הערת התודעה, כמצב לוחמה

03.05.2008

חלק א'- לוחם העירות

לוחם העירות. חי בעולם השינה, בשני מצבים; מצב פסיבי, ומצב אקטיבי. במצב פסיבי הוא משתלב, הוא מתחבא, הוא סוכן זר, שלא לו להגלות. במצב אקטיבי, הוא נכנס לחדר נטולי ההכרה והוא חייב להקיץ. או חייב להילחם על העולם הער שלו. ואז הוא חוזר לקפיץ הפנימי שכל הזמן נותר טעון, מאז חתם על פנים מצחו את כתובת האש: 'אני סוכן החרש של העירות' ידע היטב שמפעם לפעם יצטרך לפרוק את מחסן התחמושת ולצאת לקרב.
תמיד ידע, שלהיות ער, להיות במצב של תודעה מוערת, ולהיות במצב של תודעה ערה בעולם של ישנים זה להיות נגד. נכון אמנם שלהיות נגד זה להיות לבד ולהיות לבד זה להימנע מצרות, אך יחד עם זה להיות מנגד אומר שזו רק שאלה של זמן עד שהעימות הבא יגיע.
כמו חייל סיירת במארב בגבול; השוכב לבד בחושך מתפלל שלא תהא חדירה אך אם תהא הוא מוכן לקרב.
אנשים בעלי תודעה מוקצת מאז ומתמיד היו לוחמים. הפתיל בין נפץ-האדם הער – למרעום-הלוחם יכול להיות ארוך למראית עין, אך כשהאוטונומיה והעצמאות והאינדוידואליות שלו מותקפים – אז הפתיל יותר מקצר.
כן, להיות בעל תודעה נושמת וחיה, אומר שאלה שהם כאלה אמורים להיות לוחמים והם היו בודדים, ספורים, נידחים ולא מאורגנים, אך בניגוד לגדודים השבעים שמחכים לחופשת השבת הקרובה – הם היו רעבים ברעב אחר, בוערים באש אחרת, אש קשה.
הער לא מחפש מלחמה, הוא תמיד נגרר לקרב למרות מחאותיו, כי אין לו שום דבר כנגד השינה שמסביב. הוא רק רוצה אוטונומיה, חופש, כבוד עצמי, ועצמאות; להיות הוא עצמו. וברגע שאחד מאלה נמצא בסכנת הכחשה, הוא חייב, אבל חייב לצאת לקרב. משתדל מאוד, מבקש, מתחנן שזכותו לחיים של תודעה ערה – תתמלא, ורק כשבקשתו זו לא מתמלאת ומישהו מנסה להתיחס אליו בהתאם לחוקים העולם הישן. – אוה, או אז פורצת ממנו לבה אדירה וסוחפת כמו מהר געש כבוי, זורמת, שוצפת, בוערת ושורפת את הכל בדרך.
ואיש שיחו המנומנם לא יודע מאיפוא זה בא? איפוא זה היה קודם? הרי עד כה זרק קצת שיירי מזון ועטיפות ללוע הר הגעש הכבוי של מי שהפך לפתע ללוחם. מאיפוא פתאום הזעם היוקד? הרי בסך הכל רצה שהוא ימשיך לישון ולהיות בשקט, כמו קודם, כמו כולם.
אבל זה מאוחר, אם הונף נס המלחמה וסוכן החרש של עולם הערות עבר שינוי פאזה והפך ללוחם – מוטב לזוז הצידה, אמנם אלף פעם מראש היה אפשר למנוע זאת; על ידי התייחסות אליו כקיים בזכות עצמו ולא כחלק מעולם החלומות של אלה שהוא נמצא עמם במגע. אבל עכשיו משכל אלו לא הגיעו ולא זו בלבד, אלא שעוד עטיפה אחת הושלכה ללוע הכבוי – הכל פורץ החוצה בבת אחת -רטרואקטיבית, הכל התפרץ החוצה כאש אוכלת, ועכשיו רק לזוז הצידה ולברוח. שהרי סוכן החרש של הערות יצא מן הארון והפך ללוחם.
ישנם לא מעט זרמים שמטפחים את רוח הלוחם כדרך אל חופש והגשמה אישיים ורוחניים, כמו הסמוראים ביפן, וישנם גם הוגים ויוצרים שמתחברים לרעיון זה, למשל, קרלוס קאסטנדה, דרך גיבורו דון חואן.
ובכן קאסטנדה מתייחס לשני טיפוסי בני אדם: האדם הממוצע והלוחם. הלוחם הוא כל מי שהצליח לפרוץ מתוך תבנית הגולם של האדם הממוצע ולהפוך לפרפר לוחם.
להיות לוחם, הינו אחד מאופני הביטוי היותר מעניינים לרעיון האדם הער.טוען שהלוחם בשם התודעה הערה לא משווה עצמו ליתר בני האדם ולחברה, אלא לחיים ולקיום כפי שהם במציאות החיה והאמיתית. הקונטכסט של הלוחם אצל קאסטנדה הוא החיים עצמם. כשהמוות הינו בן לוויה -במהלך החיים, וקיר התרסקות בסופם.

