שלטון הטכנוקרטיה אל מול פוטנציאל התודעה

 

 

חלק א': פיתוח טכנולוגי

אין ספק שבני אדם מוגבלים ביכולת התפקודית שלהם, למשל, ברמה הפיסית איננו יכולים לעוף, או בהליכה או ריצה, אי אפשר לנוע מעבר למהירות מסוימת. אך האדם המציא טכנולוגיות שמאפשרת לו לעקוף מגבלות אלו;. עבור תעופה המציאו מטוסים ועבור ריצה או הליכה המציאו מכוניות. ואילו את האוקיינוסים אפשר לחצות בעזרת ספינה. הטכנולוגיה גם מאיצה מהירויות כל הזמן; (מהירויות שיא באינטרנט) ובכך להגיע כמעט לכל מקום בלי לקום מן הכורסא.

 ויחסית להמצאות אלו – הפיתוח הטכנולוגי האנושי הגיע אף לרמה של המצאת חלליות שיכולות לעשות את כל הדרך למאדים וחזרה.

אנו מאוד גאים ביכולת הטכנולוגית שלנו ולא זו בלבד אלא שאיננו יכולים לדמיין חיינו בלעדיהן. וזה מרחיק לכת עד כדי התמכרות להם.

מה שמהירויות הללו עושות זה שהעולם נעשה קטן יותר (כפר גלובלי) ואדם יכול לנוע ולעשות קניות ועסקים כשהוא ישוב במשרדו או בביתו.

פעם דברים היו מסובכים, למשל מצלמה, צריך לקנות, להביא את הפילם לחנות ולהמתין כמה ימים עד שהתמונות יפותחו, ואז צריך לבוא עוד פעם כדי לאסוף את הצילומים. בשעה שהיום ניתן לצלם דרך הנייד, ותוך שניות זה יכול להגיע לדודה מעבר לים…

אפשר לראות את ההמצאות הללו כשיא של הקדמה האנושית, או אפשר לראות אותם בראיה פחות שכיחה, כקביים; אנו יותר ויותר נעזרים במכשירים שהופכים לחלק מן הגוף והחיים שלנו. ומשהתרגלנו לטכנולוגיה החדישה אין דרך שנוכל לחזור לאחור, כה נעשינו תלויים בנוחיות ובאפקטיביות של השיפור הטכנולוגי כמעט מידי יום שאיננו יכולים לתאר את חיינו בלעדיהם.

בראייה הרבה יותר רדיקלית ניתן לקרא את סיפרה של חנה ארדנט: ''אייכמן בירושלים'' ולהבין את שהיא כותבת בספר זה שלה: אייכמן לא היה רשע מרושע, שיא האכזריות והמפלצתיות האנושית, אלא טכנוקרט, חלק בלתי נפרד מעולם הטכנולוגיה המשוכלל שעמד לרשות העולם במאה הקודמת. וככזה לא עלתה במוחו כלל האפשרות לחרוג מן הנהלים (פרוצדורות טכנוקרטיות), כי הנהלים היו הכול, האדם לא קיים מעבר לנהלים ולטכנולוגיה שאפפה אותו. לא הייתה לו יכולת להיות אנושי או מוסרי, כי שפע הטכנולוגיה הפך אותו לבורג במכונה. והטוטליות שבה הוא מילא את תפקידו, אפשרו לו להוציא לפועל זוועות שאי אפשר לתאר. ועם זאת הוא נותר נורמאלי (כי היה חלק ממכונה אדירה). זה מה שכל כך קשה לקבל אצל ארדנט; עולם המושגים שלו לא קלט: מוסרי לא מוסרי, אלא אפקטיבי, או לא, להיות חלק מתואם מן המנגנון או לא. (ואחד הדברים הכי נוראים שאדם יכול לדמיין לעצמו, הוא להיזרק אל מחוץ למנגנון המקצועי בו הוא מתפקד וממנו הוא חלק).

ארדנט טוענת שהרוע הכי נורא שהמין האנושי עשה, לא נעשה בגלל אופי אכזרי במיוחד או רוע קיצוני. מה שהכי מדהים בכל תהליך ההשמדה של יהודים ואחרים – הוא שזה נעשה בלי רגש. יש משימה, אני בורג, צריך לבצע אותה. הבורג לא יכול לאפשר לעצמו לחשוב באופן עצמאי, זה שמור למפקדים שמעליו, הוא צריך להיות רכיב צייתן וממושמע, בלי קשר למה הוא אמור להוציא אל הפועל. (וזה במיוחד כך בעם הגרמני, אך במידה פחותה גם ביתר העמים במאה העשרים והעשרים ואחת).

