ניהול רגשות בשני מצבים

חלק א'- ניהול הרגשות בשני כיוונים
לכל בני אדם ישנו קושי גדול לנהל את רגשותיהם. ועד שלא לומדים ומתרגלים, לא יודעים לנהלם.
ומשפט המפתח כאן הוא: מה שאינך מנהל, מנהל אותך. וברגשות, או שהם מנהלים אותך (לרוב), או שאתה אותם.
עד שהאדם לא לומד לנהל את רגשותיו, רגשותיו נמצאים במצב של כאוס. (כמו שיח גדר בגינה, שאם לא גוזמים אותו, מסתיר את כל הגינה ומכסה אותה). רגשות הם חיוניות אדירה, שניתן לתעלה כדי שתזין את המערכת. אך אם חיוניות זו אינה מתועלת, היא מציפה את המערכת וקוברת תחתיה הכל.
היכולת לנהל את הרגשות הוא אחד מן הסימנים לכך שהאדם נמצא במצב של בגרות ריגשית. ובגרות רגשית, בניגוד לבגרות פיסיולוגית, אינה אוטומטית ולא קורית מעצמה. אצל הילד רגשותיו משתלטים עליו. אצל הבוגר זה אמור להיות להיפך. אך לא תמיד זה כך. וכדי לעבור ממצב של אינפנטיליות ריגשית לבגרות ריגשית, על האדם למתן, לרסן ולנתב את פעילות הרגשות בתוכו. אם לא יעשה כן לא יהיה מסוגל להיות מחובר לחייו הפנימיים מחד, ולרמת התודעה במוחו- כי תמיד רגשותיו ישתלטו עליו.
.
בניהול הרגשות ישנם שני מצבים דינמיים ואת שניהם צריך לדעת לנהל.
מצב א' – הוא מצב בו גירוי נכנס למערכת הריגשית וגורם לריגוש.
ומצב ב' – בו מתעורר רגש מבפנים, ויוצא החוצה מן המערכת כלפי העולם.
במצב א' גירוי גורם לרגש, במצב ב' רגש עומד להביע עצמו.
במצב א' זה מן החוץ פנימה, במצב ב' זה מן הפנים החוצה.
עכשיו, כל הגירויים והרגשות מתחלקים לשניים: חיוביים ושליליים. כאלה שגורמים לנו לגל של רגשות טובים וכאלה שגורמים לגל של רגשות לא טובים, שליליים.
רגשות טובים אין צורך לנהל, כי הם לא גורמים לנזק, מה שגורם לנזק אלה הרגשות השליליים, אותם צריך לדעת לנהל. (כן, כן, לנהל ולא לבטל, הסבר יגיע).
ככל שהחיים הפנימיים של אדם שואפים לרמה גבוהה יותר, וגם למימוש והגשמה – כך צריכה להיות יותר אבחנה לגבי מה נכנס פנימה. הדבר דומה למקום ציבורי, אם מדובר על סופרמרקט, או משתנה ציבורית, כל אחד יכול להכנס, אבל אם זה משרד יוקרתי, או אולם מועדון חברים, אפילו סתם מועדון (יש סלקטורים…),או להבדיל, מתקן בטחוני – לא כל אחד יכול להכנס. הרמה של מה שבפנים מתנה את הזהות של מה ומי שנכנס פנימה. אם לתא האורגני בגוף האדם לא הייתה יכולת דיפוזית, כלומר לסנן את שלא מתאים לו, הוא היה מורעל מזמן. הממברנה של התא נועדה בין היתר, לסינון חומרים, והיא מאפשרת רק לחלק מהחומרים לחדור דרכה פנימה והחוצה. רק ברמת הרגשות, רגשות מזיקים או אפילו רעילים, יכולים להכנס חופשי. אנו מבינים היטב כי יש מזונות שיכולים להזיק, כמו מרגרינה, פירות מרוססים, מאכלים עתירי כולסטרול, צבעי מאכל וכו'. ויש גם מזונות מרעילים, כמו פיטריות מסויימות, אך שוב, מה שמבינים ברמה הפיסית, לא מבינים ברמת הרגשות.