הלוחם של קאסטנדה עשה צעד נוסף בהתרחקות מן החברה הישנה, הוא נותק סופית מן החברה. הקונטכסט שלו הופך כבר לקונטכסט אקזיסטניציליסטי במובן הגבוה של המילה. הוא והקיום, הוא וחייו, ותו לא. מסביב ריקנות, מתחתיו (למטה למטה) שאון ההמונים, העסוקים בעצמם ובחייהם. המונים שמן הבזבוז של חייהם על שינה וחלומות הוא מסתייג. מה ששם אותו בתוך בית סוהר, בתוך בידוד, כמסביבו שינה. והדרך היחידה שלו להחלץ מבית הסוהר הוא להיות לוחם; ובדד, שונה, סמוראי. הוא חייב להפוך ללוחם, שהרי הוא עומד מנגד, מתבונן בעיניםי פקוחות בזרם החיים השגור הרדום, זה השרוי באפאטיה וחידלון.

*                               *
"נולדתי בתקופה שבה מרבית הצעירים איבדו את האמונה באלוהים, מאותה הסיבה שאמונה הייתה קיימת אצל המבוגרים מהם, בלי לדעת מדוע. ואז, היות שהרוח האנושית נוטה באופן טבעי למתוח ביקרות מכוח העובדה שהיא חשה ולא מכוח העובדה שהיא חושבת, רוב אותם צעירים בחרו באנושות כיורשת של אלוהים. אך אני שייך לאותו סוג של בני אדם הנמצאים תמיד בשולי מה שהם שייכים לו, ואיןהם רואים רק את ההמון שהם חלק ממנו, אלא גם את החללים הגדולםי שיש בצד. לכן לא עזבתי את הלוהים באופן כה סוחף כפי שעשו הם, ומעולם גם לא קיבלתי עלי את האנושות. גברתי שאלוהים, בהיותו בלתי סביר, יכול להיות; ומכאן ייתכן שיש לסגוד לו; אך סברתי שהאנושות, בהיותה בסך הכול מושג ביולוגי, שמשמעותו איננה יותר מאשר בעלי החחים מן המין האנושי, לא היתה ראויה לסגידה יותר מאשר כל מין אחר של בעלי חיים, פולחן זה של האנושות, עם טקסי השוויון והאחווה שלו, נראה לי תמיד שיבה לחיים של הפולחנים העתיקים, שבהם בעלי החיים היו כאלים, או שלאלים היו ראשים של בעלי חיים".
פרננדו פסואה, ספר האי נחת, עמ' 192

