותיות, מסתפקים בלהיות צרכנים של החוויה. קרו דברים, אבל הנקודה המהותית של כל שקרה שם. מה הדבר המשמעותי, שסביבו סבב הכל. זה כבר בעייתי.
אם שואלים אדם, מה קרה שם והוא צריך לחשוב על זה, סימן שכנראה הוא לא באמת יודע. אם אתה יודע זה קיים בך באופן נגיש.
הידיעה זה משהו שלא צריך לחשוב עליו, זה דבר שישנו, זה לא דבר שצריך לדלות אותו, כלומר: או שאתה יודע או שאתה לא יודע.
לעיתים אנשים אומרים שהם יודעים רק אין להם את המילים. אם אתה יודע אז יש לך את המלים. המילים הם המכשיר של הידיעה, כמו שהגוף הוא המכשיר של הרגשות.
אם חווית ואינך יכול להוציא את זה עכשיו, כידיעה, במילים -לא חווית. לא אתה חווית, החוויה חוותה אותך. אתה היית היסוד הסביל, אתה 'בוזבזת' בתהליך.
זה אמור לעבוד גם בכיוון ההפוך; כשאתה חווה אתה צריך לדעת מה אתה חווה, וכשאתה יודע אתה צריך לחוות את שאתה יודע. אך בעולמות הפסיכולוגיים- רציונליים-פרקטיים-חושיים – הנטיה היא להפריד בין מודעות לחוויה; בעולמות שבהם התודעה לא משחקת תפקיד פעיל, המודעות שלנו מופנית כלפי העולם החיצון והחוויה שלנו מתרחשת ללא מודעות.
למשל לימודים ועבודה; הסברה הרווחת טוענת כי שם אנו צריכים להבין ולדעת, אבל כדאי שלא נחווה ונרגיש, כי זה רק יפריע לנו לתפקד. לאחר שעות העבודה, בשעות הפנאי, אנו חווים, מבלי שיש לנו צורך לתת לעצמנו דין וחשבון תודעתי מה המשמעות של זה שאנו חווים, כל עוד אנו חווים זה בסדר. שעות הפנאי שלנו מוקדשים בעיקר לבידור, וזאת כדי לשמש משקל נגד מפצה לשעות העבודה והלימודים שבהם הידיעה העקרה ייבשה לנו את מיץ הישות הריגשית.
לרוב בני האדם יש נטייה להפריד בין מודעות לחוויה, הם מרגישים שהמודעות פוגמת בחוויה, ויש תחושה של "תן לדברים לקרות… כלומר: "אל תנסה לשאול יותר מדי שאלות ולחשוב יותר מדי". כללית ישנה תחושה שללכת לאיבוד בתוך החוויה זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות לגביה. ומתייחסים לאלה שמצליחים "פשוט לחיות", דהיינו, לשמוח ולרקוד ולא לחשוב יותר מדי – כאילו הם "על הכיפאק", הם באמת נהנים מהחיים. בעוד אלו ששואלים יותר מדי, "חופרים" יותר מדי – מקלקלים את החוויה. זו התחושה.
כך בדרך כלל: מה שאתה יודע מנותק ממה שקורה לך ומה שקורה לך מנותק ממה שאתה יודע.
והחכמה היא לחוות את שאתה יודע ולדעת את שאתה חווה.
ורוב האנשים:
יודעים – אך לא אודות מה שהם חווים
חווים- אבל לא יודעים מה קורה להם
