שבירה והיפוך, חלק א'

ישנן שתי פעולות שכל תהליך התפתחותי של חיים חייב לעשות כדי לעבור מפאזה – לפאזה, מרמה מרמה, משלב לשלב. האחת היא שבירה או ניתוץ והשניה היפוך או אנטיתיזה. למעשה אין תהליך של ויטליזציה או הרחבת תודעה שלא עובר דרך אחד מן הצמתים הללו.
שבירה: הדוגמא המקורית של שבירה היא של גוזל הכלוא בביצה ועל מנת לצאת לעולם הוא צריך לשבור את הקליפה.
אותה דוגמא קיימת גם באופן יותר מופשט וסימבולי, בעם המדוכא על ידי כובש וכדי לצאת לחופשי עליו לסדוק את חומת הכיבוש.
ברמה האישית והפרוזאית, ישנם כמובן האזיקים, או החומות הכלא, ושוב ברמה המופשטת האמן הצעיר שובר את המוסכמות האמנותיות שהיו קיימות בז'אנר עד לדורו. ואז הוא 'מרוויח' חופש או מרחב יצירה שלתוכו הוא יכול לצקת משהו מן הרוח החדשה שהוא יביא.
כאן, מה שהיה אך אתמול, בעצמו, רוח חדשה שניתצה דוגמות אומנותיות קפואות, מהווה עתה חומות הכלא של היוצר הצעיר העכשווי.
עדיין במישור המופשט, אנו מוצאים את שבירת המוסכמות של דור בגיל ההתבגרות. הוא שובר את הנורמות ההתנהגות הנהוגות בעולם המבוגרים. לא חשוב מה לשבור, העיקר לשבור; נהיגה במהירות מופרזת, לחזור הביתה מאוחר, להאזין למוסיקה רועשת, לאכול לא מסודר, לבלגן את החדר – כולן דרכים של שבירה.
היפוך: ושוב, אם נחזור לתהליך הלידה, הרי שכאן יש היפוך, reversal באנגלית; העובר עובר מהפך קוטבי, מאקולוגיה של מים לזו של אויר. ממצב גופני של כיווץ לפישוט אברים. מדחיסות לדלילות, מכיווץ להרפיה, מחושך לאור, ושוב, כדי לעבור ממצב חסר חיים למצב מלא חיים הוא חייב לעבור שינוי פאזה או אוקטבה, מהפך קוואנטי, היפוך קוטבי.
אחת מדיספלינות היוגה דוגלת בהיפוך; עמידה על הראש – במקום שהדם יזרום לכיוון הרגליים ויעצים את הקשר של הרגליים עם קרקע המציאות הקשה והנמוכה, הוא זורם עתה לראש ומעצים את הקשר עם היקום, את תהליכי החשיבה והתודעה. וגם מבחינה סימבולית הוא הופך את היוצרות ומראה שמה שלמעלה יהיה למטה, הנמוך הופך לגבוה.
ההיפוך הזה קיים גם במקומות אחרים לחלוטין, למשל בטארו; וליתר דיוק, בקלף מסוים מתוך הטארוט, והכוונה לקלף מספר 12, 'קלף האיש התלוי'.

קלף האיש התלוי:

            

 