בשנות החמישים של המאה הקודמת נעשה ניסוי באמריקה, הניסוי של סטנלי מילגרם, (1974) . מילגרם היה פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת ייל, והוא  רצה לבחון מה גורם לאנשים לציית לסמכות ולפעול בקונפורמיות. את הרעיון לניסוי הוא שאב, אכן, ממשפט אייכמן, שאמר: "רק צייתתי לפקודות".

לניסוי גויסו כמה מתנדבים נורמטיביים, להם נאמר שמדובר בניסוי למידה, ותפקידם להיות "המורה". לתפקיד "התלמיד" הביאו שחקן שישב בחדר אחר, אותו ניתן לשמוע מחדרו של 'המורה'. המשתתפים בניסוי התבקשו לשאול את התלמיד שאלות, ובכל פעם שטעה בשאלה, היה על המורה ל'תת לו' שוק חשמלי.

עוצמת המכה החשמלית עלתה בכל טעות – מ-15 וולט ל-450 וולט. במציאות אף אחד לא חושמל אבל בכל פעם שהמורה חשב שהוא מעניש את התלמיד, צרחות וצעקות נשמעו מהחדר. מעוצמה מסוימת ומעלה – הצרחות פסקו לגמרי ושרר שקט בחדר השני. בשלב זה חלק מהנבדקים החלו לחוש אי-נוחות מהניסוי ושאלו האם הנבדק השני בסדר.

בכל פעם שהנבדקים העלו ספקות לגבי המוסריות של כל העסק, מארגני הניסוי עודדו אותם להמשיך ואמרו להם שהם לא יהיו אחראים לתוצאות הניסוי. רק אם הנבדק סירב להמשיך ארבע פעמים – הניסוי הופסק. אחרת הניסוי נמשך עד שהנבדק הגיעו ל-450 וולט – המקסימום הקטלני של מכת חשמל.

התוצאות היו מפחידות והדהימו אפילו את מילגרם עצמו: 26 מתוך 40 הנבדקים הגיעו עד למקסימום השוק החשמלי, ולמעשה הרגו את התלמיד שלהם. 14 הנותרים הפסיקו רק לאחר שעינו אותו קשות ב- 300 וולט. תוצאות הניסוי ומהלך הניסוי עצמו עוררו ביקורת רבה וחלק מהנבדקים פיתחו בעיות פסיכולוגיות כגון חרדה ודיכאון לאחר שגילו כי הם למעשה הסכימו לרצוח אדם אחר.

הם היו נתונים בקונפליקט בין הקול הפנימי שלהם ובין הצורך להיות קונפורמיים.  ברגים קטנים במערכת טכנוקרטית גדולה. וככאלה לא הייתם להם לדעתם, הזכות לחשוב עבור עצמם. וזה מזכיר מאוד את עניין אייכמן.

מסקנה מניסוי זה: כשאדם הופך לחלק ממכונה, הוא לא מרשה לעצמו לחרוג ממנה. הפיכת האדם לבורג במכונה גדולה – שם עליו, לפי תחושתו, את האחריות לנהוג בהתאם לציווי הטכנוקראטי. והשורה התחתונה היא שבמקום בו טכנולוגיה והתלות בה ובנהלים סביבה – הם העיקר, אין אפשרות לאדם להיות אנושי. כל תלות בטכנולוגית באה על חשבון חלק אנושי שבאדם שמוקרב כדי לפנות מקום לעוד קביים טכנולוגיים.

במצב כזה השאיפה של מנהלים היא שהעובדים שלהם יעבדו כמה שיותר כברגים במכונה ופחות כישות בעלות חשיבה עצמאית, מוסריות ואנושיות עצמאיות. מה שטוב למערכת – טוב לעובד, (גם אם הוא מתנהג בחוסר אנושיות ללקוחות).