*
"לא חסרות בעולמנו סיבות לצאת בעטיין למלחמה ולהילחם. מדי יום נוספת סיבה לרשימה בעולם זה המאפשר לקשישים להיזרק החוצה ממעגל החיים, כפחית משקה ריקה; המאפשר אפליה, ניצול והתעללות בחלשים; עולם המאלץ את החלשים והרגישים באשר הם לשאת את הרודנות של החזק, הבוטה, המשפיל, השתלטן והמתנשא. עולם המרשה לגסות, לאלימות, לחוסר המתחשבות, להזנחה להופיע, לשגשג ולהתקיים. ושדה הקרב נמצא כמעטי בכל מקום, כי כמעט בכל מקום מרימות האלימות, חוסר ההתחשבות והגסות את ראשן המכוער.
מה נוח להפנות עורף, להעלים עין, אך בכך גם ליהפך למעין משתף פעולה. כי זה משואף להישאר נקי ויבש בעולם מלוכלך ורטוב כעולמנו מבטא חוסר הגינות כלפי אמת המידה העקרונית של עצם היותו אםד, יצור אנוש. נטילת אחריות על חיים בביצה משמעה להודות כי בביצות גדלות מפלצות. המשמעות של ההכרה הזאת היא אחת: להילחם, לבחור במודע בלוחמה כאקט היחיד של כבוד שנותר במצב קשה זה. כי מןח הבחינה של הקיום האנושי, אי אפשר לדבר במונחים של בחירה 'מוצלחת' או 'בלתי מוצלחת', אלא רק במונחםי של בחירה לעומת חוסר בחירה, בחירה לעומת השתמטות מבחירה!
כשאדם בוחר לבחור להתמודד עם נגע או בעיה שיש לו לגביה עמדה ברורה, הוא צומח בשיעור הקומה האישי שלו, הואר צומח כאדם.
אך אם הוא מפנה את מבטו, מעלים עין, ואומר בליבו: "זה לא כאב הראש שלי", או "שאחרים ישברו את הראש", אם הוא מנסה לשייף את הבעיה ולהעלימה, הוא עובר מטמורפוזה, הוא נהפך לקרנף, הוא מתקרנף. ובכך הופך את עצמו לאחת הכתובות הבאות שאצלן תבקר אחת ממפלצות הביצה הכוחניות.
אין הבנה ואין אמפתיה כלפי זה הצופה מן הצד בתוקפנות המופנית כלפי הפגיע והרגיש, ועובר לסדר היום. הרואה התעללות בחלש ועוצם את עיניו שייך לאותה אומה הרואה שואה ומפנה את גבה, החוזה ברצח עם וטוענת: "לא היה ולא נברא".

גבריאל בן יהודה, מתוך: "החיים המציאות ומה שנסתר" הוצאת גל, , עמ' 139
*

 

There is a war תרגום של חלק מן השיר:
"אינך יכול לשאת את מי שנהייתי,
אתה מעדיף הרבה יותר את הג'נטלמן שהייתי.
היה קל כל כך להביס אותי, היה קל כל כך לשלוט בי.
אפילו לא ידעתי שיש מלחמה.
למה שלא תחזור אל המלחמה?
בואו ניישב כולנו את החשבונות;
-יש מלחמה בין עני לעשיר,
-יש מלחמה בין איש לאישה,
-יש מלחמה בין שחור ללבן,
-בין שמאל לימין
-בין זוגי ללא זוגי.
מדוע שלא תחזור בחזרה אל המלחמה?
(כן, נכון, כנס לזה)
ותישא בנטל הקטנטן שלך?
למה שלא תחזור למלחמה"?

ליאונרד כהן

ואם להמשיך את הרעיון של כהן בשיר אחר, הנה השיר הבא:

לכל מלחמותי יוצא אני
"לכל מלחמותיי יוצא אני, קטנות כגדולות.
בלי חשק ובלי תאוות קרב.
ללא זעקות מתלהמות ואגרופים מונפים
-ללא רגשות.

כיוצא אל הכפור אני יוצא.
ידי לבנות ונוקשות
החץ לא נשמע להן
והקשת מסרבת להילפת.

לכל מלחמותי, גדולות כקטנות.
בחוץ סופה וניבים שלוחים;
תנים, זאבים וצבועים.
ואני יוצא. לכל מלחמותי.

גופי מצולק, צידי השמאלי נרפה.
עיני כהו, שערותי מלבינות.
ושוב ושוב ושוב
בהישלח האתגר -
אני יוצא".

ג.ר. 10.01.2002
———————————————————————————————–       

-חלק ב': לוחם התודעה הסמוראי

"דרכו של הסמוראי במוות יסודה".

"חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום.
בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים, עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים. ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע 'ספקו' במות אדונך.
מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי"

"אחד החכמים אמר שמפגש עם אויב בשדה הקרב כמוהו כנץ שעט על ציפור; אפילו שהוא חודר לתוך אלפי ציפורים, הוא לא שם לב לאף אחת אחרת חוץ מזו שהוא סימן מלכתחילה".
?"גם אם ראשו של הסמוראי נערף במפתיע, עדיין הוא צריך להיות מסוגל לבצע פעולה נוספת בבטחון. הוא נעשה כמו רוח תאוות נקמה; גם אם ראשו נערף, עדיין אינו מת".