והנמשל? רגשות שליליים הם כמו מזיקים בגינה, הם יכולים להזיק ועל כן הם אורחים לא רצויים, כי הם מעכירים את המערכת כשהם בפנים, וגורמים לעכירות תקשורתית כשהם יוצאים מן האדם בתקשורת בינו לבין הזולת. עד שאדם לא עושה הבדלה בין רגשות חיוביים ושליליים ויודע לסנן את השליליים – החלק החיובי שברגשותיו תמיד ייפול קורבן לחדירה (ואחר כך שגשוג) של רגשות שליליים.
.
גירויים חיוביים באים לתגמל ולהשביח את המערכת, גירויים שלילים באים להזיק וליצור ריאקציות שליליות.
האתגר במצב א' (כניסה של גירוי שגורם לרגש) הוא לא לאפשר לגירוי שלילי להכנס פנימה, (במידה והוא נכנס הוא יוצר כאוס במערכת הריגשית ומבחינה של דינמיקה גרפית נוצרת ספירלה שלילית).
האתגר במצב ב' (יציאה החוצה של רגש שלילי כלפי אדם אחר)- הוא לא לתת לו לצאת משליטה על ידי הגעה לטונים גבוהים. והפרמטרים שיש לשלוט עליהם כאן בהבעה של הרגש הם: הווליום, החום והמהירות שהאדם מאפשר, בהבעה של רגשותיו.
כלומר בשני המקרים צריך למתן ולרסן תגובה ריגשית קיצונית.
במקרה הראשון, מצב א' – הריסון צריך להתבצע מן הגירוי – פנימה; כשגירוי (כמו עלבון, פגיעה, וכו') – עומד ליצור דינמיקה שלילית.
ובמקרה השני, מצב ב'- הריסון צריך להתבצעמן הריגוש (רגש שלילי, כמו כעס, זעם, רוגז וכו')- החוצה.
מה שמאפשר בשני המצבים את הקיצוניות, (ולאחר מכן את המצב הקריטי) – זו ההזדהות של האדם עם הרגש השלילי. במצב א' הזדהות גורמת לגירוי לחדור. ובמצב ב' ההזדהות גורמת לרגש המובע להקצין ולהגיע לטונים גבוהים והרסניים.
במצב א' ההזדהות תגרום ללכידה של האדם בתוך צינוק של גז ריגשי רעיל, ובמצב ב' מערכת היחסים של האדם המביע את הרגש, תלך לאיבוד בגל הגועש של הרגש הלוהב ומתלקח.
במצב ב' התסמונת מתרחשת בגלל שהרגשות מצויים במצב של לחץ, ובמצב א', זה בגלל שהרגשות נכנסים למצב שלמתח.
(לחץ הוא מצב של עומס יתר התחלתי במערכת, ששואף לפרוק את העודף כלפי חוץ. ואילו מתח הינו מצב של עומס יתר קריטי שהיות והוא כבר קונס את המערכת, אין לה ברירה והיא חייבת להינעל כדי למנוע נזק פנימי נוסף).
במצב א' החדירה של גירוי שלילי לתוך המערכת מובילה לנעילה בספירלה שלילית, בעוד שבמצב ב', ההכנעות לקיצוניות בהבעה ריגשית, יובילו לתשישות, כיהאנרגיות הריגשיות הגבוהות נשרפו בזמן ההתחממות.
ועתה לפירוט נוסף של שני המצבים, כל אחד בנפרד:

