יצורים רב פעימתיים.

בני האדם יכולים להתחלק לשלושה סוגי יצורים:
חד פעימתיים,
דו פעימתיים
ותלת פעימתיים.
והחלוקה הזו נראית מבחינה גראפית כפירמידה. בתחתית הפירמידה: חד פעימתיים, בקומת הביניים, הדו פעימתיים ובראש הפרמידה התלת פעימתיים.
השלב התחתי של הפרמידה הוא השלב בו נולדים כולם ורובם נשארים בו. אלא אם כן מקבלים מכה בראש ומאבדים את הפעימה. ואז הופכים ל'חסרי פעימה''smiley

שלב הביניים הוא הקומה של הדו פעימתיים, זו קומה שכמעט אינה מאוכלסת יחסית לקומה הראשונה, שם שוכן פחות מחמישה אחוז מאלה שחיים בקומה מתחת.
השלב העליון בפרמידה, קומת הפנטאוז מאוכלסת בדלילות מרובה עוד יותר, שם שוכנים חמישה אחוז מכלל אלה ששוכנים בקומת הביניים.
מבחוץ, שלושת היצורים נראים אותו הדבר. התנהגותם אולי קצת שונה, אבל במבט רגיל לא ניתן להבחין בהבדל. אך כשמשוחחים עם יצורי של הקומות העליונות, שומעים שיש להם רעיונות משונים אודות בני האדם והקיום. וכשמנסים להבין אותם לעומק, מגלים תוך של חייזר.
אם להשתמש באנלוגיה מתחום חומרי המזון והשתייה, אז החד פעימתיים הם חומר גלם עבור השלב הבא, והשלב הבא הוא חומר גלם לשלב השלישי, כמו ענבים (השלב החד פעימתי) לפני שהפכו למיץ (דו פעימתיים), וכמו המיץ ענבים לפני שהפך ליין (תלת פעימתיים).
היצור החד פעימתי הוא היצור הנפוץ, הוא מצוי במצב אבולוציוני טרומי, שלב מיקדמי לפני השלב  הבא. רק שהאבולוציה הזו אינה אוטומטית, אינה מתרחשת מעצם הלידה. (לא מן החד פעימתיים לדו פעימתיים ולא מאלה לתלת פעימתיים).
אז מה ההבדל ביניהם, ומה יכול לעשות את היצור החד פעימתי ליצור דו פעימתי, ואת זה ליצור תלת פעימתי?
ובכן, היצור החד פעימתי  מרגיש, מגיב, רוצה, מתנהג וכו', (כמו כל יצור) ומה שמעגן אותו בתחתית הפירמידה, זו ההזדהות שלו: עם רגשותיו, מחשבותיו, תגובותיו והתנהגותו. וגם עם התגובות שהוא מקבל מן הסביבה, עם המיצוב הסוציומטרי שלו וכו'. עם זה שהוא כל הזמן מרגיש טוב או לא טוב לגבי כל אחד מן הפרמטרים שהוזכרו לעיל. הוא לא מסתפק בלהרגיש, לחשוב, או לקבל יחס. לא, הוא עסוק בחישובי רווח והפסד: האם הוא מקבל יחס מסוים – אז הוא מרוויח, אם הוא מקבל יחס אחר – הוא מפסיד. מה מוציא אותו יותר טוב? התגובה הזו או התגובה הזו? האם הוא בכיוון של להיות מאושר יותר או פחות?
ברמה זו, האדם עסוק בעצמו, במיצובו, בהישגיו ובעיקר באושרו (המתקרב או מתרחק). העיסוק המתמיד הזה ב'טוב לי לא טוב לי', 'כדאי לי לא כדאי לי', המשוקעות הזו ברווח והפסד פרסונאלי – משקע ומקבע אותו בדיוטא התחתונה של הוויתו. בחלק היותר דחוס, וכבד של ישנותו. (וכשהוא נפגע רגשית, אין לו כוח להתנער מזה ולשים אותו בפרופורציות נכונות, זה מיד הופך לממאיר ומכניס את כל המערכת למצב של טראומה.)
המעבר מן הרמה החד פעימתית לרמה הדו פעימתית, ההיחלצות  מן המעגל הסגור של החד פעימתיות –עוברת דרך היפטרות והשלה של המטען העודף של ההזדהות; ברמה התחתונה האדם מרגיש ומזדהה, ברמה הבאה עליו רק להרגיש, רק להגיב, רק לקבל יחס מסוים. ולהשקיט את התגובה הפנימית. ואפילו להגיע למצב שבו דברים (שלילייים מבחינה רגישת בדרך כלל) קורים לו ולו אין תגובה. למעין מצב של שיווין נפש כלפי הכדאיות והאינטרסנטיות לגבי מה שקורה לו. במקום להגיב תגובה פנימית נוספת, הוא מסתפק במה שקורה, נותן מה שקורה לו פשוט להתרחש ולעצמו רק להיות.

