, DO, HAVE BE להיות, לעשות, לצרוך. 3 מצבי הצבירה של העצמי.

19.01.2008

"האדם ללא רוח, ללא היסטוריה, ללא אמנות, רצוי פחות מן הבהמה, האדם היחיד אינו יקר כשלעצמו, אלא כאפשרות, כדרך אל הרוח".

הרמן הסה, סופר, מחבר 'סידהרתא'

***

בתקופה האחרונה אנו מתחילים להיות מוקפים בסדנאות, קורסים, ספרים, מאמרים שבכל אחד מהםמככבות כותרות חדשות. והנה מבחר מקרי, של סדנאות וקורסים, כפי שהופיעו במודעות סופהשבוע באחד העיתונים: יוגה, אאורה, גלגולים, תקשור, פנג שואי. מדיטציה טרנסדנטלית, פילוסופיה אינדיאנית, מפגש עם העצמי האחר, ריברנסינג, פרחי באך, אוואטר, מיניות דרך הטאנטרה, קבלה, אנתרופוסופיה, עולם הקריסטלים, תיקשור, ועוד ועוד. המשותף לכולן היא התחושה שיש משהו מעבר למה שמציעים חיי היום יום הרגילים, משהו אותו אין למצוא במסלול: לימודים, עבודה משפחה, פנאי. משהו שמצריך לימוד מיוחד, החשפות למשהו שונה. הנושאים יכולים להיות רוח, נפש, אהבה, רמת תודעה, נשמה, עבודה עצמית, חיבור לעצמך, גילוי הילד הפנימי וכו', אך הכיוון ברור: משהו אחר, ברוב המקרים – רוחני יותר, אינטימי יותר, בעל ערכיות אחרת. ובגדול, באופן גס, ניתן לחלק את הלימודים הללו לשלושה חלקים:

– רמת מודעות שונה,

– רמה יותר רוחנית של חיים

– התנסות בממדים הקיימים בתוכנו.

בכתבה זו נעסוק בשלישי מביניהם: בממדים הפנימיים.

ובכן, אם נתבונן בעולם, בחיים ובמה שקורה בימינו, הרי שתקופתנו מאופיינת במתקפה גדולה של החוץ. הכל רעשני גדול, פוסטרי, צועק, מפתה, מזמין. מזמין לעזוב את ההשתקעות בתסכולי ומכאובי העצמי ולהצטרף לחגיגה הגדולה. כל חלון ראווה, כל פירסומת בטלוויזה וכל עיתון – משדרים את המסר הזה: בחוץ החיים האמיתיים. (בפנים תמצא רק ריקנות ובדידות). 'צא מעצמך' וגלה את העולם.

ובכן אנשים רבים חיים חייהם לאור גישה זו, רק כדי לגלות בגיל העמידה, או אפילו מאוחר יותר, כי בכל החגיגה הזאת הם שכחו משהו; את עצמם. הם טיפחו קשרים חברתיים, הצלחה בעבודה, אולי אף הפכו לפופולרים ומוערכים, אך בכל זאת ולמרות ההישגים הללו – בפנים התעצמה הריקנות והתפלות, כי הם הזניחו את הקשר עם עצמם. זהו הדבר שאולי מאפיין יותר מכל את האדם בתחילת האלף השלישי: יש לו כמעט הכל, אך אין לו את עצמו. ועם זאת, רובנו חיים בתחושה שעם הרכישה הבאה, הידיד הבא, הקידום הבא בעבודה, הנסיעה הבאה לחו"ל חיינו יקבלו את הצבע העז והעמוק של דינמיות ומשמעות, אך זו ממשיכה לחמוק מן האדם המעורב בחיים החיצוניים, כי הקשר עם הפנימיות, עם האני הפנימי, עם הילד הקטן שחי בפנים ומסרב להתבגר, שאותו אנו חשים רק לעיתים, אולי בלילה לפני שהולכים לישון – הוזנח.

אנו מנסים לפעמים לדבר עם ידיד קרוב, לפתוח את מה שאנו מרגישים עמוק בפנים, בתוכנו, אך לרוב אומרים לנו: 'עזוב! מה אתה בוחש כל הזמן בתוך עצמך, צא מעצמך, החיים יפים'. והבריחה מן העצמי הנטוש נמשכת.

וכשאנו באים לפגוש את העולם שבחוץ, אנו מוצאים אנשים הבוחנים אותנו דרך כמות הידע שצברנו, בודקים מה אנו מסוגלים לעשות, או עד כמה אנו מעניינים או מבדרים. אך מתי התעניינו בנו, עצמנו? מתוך רצון להבין מה חי בנו בפנים? (ולא מתוך אהבה או אינטרס, אלא מתוך רצון כן להכיר את מה שחי מעבר למסכה החברתית?).