דוגמה נוספת, אך קיצונית הרבה פחות, היא רופאים ואחיות בבית חולים. כמעט הכול שם טכנולוגי, האדם והמכונה שלרשותו הפכו לאחד, אפשר אפילו להגיד שכלי הבדיקה של הרופא השתלטו על המרחב האישי שלו כאדם. חלק נכבד מן ההתנהגויות של סגל העובדים בבית חולים מתרחש בחלל קיברנטי, או טכנולוגי. וכל הצוות, מתפקדים כחלק מן הטכנולוגיה במקום, שפוטים שלה, תלויים בה, מונעים על ידה. הם למעשה הופכים לטכנאים בשרות השדה הטיפולי עליו הם מופקדים. אולי יותר מכל אפשר לראות זאת אצל רופאי שיניים, שם הכול נכבש על ידי הכוחות, השועטים קדימה, של כלים טכניים שבלעדיהם רופא השיניים לא יוכל למלא תפקדו כלל ועיקר.

המכונה, המכאניות והטכנוקרטיה – כבשו את הטריטוריה של חיי אנוש. ומזה זמן רב שכחנו, במידה רבה, להיות בני אדם, והפכנו בעצמנו לממלכה לכלים, עזרים ומתודות על טוהרת הטכנולוגיה. סרט נהדר של צ'פלין בנושא כיבוש האדם על ידי הטכנולוגיה והמכאניקה הוא: ''זמנים מודרניים''.

הכלים הטכניים הפכו להמשך של הגוף האנושי בידי הצוות הרפואי, וכך הופכים רופאים ואחיות, שלא מתוך רצון או חוסר באנושיות, לנמשלים על ידי הטכנולוגיה. וכשהם מדברים, זה לא הם מדברים, אלא הטכנולוגיה שמדברת אותם ודרכם. אורחותיהם קרים, מרוחקים, מבוצרים בטירה התפקודית, שבאה במקרים רבים במקום האנושיות והאמפטיה שיכול איש צוות לשדר לחולה ולמטופל.

ושוב, הניכור מצד הצוות הרפואי קיים לא בגלל שהצוות לוקה בחוסר אנושיות, הוא פשוט שבוי בידי עולם טכנולוגי, שפה טכנולוגית. ומה שיוצא ממנו זה בעיקר שפה ומהות טכנולוגיות, ופחות ופחות קשר אישי. וככל שיעבור הזמן, כך ילך מצב זה ויחריף. כי יש המון עבודה בבית חולים, וללא תלות מוחלטת בטכנולוגיה, הרופא או האחות לא יוכלו לבצע את תפקידם. וזה אולי בסדר, אבל העולם הטכנולוגי והטכנוקראטי – כמו השתלטו על נפשם של הצוות הרפואי ושוב, זו הטכנולוגיה והטכנוקרטיה שמדברות דרך גרונם ודרך שפת גופם.

ולא רק בתחום הרפואה, הגישה הטכנולוגית קיימת כמעט בכל שטח של חיי העבודה והצרכנות שלנו.

למשל קופאיות במרכול, מצפייה אמש בכתבה ב'יומן שישי' על  5 קופאיות ברשת מגה – התקבלה תמונה עגומה מאוד של חייהן, הן מנוצלות מאוד ומקבלת מעט מאוד משכורת תמורת העבודה שלהן. כלומר חלק אחד במשוואה הזו של ניצול הנשים נעוץ בראיה המכאנו-טכנית של מנהל המרכול אותם כחלק מן המערך של מכונת המרכול (בשלב מסוים הוא התייחס אליהן כאל 'מוצר זול'…) אך יש חלק יותר נורא, וזה איך ציבור הקונים רואה את הקופאית. התשובה היא שאינו רואה אותה כאדם, היא חלק ממערכת טכנוקרטית, הוא מתייחס אליה כמו כפתור במכונה בה הוא קונה משקה. היחס שלנו לקופאית, הוא כאל מישהי במערכת הטכנולוגית שמאפשרת לו לעשות קניות. הגישה הטכנית לקופאית – יוצרת יחס לא אנושי. אבל שוב, לא בגלל שהקונים רעים או גזעניים (רוב הקופאיות רוסיות), לא עולה על דעתם שמאחורי מסכת הקופאית יש גם אדם סובל, מתייסר מקלל את מר גורלו. ושוב, הם לא רואים קופאית, הם רואים כפתור או בורג.