וראשית כמה מלים על הטארוט עצמו. כיום הטארוט נחשב כדרך לקריאת העתיד, יחד עם אסטרולוגיה, כוס קפה, עלי תה, כדור בדולח וכו'. פעם הטארו היה בכלל מעין אנציקלופדיה של ידע לא מילולי, שהרי התת תודעה (דרך האונה הימנית) מדברת בסמלים ותמונות. אחת מן ההסברים להיווצרות הטארוט הוא שמצרים הקדמונים חשו שהם עומדים לאבד ידע יקר וחשוב והחליטו להצפינו בשפה שאולי בני אדם לא יבינו, אך התת מודע שלהם יבין (הכוונה לתת מודע הקולקטיבי,  מושג שטבע קרל יונג, שטען שישנה שפה אוניברסלית של סימבולים שהתת הכרה של כולם מזהה ודוברת בה באופן שוטף…). המלים הרי מדברות אל ההכרה, וההכרה היא ברת שטיפת מוח ואינדוקטרינציה של הממסד. כך שרק התת הכרה נותרת טהורה עם סימבולים בסיסיים.
אך הטארו 'יצא לתרבות רעה' ונוספו לו עוד 56 קלפים לצורך קריאת העתיד, ורק 21 הקלפים הבסיסיים, נותרו כמפתחות מהותיים, מפתחות בסיסיים למצבי תודעה שונים.
ועתה לקלף מס. 12 עצמו, אבל תחילה כמה מלים על הקלף מד"ר יואב בן דב, כשפי שפורסמו באתר אנרג'י של מעריב:
http://www.nrg.co.il/online/15/ART/998/163.html
קלף זה הוא אחד המסתוריים ביותר בחפיסת קלפי הטארוט. הוא קלף פשוט, אך מורכב; הוא מושך אך גם מדאיג ומבלבל. הוא סותר את עצמו בהמון דרכים. והוא מבלבל ומדאיג בדיוק מכיון שהוא מסמל את פעולת הפרדוכס בחיינו. פרדוכס הוא דבר שמופיע כסותר, אך עם זאת, כנכון.
האדם התלוי מייצג עבורנו אמיתות מסוימות, אך הן חבויות בהיפוך של עצמן. למשל, שאנו שולטים על ידי הרפיה וויתור, ושאנו מנצחים על ידי כניעה. הדמות בקלף עשתה כבר את הכניעה והויתור האולטימטיביים – היא מתה על הצלב של צירי הלידה של עצמה. ועם זאת הוא קורן בהילה של הבנה רוחנית.
הוא הקריב את עצמו, אך משם הוא  מופיע ומתגלה כמנצח.
האיש התלוי גם מספר לנו כי אנו מסוגלים לנוע קדימה על ידי עמידה במקום. על ידי השהיה של הזמן, אנו יכולים לזכות בכל הזמן שבעולם.
וכאמור, קלף מס. 12 מתיחס בעצם למצב תודעה של אנטי, של מרד, עמידה מנגד. התנוחה בקלף זה היא הפוכה; האדם מנותק מן הקרקע, ראשו כלפי מטה רגליו כלפי מעלה, ההפך מבני האדם האחרים. אנו מכירים אנשים העומדים ברגליהם על הקרקע (של המציאות) ואנשים התלויים בצווארם (החלק המחבר את השכל עם הרגש), אך איננו מכירים אנשים התלויים דווקא דרך מה שמחבר אחרים את הקרקע, והכוונה לרגליים.
כלומר הקרקע שלו הולכת להיות הקרקע של למעלה, והוא מסתכל על המציאות (שכולם דורכים עליה) – הפוך, הוא רואה את הכל הפוך. הטוב נראה לו רע, והרע טוב. חכמה נראית לו כטפשות וטפשות – כחכמה. חזקים – חלשים וחלשים –חזקים.
והוא יודע שהוא רואה את המציאות כמות שהיא, דווקא כשהמבט שלו הפוך.
הוא יודע שמציאות של בני האדם כיום היא הפוכה למה שהיה יכול ואפשרי להיות לאדם על פי טבע בריאתו והפוטנציאל הגבוה הטמון בו. האדם עשה עיגול של מאה שמונים מעלות וכיום הוא ניצב בכיוון ההפוך.
מזכיר סיפור על המלך ארתור, ששאל את אבירי השולחן העגול שלו כך: "דמיינו שאתם באולם גדול, קיר אחד לבן והוא מסמל את האלהים והשני (זה שמולו) שחור והוא מסמל את כל שאלוהים אינו. מקמו עצמכם ביחס לשני הקירות. רב האבירים ניצבו רחוק מן הקיר הלבן כשפניהם כלפיו ואליו (כלומר: 'אנו רחוקים מאלוהים, יש לנו עוד דרך רבה, אך אנו מכוונים כלפיו ונמצאים בדרך אליו'). "לא", אמר המלך, "לא כך, אני אציב אתכם כפי שאתם באמת". והוא הציב אותם קרוב מאוד לקיר הלבן, וכולם ניצבים כשגבם אליו. "כך" אמר המלך ארתור, "אתם מאוד קרובים, כל הזמן כמעט שם, בעצם שם, כל שאתם צריכים לעשות זה להסתובב סיבוב שלם אחורה, כי אתם מתכוונים לכיוון הלא נכון".