ובכן, שלוש גישות אלו:

מה אפשר לקבל מן האדם?

מה הוא יכול לעשות עבורנו?

ורצון להבין אותו יותר טוב.

הן שלוש גישות ודרכים לגשת אל אנשים אחרים מחד, אך גם הדרכים לבטא את עצמנו (שתיים מהן אופייניות לדרך החיים בתרבות הנוכחית, השלישית נזנחה ונשכחה).

הסופר ניל דונלנד וולש,מתייחס לשלוש הדרכים הללו בספרו 'שיחות עם אלוהים'. (ספר מס. 3. עמ' 14-17) שם הוא אומר כי ניתן לחיות את החיים דרך שלוש גישות שונות. ושלוש אלו הן כמו שלושה מעגלים או שלוש עטיפות כשהאחת חיה בתוך האחרת:

המעגל החיצוני- מה אפשר להפיק ולקחת מן האדם.זהו מעגל הצריכה (HAVE).

מעגל הביניים- מה הוא יכול לעשות עבורנו.זהו מעגל העשיה (DO).

והמעגל הפנימי- מה חי בו.זהו מעגל העצמיות, או מעגל הנשמה (BE).

וולש כותב כי רוב האנשים מאמינים שאם 'יש להם' (HAVE) יותר ממשהו (יותר אהבה, זמן כסף וכו') כי אז יוכלו 'לעשות' (DO) משהו (לכתוב ספר להתחיל תחביב חדש, לצאת לחופשה, לקנות בית, להתחיל מערכת יחסים חדשה). ולדעתם שני אלה הם שיאפשרו להם 'להיות' (BE, מאושרים, שלווים, שמחים בחלקם או מאוהבים). למעשה הם הופכים את הכיוון הטבעי של הדברים, שהיה אמור להיות:BEמביא ל-DO, שמביא ל-HAVE. במקום זאת הם מאמינים כי אם יש HAVE זה יאפשר להם לעשות (DO) מה שיביא למצב שבו יוכלו סוף סוף להיות (BE).

החברה שלנו סוגדת לצריכה, זה לא חדש, מעגל חיצוני זה הוא אם כן המעגל הרחב ביותר, כאן הפילוסופיה היא: האושר טמון בכמות הצריכה (עוד לא צרכנו מספיק), ובאיכות הצריכה (עוד לא צרכנו את הדבר הנכון).אך האמת היא שאנו מלאים בדברים שאנו לא צריכים, שקנינו מתוך תחושה פסיכולוגית של רצון למלא איזושהי ריקנות.

לפני כשלושים שנה כתב כבר נביא העתיד אלוין טופלר, ב"הלם העתיד" שלו כי התרבות הזו נעשית יותר ויותר רכושנית, צרכנית וסוגדת לבידור. התחושה של רובנו היא שרק אם נגדיל את נפח הצריכה ונצרוך את הדברים הנכונים; הספרים הנכונים, הויטמינים הנכונים, המחשבות הנכונות – הכל יהיה בסדר. הכל כביכול הוא שאלה של צרכנות נכונה או נבונה. כך שכולם קונים, כמו מטורפים, רק שכל אחד משוכנע שמה שהוא קונה (עכשיו), יקצר את דרכו אל האושר. מספיק להסתכל על פירסומות בטלויזיה ועל הקניונים הענקיים, כדי לראות עד כמה זה נכון. הבעיה היא שאנו צורכים לא רק מוצרים אלא גם יחסים, בני אדם, רעיונות; הכל הוא בר צריכה למולך הצרכנות שככל שנספק אותו כן יהיה יותר רעבתן.

בשעה שהקליפה הצרכנית מתעצמת, זה בא על חשבון גלעין ה-BE; שכחנו איך זה להיות! רק להיות, פשוט להיות; כמו כלב, תינוק, או צמח, השלמים ומלאים בהוויתם. לנו זה לא מספיק. מתוכנו מזנקת כל הזמן הריקנות והיא שדוחפת אותנו או לקניות נוספות, HAVE, או לפחות 'לעשות משהו' -DO, וכך רוב הזמן אנו מטלטלים בין צרכנות כפייתית ובין עשייה מטורפת. וכל זאת למה? א. כדי לברוח מן השעמום. וב. כדי להיות מסוגל לצרוך עוד. זו סחרחרת מטורפת. (ומה שמוזר הוא שמי מחליט לצאת מן הקרוסלה הפעלתנית והצרכנית ולהשתקע למשל באזור כפרי, הרחק מן החברה ההומה, עשוי להיתפס כתמהוני: 'מה יש לך לחפש שם' ו'לא חסר לך האקשן?').