חלק ב'- מצב א', גירוי שגורם לרגש:
כשגירוי מגיע לרגשות, אנו יכולים להתערב ויכולים להימנע. התערבות נוצרת על ידי הזדהות עם האספקט השלילי או החיובי שלו עבורנו.
הזדהות זה ללכת לאיבוד ברגש, וכשזה קורה האדם כבר לא מבדיל בינו ובין הרגש, הם הופכים לאחד, הזדהות היא דבק. ולא ששניהם נהיים לאחד, זה יותר שהרגש הפגוע משתלט על האדם ובולע את זהותו. עכשיו מבחינת החדירה של הגירוי למערכת הריגשית, ההזדהות מעניקה לגירוי השלילי כוח תנועה נוסף ובזאת מאפשרת לו לחדור למערכת. ללא ההזדהות הזו- הגירוי היה נותר בחוץ. הוא חייב עזרה בדרך כדי לחדור למערכת הריגשית. הגירוי יכול להיווצר כתוצאה מכך שאדם מסויים בגד באמוננו, או מישהו מעביר עלינו ביקורת, אדם שעונה לנו בצורה גסה, או כל יחס שלילי שיכולים לגרום לנו להרגשה או רגש לא טובים – שליליים.
במידה וישנה הזדהות והגירוי חודר, הוא יוצר ויברציה שמהדהדת במערכת הריגשית וגורמת לכאוס, כמו שועל שחדר ללול תרנגולות. בשלב הראשון ההדהוד יוצר כאוס, בשלב השני נעילה. הכל קופא, והאדם הופך למנותק מעצמו ומתקשורת דינמית עם הזולת. מצב זה של נעילה ואר כך ניתוק, נקרא: מעורבות ריגשית.
עכשיו, עוצמת ההדהוד הפנימי (בתגובה לגירוי השלילי) נוצרת יותר בגלל עוצמת ההזדהות שלנו, מאשר בגלל עוצמת הגירוי עצמו. כלומר הגירוי יכול להיות זניח אך ההזדהות שלנו עימו יכולה להיות אדירה, ואז יווצר הדהוד פנימי עצום במערכת הריגשית. ולעומת זאת הגירוי יכול להיות אדיר, וההזדהות עימו זניחה ושולית – ואז ההדהוד הפנימי בעולם הרגשות יהיה מינורי. ואז גם לא תהיה מן הסתם מעורבות ריגשית.
כלומר, אם אדם נכנס למשבר נפשי (מעורבות ריגשית), כתוצאה מהדהוד חזק של הרגשות בתגובה לגירוי שלילי – זה כמעט אף פעם לא בגלל סיבה קשה, כמו בגלל עוצמת ההזדהות עימה.
.
ההזדהות גורמת לנו ללכת לאיבוד בגירוי שמאיים על השלווה הריגשית שלנו. אנו פוסקים מלהיות ישות מורכבת ואוטונומית, ומה שמשתלט עלינו זה מעורבות יתר באיום הריגשי.
בגלל הזדהות יתר עם איומים ריגשיים מצד בני אדם -הפכנו לכלי נגינה לקשיים ובעיות מן הסביבה, והם פורטים בנו ואנו מהדהדים אותם בכל מאודנו. למעשה כמעט כל גירוי גורם לנו להזדהות עם האספקט השלילי או החיובי שלו עבורנו. אך ההזדהות עם האספקט השלילי הינה תמיד טראומטית יותר מבחינת התוצאות שלה במערכת הריגשית שלנו.
אך הבשורה היא שלאדם ישנה כאן יכולת בחירה: הוא לא חייב להזדהות, להתערב, ללכת לאיבוד בגירוי השלילי שמאיים על המערכת הריגשית. הוא יכול לנתק את הזרם, לא לתת לגירוי כוח ובזאת למנוע ממנו מלחדור פנימה. במקום להתקרב לגירוי ולהבלע בו, הוא יכול להתרחק וליצור מרחק.
וכך, למנוע את ההדהוד, ולהשאיר את הגירוי ברמת הנקישה בלבד. מה שגורם לנזק זו הויברציה הפנימית, ההדהוד של המכה, ולא המכה עצמה. היא חסרת יכולת להזיק. אלה אנו המספקים את הסוס הטרויאני שמאפשר למכה להפוך להדהוד פנימי.
יכולת הבחירה הזו היא יכולת בחירה נשית (יינג). והיא שונה מיכולת בחירה גברית (יאנג). יכולת הבחירה הגברית קשורה ליכולת ליזום, להניע, להתאמץ ולדחוף. לתת למשהו כוח. ואילו יכולת הבחירה הנשית קשורה ליכולת להימנע, להשאר קרה ולא מעורבת; לא לתת למשהו כוח.
חופש הבחירה הגברי נע במרחב של המשחק החיצוני, בעוד שחופש הבחירה הנשי נע במרחב של המשחק הפנימי.
המשחק החיצוני הוא בין האדם לסביבה, המשחק הפנימי הוא בין אדם לעצמו.
התרבות שלנו מעודדת חופש בחירה גברי, וכמעט שלא מעודדת חפש בחירה נשי. כך שקל יותר לגבר להגשים אפשרות בחירה מאשר לאישה.