כבר כיום, צורת החשיבה, היחס לאחר וכו' די נעדרים סממנים אנושיים, ואנשים פועלים לפי תפקידם במכונה גדולה יותר. הם בעיקר צייתנים ומשתלבים וזה עולה על כל שיקול אנושי כלשהו. מצפים מעובדים להיות מקצועיים, זה כלול בשקלול הסופי של המנהל, של עלות מול תועלת. זה חלק מהשקלול של הוצאות מול הכנסות.

אדם נולד מוקף באהבה, אך כבר בבית הספר הוא צריך לשעבד את כוח זכרונו כדי לצבור כמה שיותר ידע, בשלב מסוים הוא יצטרך להוציא החוצה את הידע תוך התאמה מרבית לשאלות שמבחן, ואחר בצבא ובעבודה – הוא מבין שהצטיינות שם היא, במידה רבה, פועל יוצא של הדחקת הנאמנות שלו לעצמו ולקוד אנושי בסיסי כלפי הזולת – למען הפיכתו לחלק ממכונה תפקודית שתתן, כאמור, כמה שיותר תועלת למפקד (ואחר כך לבוס), תמורת עלות נמוכה ככל האפשר.

(זה מתהפך ברמות גבוהות של ניהול, אבל זה לא משנה את התזה של שליטה טכנולוגית על בני אדם שהופכים לברגים במכונה גדולה, וזה מה שהם למדו לעשות הכי טוב).

ושוב צריך להבהיר, יש אמנם פריחה עצומה של עזרים טכנולוגיים (מקוצב הלב ועד כריות מתנפחות בתאונות דרכים וזה כבר אחרי שחצי גוף שלנו הופך למורכב מעזרים טכניים: תותבות לשניים, מכשירי שמיעה, משקפיים, החלפת הלב והכליות במכשירים שעושים את העבודה במקומם). אך הבעיה אינה בעצם התלות הגוברת והולכת בהם, אלא, בכך שצורת החיים שלנו, צורת החשיבה שלנו, צורת ההתנהגות שלנו עם אחרים, עובדת ומתפקדת כפי שכלים ותהליכים טכניים ומכאניים  – מתרחשים במכונה.

כלומר, הבעיה אולי נעוצה פחות בזה שאנו תלויים בעזרים טכניים ותותבות למיניהן, ויותר בזה  שאנו עצמנו הופכים למכונה. ולא רק צורת החשיבה שלנו גם הסיבות להתנהגות שלנו הופכות לטכניות ומכאניות, אין כמעט סיבות פסיכולוגיות או אישיותיות, הכול הופך למכאני, לטכני.  ('למה איחרת לעבודה'? 'היה עומס בכבישים'. 'מדוע הדו"ח לא הגיע למנהל עד השעה היעודה'? 'איני מרגיש טוב, אני עייף' וכו')   ומה שלא טוב בזה זה שהסיבות הטכניות והנימוקים הטכניים כמעט תמיד מחפים על משהו פחות נעים ברמת המהות או התת מודע.

לא רחוק היום שכל חיינו יכבשו על ידי צבאות חיל הטכנולוגיה. ובעוד אנו רואים בזאת קידמה – הפכו חיינו ליותר רדודים, מכאניים – וזה בא על חשבון אנושיות ומוסריות כלפי אחרים.

היום תינוק נולד לתוך חיים טכנולוגיים, הרבה יותר, מאשר החיים לתוכם נולדו הוריו. הוא לומד לחשוב, להגיב, וכו', בצורה מכאנית-טכנית. וחייו הופכים ליותר ויותר סתגלניים לחיים מכאנו-טכניים. הפרדוקס הגדול בכל זה, שנולדנו עם פוטנציאל התפתחותי בעזרתו נצמח ונהיה בני אדם שלמים ואפקטיביים או כפי שקורא לזה ניטשה: 'העל אדם' – 'האובר מנטש' The over man

   
ובמקום לפתח את מה שניתן לפתח לרמות המרשימות שהאדם מסוגל להגיע אליהן – אנו 'מפתחים' את מה שכבר פותח עד קצה גבול הצמיחה שלו; ועזרים טכניים עוזרים לנו בעיקר בחלקים שכבר הגיעו לקצה גבול התפתחותם הטבעית: הגוף, החשיבה, והמערכת הפסיכולוגית.

אנו בהחלט מחפשים את הכסף באזור שכבר מפותח על ידי הטבע, (זה שמתחת לפנס), שם יש לנו שליטה ושם ניתן לערוך מחקרים. לא יעבור זמן רב עד שנשכח להיות בני אדם. נכבשנו על ידי הגולם שיצרנו, ואנו הופכים להיות הוא בצלמו ובדמותו (של הגולם).