אנו חיים בעולם של תדמיות, בעולם שאם משהו אינו בחוץ, מוחשי על ידי רבים – הוא אינו קיים. רק מה שרועש, פלאקטי, בידורי, צעקני וראוותני – יש לו קיום. זה עולם בו איכויות פנימיות כגון אלה של הנשמה וגלעין ה-'BE' – הולכות לאיבוד. זה עולם בו יופי והופעה נאה לאישה ומשרה משתלמת לגבר – הם שחשובים ולא מה שחי בפנימיותם.

זה דור לא של 'מי אתה?' (BE), אלא 'מה יש לך להציע?' או 'מה הצלחת להשיג?' (HAVE), 'או מה אתה מסוגל לעשות?' (DO).

 

ערך פנימי (BE), נסוג מפני כושר ביצועי (DO), ושניהם מפני הרכוש (HAVE).

זה דור של הנאה ושעשועים, מה שלא משמח מייד נתפס כלא רלוונטי, והנה בא ההוגה והפסיכולוג הנפלא תומס מור ("המין והנשמה", הוצאת אופוס) ואומר משהו מוזר כמו שכדי להאזין לקולה של הנשמה, צריך לפעמים לתת לעצב הפנימי לצוף כי האזנה והתכוונות למשהו פנימי ויקר שנזנח הן על ידי הריצה המטורפת לשום מקום והן בגלל הצורך ללכת עם הרוב ולעשות מה שהרוב אומר שהוא נכון, גורם לשכחה של הפנינה היקרה ששוכנת בכל אחד מאיתנו, וזה קצת עצוב. אך זה עצב שמביא להזדככות ולפיוס עצמי ולשלווה פנימית שכל כך חסרה להרבה אנשים.

אז היכן בכל זאת ניתן למצוא אותה? את הנשמה? את הניצוץ הפנימי?

בשירים ובעיניים:

-בעיניים של תינוקות

-בשירי משוררים

-בעיני אוהבים

-בעיניים שנדלקו בלהט דתי.

ובעיקר בתוכנו פנימה, דרך שקט ומתן חלל ואפשרות למשהו רך ועדין לצוף לאט לאט.

המצב הנכון לאדם הוא לבוא מן המהות ומן ההוויה הפנימית המלאה ומהקשר עמה אל עשייה ומשם ליכולת לקבל או לקלוט דברים (HAVE).

קודם אתה ישנו (BE), קודם יש לך אושר או ידע וכו' ואז אתה עושה עם זה משהו

(DO): כותב, מקים עסק וכו' ואז זה מביא לך כסף או רכוש או הכרה (HAVE).

בחיים שהיו יכולים להיות לנו ללא המרוץ המטורף אחר רכוש – אינך צריך לעשות מאום, זה הכל שאלה של 'מי אתה?' וכשמקלפים את כל הקליפות – מה חי בך? משהו שתמיד תירצה לחזור אליו, הוא לא משתנה, הוא הבית, העצמיות (BE).

בחיים כמות שהם, אדם חושב שאם יהיה לו יותר, יותר כסף, יותר אהבה, יותר מין (מחק את המיותר) הוא יגיע למצב של אושר. אך כאמור, המצב הוא הפוך אם אדם שלם עם עצמו ובקשר עם פנימיותו ורגשותיו (BE) – יש לו את כל הזמן, האהבה המיניות והכסף שבעולם, כי זה הכל בתוכו והכל מגיע אליו בשפע, מבפנים.

אם כך שייקספיר שוב צדק: "להיות או לא להיות, זו השאלה". כמובן, ולא 'להיות עשיר או לא', 'להיות בעל רכוש או לא' HAVE)?), 'להיות עסוק על הזמן, או לא' (DO). למעשה, אין לנו שום דבר חוץ מעצמנו, ולהיות עצמנו זה עניין של מצב תודעה; אושר הוא מצב תודעה, ומצב תודעה זה דבר שיוצר את עצמו.

האלכימאים הקדומים לא ניסו באמת ליצור זהב מעופרת, כפי שהציגו עצמם, הם ניסו על ידי עבודה עצמית להראות על הזהב שבעולם הקיים בנשמת האדם, זו רק שאלה של מצב תודעה ואז הזהב שופע מתוך הנשמה על האדם.

(ואנו רגילים לחשוב שאם יהיו לנו האמצעים, הטכנולוגיה (DO ו- HAVE) נוכל להיות מאושרים).

 

אז 'מה עושים?'

בשלב זה של הכתבה, אני 'שומע' קוראים רבים זועקים:

'או קיי, הבנו. אז מה עושים?'