חלק ג' – מצב ב', הבעה של רגש החוצה:
ראינו במצב א' כי הסכנה האורבת לאדם שלא מפעיל ניהול ריגשי היא להיות לכוד בתוך רגש גואה. במצב ב' הסכנה היא המלכודת של התחממות והאצה של הרגשות.
במצב א' על האדם לא להזדהות עם התגובה לגירוי השלילי במסעו פנימה, ולתת לו לגווע על ידי מניעתעזרה,
גם במצב ב' על האדם לא להזדהות עם הרגש השלילי, ולתת לו לצאת החוצה בלי הענקת כוח מצד האדם עצמו. להביע רגש ללא מעורבות ריגשית, ללא טעינה.

התרבות המערבית (וגם אסכולות אימון תודעתי לא מועטות, הדרך הרביעית למשל), מעודדת (בעיקר אצל גברים) אי הבעה של רגשות, לא רק רגשות שליליים, בכלל.
וזאת מתוך הבנה מעומעמת של משהו נכון: לא לתת לרגשות לסחוף את האדם לתוך המערבולת שלהם, אבל תוך תרגום שגוי וקיצוני של הבנה זו.
התרגום השגוי הוא ביצוע של הדחקה ריגשית. בשעה שתרגום נכון הוא למתן הבעה קיצונית של רגש.
מעל פני השטח, גם הדחקה וגם מיתון יכולים להראות אותו הדבר; אך זאת מעל פני השטח, בפנים, במהות, ההבדל גדול מאוד.
אכן וכאמור, יש כאן תחושה נכונה לגבי המצב הסופי שהוא שליטה ברגשות; לא לתת להם להתפרע ולהתלהם מעבר לגבול מסויים. אך שוב, השגיאה אינה בהבנה של איך המצב הסופי צריך להראות, אלא מהי הדרך להגיע אליו. התרבות המערבית, ובעיקר הרמות הגבוהות בה, כגון האקדמיה ורמות הניהול הגבוהות, חשות שרגשות מתלהמים מפריעים לעבודת המוח והתובנה. וזה נכון בעקרון, אך אין ידע ומיומנות כיצד להוציא זאת לפועל, ובהעדר ידע, מדחיקים את כל ההבעה הריגשית כולה, שלילי כחיובי, ועד הסוף.
הרגשות אמנם מפריעות למערכת המנטלית, (אבל גם לחיבור אל הנפש) במידה והן עוברות גבול מסויים של מתינות ורוגע. אך גם להן מקום, מיקום ותיפקוד. ואסור לשלול אותן על הסף.
ובכלל, כשמדובר על קטבים (גם על קוטבי הרגש והשכל כמו כאן, אך גם בכלל, כל שני קטבים, בכל רמה: עיצבית, מינית, שיכלית וריגשית) – הבעיה היא איך להגיע לאיזון נכון כדי ששני הקטבים יעבדו ביחד. ותמיד הפתרון הקל והגרוע, הוא לתת לקוטב אחד חופש מלא על חשבון השני. במקום סינרגיה דינמית – הענקת דומיננטיות לקוטב אחד על חשבון השני.
.
ובחזרה לאיזון הבינקוטבי כשהרגשות מהווים קוטב אחד מן השניים:
כל נסיון לפתח בני אדם מעל לרמה של בינוניות ממוצעת מחד, וכל ניסיון להפגיש את האדם עם פנימיותו מאידך – חייב להפחית את פעילות היתר של הקוטב הריגשי, כדי לאפשר עבודה טובה יותר של הקוטב הנגדי. (בין אם הוא נפש מן הצד הפנימי, או תודעה מן הצד הגבוה).
אך לרוב עושים זאת בלהיטות יתר ובמקום למתן את הרגשות -מדכאים ומוחצים אותן.
ואם דומיננטיות ריגשית חזקה פוגמת בפעילות הקוטב הנגדי, הרי גם עיקור והכחדה מלאה של ביטוי ריגשי – גרועה אף היא. בהעדר חירות ריגשית מינימלית החשיבה הופכת לנוקשה, יבשה וחסרת חיוניות ואינטואיציה והנפש כלואה וחסרת יכולת לתקשר. כלומר, הבעיה עם הרגשות זה לא עצם ההבעה של הרגש, אלא הקיצוניות והווליום הגבוה שעימן הן מבוטאות.
על כן, אין צורך למחוק כל הבעה של רגש שלילי, כגון: אכזבה, מיאוס, עוינות, כעס, התמרמרות וכו' – אלא לרסן את הווליום והעוצמה. הסיבה מדוע מוחקים הבעה של רגש ביתר קלות מאשר ממתנים אותו, נעוצה בסיבה כי פשוט קשה יותר למתן קיצוניות מאשר למחוק אותה כליל. המעבר מקצה לקצה קל יותר מאשר המעבר מקצה למקום כלשהו באמצע. כי לשם כך, יש צורך ברגישות, במודעות, בשימת לב, ויכולת שליטה פנימית.
.

לסיכום חלקים ב' וג':
הרגשות מצויים במצב של כאוס רוב הזמן; כל גירוי שלילי נכנס פנימה ומכניס את האדם למשבר.
וכל ריגוש שצף בפנים, ומובע החוצה במקסימום ווליום – גורם להתחממות הרסנית של המערכת הריגשית, מה שמצד אחד מעלה למערכת החשיבה מעין אדים ריגשיים שמערפלים אותה. ומצד שני סוגר את הישות הפנימית של האדם בכלא מתגונן.

ועתה להרחבה והעמקה של הקונספטים שהועלו כאן. וכדי לעשות זאת הנה שני מודלים: א. שלושת השלבים בדרך לדינמיקה וב. חתך הזהב. ..

חלק ד', שלושת השלבים בדרך לדינמיקה:
כאן המקום לחשוף מונח חשוב בהקשר זה של ניהול רגשות. שם המונח: דינמיקה. כשאין דינמיקה, כלום לא קורה. וכשיש דינמיקה, הכל קורה, לטוב או לרע, תלוי איזו דינמיקה: חיובית או שלילית.
גם הגירוי השלילי הנכנס (במצב א')וגם הרגש השלילי הצף (במצב ב') – שניהם יוצרים או עומדים ליצור דינמיקה שלילית, (כי הגירוי או הרגש שליליים מן ההתחלה).
המטרה של ניהול הרגשות בשני המצבים, היא להשתלט על הגירוי והרגש (בשלב הטרומי) ולא לתת להם להגיע למצב של דינמיקה שלילית. במצב א' זו דינמיקה שלילית בתוך המערכת, ובמצב ב' זו דינמיקה שלילית מחוץ למערכת, בין אדם לאדם אחר, בדרך כלל.הדינמיקה, כל דינמיקה, נבנית בשלושה שלבים:
א. בדידים, או ידני (יחידות בודדות, שלב פיסי)
ב. קבוצות, או מכאניקה, (מתרחש בקפיצות, באינטרוואלים, שלב מגנטי)
ג. זרימה,או דינמיקה, או זרימה (אוטומטי, קורה מעצמו, מזין עצמו, תהליך המשכי ורציף, שלב חשמלי)

