הממד הרביעי, הממד החסר.

 

אנו רגילים לראות את החיים באופן חסר, שטוח. כדי להבין זאת יש צורך לדמיין אפשרות שלפתע נראה את הכל באופן שטוח, חד ממדי, במקום לראות מכונית בתלת מימד, רואים אותה כצללית שטוחה. קשה להבין, שהחיים בהם אנו חוזים ולוקחים חלק הם אכן עמוקים, נסתרים ורב ממדיים. ועוד יותר קשה להבין שמה שאנו רואים זה רק את החלק הנמוך, ההשלכה של מה שקורה באמת.

ולא דו בלבד שאנו רואים את ההשטחה החד ממדית של מה שקורה, אנו משוכנעים שמלבד מה שאנו קולטים כצללית, כל היתר הוא עניין של דמיון פורה. הדבר דומה לאדם שלא שומע משפטים ומילים, רק רעש. הרעש הוא החד ממד של הדיבור או השיחה. הפקת מלים ומשפטים מן הרעש היא הממד הנוסף  בלעדיו השיחה, כאמור, תהיה רעש בלבד.

וכך אנו חיים חיינו, חווים רעש במקום שיש משפטים, תחביר, מילים וסיפור.

מה שנכתב עד כה הינו קשה לקבלה או לתפיסה. ועל כן אשתמש כאן בשפע של דוגמאות ואתחיל בדוגמה הגיאומטרית:

היחסיות בין גוף גיאומטרי (משולש, קונוס, ריבוע, עיגול, מלבן וכו') ולבין הצללית שהוא מטיל – תהיה תמיד היחס שבין גוף דו ממדי (הגוף הגיאומטרי עצמו) ובין גוף חד ממדי. (הצל שאותו גוף מטיל).

והתייחס לכך כבר אפלטון, במשל המערה שלו; מצבם התודעתי של בני האדם משול לאנשים שחיים במערה מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות של אנשים חולפים צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה הם העולם האמיתי והמקורי.

 

                                                  איור של משל המערה

כך גם בחיינו, אנו יכולים להבין או לקלוט   – שיחה, התנהגות, אישיות, פרוזה, מאמר וכו' – באופן חד ממדי (צללית) או דו ממדי (לראות את הגוף שמטיל את הצל). היחס החד ממדי מתייחס לעובדה היבשה, ואילו יחס דו ממדי מתייחס למה שמסתתר מאחורי העובדה (הגוף שמטיל את הצל). מותר להגיד שיותר קל להסתפק בחד ממדיות של הצל, וצריך לשחות נגד הזרם (אבל על כך בהמשך) כדי להיחשף לגוף הדו ממדי שמטיל את הצל. המרחק בין החד ממדיות לדו ממדיות הוא מרחק של היפוך שלם. וכך גם ניתן לקרא לכל מעבר בין רמה נמוכה לגבוהה  – 'נקודת היפוך'.

אבל הבה ונתמקד במעבר הראשון בין רמה לרמה ונתייחס לדוגמה ספציפית – שיחה. ובכן, כאמור, ניתן לתפוס את השיחה תפיסה חד ממדית, שזה אומר, שהמילים שנאמרות הן כוונה לעצמן ואינן מייצגות שם דבר אחר מלבד את עצמן. אם אדם מספר מה קרה לו למשל בתאונת דרכים קלה; אפשר לתפוס את שהוא אומר – בצורה שטוחה וחד ממדית, כלומר בלי עומק, כוונה או סאבטקסט – מאחוריהן, רק העובדות היבשות. למשל, ''יצאתי מן החניה בשעה זאת וזאת ואז הגעתי לצומת, מצד שמאל הגיחה משאית'' וכו' וכו'. יחס דו ממדי יהיה קליטת הרובד האמוציונאלי. איך הרגיש אז ואיך הוא מרגיש עכשיו לגבי העובדות הללו. מה היחס שלו כלפי מה שהוא אומר?

כאן, שפת הגוף היא המדיום דרכו מועברת הרמה הדו ממדית. ואם נחזור לדוגמה הראשונה, אזי המלים לבדן תהיינה חד ממדיות (הצללית), בעוד ששפת הגוף תקרין ותשדר את הממד העלום, הרגשי והאישי – שמתחולל מאחורי המילים ונותן להם עומק וממד נוסף. למשל, האדם המספר אודות התאונה – בשלב מסוים מצחו מתכסה באגלי זיעה (יכול לשדר לחץ, סטרס). או שהוא משלב רגליים וידיים באופן מכווץ ותפוס (יכול להיות שהוא נכנס למתח).  או הרחבה קלה של הנחיריים (יכול לשדר זעם, או רוגז). חשוב לציין כי הדיוק של הפרשנות פחות חשוב מאשר עצם הניסיון לתת פרשנות  (לאמוד מה קורה באדם במישור הנפשי).