המעבר לרמת הביניים  הזו  עובר דרך שיר של הביטלס: Let it be. (לט איט בי פנימי). מה שמעניין כאן הוא שרמת הביניים הזו, היא רמת בעלי החיים, הם רק ישנם, לא מלאי מהומה פנימית הנובעת מן העיסוק המתמשך שלהם ברמת האושר האישי שלהם. הם לא לוקחים את חייהם באופן אישי. הם פשוט ישנם, רק נוכחים. מה שאומר שהרמה הנוכחית של בני האדם היא רמה אחת מתחת לרמה של בעלי החיים, כלומר, ניצול של המודעות העודפת, כדי לסגת אחורה לתוך חשבונות אישיים במקום לקדם אותה לשלב הדו פעימיתי, (על כך בהמשך). .
כדי שאדם יגיע לרמה הדו פעימתית (שאמורה להיות הרמה ההתחלתית שלו) עליו לאפשר לעצמו שקט פנימי, לתת לדברים להתרחש בתוכו, לתוכו וממנו – ללא התערבות פנימית, בלי ללחוץ, מבלי לרצות לדחוף את זה לכיוון מסויים.
אז מה באמת קורה שם? איך החיים הפנימיים עבור היצור הדו פעימתי? ובכן במקום מרכז אחד (מוטה, משוחד, מאומץ), יש בו שני מרכזים; האחד מרכז העצמיות (שעתה הוא נקי, ניטרלי ושקט) ומרכז שני, המרכז המתבונן. מרכז כובד אחד הוא זה שקורה ברגשותיו, מחשבותיו וחייו עם אחרים, ומרכז הכובד השני הוא של עצמו מתבונן בעצמו, לא מעורב, מספר לעצמו מה קורה לו ובו. כלומר יש בו מרכז כובד אישי ומרכז כובד נייטרלי (כאילו זה קורה למישהו אחר, והוא מדען, אנתרופולוג).
ברמה הדו פעימתית לא רק שאין הזדהות, או מעורבות במה שקורה, האני מתפצל לשניים: 'אני מתרחש' ו'אני מתבונן.' וזו הדו פעימתיות. פעימה אחת: מה שקורה לך, או בתוכך. והפעימה השניה זו ההתבוננות הלא מעורבת אל האני המתרחש.
וחשוב לציין שבפעימה השניה הוא רק משקיף, בלי להביע דעה או לחוש שזה טוב או לא טוב. אין כאן אמוציה מקוטבת. האני השני הוא אני שקוף, נותן לדברים להתרחש, רק נותן דו"ח אודות מה שקורה. זהו אני שאוסף מודעות לגבי מה שקורה. ואכן הפעימה השניה, היא פעימת מודעות. אני מודע, מודע למה שקורה ליצור החד פעימתי.

ועתה ליצור התלת פעימתי.
כאן יש לנו כבר 3 מרכזי כובד:
א. אני מתרחש
ב. אני מודע
ג. אני יודע.

הפעימה השלישית, אם כן, היא הפקת ידיעה, משמעות ותובנה, מתוך המודעות של היצור הדו פעימתי.
הפעימה השלישית היא עיבוד של המודעות של מה שקורה לכדי ידיעה (משמעות +תובנה).
אם האני הראשון (החד פעימתי) הוא אני שהצליח להתנקות מן העיוות ההזדהותי – הרי שהוא 'אני חווה'.
אם האני השני (הדו פעימתי)  הוא אני מודע – הרי שהוא אני לומד.
ואם האני השלישי, (התלת פעימתי) הוא אני יודע – הרי שהוא אני חכם.

החוכמה היא הפרי.
המודעות היא הצמח.
החוויה והתרחשות היא הזרע.

החוויה נצרכת,
המודעות צומחת
החוכמה נאספת, מצטברת.

החוויה היא רגשות
המודעות היא מחשבות.
והידיעה היא תודעה.

האדם כפי שהוא כיום רחוק מלהיות אדם שלם, כפי שזרע רחוק מלהיות פרי (או פרח).
כדי להגיע לשלב הפרי, או הפרח, הוא צריך לפעום שלוש פעמים:
פעימה בתוך פעימה בתוך פעימה.
ורק אז הוא ישנו באמת.

פורסם בקטגוריה אודות חיי התודעה, דימויים מתחום התודעה, מודלים מתחום התודעה, מונחים ומושגים, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>