קואצ'ינג, (אימון) תודעתי


חלק א': על האימון כמושג

לאחרונה שומעים (וקוראים) יותר ויותר את ועל המילה: אימון (קואצ'ינג). פוגשים אותה בעיקר כחלק מרצף עם המילה : 'עיסקי': 'אימון עיסקי'. או אומרים בפשטות: קואצ'ינג. אך קואצי'נג היא בעצם המילה אימון באנגלית, ואין סיבה לא להשתמש במילה זו בשפה העברית וזו אעשה מעתה במאמר.

נוסף לאימון עיסקי אנו פוגשים את המילה אימון כשמדברים על אימוני כושר. אפשר גם להכניס לקדירה מאמן כדרוגל. מעניין כי השם " בית אימון" היה השם לבית גידול של אפרוחים. זה שם אנכרוניסטי, וקרוב לוודאי שלא משתמשים בו כבר כמה עשורים. אך יש לשם גם משמעות של כביכול אימון האפרוחים להגיע למצב של תרנגוליות….

אימון, אם כן מעביר יצור (או רמה) ממצב של ינקות למצב של בגרות, מפיגור להתקדמות, מפסיביות לאקטיביות.

ישנם תחומים בחיינו שניתן למצות אותם או להגיע לתיפעול משמעותי שלהם – רק לאחר אימון ותרגול. אחת הדוגמאות השכיחות היא לימוד שפה, אפילו ללמוד ללכת, לקרא, לכתוב, לדבר, לבשל, וכו' וכו'. למעשה היכולת להגיע לרמת תיפקוד כמעט בכל תחום – שלא לדבר על מצוינות באותו התחום – מצריכים אימון והכשרה. והתפתחותו של אדם, למעשה בכל תחום, נעצרת בדיוק בנקודה בה הוא מפסיק לעבוד על עצמו, להתאמן ולהתפתח.

אימון משדרג את המערכת לדרגה משובחת ומעולה יותר של עצמה. אין מערכת באדם שלא ניתן לשדרג, אחת הדוגמאות הטובות לכך היא מגנון התיאבון או האכילה. ברמה הנמוכה האדם זקוק לאוכל עתיר גירויים גסים, המתנפלים על המערכת ומהממים אותה. ברמה הגבוהה אדם יכול לאכול תפוח ולמצוא בו טעמי טעמים וליהנות משלל המרכיבים העדינים שיש בו.

ואכן במנגנון הרגיל, שלא שודרג עדיין, הנטיה הרגילה תהיה לאכול לפי רמת הגירוי של האוכל ולא לפי הרעב. ברמה זו תהיה אסקלציה לכיוון של אוכל כמה שיותר מגרה, שלוקה באסתטיקה אבל עשיר בתיבלונים, רטבים וכו'. אם מערכת האכילה לא משודרגת, היא עוברת במוקדם או מאוחר לאכילת ג'אנק פוד: ומה שמאפיין את הסגנון ה'ג'אנקי' הוא מרווח הזמן הקצר שעובר בין הרגע שהאדם מחליט שהוא רוצה לאכול ועד שהמזון מוכנס לפיו. סגנון 'ג'אנקי מתאים למנגנון אכילה שמתקשה לדחות סיפוק מיידי. המאכלים הג'אנקיים דלים במרכיבים תזונתיים, על חשבון מרכיבים מגרים ומושכי תשומת לב.

באכילה ברמה גבוהה האדם צריך ללמוד לאכול את המאכלים הטבעיים והאיכותיים, ולהימנעלאכול על פי הגירוי. ברמה זו הקריטוריון לסוג המאכל: איך ומתי אוכלים אותו ואיך זה צריך להראות – מצוי בפנים, בתוך האדם, בעוד שברמה הנמוכה הפקטור המחליט הוא חיצוני וקשור הדוקות לרמת העינטוז, או הקריצה של המאכל עצמו. ברמה נמוכה הקריטוריון המחליט היא דרגת הפיתוי של המאכל. ובאילו ברמה הגבוהה האדם מסוגל לחסום את הפיתוי ולבחור את המאכל ואת העיתוי ודרך האכילה שלו, על פי קריטוריונים שעברו בקרה מודעת.