ונחזור למשל הראשון, גליל וקונוס יטילו את אותו הצל (עיגול). ואי אפשר ללמוד על הצורה עצמה, דרך הצללית. כדי לעמוד על טיבה של הצורה הגיאומטרית של הגוף (קונוס או גליל) – שהטילה את הצל – צריך להתייחס לממד הגוף. הממד הראשון, אם כן, הוא ממד החלל. הרמה הבאה, הדו ממדית היא ממד הגוף.

ואם נעזר במשל הפרד"ס (פשט, רז, דרש וסוד) ש4 חכמים נכנסו אליו ורק ר' עקיבא יצא ממנו ללא פגע – אז רמת הפשט היא רמת החלל החד ממדי, ואילו רמת הרז היא הרמה הדו ממדית.

עד כאן לגבי המעבר מהחד ממד לדו ממד. הממד הבא, הממד השלישי (רמת הדרש) הוא הזמן: איך האדם בו אנו צופים (או עצמנו)  – מארגן את דבריו ואת גופו – מבחינת הזמן? האם במהלך השיחה תנוחת גופו משתנית, ובאיזה מרחק מהתחלת השיחה זה מתרחש? מתי הוא נכנס לשיחה ומתי יוצא ממנה. באיזה צפיפות הוא מדבר – גודל הרווחים בין מילה למילה, ומתי זה נעשה צפוף יותר ומתי מרווח יותר? מתי יש פאוזה (הפסקה)? האם תוך כדי דבריו הקצב של דבריו מתגבר או נעשה דליל יותר. ומתי זה קורה?עד כמה הדיבור שוטף או רווי הפסקות. באיזה שלב בשיחה הוא מרים את קולו וכמה זמן קולו נשאר גבוה? היש שתיקות, ואם כן מתי? באיזה שלב של השיחה הוא בוחר להיכנס אליה. וכמה זמן הוא לוקח לעצמו כדי לפרוש את דבריו (ביחס לדוברים אחרים)? ככל שהוא לוקח לעצמו יותר זמן דיבור – כך הטריטוריה היחסית שלו – תגדל. (מחקר מסוים על יחסי גברים נשים דרך ממד הזמן העלה – כי בקבוצה מעורבת, של גברים ונשים – הגברים מדברים בין 70 ל80% מהזמן, מה שמותיר לנשים רק שליש מזמן השיחה).

תפיסת השימוש בזמן נותנת לנו את הממד השלישי, תפיסה תלת ממדית של מה שנאמר. תפיסה זו – נדירה ודורשת מן האדם רמת מודעות הרבה מעל לממוצע (מודעות אקטיבית).

ועתה אנו מגיעים למימד האחרון, הממד הרביעי. בפרד"ס זו רמת הסוד. אם הקודמים היו מה שנאמר (חד ממד) ואיך זה נאמר (שפת הגוף ותזמון) – הרי שכאן אנו מגיעים למה שלא נאמר. למה שחסר.

למשל הקרחון שהטביע את הטיטניק:

אם ברמה הראשונה (רמת החד ממד) הקרחון מצטייר ממרחק כקו.

הרי שברמה הבאה, רמת הדו ממד (יחד עם התקרבות הספינה לקרחון)  מצטיירת צורתו של הקרחון– האם היא צורה של אליפסה, או קונוס וכו' (צורה אם גם גודל הקרחון).

הממד הבא הממד השלישי (ממד הזמן): באיזה מהירות מתקרבת הטיטניק לקרחון. (מה שיקבע במידה רבה את גודל הנזק שיגרם לה).

הרמה הרביעית והאחרונה, או הממד הרביעי – זה החלק השקוע של הטיטניק, החלק מתחת למים, החלק אותו לא רואים. היחס בין קטע הקרחון הגלוי לסמוי – הוא 1 ל9, כלומר תשע עשיריות שקועות מתחת למים ורק עשירית גלויה מעל למים.

והנמשל של הממד הרביעי יהיה חיינו, או חיי אחרים – זו רמת התת מודע; מה נמצא מתחת למימי תודעתנו ושאיננו מודעים לו כלל. ואין שום יכולת לדעת אודות ה-9 עשיריות הללו. ויחד עם חוסר המודעות ל-90% שמצויים בתת מודע – מה שמשפיע הכי הרבה על מה שקורה – זה הממד הרביעי. אם נתייחס שוב לטיטניק, הרי מה שגרם לטביעתה של הטיטניק לא היה העשירית מעל למים, אלא תשע העשיריות שמתחת למים. החלק  הלא ידוע, וזה גם החלק היותר משמעותי בחיים או באינטראקציה בין בני אדם. הוא שמכריע, יותר מכל, כיצד דברים מתפתחים ובעיקר, איך הם ישפיעו (על החיים, השיחה וכו'). כלומר, רמת המודעות נמצאת, בדרך כלל, ביחס הפוך לרמת ההשפעה והאפקטיביות שלה.(ככל שהמודעות קטנה יותר כך גדולה ההשפעה של זה שאיננו מודעים לו).