והאיש התלוי, המורד שלנו, רואה את המציאות כמו המלך ארתור, הפוך לכולם, על כן הוא אומר למציאות זו: "לא".
אצל רב בני האדם הראש רוכב על יתר הגוף, כלומר השכל מושל. זהו תוצר של אכילה מעץ הדעת. על האדם להתחבר חזרה לעץ החיים, דהיינו, להיות מחובר דרך הקול הפנימי לאמיתות בסיסיות ונצחיות, כאלה שעוד היו בזמן אדם וחווה. אך הם כאמור בחרו בעץ הדעת, והמליכו את השכל על פני הישות הפנימית, את הראש על הלב, בעוד שחיבור לעץ החיים מחזיר את הלב למקום הראוי ואת הנפש והישות הפנימית למקומם הראוי. כי כשהאדם תלוי הפוך, הלב מצוי מעל לראש, והבטן מעל שניהם; מה שנמוך הוא גבוה ומה שגבוה נמוך. הכל מתהפך אצל המורד הטוטאלי. 
הוא מביט בהם ממרומי עץ התליה שלו ורואה שכולם מתרוצצים למטה. הוא רואה שכולם  הפוכים למה שיכול ואמור להיות, ואילו הם שרואים את התמונה שבמוחם (אינדוקטרינציה) – רואים אותו כחריג, מוזר, לא משתלב, אאוטסיידר. או לא רואים אותו בכלל. (אין להם תיכנות עבורו).  
והוא מצוי בתנוחתו הבסיסית של המורד: להיות נגד, להיות הפוך. כי הוא מבין שהאנושות כרתה ברית עם המקומי, הזמני, החליפי; זה שהאנושות המציאה, כתחליף לחיים הערים. האנושות המליכה את החלומות על פני הריאליה. והריאליה היא משהו שרוב האנשים ישנים לגביו; רואים אותו אך לא מטמיעים את שרואים כי קיים נתק בין הריאליה ובין מערכת ההפנמה.
האיש התלוי רואה אנשים מתרוצצים ועובדים ומזיעים. וכל זאת רק כדי שבזמן שנותר להם עד שילכו לישון – יוכלו להתיישב מול קופסא מהבהבת ששוטפת להם את המח בפנטסיות, שמוכרות להם את שהם כה רוצים להאמין בו.
הוא רואה מנקודת ההיפוך בה הוא מצוי – שהשינה כה עמוקה עד שיש להם צורך בחלומות מרתקים כדי לא להתעורר, וזה מה שהקופסא המהבהבת מספקת להם. והיא לא מספיקה, יש צורך גם בסרטים, ספרים, ספורט, קריירה וכו'.
הוא מבין שהאמת מצויה בווקטור הפוך לאיך שאנשים חיים, וכי אנשים עושים הכל כדי לא להתחבר אליה.
ומה שהם עושים הוא הפוך למה שהם מתכוונים: הם מדברים ומשוחחים, אך עושים זאת דווקא כדי לרוקן את מוסד השיחה מתוכן. הם מקיימים מערכות יחסים, אך הזולת לא קיים בהם. (רק האגו, ואם הזולת בכל זאת קיים, אז הוא קייםככלי שימושי להגשמת צרכים, משאלות ופנטסיות).
הם עובדים קשה, אך לא יודעים מה לעשות בזמן שנותר. מקימים משפחה שהיא הכר הפורה ביותר למאבקי כח ועוינות, אך משוכנעים שזה הדבר היקר ביותר שקיים בחייהם.
מקימים דמוקרטיה שמנציחה יריבות מפלגתית במסווה של אידאולוגיה.
מקימים בתי ספר שמחנכים אותם לכאורה להיות אזרחים טובים יותר, בשעה שלמעשה הם מנתבים אותם לשוק העבודה והמסחר המכאניים.
בקיצור, הכל הפוך.
כך שהכל הפוך והוא הפוך על הפוך. יודע שלהיות הפוך למה שהפוך –  עדיין לא עושה אותו לבעל תנוחה ישרה;
רק לזר, שתול, אחר. וככזה הוא כבר לא יכול לקבל את התיזה השלטת כאמת, אך גם לא מסוגל לחיות את האמת  שלו, כי אין אקולוגיה שביחס אליה יעמוד על שתי רגליו.
הוא הפוך לכולם, והם הפוכים לאמת. רק שהוא יודע שהוא הפוך להם, וכי הם הפוכים למה שבאמת, והם לא.
בדרך לאמת צריך להפוך קוטביות, מחיובית לשלילית. הבנות אלו קרובות במהותן להבנות של עולם הזן בודהיזם, בעיקר כפי שהן מתגלמות בספר "זן באמנות הקשת" של  אויגן הרינגל. כמו כן הבנות אלו רווחות מאוד בשיטת אלכסנדר ליציבה נכונה; שכדי להיות זקוף עליך לוותר על ניסיון לשלוט בתנוחתך, וכו' וכו'.
כאן ההיפוך מראה את חיבורו של המחפש למציאות קוסמית טבעית, הוא מתרחק מן החומר ורואה את העולם הפוך.
