היכולת לזהות את דלת הסתרים אל הממד הפנימי

 

03.05.2008

בהיותי ילד היו כמה רעיונות ומחשבות בידיונייםומסתוריים שקסמו לי. האחת שכל מה שקורה לי קיים רק בתודעתי, ויש כאן מעיןקונספירציה, שאין בעצם עולם, אלא רק כשאנו מתבונן בו פתאום זה קם לתחיה,אך כשאני הולך למקום אחר, זה נעלם. כלומר לא ממה קיים לפני ולא אחרי שאנושם, וכך זה קורה לכל אדם. הכל ריק והעולם רק משחק עבורנו, בגלל שאנו שם,כאילו הוא ישנו.

רעיון אחר הוא לא אמונה אלא שאיפה, להיות רואה ולא נראה.
והמחשבה השלישית היה שילוב של אמונה ושאיפה. המדובר ברעיון שאותו שאבתיכנראה מסיפור מסויים אותו שמעתי בשיעור באנגלית בכיתה (כיתה ה' בערך),שבמקום מסויים, בעיר מסויימת, ברחוב מסויים, או סימטה, קיימת דלת סתרים,שמבחוץ נראית כדלת רגילה, אך כשעוברים אותה נמצאים כבר בעולם אחר, עולםקסום, בעל חוקים אחרים והוויה אחרת.

אריך קסטנר הגדול התייחס לזה בספרו: "השלושים וחמישה במאי" כשהגיבורודודו נכנסו לארון בגדים רגיל ושם גילו כי בסוף הארון מצוי פתח דרכו הםנכנסים לעולם אחר שבו משוטטים גיבורי אגדות, גיבורים מן ההיסטוריה עדייןחיים ופעילים. קיימות ארצות מוזרות כמו ארץ העצלנים, שם מרוב עצלות הםמציירים על גופם בגדים ( כי אין להם כח ללבוש אותם, ובולעים כדורים בטעמיםשונים במקום לאכול) באותה מדינה התרנגולות גם באות לקראת התושבים ומטילותכבר חביתות אספרגוס את תוך מחבתות שקשורות לאחורי גופן.

אך הבידיון השלישי הזה שלי אינו כה רחוק מן המציאות, כי חיי היום יוםשלנו דווקא משופעים בדלתות סתרים שכאלה. למעשה בכל דירה, ובכל יום, בכלמפגש ובכל אדם – מצויה דלת שכזו. דלת את ממד אחר של קיום.

ורוב האנשים חוששים לפתוח דלת כזו בפני זרים, כי עצם ההודאה שקיימת דלתכזו באדם, גובלת בהודאה על שיגעון או לפחות במוזרות. התחושה היא שאמנםאומרים שתשע עשיריות מן האדם זה התת מודע, ומה שהוא מציג זה רק המודע, אךבחיי היום התחושה היא שהעשירית שאנו פוגשים זה מה שיש וכל היתר הוא מחסןלא חשוב.

דלתות אלו מצויות בכל יצירת אמנות, ציור, פיסול מוסיקה. וגם באגדות,בסיפורי חז"ל בתלמוד ובמשנה, בסיפורי חסידות. ובכלל בכל פרוזה משובחתובשירה – מצויות דלתות אל ממד אחר. מימד של אמת, של אותנטיות, של דיאלוג,של מפגש של התרוממות רוח, של השראה, של היווכחות.

אך מטבעם של דברים, דלתות אלו לא בראש חוצות, גם בספרות וגם באמנות, מהשמציע עצמו בקלות זו העלילה בפרוזה והמראה החיצוני באמנות פלסטית, ואתהאמת הנסתרת, צריך לחפש על ידי שימוש בקודים שידועים בעיקר ליודעי ח"ן.

אך לא רק ביצירות אמנות, בכל מקום בחיים, בכל מפגש, בכל בית ובכל אדם.בכל אדם מצויים אלפי דלתות.. דלתות אל רמה אחרת, מימד אחר. ממד ורמה שהמבטהרגיל, הסתמי והמכאני לא היה מגלה לעולם. לשם כך צריך מבט שמחפש את דלתהסתרים בתוך דבריו והתנהגותו של האיש. אך ללא המבט המחפש הזה, קשה לחלוםאפילו שמאחורי החזות המלוטשת הזו מצוי יקום אחר לגמרי (אולי פחות אחרויותר בעל ממד נוסף של חיים), וזאת כי בדרך כלל אנו עטויים בכיסויים עלכיסויים, שכולם באים לכסות על הדלתות הללו. הכיסויים הללו עשויים מטפטיםשל שיחות חולין, להג על דברים לא חשובים, והתנהגות תוך כדי ציות לנורמותחברתיות. בשיחה הרגילה קשה למצוא את הדלתות הללו, כי תמיד אפשר לדהור אלעבר הנושא הבא. ולהמשיך במרוץ והמהירות של התנועה קדימה מטשטשת את מיקומיהדלתות.

לעומת כל אלה, ההתבוננות השקטה והממושכת באדם, או בזוג, או בחבורה בביתקפה – כמו מקפיאה את הההיסטריה של המרוץ קדימה, ומאפשרת את המבט המדיטיבי.במקום להביט באנשים כמו הם על סרט נע; אחד נעלם ובאים עוד המונים במקומו,להתמקד רק באחד ורק באחד. לחפש בו את דלתות המעבר אל הוויה הפנימית.ובהתבוננות בכמה אנשים לחפש את הוויות היחסים ביניהם והווית נפשם הכלואהבשאבלונות וקלישאות של החיים בתוכם הם מצאו עצמם כלואים.

דווקא המבט האיטי, המבט המושהה – מאפשר לנו לעשות חסד וצדק עם המימד הנפשי המוחמץ של אנשים אותם אנו פוגשים.

כלומר, למרבית הפרדוקס, המפגש האישי והחוייתי, בגלל השעיטה קדימהוהנורמות החברתיות מסתיר את האמת הנפשית, ועל כן האטה של המבט יכולה לאפשרלנו מפגש עם אמת מוחמצת, כי השהות הממושכת עם אדם או כמה אנשים – מאפשרתאינטימיות, אותה אינטימיות שחסרה במפגשי היום יום, אינטימיות דרכה ועמהנחפש את דלתות הסתרים.

החיים היומיומיים הנם מהירים ושטחיים מכדי לחדור את המשטח החיצוני המכזב של המסכה החברתית, זו של הסתמיות והניכור.

כדי לחדור דרכם צריך שני דברים: האחד, קצב אחר, והשני נקודת מבט שונה ומרוחקת.

שינוי הקצב מושג על ידי התבוננות באדם אחד לעומק במשך זמן רב, ). מבט מדיטיטבי.

וזאת במקום המבט הקופץ מדבר לדבר במהירות (כמו שאנו עושים יום יום, כלהזמן) והדבר השני הוא נקודת מבט שבאה מרחוק ושואפת למרחק, מבט שהוא לא באמן החיצוניות של המתבונן ונבלם בחיצוניות של זה שמתבוננים בו, אלא מבטשעובר דרך המתבונן וחולף דרך זה שמתבוננים בו. המבט הוא קו אינסופי שאףפעם לא מתחיל ואף פעם לא נגמר. זהו קו שמתחיל מאחורי המתבונן, עובר דרכו,חולף דרך מושא ההתבוננות, בלי לעצור בו. זה המבט החושף והמגלה. המאפשר,הפותח את הרזי והסודות של מה שחיי שהיום יום התפלים תמיד מסתירים מאיתנו.

 

גבריאל רעם.

פורסם בקטגוריה דימויים מתחום התודעה, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>