הסכנה היא שההישגים המכאניים הללו, ואחרים, עלולים להפנט אותנו להאמין שכבר יש לנו את היכולות הגבוהות הללו (של ה'על אדם'). וזה מוביל אותו להאמין שהאדם כבר נמצא ברמה ובפוזיציה שונה (גבוהה יותר) מזו שהוא מצוי בה באמת. ומדמיון עצמי כזה אין אפשרות להתקדם הלאה. (כי אם אתה משוכנע שיש לך יכולות גבוהות, אז מדוע שתתאמץ לפתח את היכולות האמיתיות)?

אך לא מדובר רק על מכשירים ביתיים, או סתם מכשירים, הטכנולוגיה (שליטה מקצועית) שולטת בכל, הכול  קם או נופל על פי שליטה טכנית. גם בתחום המקצועי, עובד נבחר ונשאר על פי שליטה טכנית בפרמטרים שמרכיבים את מקצועו.  וזה מוזר, כי יכול להיות שהאיש נגן מעולה על פסנתר, או רואה חשבון מעולה אך שני אלה לא יכולים להגיד כלום על ההוויה של האיש, על האיכות הפנימית של חייו, על הסטנדרטים האישיים או התקשורתיים שלו וכו'. כל זה לא נחשב.

ישנם אנשים שמודעים לתלות העצומה שלנו בטכנולוגיות וכתוצאה מכך הם יכולים לעבור לגור במקום מבודד, בלי חשמל, צנרת מים וצנרת ביוב, מזגן, תנור, כיריים ועוד. אך חיים ללא טכנולוגיה לא ישפרו שום דבר, התלות בטכנולוגיה תישאר גם אם האדם הולך נגדה.

אנו בהדרגה פוסקים מלהיות אדם יציר הבריאה או הטבע והופכים להיות יותר ויותר יצירי אדם.

ובתחום המקצועי אנו מעריצים נגנים וירטואוזים, זמרי אופרה גדולים, פסנתרנים גדולים ועוד. אנשים יושבים באולם קונצרטים, מולם, על הבמה להקת נגנים, גופם לרוב זז רק כדי לנגן, פניהם לרוב קפואים, והם מנגנים על חפץ כלשהו. והקהל יושב מוקסם. מי שיושב על הבמה הם לא בני האדם שמנגנים, אלא החלק המכאני בהם שעוסק בחלק המכאני של כלי הנגינה וזהו. אותנו לא מעניין מי הם כבני אדם, אלא מה הם מסוגלים לעשות. ואם הנגן עושה זאת במקצועיות ואפילו וירטואוזיות – הוא יזכה להערצתנו הבלתי מסויגת.

בשום מצב אין למצוא הערכה של אדם שלא על פי אימוץ יכולות טכניות ומכשיריות למיניהן. לאדם עצמו, לאיכותו לרמתו, אין כלי מדידה, אין ממד, ומכאן שאין התייחסות ואין הערכה. וכל מה שנותר זו השליטה הטכנית שלו בידע שלו, בכלי עבודתו (בלעדיהם, ברוב המקרים לא יצליח להתפרנס או למצוא עצמו בשוק העבודה.) עבורנו הערך של להיות מקצועי הולך ותופס יותר ויותר מקום על חשבון להיות אנושי. האנושיות אינה מטבע עובר לסוחר, המקצועיות – כן.

ניתן להגיד כי הבעיה כאן היא מעין בעיית 'ורטיגו', דהיינו אנו 'נוסעים' בכיוון ההפוך ממה שצריך, אבל משוכנעים שאנו בכיוון הנכון, אנו מנווטים כלפי מטה, בעוד אנו משוכנעים שבעזרת העזרים הטכניים אנו בעצם נוסקים כלפי מעלה. וככל שאנו מפנטזים יותר שבעזרת המכשירים אנו נוסקים –  כך נהיה קרובים יותר להתרסקות הפסיכולוגית והאישית שלנו, כיחיד וכחברה. ומה משמע: התרסקות? ובכן התרסקות משמע: חיים ללא משמעות, חיי אבסורד רצופים ריקנות פנימית, אימה וחרדה  כשמעל לכל מכסה הטכנולוגיה. ואנו באמת ובתמים, משוכנעים שאנו בדרך הנכונה, עוד קצת טכנולוגיה ואנו בדרך הישרה לחיי רווחה ואושר…

אך לא משנה עד כמה טכנולוגיה נמצא ונמציא – הכול הוא עלה תאנה על פני העירום המביש של חוסר המשמעות בחיינו. חיי צרכנות ותחרותיות, חיי אבסורד וחוסר משמעות (כמיטב המסורת של הפילוסופיה והפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית).