בשלב א' – (בדידים), יש יחידות שמצטברות, וכאן ההצטברות איטית.
בשלב ב' -(קבוצות), הן מתחילות להופיע לא כיחידים, אלא כקבוצות, הופעת הקבוצות מהירה יותר.
בשלב ג' -(זרימה), יש תהליך של ספירלה, הקבוצות מצטרפות יחד לתנועה אחת רציפה. ניתן לשמוע זאת בהפעלה של מנוע, בהתחלה, ישנם תיקתוקים בודדים, (בדידים), אחר כך זה טרטור (מכאניקה), ואחר כך זה הופך לזמזום (דינמיקה).
בשני המצבים, מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה – אדם שרוצה למנוע דינמיקה ריגשית שלילית, חייב לעצור את התהליך בשלב הבדידים, זהו השלב המודע, וכאן יש לו הכי הרבה שליטה.
השלב של הקבוצות, (מכניקה) זה כבר שלב חצי מודע, כאן (זה או יוצא החוצה ממודעות, או נכנס פנימה לתת מודע) האדם כבר לא מרגיש כל כך מה קורה לו, כאן יש כבר פחות שליטה על שקורה, מן השלב הקודם. והשלב האחרון כבר אינו בשליטה כלל. היות ואינו מודע לגמרי, ועל כן הוא יכול להמשיך ולהסתובב וכך להביא להכי הרבה נזק (בדינמיקה שלילית, כמובן כי כשמדובר בדינמיקה חיובית, זה בדיוק להיפך, זה מביא להכי הרבה תועלת).
.
האדם שרוצה לנהל רגשותיו חייב לעצור את הדינמיקה השלילית בשלב הבדידים, כלומר לפני שזה מתחיל לקבל אינרציה והופך לחצי מודע ואחר כך לבלתי מודע.
במצב א' כשגירוי שלילי מאיים לחדור למערכת הרגשית, על האדם לעצור את הגירוי בשלב של גירויים בודדים, לפני שזה עובר לקבוצות, וכדי לעשות זאת הוא צריך להפעיל את מערכות ההגנה, בין שלב הבדידים לשלב הקבוצות (המכניקה). (מערכות הגנה, הכוונה לשיטות של דמיון מודרך, שבהן מדמיינים קיר בין האדם לגירוי השלילי, ואם זה לא עובד, ישנן טכניקות נוספות).
ובמצב ב', כשרגש שלילי עומד לעלות שלב ולהפוך לעוצמתי וקולני יותר, על האדם לצאת מן התמונה ולהפסיק לתת לזה כוח, ואז התהליך לא יעבור הלאהלשלב הקבוצות, שלב המכאניקה, וישאר בשלב הלא מזיק של הבדידים, ואז יתנדף לו מעצמו תוך זמן קצר.
צריך לא לתת לרגש או לגירוי השלילי לתקוע שורש, שלב הקבוצות הוא תקיעת שורש של הגירוי או הרגש השלילי, שלב הזרימה הוא שלב הצמיחה וההסתעפות. בשלב הקבוצות קשה לעקור את השורש, בשלב הזרימה יש כבר עץ שלם.
יחסית קל לעצור את התהליך בשלב שבין הבדידים לקבוצות, אז מדוע זה כה קשה? מדוע אנשים רבים כל כך נסחפים לשלב הקבוצות כל כך מהר?
ובכן כפי שנכתב קודם האשם תלוי במרכיב אחד ושמו הזדהות. ההזדהות של האדם עם הגירוי או הרגש השלילי, (לא להבדיל בינך לביניהם). ההזדהות משמשת כמאיץ שמכניס את הבדיד לתוך המערכת, מכפיל אותו בטור חשבוני עד שמגיע לשלב הקבוצות, ומשם ממשיך בתאוצה, עד שיגיע לזרימה אותה כבר אי אפשר להפסיק. כי אז הזרימה כבר מזינה את עצמה וממשיכה לנוע פרפטום מובילה.
כאמור, בשני המצבים, כדי שהאדם יעצור את הגירוי המאיים לחדור פנימה ולהפוך למעורבות רגשית (דינמיקה רגשית שלילית בתוך הרגשות), וגם כדי שלא יאפשר לרגש השלילי לצאת ולהפוך לויכוח או מריבה – עליו להפסיק את ההזדהות ולעצור אותו בשלב שבין הבדידים למכאניקה, כלומר בשליש מן הדרך. וכשנושא השליש, או השלושים אחוז, נכנס לתמונה, מגיעים לעקרון חתך הזהב.

חלק ה' – חתך הזהב:
מה שנאמר עד כה, שהדרך למנוע מבדיד שלילי, להפוך לדינמיקה שלילית, היא לעצור אותו בשליש הדרך, לפני שהוא הופך מבדיד לקבוצה.
העצירה של התהליך בשליש מן הדרך מצייתת לעקרון עתיק ומרתק, עקרון הזהב, שנקרא גם: חיתוך הזהב, או מלבן הזהב.
זוהי בעצם פרופורציה שמחלקת גוף, שטח או תהליך לשני חלקים לא שווים, כשאחד מקבל שליש והשני שני שליש. פרופורציה זו נקראת יחס הזהב.