"רע מאוד כשדבר אחד הופך שניים. אל לאדם לחפש דבר נוסף בדרכו של הסמוראי. כך הוא לגבי כל מה שקרוי הדרך. אם אדם מבין דברים בדרך זו, הוא אמור להיות מסוגל לשמוע אודות כל ה'דרכים', ולהיות יותר ויותר מכוונן ומסונכרן םע דרכו שלו".
"כדברי הזקנים: החלטות יש לקבל במהלך פרק של שבע נשימות, עניין של נחישות, ושל האומץ לפרוץ אל העבר האחר".
"כשהחלטת להרוג אדם, גם אם קשה לעשות זאת באופן מיידי, בל יעלה בדעתך לעשות זאת בדרך עקלקלה. דרך הסמוראי היא דרך מיידית. והכי חשוב שיסתער קדימה".
"קיימת רק המטרה היחידה של רגע ההוויה. חייו של אדם אינם אלא רצף של רגע אחר רגע. אם תבין במלואו את הרגע ההוייה לא יוותר לך עוד מה לעשות ואל מה לחתור".
"יכול אדם ללמוד דברםי מסופת הגשם. אם נתקלת במטר פתאומי, השתדל שלא להירטב ורוץ לחפש מחסה. אם תעבור מתחת למרזב בתים, בכל זאת תירטב. אך אם תהיה נחוש למן ההתחלה לא תתבלבל, למרות שעדיין תירטב באותה המדיה. הבנה זו חלה על כל הדברים".
"אומרים כי מה שקרוי 'רוח התקיפה' הוא דבר שאליו אינך יכול לחזור. העובדה שהרוח הזו מתפוגגת לאיטה נובעת מכך שהעולם הולך אל קיצו. משום כך אף שרוצה היית להחזיר את הועלם לרוח ששררה בו לפני מאה שנה ויותר, אין זה אפשרי, לכן חשוב להפיק את המיטב מכל דור ודור".
מתוך הסרט: "גוסטדוג, דרכו של לוחם סמוראי. במאי ותסריטאי: ג'ים ג'רמוש.

ההיסטוריה של הסמוראי
במאה ה- 14 הוקמות בתי הספר הראשונים להכשרת סמוראים בדרך ה'אייקידו', דרך החרב. הם היו חיילים ולוחמים. אך עם ייסוד השוגונאט של טוקגאוה, בראשית המאה ה- 16, התנאים והתרבות של הסמוראי עברו שינוי.
שלטונו של טוקואווה מכניס שינויים דרמטיים במעמד הסמוראי. בלב העניין נמצאת העובדה שאין עוד יריבים, אין עוד מלחמות. יש לך מעמד שהוא למראית עין מעמד של לוחמים, ומשום שהם לוחמים שמגנים על המדינה יש להם זכויות. הם במעמד שליט אך למעשה הם לא נלחמים. לסמוראים רבים היה עתה זמן רב להתאמן ולשפץ טכניקות לחימה.
ומבחינה היסטורית הם היו בין הלוחמים המאומנים ביותר בעולם, הם התמחו בכמה כלי נשק: הרומח, החץ והקשת והכידון. הם היו גם מיומנים בקרב בלתי מזוין. אבל החרב הפכה לכלי הדגול ביותר שלהם, לשלוחה האמיתית ביותר של תודעת הלוחם שבתוכם.
המרכיב המרכזי בסייפות של הסמוראי הייתה החרב. החרב היא נישמתו של הסמוראי, הוא אוכל איתה, ישן איתה ולעולם לא נמצא בלעדיה.
השימוש בחרב הייתה האומנות של הסמוראי. וחישול החרב הייתה אמנות מיומנת ונדירה בה במידה. ייצור של חרב אחת היה יכול לקחת חודשים רבים.
את החרב הסמוראית מייצרת רוחו של הסמוראי. כל סמוראי משקיע את כל גופו ונשמתו ביצירת חרב זו. יצירת החרב מהווה משל לעיצוב וליטוש התודעה של לוחם התודעה הסמואי; הולמים בפלדה ומקפלים אותה אלפי פעם, עד שיוצרים להב המורכב מאי ספור רבדים דקים של פלדה. ואז לוקחים את הלהב הכמעט גמור ומתחיל התהליך הארוך והמייגע של הברקה; מגרדים את הלכלוך ובעזרת סדרה של אבנים עדינות יותר ויותר, חושף הסמוראי את הברק והזוהר המצוי במתכת של חרב הסמוראי.
החרב היא צידה הלוחמני של התודעה הערה. לועו היורק של ראש הנחש. כך ניגשת התודעה הערה לנושא סתום, לנקודה בעייתית שדורשת ליבון, להתנגדות שעלולה לבלום התקדמות. התודעה הערה דומה מבחינה זו לחרב, בכך שכמו החרב, היא יכולה להיות מבריקה, חדה, מהירה ואכזרית. יש בה שילוב של מהירות האור עם חדות ודיוק של קרון לייזר.
הסמוראי גם ראה בחרבו את כלי הקיבול לתודעתו. היא ייצגה את האיזון הנשגב בי הכוחות המנוגדים של הרס ובריאה, מלחמה ויופי. כמובן שקיים גם צד גלוי ונמוך לסמוראי וזה החייל שנלחם בשרות אדונו, נלחם באופן פיסי. אך קיים גם צד גבוה ונסתר, הצד הזה מתרחש בשדה קטל תודעתי, לא פיסי, כאן המלחמה היא בין שתי תודעות ולא בין שתי גופות. ולשם כך על הסמוראי להשגיח כי תודעתו תהא גם מלוטשת וחדה, אך גם נובועת ומתימרת מתוך ישם של שלווה פנימית.
עבור הסמוראי החרב היא אמצעי דרכו ניתן להרוס את כל שעומד בדרך אל שלום, צדק, התקדמות ואנושיות. החרב עבור הסמוראי היא כלי זן שבא לעזור לו בנתיב אל הישירות ולהשמיד את כל שחוסם את הנתיב אל הזן המושלם. עם זאת במידה והסמוראי נהפך למוקסם מדי מן החרב עצמה ומן הכוח הפיסי שעצור בה, אזי יהפך לאסיר של ההיקסמות שלו עצמו.
התחום שההיקסמות העצמית קיימת בו ובאה ממנו נקרא בבודהיזם, מאיה, אשליה. והיא יכולה לעצור התקדמת מנטלית וזאת בגלל המשכות בחבלי קסם אחר בורות.