ולאט לאט אנו נעשים מרוחקים ואז מנותקים ממרכז הכובד ההוויתי שלנו. וככל שיש לנו פחות משמעות בחיינו, כך נשען ביתר שאת על ההמצאה הטכנולוגית הבאה.

המין האנושי חש בצורך לפתח ולהתפתח, אך ישנה טעות אופטית לגבי התחום שיש לפתח… 

ישנה זיקת גומלין בין טכנולוגיה שקמה על יוצרה (ומשעבדת אותו אליה) ובין מצב תודעה גולמי, לא מעובד או מפותח.

 

חלק ב': פיתוח תודעתי

זה כבר ידוע היטב; כולנו הפכנו למאוד תלויים בטלפון הנייד, וליתר דיוק בסמארטפון – (האחרון שראיתי [בטלוויזיה] היה סמארטפון שעושה עבודה של אחות: מודד לחץ דם, חום, מהירות דופק, בדיקת סוכרים ועוד, ואז הוא נשלח לרופא שמפענח את התוצאות).

אך השאלה היא האם חיי התקשורת שלנו עם הסובבים אותנו – טובים יותר, בעלי דינאמיקה חיובית יותר – כתוצאה מן הטכנולוגיה של הנייד (זמינות בכל שעה)? ובכן התשובה היא שלילית (לגבי הזיקה בין הנייד לחיי התקשורת שלנו).

במקום שימת דגש, למשל, על העברת דינאמיקה שלילית לחיובית, אנו רוכשים סמארטפון יותר משוכלל, דרכו נוכל להמשיך את התקשורת המנוכרת והחלולה שקיימת כיום בין בני אדם. הטכנולוגיה – כעלה תאנה.

יש בנו חלקים שכבר הגיעו לסוף התפתחותם הטבעית (כמו המערכת הפסיכו-פיסיולוגית). אך ישנם גם חלקים שהם בגדר פוטנציאל, חומר גלם והכוונה לתודעה שיכולה להגיע לגבהים, מרחבים ועומקים – שהשכל, הלוגיקה, והאינטלקט – לא יכולים לתפוס.

יחסית לגוף, לחושים וללוגיקה – מה שמצוי בנו במצב של תרדמת או תת תפקוד – זו התודעה. באנלוגיה, אם נמשיל את התודעה למטוס, אז המטוס מופעל כמכונית לכל דבר ועניין. אבל הפוטנציאל הוא של מטוס, שמסוגל לא רק לנוע קדימה, (חד ממד) אלא להגיע לגובה (דו ממד).

במקום לנצל את פוטנציאל הטיסה בנו, אנו משכללים טכנולוגית את המטוס, כדי שיהיה מכונית כמה שיותר משוכללת…

או באנלוגיה אחרת:  לעולם לא נסכים לנהוג במכונית שיש בה רק מהלך ראשון, נזדעק שזה מגביל את האפקטיביות של הנהיגה וכי אנו צריכים עוד כמה מהלכים, במיוחד רוורס.

אך אם אדם רגיל לנסיעה בהילוך ראשון, הוא לא ירגיש במה שחסר. וינסה למלא את החסר בזוטות, כלב שמניע ראשו על הדשבורד, מערכת שמע משוכללת, כריות אויר, חלונות חשמל ועוד ועוד.

אז מה ההבדל בין תודעה מתפקדת (מטוס) לבין תודעה מקורקעת (מכונית)? תודעה מתפקדת, למשל, יכולה לקלוט זיופים בתקשורת, להקשיב לסאבטקסט, יכולה לחזות כיצד שיחה תראה כמה צעדים קדימה, לאן המצב הנוכחי יתפתח. יחסית לתודעה מתפקדת כראוי – הקליטה שלנו את העולם היא קליטת מנהרה, כמו סוס ששמו לו משני צידי עיניו חסמים, כדי שיראה רק את הקו הליניארי שלפניו. אך ישנם כ340 מעלות שנעלמות מעיני הסוס ומתשומת ליבו.