http://www.youtube.com/watch?v=RE2Lu65XxTU&feature=player_embedded

חוקרים ומלומדים גילו כי יחס הזהב מופיע בהרבה מאדתופעות בטבע. ניתןלראות את יחס הזהב כאשר מסתכלים על מספר עלי הכותרת בפרח הורד. מתברר כי היחס בין סידור עלי כותרת של הפרח בשורה החיצונית הוא יחס הזהב ביחס לשורה שלפניה. אם נתבונן בצמח החמנייה נראה כי זרעי החמניה ערוכים במבנה עגול המקיים את יחס הזהב. כאשר נסתכל על המבנה הלולייני של קונכיות הנאוטילוס נמצא את יחס הזהב בין לוליין אחד למישנהו.ניתן לראות את יחס הזהב במעופו של הבז כלפי טרפו. הבז שהוא אחד מהעופות המהירים ביותר בעולם, נע במהירות עד כ-300 ק"מש. בשעת מעופו הוא צולל אל הטרף מבלי לגרוע את עיניו הארוחה שמצפה לו. זאת על ידי מעןף בצורת לולין לוגריתמי המציין את יחס הזהב בלוליינותו. ישנם ציורים בהם השתמשו הציירים במימדים המזכירים את יחס הזהב. דוגמא לכך ניתן לראות בציור "סקרמנט הסעודה האחרונה " של סלבדור דאלי המוצג בגלריה הלאומית בוושינגטון.מימדי הציור עומדים ביחס הזהב זה לזה.

 

.
גם בתחום המוזיקה טוענים כי הצלילים הנשמעים ערבים ביותר לאוזן האדם (סקסטה מז'ורית וסקסטה מינורית) יוצרים מרווחים מוזיקליים המקיימים את יחס הזהב.
היוונים הקדמונים והמצרים הקדמונים התייחסו אל יחס הזהב כאל יחס אסתטי במיוחד, ולכן ניתן למצוא יחס זה במבנים מהעולם העתיק, כגון הפרתנון באתונה,
אחת הסיבות לתחושת היופי שמעניק יחס זה ניכרת במלבן הזהב, מלבן שהיחס בין צלעותיו הוא יחס הזהב.

 

כלומר, יחס הזהב הוא חלוקה של מלבן a לשני חלקים לא שווים, שאחד מהם, בי הינו ביחס של שני שליש, והשני Aהוא ביחס של שליש.
אם נחתוך ממלבן זה את הריבוע B, החלק שיוותר מקיים אף הוא את יחס הזהב בין צלעותיו. חזרה הולכת ונשנית על פעולה זו יוצרת סדרה של מלבני זהב. ציור של רבע עיגול
בכל אחד מהריבועים שהורדנו בתהליך זה יוצר קו עקום שקרוב מאוד בצורתו לספירלה הלוגריתמית:
θ = (π/2log(φ)) × log r. 

 

הספירלה מייצגת את יחס הזהב: יחס הזהב מופיע בעולם בתחומים שונים: בגאומטיה, בבוטניקה, בתצורות של גבישים, בסידור העלים סביב הגבעול, במיקום הזרעים בתפוח, באיצטרובל של אורן, בהיערכות זרעי החמניה בתפרחת, בעלי הכותרת בוורד, בדגלי מדינות, בפנטגרם (עליו בעוד מספר משפטים), בקרני צבאים, בצורה הלוליינית של קונכיית הנאוטילוס: 

 

כיום נעשה שימוש במלבן הזהב באדריכלות. מספר בניינים מודרניים נבנו בעולם לפי פרופורצית יחס הזהב. למשל, היחס בין גובהו (152 מטר) ורוחבו (95 מטר) של בניין האו"ם בניויורק הוא היחס 1.621 שקרוב מאוד לחתך הזהב.

חלוקת הזהב היא רק אחת משלוש חלוקות אפשריות. למעשה ניתן לחלק כל ציר, משטח ותנועה לשלושה סוגים של חלוקות: א. חלוקה שתלטנית, ב. חלוקה דינמית ו-ג. חלוקה סטאטית.

א.החלוקה השתלטנית היא זו כשלצד אחד יש יותר משבעים אחוז ולצד השני פחות משלושים אחוז.(ככל שהפערים בין השניים גדולים יותר כך צד אחד שולט יותר והשני יותר נשלט), הקוטב החלש נבלע על ידי הקוטב החזק. אבל אם זה כבר עובר את השבעים אחוז, זה אף פעם לא מסתפק בזה ורוצה להגיע לבליעה מלאה של הקוטב החלש. עד שהוא נעלם בתוכו.
הסימבול שמאפיין את החלוקה השתלטנית הוא משולש הפוך, במקום שתהיה זרימה פנימית בין שני משולשים, משולש אחד, זה שפניו כלפי מעלה נמחק, ונותר רק המשולש השולט, זה שפניו כלפי מטה.