פילוסופית הזן של הסמוראי
ההשפעה החשובה ביותר על הקרב הסמוראי הייתה הצגתו של הזן בודהיזם למסורת הסמוראי, דבר זה היה תהליך שהתרחש בןי 1933 -1192. וכך כיום, חייו של הסמוראי מתבססים על הפילוסופיה והמחשבה של הזן בודהיזם.
אז מהו זן? הזן הוא אורח חיים ללא גבולות מוגדרים והוא מבשיל דרך שנים של משמעת דרך הדרכה ותירגול.
אך עבור הסמוראי שאינו רק לוחם פיסי, אלא מגויס ללחימה בשדות התודעה של עצמו, הזן אינו הכל עבורו, אך גם אינו כלום, אלא הוא הכל ולא כלום, בעת ובעונה אחת. והלימוד הזן אינו לימוד של עובדות ואינו לימוד חיצוני, הוא לימוד חוויתי ופנימי.
כדי להחל את המסע למציאת הזן, על המחפש למצוא קודם כל מאסטר שיקח אותו וילמד אותו, והלימוד נעשה דרך שני פרמטרים; האחד התייחסות לדרך חייו האישית של הסמוראי הצוער, והשני, דרך התבוננות (של השוחר) בסגנון החיים האישי והיומיומי של המאסטר: כיצד הוא לוגם תה, איך הוא מתעטש, איך הוא כותב מכתב, בכל יש זן, וככל שזה יומיומי יותר, כך הזן של המאסטר נוכח יותר, על התלמיד לגלותו, ואז זה שווה הרבה יותר מאשר כל שיעור אינקטלקטואלי מנותק.
דבר נוסף לגבי הזן הוא שהוא חייב להיות מועבר באופן חידתי, ( קואן), או חידה. הדרך אל הזן היא דרך חידות, לא דרך פיתרונות. למשל הזן מאסטר לא יסביר מהו זן, אלא מהו לא זן, או שהזן הוא גם משהו וגם ההיפך ממה שהוא, (כמו העובדה שהוא כלום והכל).
למרות שרעיונות זן רבים הם תוצרים של מחשבה בודהיסטית. הזן עצמו לא עוסק באמונה הדתית, באלוהים או בחיים לאחר המוות, וכו'. הוא עוסק במיקוד פנימה, במציאות האלהים שבפנים וזאת על ידי שחרור מן העולם שמחוץ לשוחר, זה שמצוי מחוץ לגוף שלו עצמו. הבדל נוסף הוא בכך שהבודהיזם מלמד על התפתחות דרך מעשים, בעוד שהזן מלמד כי התקדמות או התפתחות יתרחשו דרך הארה אישית בלבד.