האנלוגיה הטובה ביותר שמצאתי כדי לתת מושג כלשהו על ממדי התודעה האפשריים לעומת ממדי התודעה הנוכחיים – היא (בתחילה) אנלוגיה משדה הגיאומטריה:

ובכן, כאמור, מבחינה גיאומטרית, אני קולטים ממד אחד מתוך ארבעה. וזה הממד של הפס שלפנינו, הממד הלינארי. (רמת הפשט לפי משל הפרד"ס), מה שאיננו קולטים הוא:

  1. את הממד של שני הצדדים,
  2. הממד שמעל לקו הלינארי,
  3. את ממד העומק של הקרקע שמצויה מתחת לפרסות הסוס.

מה שנאמר כאן הוא שמבחינה דו ממדית הקליטה מצויה משני צידי ראיית המנהרה של הסוס. כל מה שאיננו חפצים לקחת בחשבון, כל מה שגורם לנו לדיסונאנס אמוציונאלי ולחוסר נוחיות רגשית – מטואטא לשוליים. מה למשל? ובכן דוגמא אחת מיני רבות תהיה שפת הגוף, מה שהיא משדרת נזרק הצידה אל מחוץ לתשומת הלב שלנו, היחס אליה הוא כאל זיבורית, שאין לה משמעות ושימוש בחיים היומיומיים. ולא רק את השפה של הגוף אנו מטאטאים הצידה, כל דבר שגורם לנו לאי נחת נזרק אל מחוץ לתחום תשומה הלב שלנו. ואם צריך לתת הסברים למה שנזרק לצדדים אנו מייחסים זאת למקרה, לסתמיות, לסיבות טכניות. (רמת הרז לפי משל הפרד"ס).

השלב הבא, התלת ממד, הוא השמיים, מה שמעל לקו הראייה של הסוס. נקודת מבט שרואה את כל המרחב, את המפה, ובנמשל, את ההקשר, את הקונטקסט שיחסית אליו מתרחשת דהירת הסוס. (רמת הדרש, לפי משל הפרד"ס).

והרמה האחרונה (רמת הסוד לפי משל הפרד"ס) הוא ממד העומק, מה שבפנים, הסאבקטסט, שוב, מה שלא עושה לנו טוב, או מושלך לצדדים, או נדחס כלפי מטה, לתת הכרה.

ובלעדי פיתוח של שלושתם – מצב התודעה הרווח הינו מוגבל, צר ורדוד.

עד כאן באשר להצצה לאנלוגיה הגיאומטרית. ועתה לשתי אנלוגיות נוספות, האחת בוטנית, והשנייה מתחום שידור גלים אלקטרומגנטיים.

מה שמפותח בנו עד תום, זה החלק עד הצוואר, מן הצוואר ומעלה – גולמי. אכן יש בנו חלק שלא מפותח, שרוי בגולמיות פוטנציאלית והכוונה למוח ולתודעה. במבט אנלוגי ניתן להשוות את הראש לפקעת כשכלפי מטה מצויים השורשים (כל הגוף האנושי שמצוי מתחת לצואר). ומה מעל לפקעת? ובן שם אין כלום, השורשים הפכו לעיקר במקום להיות המערכת התומכת במה שאמור להתרחש מעל לראש; והכוונה להצמחת גבעול, עלים ואחר כך גם תפרחת (עם אבקנים והיכולת להתרבות)  – ובאנלוגיה הכוונה לתודעה.

שני אנשים מצויים בחדר, האחד עם 'צמח תודעתי' מעל לראשו… והשני ללא. הבה ונדמיין כי זה ללא התודעה מחבק ומנשק את האדם עם תודעה. על פניו יש כאן הרבה חום ודינאמיקה חיובית בין הראשון לשני. אך אם המחבק והמנשק אינו אותנטי – אזי האדם התודעתי יבחין בסדקים, בהעמדות הפנים, בניכור, ואולי במאמץ הלא אותנטי ליצור קירבה. הוא יכול גם לזהות מתחים, מאבקי כוח ועוד.

מבחינה זו, של האפשרות להצמיח תודעה, ניתן, שוב באנלוגיה, להמשיל את התודעה לאנטנות שיכולות לקלוט שידורים (שללו האנטנות לא היה ניתן לקלוט).