ב.החלוקה הסטאטית מורכבת משני חצאים שווים, שאחד בולם את השני, ויש כאן סטטוס קוו. אם זה פחות משני שליש ושליש, למשל חמישים חמישים, או אפילו ששים אחוז וארבעים אחוז – זהו יחס סטאטי, והארבעים אחוז בולם את הששים אחוז. תהליך זה מודגם על ידי הסימבול של מגן דויד, בו שני משולשים 'נוסעים לכיוון נוגדים', וכוח התנועה של האחד משמש ככוח בולם לשני.
(זהו מצב של דינמיקה שנתקעה. כל צד שואף לשלוט, אך נבלם על ידי הכוח המוכח של הזולת. זהו מצב רע מבחינת התחושה, כי כל צד מבשל בתוכו עוינות כבושה, וזעם על כי הדינמיקה השתלטנית נעצרה בחצי הדרך. זה המצב של המלחמה הקרה. או פסיביות אגרסיבית. מעל פני השטח, אין מלחמה, בפנים יש כעס עצור שמצפה לפתח ולהזדמנות).

ג. חלוקה דינמית, מורכבת משני חלקים, האחד שליש והשני שני שליש. זהו מצב של סינרגיה דינמית. צד אחד מסתפק בשליש של נפח טריטוריאלי, מה שמאפשר לשני לזרום, אבל לא להשתלט. מצב כזה מאפיין דיאלוג, וזרימה שיחתית. באופן אידאלי, בשיחה, צד אחד (הדובר, המשדר) מקבל שני שליש ואז משמיצה את שרצה להעביר הוא מעביר שליש אחד לשני והשני הופך למשדר והוא עצמו הופך לקולט. כאן אין עוינות, רק זרימה נמשכת כשהקוטב המוביל מתחלף כל פעם. יש כאן תקתוק בין השליש לשני שליש מה שיוצר מעין דינמו. אם הסימבול שמאפיין חלוקה שתלטנית הוא משולש כשקודקודו כלפי מטה, והסימבול ליחסים סטטיים של מלחמה קרה, הוא מגן הדויד, הרי שהסימבול לדינמיקה סינרגית הוא הפטנרגם. תבנית שנמצאת בבסיסו של כל תפוח עץ.
הפנטגרם הוא אחת מהצורות הגיאומטריות שבהן מתגלה באופן טבעי יחס הזהב. בפנטגרם מתחלקות הצלעות המרכיבות אותו למספר קטעי צלעות מאורכים שונים. היחס בין כל שני אורכים עוקבים שווה ליחס הזהב. כלומר, אם מסמנים את קטעי הצלעות בצבעים כמו בתמונה שלפנינו, מתקבל כי היחס בין הקטע האדום לקטע הכחול שווה ליחס הזהב, (הקטע הכחול מהווה שני שליש מאורכו של הקטע האדום), כמו גם היחס בין הקטע הכחול לירוק, והיחס בין הקטע הירוק לסגול.
אפשר לראות את הנאמר כאן גם באופן סכמטי, על ציר אחד. למעשה כל משטח מרוכב באופן סכמטי מציר, שבצד אחד שלו מצוי קוטב A ובצד שני קוטב B ;
-אם הציר נחתך בדיוק באמצע, יש שיוויןבין A ל-B – יש כאן יחס סטאטי; צד אחד בולם את הצד השני ואין דינמיקה פנימית ואין דינמיקה חיצונית.
אם המרחק ביניהם נעצר בשליש המרחק, זהו יחס דינמי. כי יש איפשורשל זרימה
-אם המרחק בין A לB ארוך מאוד בקצה אחד, וקצר מאוד בצד השני, זו השתלטות של הצד הארוך על הצד הקצר. יש דינמיקה חיצונית, הצד הארוך נע החוצה, אך אין דינמיקה פנימית, כי קוטב אחד בלע את הקוטב השני.
הבעיה אצלנו שאנו דור שלא יודע להחזיק את המקל בשתיהקצוות. עם שני קטבים פעילים. בדרך כלל קוטב אחד נלחם בשני, ומנסה לבלוע אותו. או לפחות לשלוט עליו. הדינמיקה -עוברת דרך אחיזת שני הקטבים, זה של היאנג, וזה של היינג, בעת ובעונה אחת, וברגע שבן אדם מצליח לאחוז בשני הקצוות, נפתח לו שער לרמה הבאה.
.
הגירוי השלילי בדרך פנימה, והרגש השלילי בדרך החוצה – שניהם מאיימים להפוך לדינמיקות שליליות. על האדם לשאוף לא רק לעצור את הדינמיקה השלילית, אלא לתרגם אותה לדינמיקה חיובית, תוך שימוש באנרגיה של הדינמיקה השלילית. בנקודת העצירה של חתך הזהבהוא יכול להפוך את תהליך שלילי לחיובי. רק בנקודת המפגששל חתך הזהב, ניתן להפוך את הדינמיקה משלילית לחיובית. דהיינו, לשנות את כיוון הזרימה.
עצירה בשליש מן הדרך תיגרום לאנרגיה של שני השליש הנותרים להישפך בחזרה אלינו, ואז נוכל לכוון אותה לכיוון של דינמיקה חיובית. כלומר העצירה בשליש הדרך, לא רק בולמת את התהליך השלילי, אלא מאפשרת מהפך, היא לוכדת את האנרגיה הריגשית ומתמירה אותה משלילית לחיובית.
אם אדם עוצר הבעה של רגש שלילי, בשלושים אחוז מן העוצמה הריגשית, (בשלב המעבר בין בדידים למכאניקה)- יתר שני השליש, חוזרים למערכת ומחזקים אותה בחיוניות ריגשית.
אותו הדבר לגבי הגירוי הריגשי בדרך פנימה, אם אדם עוצר את התהליך של המעורבות הריגשית בשליש מן הדרך פנימה (בשלב הבדידים), על ידי הפעלת מערכות הגנה ובלימה, הוא נעשה אדון של האנרגיות השליליות, שהופכות ממינוס לפלוס, ועתה במקום לחדור למערכת הן מטעינות את החלקים הגבוהים.
כלומר ישנן שתי סיבות מדוע לעצור תהליך בשני שליש מן הדרך:
סיבה אלף: לעצור התפתחות של דינמיקה שלילית
סיבה בית: להפוך תהליך שלילי לחיובי, ההיפוך יכול להתבצע רק במיקום של חתך הזהב, במעבר בין בדידים למכניקה.
.
לסיכום:
אז מה נאמר כאן?יחס הזהב בניהול רגשות שליליים, אומר כי על האדם התודעתי לעצור את הרגש השלילי והגירוי השלילי בשליש הדרך ולהתמיר את האנרגיות הרגשיות השליליות לספירלה חיובית, ספירלת צמיחה. שני השליש של האנרגיה שהייתה יכולה להפוך לשלילית -מתועלים לשם צמיחה פנימית של האדם.