ישנו מודל נוסף, הוא מחלק את התקשורת הבינאישית ל4 חלקים, או 4 מחלקות. מנמוך (מודע) לגבוה (בלתי מודע). למודל זה קוראים: חלון ג'והרי (על שם שני הפסיכולוגים שעיצבו את המודל).

חלון ג'והרי הוא ריבוע שמחולק לארבעה ריבועי-משנה.
ציר אחד – אני / אחרים
ציר שני – יודע / לא יודע.

המפגשים ביניהם מביאים לצירופים:
מה שאני יודע על עצמי ואחרים יודעים עלי; (החלון הפתוח)
מה שאני יודע על עצמי ואחרים לא יודעים עלי; (החלון החבוי)
מה שאני לא יודע על עצמי ואחרים יודעים עלי; (החלון העוור)
מה שאני לא יודע על עצמי ואחרים לא יודעים עלי. (החלון הלא-מודע)

                                   

 התחום הלא מודע הוא הממד הרביעי (וכאמור, החשוב מכל הארבעה, התחום היותר משפיע).

  1. החלון שנקרא: התחום הגלוי הוא רמת התודעה הנמוכה ביותר, זה חלון שידוע לי ולאחרים. הממד החד ממדי. (בפרד"ס זו רמת הפשט).
  2. הרמה הבאה היא החלון החבוי. זה החלק שידוע לי אך לא לאחרים. זה הממד הדו ממדי. (בפרד"ס זו רמת הרז).
  3. החלון הבא הוא תחום העיוורון, מבחינה ממדית זה הממד השלישי. זה החלק שלא ידוע לי (אודות עצמי) אך ידוע לאחרים אודותיי. (בפרד"ס זו רמה הדרש).
  4. החלון האחרון הוא התחום הבלתי מודע, והוא חופף את הממד הרביעי, הממד הנסתר. (בפרד"ס זו רמת הסוד).

אין ספק שהממד הרביעי הוא הממד הקשה מכולם להגעה. לממד זה ניתן להגיע רק אם יש לאדם את רמת התודעה הדרושה כדי לחדור אליה.

ועתה לדוגמה ספציפית:

למשל אם מתרחשת אלימות בין בני זוג, ורואים קטע וידאו של שניהם מלפני שלוש שנים – השאלה הנשאלת – עד כמה היה אפשר לצפות את התרחשות האלימות ביניהם על פי קטע הוידיאו?

ובכן, לפי מה שנאמר בשיחה (הרובד החד ממדי) אין לדעת, ולו חצי דבר, אודות מה שיתרחש בעוד שלוש שנים.

התייחסות לשפת הגוף (הרמה הדו ממדית) תיתן מושג קלוש (אודות עד כמה היחסים ביניהם עכורים).

 הממד השלישי, ממד הזמן יעסוק בגודל המרחב השיחתי שהאחד מאפשר (או לא) לשנייה ולהיפך. והאם אחד מן השניים לוקח את רוב הטריטוריה של השיחה, וכמה פעמים ומתי – הוא מתפרץ לדברי בת הזוג (או להיפך). רמה זו כבר יכולה לתת לנו מושג לא רע לגבי ההיתכנות של האלימות ביניהם.

 אך כל אלה עדיין משאירים אותנו בערפל לגבי אירוע האלימות עצמו. רק התייחסות למה שאמור להיאמר (במצב של יחסים הרמוניים)  ולא נאמר – הוא זה שיחבר אותנו לממד הרביעי.

ועתה לטבלה בה כל הרמות מכל ההיבטים:

רמה

רמה 1

רמה 2.

רמה 3

רמה 4

פרד"ס

 

פשט

רז

דרש

סוד

ממד

 

חד ממדי

דו ממדי

תלת ממדי

הממד הרביעי

אופי הממד

 

חלל

גוף

זמן

נסתר

סגנון

 

עובדות (מה שנאמר)

סגנון (איך זה נאמר)

סגנון (איך זה נאמר)

עלום (לא נאמר)

חלון ג'והרי

 

התחום הגלוי

התחום החבוי

תחום העיוורון

התחום הלא מודע

מידת מודעות

 

מודע

חצי מודע

חצי מודע

לא מודע

שינוי רמה

 

אין חריגה ברמה

רבע חורג

חצי חורג

קפיצה קוונטית

 

 

 

לסיכום: אנו יכולים להיות יצורים רב ממדיים, אך אנו חיים רוב חיינו בחיים חד ממדיים (מתייחסים בעיקר לצלליות של מה שקורה), כשממדי העומק של השיחה, או החיים, נסתרים מעינינו (ואז אנו בדרך כלל מופתעים מהדרך בה דברים משתלשלים).

גבריאל רעם

11.4.13

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה אודות התודעה, אודות חיי התודעה, אימון תודעתי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *