איך נשתכנע שמה שנראה לנו ערות אינו אלא שינה? מאת א. ר. אוראג'

איך נוכל להוכיח לעצמנו, ברגע כלשהו, שאיננו ישנים וחולמים? נסיבות החיים הן לעתים מופלאות כמו אלו בחלום; הן משתנות באותה מהירות. הייתכן שנתעורר ונגלה שחיי הערות שלנו הם חלום, והשינה שלנו היא חלום בתוך חלום?

ישנו רעיון מסורתי, שבדרך כלל מופיע בדתות שונות, אך מדי פעם גם בספרות הגדולה, שחיי הערות שלנו אינם ערים כלל. לא מדובר בשנת לילה או סהרוריות במובן הרגיל; אלא בצורה מסוימת של שינה המזכירה טראנס היפנוטי, שבה אין מהפנט כי אם סוגסטיה עצמית. מרגע הלידה ולפניה אנחנו תחת השפעת הרעיון שאיננו ערים לגמרי; התודעה שלנו תחת סוגסטיה כללית שעלינו לחלום את חלום העולם הזה – כפי שחולמים אותו הורינו וילדינו. ידוע שילדים קטנים מתקשים תחילה להבדיל בין חלומותיהם בהקיץ לבין החלום שבו חיים הוריהם.

מאוחר יותר, משפועלת הסוגסטיה הראשונית, הסוגסטיה העצמית משמרת אותנו במצב זה באופן תמידי למדי. חברינו ושכנינו וכל העצמים שאנחנו תופסים פועלים כסמי שינה ומעוררי חלומות. אנחנו מפסיקים לשפשף את עינינו, מפקפקים האמיתיות העולם הזה. אנחנו משוכנעים שהוא אמיתי ושאין בלתו. חולמים, אך לא מטילים ספק בכך שאנחנו ערים.

ברור שהדת מניחה שחיי העולם הזה הם צורת שינה, שממנה ניתן להתעורר אל חיי נצח. הברית החדשה, למשל, משתמשת ללא הרף בדימויים של שינה וערות. לפי ספרי הבשורה והאגרות הלכנו לישון עם אדם הראשון ונתעורר עם ישוע; הפזמון החוזר הוא שעלינו להתאמץ כדי להתעורר ממצבנו הנוכחי ו"להיוולד מחדש". בספרות המודרנית רעיון זה עולה בין השאר אצל איבסן וה.ג'. וולס. כותרות המחזה של איבסן, "כשהמתים מתעוררים", והספר של וולס "הישן מקיץ", מניחות שבני האדם נמים אך היקיצה אפשרית.

קשה כמובן להשתכנע בכך שאנחנו ישנים. אדם ישן אינו מסוגל להעיר עצמו בדרך כלל מחלום. לעתים החלום כה נורא והוא מעיר אותו; לעתים הוא קם באופן טבעי; ואפשר גם לנער אותו. קשה עוד יותר להתעורר מרצון משינה היפנוטית. ואם קשה להתעורר לבד ממצבי שינה קלים יחסית, נוכל לשער כמה קשה להתעורר מרצון מהשינה העמוקה של מצב הערות.

איך נוכל להשתכנע שמה שנראה לנו ערות אינו אלא שינה? בעזרת השוואה של מצבי התודעה המוכרים לנו והתבוננות במאפייניהם הדומים. מה הן, למשל, התכונות הבולטות של השינה הרגילה על חלומותיה? החלום קורה, כלומר איננו יוזמים אותו ולא יוצרים את הדמויות וההתרחשויות. בדומה לחיי הערות, שבהם איננו קובעים את התנסויותינו ולא ממציאים את האישים והאירועים שאנו פוגשים מדי יום.