כמובן שאם אדם שתודעתו צומחת – יספר לאחרים (אפילו חברים קרובים ביותר) את אשר הוא קולט מהם, זה יגרום להם לאי נחת מרובה וודאי שלהתנגדות. ואפילו ל'אנטי' חריף כלפיו.

וצריך לציין שעצם זה שהצמח ועלי התודעה מצויים מחוץ לתחום הקליטה הרגיל – לא גורע מן האמיתיות של הנוכחות שלהם מעל לראשו של מאן דהו. אם משהו אינו נמצא בתחום הקליטה ותשומת הלב שלנו – אין הדבר אומר שאותו הדבר אותו אין לנו קליטה לגביו – אינו אמיתי.

ועתה, שוב לשורשים, השורשים חיים בעולם חשוך ודחוס – מה שמקשה על השורשים להישלח כלפי מטה ולצדדים בניסיון למצוא לחלוחית ומינרלים (עבור הצמח שעדיין לא קיים…). והיות ולשורשים כה קשה בעולם הצפוף והחשוך הזה הבה ונדמיין כי ניתנת לפקעת אפשרות להמצאות טכנולוגיות שתקלנה על השורשים להתמצא בעולם הנמוך הזה. ועם כל המצאה טכנולוגית  – השהות של השורשים בעולם הקרקע הופכת ליותר נסבלת. וכל זאת בשעה שהאפשרות של יציאה מן המרתף ולבנות קומות גבוהות, שבהם הכול בהיר, מואר, מרווח וכו' –כלל אינה באה בחשבון.  

אנו בהחלט מחפשים את הכסף שאבד מתחת לפנס הרחוב. (מתחת לקרקע) כי שם אנו מתמצאים, שם מרכז הכובד שלנו. זהו טחוב אפל. עולם קשה של פילוס דרך , להפעיל כוח נוכח ההתנגדות של האדמה הדחוסה והסלעים.

יש באדם פוטנציאל לקומות גבוהות (ושוב, באנלוגיה אחרת: אנטנות, או צמח)  אך הוא חי במרתף.  אמנם מרתף מלא בהמצאות ושכלולים, אך עדיין מרתף זה מרתף.

עד כה ראינו שרוב הפיתוחים של האדם, הם פיתוחים של החלק הפיזיולוגי- פסיכולוגי שבו, ואילו התודעה נותרת מצומצמת ומפגרת הרבה אחרי הרמה הסופר גבוהה של פיתוח טכנולוגי שכבר אופפת אותנו ואת חיינו. והוא (הפיתוח הטכנולוגי) מתנהג דרכנו ומדבר דרכנו, כאילו הוא דיבוק.

וההגבלות כלפי מעלה באות לביטוי בחוסר היכולת שלנו לקלוט רמות או ממדים מחוץ, מתחת ומעל – לממד הנמוך והראשוני בו אנו כלואים.

חלק ג', לסיכום:

האדם הטכנולוגי הוא עיוות והשחתה של מה שהיה אמור להיות אדם שלם ומפותח.

הטכנולוגיה באה במקום ועל חשבון, צמיחה פנימית ומרחב תודעתי מלא.

יש כאן יחס גומלין של ביצה ותרנגולת; ככל שתתפתח הטכנולוגיה, כך יוכל האדם להסתפק בקו הליניארי.

מצד שני ככל שהאדם חסר את שלושת ממדי התודעה הגבוהים – כך יקדם בהתלהבות את הטכנולוגיה שתסיט את תשומת הלב שלו מחייו המצומצמים.

בשורה התחתונה, חיינו כה מלאים בטכנולוגיה, עד שזה מסיח את הדעת ממצבו התודעתי העגום של האדם.

בשורה התחתונה -רוב בני האדם שמים מבטחם במדע שיתקן את כל מה שלא מתפקד, או מתפקד גרוע, כיום.

אך המדע בודק רק את מה שכלי המדידה שלו יכולים למדוד. ורמת התודעה של האדם מצויה מחוץ לתחום כלי הבדיקה של המדע.

גבריאל רעם

5/5/13

www.hagut.net

 

פורסם בקטגוריה אודות התודעה, אימון תודעתי, דימויים מתחום התודעה, מודלים מתחום התודעה, על התודעה, תודעה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>