את כל אלה מפיק הסמוראי מתורת הזן, אך זה באופן כללי, באופן אישי, כלפיו כסמוראי, כלוחם התודעה, הוא למד ישירות, פשטות, הסתמכות עצמית והכחשה עצמית. זן מלמד אותו לא להסתכל לעולם אחורה, רק קדימה. תמיד אל התקדמות. על הסמוראי להיות בעל שלווה סטואית, זה בא לידי ביטוי בכך שלסמוראי יש עצבים מפלדה. עליו להיות גמיש מבלי להיות חלש, וקשה מבלי להיות נוקשה מדי. על הסמוראי לא להיות ממוקד מדי בחולשתו וגם לא בכוחו.
החרב בידו של הסמוראי הוא המאבק של הבודהיסט בין נירוונה וסמסארה. עבור הסמוראי החרב מתרחשת בנקודת המאבק בין חיים למוות. המאסטר יודע שחרב משמעה מות, אך אם לסמוראי חשיבה מצפונית על המוות במהלך מאבק, ישנה סכנה שתודעתו תתמלא באותן מחשבות, והמוות לא יהיה רחוק.
פילוסופית הזן דרשה מן הסמוראי לעמוד מול המוות על ידי כיבוש הפחד. ואת זה ניתן להשיג רק על ידי העלמת רעיון ה'אני'.