מכנה משותף נוסף היא התנהגותנו המשתנה. לעתים אנחנו מזועזעים ולעתים מרוצים כשאנו נזכרים איך התנהגנו בחלום. אך תהיה התנהגותנו אשר תהיה, מחמיאה או משפילה את גאוותנו, היא לא הייתה יכולה להיות אחרת. הסיפוק או אי-הנחת ממנה אינם אלא תוצאה של חשיפה של חוסר מודעותנו. אך בשורה התחתונה במה שונות עובדות אלו מהמתרחש בחלום-הער? בחלומות-החיים אנחנו מקבלים את חלקנו, לטוב או לרע, לא על-פי תוכנית קבועה מראש אלא ביד המקרה; הסיפור או הצער גם הם תלויים לחלוטין בהשפעה של הנעשה על גאוותנו העצמית. האם ניתן לומר מראש שלא משנה מה יקרה נתנהג כך ולא אחרת?

האם איננו נתונים לסוגסטיה של הרגע ונסחפים אחר הזעם, החמדנות, ההתלהבות? כמו בחלום, גם חיי הערות מפתיעים אותנו, ובדיעבד איננו יכולים לומר על יום האתמול שהיה אפשר לעשות דברים טוב יותר או גרוע יותר. אין ספק שאם הכל היה חוזר על עצמו בדיוק, היינו יכולים. אבל כפי שהדברים קרו ובזמן שהם קרו, הם לא היו יכולים להשתנות יותר מחלומות הלילה שלנו.

בחינה מעמיקה של ההקבלות בין שני מצבי התודעה מגלה עוד נקודות דמיון. אפשר להזכיר פה רק אחת – הדמיון באופן שבו אנחנו זוכרים את שני המצבים. נכון שמחיי הערות יש לנו זיכרון מתמשך פחות או יותר, ואילו חיי החלום הם סדרה של זכרונות מנותקים זה מזה. אך להוציא הבדל זה נדמה שהזיכרון מתייחס אל שני המצבים באותו אופן. כולנו יודעים כמה קשה להיזכר בכוונה תחילה בחלום ליל אמש; החלום היה חי, זכרנו את כל הפרטים עם רגע היקיצה; אבל כהרף עין הכל נעלם בלי להותיר שרידים. הזיכרון של חלום החיים אינו כה בוגדני וקפריזי; אבל איפה הפרטים העשירים של יום האתמול? התייחסנו לאלף דברים. הקשבנו לשיחות, דיברנו, ראינו אנשים ברחובות, קראנו ספרים ועיתונים, קראנו וכתבנו מכתבים, אכלנו ושתינו ועשינו וראינו דברים ופעולות לאינספור. כל זאת היה אתמול, חלום הערות של אתמול. כמה מאותם פרטים נותרו בזכרוננו היום; כמה נוכל לדלות בעזרת מאמץ? כמו עם חלום הלילה, רוב חלומות-החיים של אתמול נעלמים בשכחת הלא-מודע.

יש מי שיחשוש שיש משהו עגמומי במחשבות לעיל; ושהכוונה להתבונן בחיי הערות שלנו כצורה מיוחדת של שינה בהכרח ממעיטה את ערכם בעינינו ואת ערכנו בעינם של החיים. אבל גישה כזו כלפי עובדה אפשרית וסבירה זו, היא כשלעצמה הססנית ועגומה. האמת היא שכפי שבחלום הלילה, הסימן הראשון להתעוררות הוא החשד שאנחנו חולמים, כך גם הסימן הראשון להתעוררות מחיי הערות – הוא החשד שגם הם חלום. להיות מודעים לכך שאנחנו ישנים פירושו להיות על סף היקיצה; ולהיות מודעים לכך שאנחנו ערים רק באופן חלקי הוא התנאי הראשון להתעוררות מלאה.
***
על המחבר
אלפרד ר. אוראג' (1873-1934) היה עורך ומבקר ספרותי מהחשובים בזמנו בבריטניה. הוא נעשה לאחד מבכירי תלמידיו של המורה הקווקזי ג"א גורדייף, והאחראי על הפצת משנתו בארה"ב.
—-

פורסם בקטגוריה התעוררות תודעתית, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>