יוצרים גדולים תמיד ראו את העולם הפוך. להיות יוצר או הוגה זה לא רק להיות בדינסונאס או במרחק מן העולם אלא לראות כל הזמן את הדברים – הפוך. הם באים מן האנטתיזה ובוחנים הכל מזוית זו. כמעט כל הוגה גדול פיתח את ההגות המרשימה ביותר על סמך סתירות שהובילו אותו להבנות מרחיקות לכת. והנה למשל משפט אופייני; סימון וויל בסיפרה: "הכובד והחסד" (הוצאת כרמל, 1994, עמ' 89) כותבת: "למה הרצון להיאבק בדעה קדומה הוא סימן מובהק לכך שאנו שטופים  בה"? ועונה סימון וייל לשאלה של עצמה: "הרצון הזה נובע בהכרח מאובססיה". כלומר, הטיעון שלה הוא שיציאה נגד דעה קדומה באשר היא, בהכללה (ולא כל מקרה לגופו) הוא סימן לאובססיה. ואובססיה מראה על בעיה בצידו של הבוחן ולא של הנבחן. זו דוגמא מבריקה לטיעון שהופך דברים על ראשם.
ועוד מסימון וייל: "שיטה לחקירה: מרגע שהעלינו איזו מחשבה, לחפש באיזה מובן היפוכה הוא אמת.
הרע הוא צילו של הטוב. כל טוב ממשי, בעל עובי ומצוקת, מטיל איזה רע. רק הטוב המדומה אינו מטילו.
מכיוון שכל טוב קשור ברע, הרי אם נשתוקק לטוב ולא נרצה להפיץ סביבנו את הרע הקשור בו, ניאלץ – שהרי אין לחמוק מהרע הזה – למקד אתו בנו עצמנו.
כך, התשוקה לטוב טהור בתכלית מניחה הסכמה לקבל אלינו אסון מהדרגה האחרונה.
אם נשתוקק לטוב בלבד, נצא נגד החוק הקושר את הטוב הממשי אל הרע כמו את האוביקט המואר אל צלו, ובהתייצבנו נגד החוק האוניברסלי של העולם, בלתי נמנע שלא יבוא עלינו אסון".
(שם, עמ' 134)
הדוגמה הטוטאלית לכך (לראית ההיפוך) קיימת בתורת הזן, ("בין האימרות על קירו של אדון נושיגה הייתה זו: 'לעניינים חשובים יש להתייחס בקלילות', והמורה איטיי הוסיף: 'לעניינים פעוטים יש להתייחס בכובד ראש"). בזן רואים את שקיים – דרך האין, דרך מה שלא קיים. וזו אין ספק הדרגה הגבוהה ביותר לראות את הדברים. “גופנו מקבל חיים מתוככי האין. הקיום במקום בו קיים האין הוא התגלמות המשפט: 'צורה היא ריק'. משמעות המשפט היא שכל הדברים מתקיימים על ידי האין. 'ריק הוא צורה', אל לאדם לחשוב שאלה שני דברים שונים" (משפט זן מתוך "ספר הסמוראי", הוצאת אסטרולוג, 2002)
  בדרך כלל רואים את מה שישנו דרך מה שישנו; אין היפוך. ואם אין היפוך, אין נקודת מבט שרואה את הדברים, כי לראות ניתן רק מבחוץ ולראות את הדברים מבחוץ זה לבוא ממה שאיננו; מן החלל, הריק. להיות שרוי בהיפך של מה שישנו. כך שלראות משהו באמת, ניתן רק מזוית הפוכה. כי לא ניתן לראות את הדבר מתוך עצמו.
נקבה לא יכולה להבין נקבה, רק זכר יכול. מבוגר יכול להבין ילד וילד יכול להבין מבוגר. עשיר יכול להבין עני ולהיפך. וכאן חייבת להישאל השאלה: אז מדוע אף אחד מן הצמדים הללו לא באמת מבין האחד את השני? אוה, וכן אני מגיע לטענה הניצחת והיא; אף אחד מהם אינו מבוסס באמת בהיפוך של הדבר בו הוא מתבונן, למעט אולי ילדים ומבוגרים. (כשהמדובר בילדים וכי זקנים לעיתים חשים שהם עדיין ילדים, אך ילדים יודעים שהם רק ילדים ואז הם יכולםי להבין מבוגרים יותר טוב משהם הבינו את עצמם).
גם ביהדות כל מסורת הפילפול התלמודי, מסרות עוקר ההרים  – מדברים על לימוד דרך היפוך ושבירה; לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, להפוך אותם על ראשם וכדו'.
ואם דובר בתלמוד בזן ובפילוסופיה, אז הנה נציג ממלכת השירה, שמפעיל את מנגנון ההיפוך:

בלילה
בלילה אנו רואים בחלומות
אבק כוכבים  ופלנטות רחוקות,
שמים קרובים וחלקי גלויות
ששלחו לנו כרובים ושרפים.

בלילה אנחנו מתעוררים
לחלומות האבודים.
בלילה אנו חוזים בכוכבים.
בלילה אנו באים אל החיים,
בלילה.

וביום?
וביום, אנו סוגרים את התריסים,
מכבים את האורות
ונמים.
שעה שעה ודקה דקה,
סוגרים את עיני תודעתנו
וצונחים,
לאפילה גדולה.
ג.ר. 13.1.2002

פורסם בקטגוריה אודות חיי התודעה, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>