***
נספח: דינמיקה פנימית
במאמר דובר על חלוקת חתך הזהב במעבר של משהו פנימה ושל משהו פנימי החוצה. אך חלוקה דינמית (חלוקת חתך הזהב) יכולה וצריכה להתרחש גם ובעיקר, בתוך האדם עצמו.
חלוקה של שני שליש ניקבי ושליש זיכרי, פותחת את המערכת לזרימה. השאיפה אמורה להיות שהמערכת של האדם תהיה פתוחה לזרימה, לדינמיקה, לאנרגיה שתעבור בכל הרמות. אך ברגע שברמה מסויימת, ישנה טעינת יתר זיכרית, כלומר יותר משליש יאנג, הזרימה נעצרת. ויש חסימה באותה הרמה. טעינת יתר זיכרית יוצרת כיווץ באותו אזור במערכת.
כאן, בכדור הארץ, ובגוף האדם – החוק הוא חוק ניקבי. הכל זורם. וכדי שהכל יזרום צריך שהרוב יהיה חלל והרוב יהיה נוזלים כל אלה הינם מרכיבים נשיים יינג. ברגע שהאיזון יופר, כל הצמיחה והזרימה יעצרו.
הנקבה מאפשרת על ידי הענקת חלל והזכר דוחף ומאיץ. מערכת דינמית טובה עובדת על שני שליש איפשר של אנרגיה וחיוניות פלנטרית וקוסמית, ושליש דחיפה של המערכת כדי להגיע לשלב הבא. לתחנה הבאה
.
הסידור כאן הוא שהיקום מעניק אנרגיות וחיות, אבל כדי שהן תיזרומנה, צריך איפשור, ואיפשור וחלל הן ערכים נקביים. יחס של שני שליש קוטב ניקבי ושליש קוטב זיכרי, מאפשר זרימה ודינמיקה. האיזון הקיים במערכת העיצבית ריגשית, דם, חשיבה – אמור להיות שני שליש קוטב ניקבי ושליש קוטב זיכרי, אך הזכר רוצה לשלוט, והוא רוצה לא שני שליש, אלא כמה שיותר.
המצב הקיים הוא כזה שבכל הרמות במערכת האנושית הקוטב הזיכרי הגיע לתשעים אחוז של שליטה, והטעינה הניקבית חלשה מאוד. פורפורציה כזו בין הקטבים יוצרת חסימה והפרעה בזרימה, הכל מכווץ ודוחף החוצה. טעינה גברית סוגרת את החלל הפנימי ברמה האמורה, כי הכל עסוק בלדחוף החוצה, ואילו הטעינה הנשית, מרפה, פותחת ומאפשרת חלל דרכו זרימה תתרחש.
היות ורוב המערכות הפנימיות בבני אדם עובדות על טעינה בה הקוטב הזיכרי טעון ומחוזק על חשבון הקוטב הניקבי -המערכת פונה החוצה ולא פנימה, ואז מתקיימות אינטרקאציות רבות בין בני אדם בעלי מערכות חסומות, אבל אינטאקציה בתוך האדם, בתוכו. ואם בתוך האדם אין זרימה, משהו שמחיה – אז אין בפנים חיים ולבלוב, והכל סתום, חנוק ותפוס במאמץ גדול המופנה כלפי חוץ, וסגור כלפי פנים.
לסיכום: כדי ליצור דינמיקה פנימית צריכה להיות זיקה פנימית בין שני הקטבים. ורק זיקה ביחס של שני שליש ניקבי ושליש זיכרי, מאפשרת זרימה ודינמיקה פנימית.

 

פורסם בקטגוריה אודות חיי התודעה, עבודה לפיתוח והקצת התודעה, רגשות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>