בקרב, הסמוראי משתמש בזן לא רק כדי להנחות אותו אל הנתיב לנצחון, אלא גם כדי להפוך את כלי הנצחון בידי היריב לכלים למפלתו הוא.
הסמוראי משתמש בזן לא רק עבור הקרב הפיסי אלא גם עבור הקרב המנטלי. הזן עבור הנזיר הוא דרך חיים ודרך חשיבה. ועבור הסמוראי הזן היא דרך לריכוז עילאי תחת נסיבות קיצוניות.
זן היא האמנות של להיות אחד עם מי שאתה ועם מה שאתה עושה. זה אומר: לעשות הכל מתוך הלא מודע ולמרק את התודעה באופן לא מודע… זו האמנות של עשיה מבלי הצורך לחשוב על לעשות אותה.
לסמוראי אסור להכין משהו מראש, כי אז הוא יהיה תלוי בתכנית הזו. (ואת התלות הזו שלו בתכנית, היריב יכול לנצל בקלות. ועם זאת, בעת ובעונה אחת אל לסמוראי לתת למוחו להגיע למצב של ריקנות. ובהקשר לכך האימרה הבאה: "אל תתן לתודעתך 'להעצר' עם החרב שהנפת. שכח את שאתה עושה, והכה באויב. על תמקד תודעתך באדם הניצב מולך. הם כולם מלאים בריקנות, אך היזהר שתודעתך שלך לא תילכד באותה הריקנות".
הסמוראים של התודעה היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה המדיטציה שפיתחה שלווה של הרוח שהיא חיונית מואד לסמוראי בעומדו בפני אין ספור האיומים של העולם החיצוני (בני אדם) והאיומים הרבים שבאים מעולמו הפנימי (דמונים).
השלוה הזו הנה האם הפרה, המחדשת, המעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, הסמוראי היה מתפרק מזמן.
השלווה הזו אמרה לסמוראי מי הוא ומה מקומות ביקום. השלווה הייתה בית שחוזרים אליו עייפים, רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נירגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי של התודעה את האגם הפנימי הזה, יבוא יום שבו יתחולל קרב שבו הוא יאבד את הריכוז, או את אורך הרוח וראשו (שהוא הקצה הגבוה של תודעתו) יערף לפתע ואז יקרה לו הנורא מכל: תודעתו תופרד ממנו והוא ישקע חזרה בשינה (באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה של התודעה).
וככל שהסמוראי היה נורא יותר, חיים חייב היה יותר להיות מיודד עם ים השקט הנשי שבפנימו.
וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם רוצחים וגם אמנים…
ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הגבוה, הסמוראי הפנימי, היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; של אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות כמו בשימוש בחרב ובכידון. בסעיף הכי ראשון בחוק של הסמוראים הם מצטטים אימרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין".
מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים.
השילוב הזה של רצח ותודעה גבוהה, בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו ('ספוקו'). והם החשיבו כבוד עצמי עד כדי כך, שהסמוראי נשא עמו סומק ובושם, ולפני שעשה 'ספוקו', הוא איפר את פניו כדי שלא יראו על פניו את ארשת הכאב בשעה שחתך את בטנו, והריח למען העלם ריחות קשים לאחר המוות.
הלוחמה המעודנת של הסמוראי
כעומק העידון, כך עוז הרוח; כשמדברים על גסות רוח – המינעד שלה מוגבל, היא לא יודעת שום דבר חוץ מעצמה. היא כמו פרובינציה: מקומית, מלאה במקומיות שלה. עידון, לעומת זאת, הוא סוג של שגריר, פן אחד. קל לטעות ולחשוב שגם עידון (על כל פנים, העידון שמדובר בו כאן) הוא תופעה מקומית. ואם העידון שמדובר בו כאן הוא תופעה מקומית, אזי הוא ההיפוך של תופעת הגסות, הוא עידון שנובע מחולשה. כמו שהגסות נובעת מכוחנות, כך העידון המקומי הוא בעצם חולשה. וההבדל בין הכביכול עידון (שהוא בעצם חולשה) הוא בליטוש, בסיגנון, בברק ובעיקר באיכות. העידון שמדובר בו כאן הוא עידון של קצין שהוא גם ג'נטלמן, של אדמירל של גנרל, שונה מאוד מן הגסות של סמל המחלקה, כשהוא פוסע במדיו המלוטשים, בגינונים של מסיבות קוקטייל, אף אחד לא יכול לנחש את הלוחם שעשוי ללא חת שמצוי בצד השני של הספקטרום, של אותו גנרל מקשיש. סמל המחלקה: מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל, על כן מה שישנו הוא בעובי של שני סנטימטר. כשנגמרת הגסות – אין כלום חוץ מבעיות אישיות, מבוכה ואוזלת יד אישית וכו'. כמובן שניתן לטעות בכוח המעודן ולחשוב שהוא חולשה. בדרך כלל מי שטועים הם גסי הרוח, ואז הם ניתקלים בכוח שהם לא רגילים לו. הוא הרבה יותר יותר חד, מהיר, חודרני. והוא מכאיב לא בנקודות הכאב הרגילות, לא בבשר, לא ברגשות הרגילים של עלבון או כעס, אלא משהו יותר עמוק, משהו שמעליב ופוגע הרבה יותר פנימה, הורס הרבה יותר פנימה. וקשה לגס הרוח שמותקף על ידי הסמוראי המעודן, להסביר לעצמו מה קרה. זה היה מהיר מידי, עמוק מידי, חד מידי, נגע בנקודה שהוא עצמו, גס הרוח, אינו מצוי בקשר איתה. הוא מעולם לא היה. למעשה איבחת החרב של הסמוראי כמו חיברה אותו בצורה הרסנית למשהו בתוכו שהוא מעולם לא היה בקשר עימו. הסמוראי הוא אחינו הפרש הבודד, הוא ה'גוסט דוג' מסירטו של ג'ים ג'רמוש, הוא ה'לונלי ריינג'ר מסרטי המערב הפרוע.
גסות הרוח הרוח וביריונים מקומיים מצויים בכל מקום, קולם נשמע, כולם יודעים מי הם. בכל קבוצה בכל חבורה יש כמה כאלה שמשתלטים. המעודנים ועז הרוח מעטים הם, ועל כן כשהם ישנם – כלל לא חושדים בקיומם. הם פשוט נראים כמו אזוב, אף אחד לא רואה את השורשים
גסי הרוח נובחים הרבה, חושפים הרבה שיניים, אך כשזה בא למאבק עצמו, להאבקות ממשית, עם כלב אחר, אין להם הרבה מדי כוח, כי הם מבזבזים הרבה מדי אנרגיה על חשיפות שיניים והבלטת שרירים. כך שעוצמה פנימית אמיתית, עוצמת עמידה, עוצמת תקיפה, תקיפה עם תבונה, מהלכים שיביאו לכניעתו של השני, כול אלה חסרים אצלו. כשהם פוגשים את הסמוראי, הם קורסים פנימה הרבה הרבה לפני שהם קורסים בחוץ.
עוצמתו הפנימית של הסמוראי היא אינסופית כמעט כי היא לא באה ממנו. כשהוא מניף את חרבו הוא לא מעורב, כוח הנפת החרב עובר דרכו, לא בא ממנו. הוא רק נתיב מעבר למה שמניף את החרב, ועל כן הוא לא מתעייף. הוא יכול אולי לרעוד ולרטוט בעוצמה של מה שעובר דרכו בדרך אל החרב, אך זו לא עוצמתו שלו, ואולי זה סוד עוצמתו של הסמוראי המועדן.
ואיך הוא מתקשר? ובכן הסמוראי של התודעה יכול להראות ידידותי מאוד, אך כלי השיח שלו הם החרבות שלו. החרב שלו, למי שאינו תוקף אותו, אינה כלי נשק, הוא מצטחצח עם אוהביו כמו הם שני דוברמנים שמשחקים עם שיניים חשופות. הוא פשוט עוצמתי מטבע ברייתו. אך לגסי הרוח שהם בעצם גסי הגוף וחלשי הרוח – קשה, קשה להם לפגוש חרבות. אך זה מה שיש לו לסמוראי. לגביו נכונה האימרה חי על חרבו, בודד מאוד על חרבו. כשהוא מתיידד הוא נותן את חרבו, הוא מסיר את חרבו, אך הברק מעוור ומסנוור את אלה שהוא רוצה שיהיו ידידיו.
גס הרוח זקוק לאנשים כדי שיעשה עליהם רושם, הוא זקוק להמולה, זקוק לחבורה של אנשים ביחד.
כך לגבי הסמוראי, כסמוראי, אך כל סמוראי הוא סמוראי ברמה אחרת. אחת הרמות הגבוהות של היות סמוראי, הוא הסמוראי של התודעה. הסמוראי הזה בא מן המדבר חוזר על המדבר, והוא שם כי אין לו מקום אחר. ושם המקלט התמידי שלו, מכיון שמחמת להט חרבו הוא לא מוצא דיאלוג עם אף אחד ושום אחד מסביב. ישנו רק הוא והמשימה. לשמה הוא חי וחוץ מזה לא קיים שום דבר אחר מלבד הוא, הכוח שעובר דרכו והמשימה עלומת הפנים, שאליה הוא נוסע כל הזמן. שהרי שהוא לוחם הסמוראי של התודעה. לוחם התודעה סמוראי. הוא חי בהרמוניה גדולה ואמיתית עם עצמו, ועם זאת חייו מלאים פרדורסים; הוא אוהב בני אדם, אך לא מה שהם עשו עם עצמם ולעצמם, אלא מה שהם יכולים לעשות עם עצמם. ועל כן אהבתו הגדולה אליהם היא אהבתו לממשותם האמיתית והפוטנציאלית, ומרוב אהבתו הוא בודד. וזו גדולתו, לאהוב כל כך עד שהוא נעשה בודד. האהבות הבינוניות צריכות חברה, ובחברה מתפשרים. הסמוראי של התודעה לא מסוגל להתפשר, הוא לא חי עם אנשים, הוא חי עם עקרונות. כל חייו זו התגלמות אחת גדולה של עקרונותיו. למעשה אין לו חיים, רק עקרונות. עקרונותיו הם כמו טירה אחת גדולה, והחומות הם הסטנדרטים שלו, דברים שהוא לא יעשה, כדי לא לפגוע בנכס של עקרונותיו. קל לתאר את הסמוראי הרגיל, שנלחם בשדות הקטל הפיזיים, קשה לתאר את הסמוראי של התודעה, הוא בלתי נראה לחלוטין, לאלה שהם לא על רמת התודעה שלו.
—-

ביבליוגרפיה:
הסמוראי הלבן, דיוויד מורל, הוצאת שלגי, רמדור.
מולי אלדר סמוראים בחליפות – הדרך היפנית לעסקים, צ'ריקובר
אהובו של הסמוראי – אהבת גברים כביטוי לכוחו של הלוחם, הסמוראי, יאהאה סאיקאקי, הוצאת אסטרולוג.
ספר הסמוראי, האגאקורה, יאמאמוטו טסונטומי, הוצאת אסטרולוג 

פורסם בקטגוריה לוחמה תודעתית, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>