כלומר, אנחנו לומדים ומפתחים ידיעה אודות תהליכים מכאניים, כללים וחיצוניים אבל לא אודות החוויה הפנימית והאישית שאנו עוברים בחיים.
החוויה שלנו מנותקת הידיעה
סטודנט הולך לאוניברסיטה ולומד, אין מימד חוויתי בלימוד שלו, הוא יושב ולומד אודות דברים שלא עושים לו כלום באופי אישי, בכאן ועכשיו החוויתי שלו.
החוויה שלו בכלל לא פעילה, הוא נכנס לאוניברסיטה ואין לו שום חוויה, אלא אם כן מישהי מתכופפת והוא רואה לה חלק מהחזה…
ואותה הפרדה (בין חוויה לידיעה) קיימת בשיחות של בני האדם; בדרך כלל מדברים על דברים שיודעים, אך אלה ידיעות מתות, חסרות דינמיקה אישית וריגשית. מדברים על: איך להתקין מכשיר חשמלי או איזה מלחים יש בים המלח, דברים כאלו…
אך למעשה אין הפרדה באמת. כי החוויה והידיעה תמיד נמצאות בדיאלוג, אך בדרך כלל לא זו עם זו, (החוויה עם הידיעה והידיעה עם החוויה), אלא כל אחת מהן – עם האגו. האגו נכנס כל הזמן לתמונה. גם אל חוויה וגם לידיעה. האינטרס האישי הריגשי פולש ומפריע.
האגו משתלט על החוויה וגם על הידיעה, גם שאנו מנסים להבין, או לתפקד באופן שיכלי מנותק ויבש, גם אז אנו עסוקים בעצמנו, במה קורה לנו באופן אישי, במצב רוח העכשווי שלנו ועד כמה אנו מאושרים.
כך שבדרך כלל האדם חי כשקיימת הפרדה בין החוויה לידיעה, ותקשורת בין כל אחת מהן והאגו. בגרות נפשית משמעה לחבר כל אחת מהן עם רעותה, ולצמצם את ביקורי האגו. האדם הבוגר נפשית צריך לרצות שהידיעה תחליף את האגו.
מה שחי בתוך הידיעה והחוויה זה האגו, ואילו על האדם הבוגר נפשית לשים במקום האגו את הידיעה.
כך שבתוך הידיעה תחיה החוויה, ובתוך החוויה תחיה הידיעה. במקום זה הן קיימות האחת מחוץ לשניה.
במקום שהאחד יחיה בתוך השני, קיימת הפרדה וניתוק, ואני חווים אותם בנפרד, כשני קצוות של מטוטלת, או נדנדה; כשהלכנו עד הסוף (או כאילו עד הסוף) עם האחד, אנו מוצאים עצמנו נסחפים לקצה השני.
כאמור, החברה שלנו עושה הפרדה, בין חוויה למודעות (ידיעה). ומדוע חשוב לה לעשות את ההפרדה הזו? כי זו דרך לשלוט על בני אדם
, כשהמודעות שלהם מנותקת מהידיעה, ניתן לעשות עימם כמעט הכל, והם לא ידעו ועל כן, לא יתקוממו או ימחו.
הפרדת המודעות מן החוויה היא בעצם מתכון לשינה. בשינה, אתה חווה אך לא יודע את שאתה חווה, זה קורה לך, ואתה כמו בתוך סרט, אתה נזרק לתוכו. רק כשאתה ער – אתה מודע לאשר אתה חווה.
ולדעת מה קורה לך כשזה קורה, זה לפתח בעצמך ישות שתחליף לאט את האגו, ישות שנקראת: הצופה.