כך שהשאלה איך מתחברים לעצמי ולישות הפנימית היא שאלה מכשילה, כי שוב אנו מנסים להגיע ל-BE דרך ה-DO.

אחת הדרכים היא לשחק אותה כאילו אתה שם, כדי לשטות בתודעה שתייצר את התוצרת (זהב), וזאת למשל על ידי אוטוסוגסטיה: לשכנע עצמך שאתה מחובר לנפש ואם המוח יאמין בכך אולי זה יקרה. ניתן גם להשתמש בטכניקות של דימיון מודרך, להרגיש כיצד אנו נוסעים פנימה ומנסים להתחבר פנימה, או לדמיין אגם צלול, או מדיטציה עם מנטרה.

אז מה כן? איך יוצרים קשר עם הילד הפנימי? עם האני המנותק והבוכה שבפנים?

זה אחד הפרדוכסים שמציב הזן בודיהיזם, כשהוא מציב שאלות כמו 'מהו הצליל של מחיאת כף של יד אחת?' הוא מנסה לבטל את התודעה הרגילה הרציונלית שרגילה לתשובה שבאה מבחוץ, והכוונה היא שתשובה תצוף מבפנים. ואנו חיים בדרך של תשובות מוכנות שמתאימות לכולם, הבעיה היא שאנו לא מתיידדים מספיק זמן עם השאלות, השאלה היא מנחה הדרך הטוב ביותר כדי שהתשובה תגיע לבד.

המהות והישות הפנימית אוהבות את המבוכה, חוסר הידיעה והביישנות, וכדי להישאר עימן עוד זמן, הנה כמה ציטוטים חכמים בנדון, עם רמזים מופלאים לגבי הדרך לשם (כדי שנמשיך ל'בשל' את הכמיהה וחוסר הידיעה על אש קטנה).

*             *      *

"מי שרוצה לטעום טעם אור גנוז ירבה בהתבודדות, ובזה יסורו מעליו כל הפחדים, ועל ידי זה שמתבודד מפנה לבו מכל עסקי העולם הזה ובמטל הכול עד שמבטל הכול לגמרי, שלא יהיה בו שום גסות ושום ממשות, ועל ידי זה נכללת נפשו בשורשו ועל ידי זה נכלל כל העולם כמו בשורשו, דהיינו שנכלל עמו הכול באחדותו".

ר' נחמן מברסלב

"תפילתי היא אהיה אשר אהיה ואעשה מה שאעשה. כל מה שאני רוצה לעשות הוא לחיות בקצב עם עצמי. כל שאני רוצה הוא לעשות את שאני עושה, ולא לנסות לעשות את שאינני עושה. רק לעשות את מה שאני עושה. רק להתקדם צעד אחר צעד עם עצמי. רק אהיה אשר אהיה."

"אהיה אשר אהיה, – אבל עכשיו אני מה שאני, וכאן אני צריך להשקיע את המרץ שלי, אני זקוק לכל כוחי כדי להיות מה שאני היום. היום אעבוד בקצב אחיד עם עצמי, ולא עם מה שאני 'צריך להיות'. כדי לעבוד בקצב עם עצמי, אני חייב להמשיך ולהעמיק את תוכי. אלוהים גילה את שמו למשה, והיה זה אהיה אשר אהיה".

יו פרתר, מתוך "בדרך להיות, מאבקי בדרך אל עצמי"

 

"אנשים רבים בתרבות שלנו חולים בליבם באורח חשאי, מכיוון שיש להם הכול פרט להתחברות עם מהותם".

ד"ר ג'יי וקתלין הנדריקס ,"במרוצת החיים" ,הוצאת אחיאסף 1996

 

"ייעודו האמיתי של כל אחד הוא להגיע אל עצמו. יכול הוא לסיים את חייו כמשורר או כמטורף, כנביא או כפורץ – אין זה מעניינו, כי אחרי הכול אין לדבר חשיבות כלשהי. לכל אדם ייעוד משלו, אך איש אינו יכול להתאימו לצרכיו ולשלוט בו כחפצו. הייתה זו טעות לרצות אלים חדשים, היה זה בלתי נכון לגמרי לרצות לתת לעולם דבר כלשהו, לא הייתה להם לאנשים נאורים חובה כלשהי, אף לא הזעירה ביותר, אלא זו האחת: לחפש את עצמם, להיות איתנים בתוך עצמם, למשש את דרכם קדימה ולא חשוב לאן תוביל הדרך".

הרמן הסה, "דמיאן", עמ' 119

 

פורסם בקטגוריה אודות חיי התודעה, עם התגים , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>