לחוות מבלי לדעת מה אתה חווה זה כמו מקבל דירה, אבל היא ריקה.
שאלה: זה אפשרי להגיע למצב תודעה ולהיות ריק?
ג': זה אפשרי, כי תודעה זה רק כלי להבין, ואם אין חוויה -זה סטרילי.
ובהתחלה לתחילת השיחה. אז אתה רואה שמה שקרה בעצם, זה שלמרות שהיית במצב תודעה ודלוק והיית איתי, אז היום הזה שדד אותך. במקום שאתה תיקח אותו כדי למלא את המצברים התודעתיים שלך.
וכל דבר בחיים זה ככה, או שמשהו משתמש בך או אתה בו. או שהחיים חיים אותך או שאתה חי אותם. ואתה יכול לחיות אותם רק דרך מה שמצוי מעליהם, וזו התודעה.
החוויה עוברת, חולפת וכלום לא ישאר ממנה. אלא אם כן האדם יציל ממנה את הידיעה. אך היא, החוויה, לא תיתן לך בכזו קלות, היא תלחם והיא תרצה שתבלע בתוכה.
יש כאן מעין מלחמה עם הרצון הטבעי להסחף עם החוויה ולהיות איתי בכל טיפה שלה, כל עוד היא ישנה.
יש בנו משהו שרוצה להתמסר לדבר הזה, ללכת לאיבוד בתוך מה שקורה.
וצריך להתנגד לזה ולשחות נגד הזרם. ולעשות זאת זה לפתח שריר. צריך להתנגש עם החוויה. ולא לתת לה לעבור לפני הצלנו ממה כמה טיפות של ידיעה.
כיום האדם חי בסוג של סכיזופרניה. הוא חי בשתי מחלקות:
מה שהוא יודע לא קשור למה שהוא מרגיש
ומה שהוא מרגיש לא קשור למה שהוא יודע
הוא יודע אודות דברים שאין בהם רגש והוא מרגיש דברים שעליהם הוא לא יודע ושאותם הוא לא מבין.
אני שואל אנשים איך אתה מרגיש? והם עונים לא יודע!
בחיים יש כל הזמן פיצול, בעבודה צריכים לדעת מה עושים.
ואז הם באים הביתה ומה הדבר העיקרי שהם רוצים?- לא לדעת כלום!
לחוות! ואז הם יושבים כמו שק תפוחי אדמה וחווים וחווים וחווים…
כשהידיעה נעדרת חוויה, היא באמת מעייפת, מעמיסה, ואז רוצים לפצות בחוויה, המבוגרים מול הטלויזיה, והצעירים הולכים לדפוק את הראש
….
יש פה עניין שאתה צריך להפעיל את השרירים שלך
כי הנטייה היא לזרום מהידיעה לחוסר הידיעה.
מה שאני עושה, אני רוצה שתזרום מחוסר הידיעה לידיעה
ויש קושי רב ללכת בכיוון ההפוך.
אתה אומר "היה טוב נהניתי, די! עזוב אותי!"- זו זרימה מהידיעה לחוסר הידיעה
ואני רוצה שתהיה זרימה מחוסר הידיעה לידיעה, רק אז תוכל לגזול מהחוויה משהו שיישאר אצלך
זה דבר מעניין- אנחנו לא יכולים לשמר חוויה, אבל אפשר לשמר ידיעה.
כלומר מי אתה? אתה זה מה שהצלחת להציל מתוך מהלכם של החיים.
אתה זה לא מה שקורה לך זה מה שהצלחת להציל ממה שקורה לך.
זה היכולת לעצור את החיים ולומר רגע- אתם עד עכשיו השתמשתם בי, לקחתם אותי וזרקתם לי כמה סוכריות של עונג או הנאה, עכשיו אני רוצה לקחת משהו מכם.
האדם צריך לשאול עצמו: החיים עוברים, מה אני יכול להוציא מהם, אי אפשר לחיות את אותו הרגע שוב, חווית אותו, הוא נגמר. אבל אפשר להוציא מהם ידיעה, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממך.
החיים משתמשים בנו, צורכים את האנרגיה שלנו, אתהנעורים שלנו, את כושר הביצוע שלנו. (וכל זאת בשעה שאנו רודפים אחרי הנאהותענוג). ובמקום שהם 'יגנבו' מכם את הדברים המתכלים הללו, אנו צריכים'לגנוב' מהם את הידיעה.
לסיכום: החיים עוברים ויש רקתפוקה אחת שיכולה להשאר אחריהם וזו חוכמה. את החוכמה מלקטים על פיסותפיסות של ידיעה. וכל ליקוט וליקוט – מפתח את שרירי התודעה.

**

הערה: מסה זו  מופיעה גם בסיפרי: ''שיחות תודעה'', הוצאת ניסן, 2010

————————————
מאושר ומעובד על ידי גבריאל רעם, 3.4.2007

פורסם בקטגוריה מונחים ומושגים, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>