ברמה הנמוכה קיימים בצקים, עוגות, סנדוויצ'ים, בורקס, פסטה, פיצה, המבורגר, סטייקים, פאלפאל, פיצוחים. ברמה הגבוהה יש פירות ירקות, גבינות וקיטניות. ברמה הגבוהה המערכת צריכה ללמוד להפיק הנאה מן האוכל בגלל שהוא נקי, איכותי, טרי ורענן ולא בגלל שהוא עתיר בגירויים מהירים, גסים שעובדים בישירות ובעוצמה על בלוטות הטעם.

לרוב, אנשים מגיעים לאכילה משודרגת, רק כשהם נאלצים להוריד משקל או מסיבות בריאות. קשה למצוא אנשים שיאכלו ברמה גבוהה פשוט כי רצו לשדרג, או להעלות ברמה את רמת האכילה שלהם.

לכל מערכת, רמה נמוכה וגבוהה, אם המערכת לא מקבלת אימון ואילוף, לעבור לרמה הגבוהה של עצמה, היא מדרדרת בסופו של דבר, לפעילות על סמך גירויים שצריכים להיות יותר ויותר חזקים ומגרים, כדי שהמערכת תגיב.

כך גם מערכת החשיבה; היא מחפשת סיפורים מעניינים, דברים יוצאי דופן כדי לעבוד. בעוד שמערכת שעברה אימון ולכן השתדרגה, מוצאת בתוך הדברים הכי טרויאליים עומק ומשמעות. כלומר ברמה גבוהה מערכת החשיבה מגיעה לסיפוק בגלל היכולת שלה לחדור למציאות הסמויה ולא בגלל שהמציאות הזו עתירה בגירויים ופעלולים.

המעבר מרמה נמוכה לגבוהה לא יכול להעשות ללא אימון ואילוף.

הדברים נכונים לגבי תחומים רגילים, אלה שהוזכרו כאן, ואולי זה יותר רווח ומצוי ב תחומים 'גבוהים', כמו היכולת להנות ממוסיקה, משירה, בצד הקולט. ומפיסול, ציור, כתיבה וריקוד, בצד המשדר.

ואם מדובר על 'תחומים גבוהים', אז באדם קיים תחום לא מתופעל ולא ממוצה שנקרא: תודעה. אפשר לפתוח ולאמן אותו ולהגיע לממד אחר של קיום פנימי.

במאמר זה מדובר על אימון תודעתי ואין הכוונה למדיטציה. מדובר על קבלת הכשרה ואימון כדי להפעיל חלק באדם שבדרך כלל אינו פעיל. התודעה.

הגדרה: תודעה הינה החלק הסמוי והגבוה, המשמש לקליטת אותם חלקים במציאות (מציאות פנימית ומציאות חיצונית) שאינם נגישים לקליטה הרגילה.

חלק ב': אנלוגיות כלליות

עד כאן היה יחסית קל להבין את משמעותו של האימון כמושג כללי שבא לשדרג מערכת קיימת, אך עדיין יהיה קשה מאוד להבין אותו בהקשר למשהו שעדיין לא מתופעל או לא קיים באדם, כמו התודעה. וכדי להבין את האימון בהקשר תודעתי, יש צורך באנלוגיות, והנה כמה מהן:

האנלוגיה הראשונה לאימון תודעתי: היא קורס טיס. קורס טיס הוא תהליך בו אדם שמהלך על הקרקע מאומן ומקבל הכשרה להטיס כלי טיס באויר, עם נוסעים או בלעדיהם. בהשוואה ללימוד נהיגה, קורס טיס הוא ממד אחר של הכשרה ואימון.

האנלוגיה השניה, היא מפרשים, התודעה הרגילה נמצאת במצב מכווץ ומכונס, כמו מפרשים שלא הועלו ונמתחו על התורן ועל כן הרוח לא יכולה לנשוב בהם. מצב התודעה הרגיל נעדר ממדים של רוחב, גובה ועומק – האדם לא מודע למציאות שמחוץ למציאות שנקלטת בכלי הקליטה הרגילים שלו ואלה מוגבלים וממושטרים על ידי ההזדהות הריגשית שלו עם מה שקורה לו. וככל שיזדהה יותר עם פסגות ההנאה ובעיקר עם תהומות העלבון או הכעס – כך יצטמצמו מרחבי התודעה. על כן, אימון להרחבת ופתיחת והערת התודעה מתחיל תמיד במודעות וחיבור לרגשות על מנות לצמצם את הפראות והקיצוניות שבה הם מגיבים לטוב ולרע שקורה לנו. (וכאמור, ככל שהם מגיבים יותר בפראות כך מצטמצמים ממדי התודעה).

תודעה לפני אימון אינה קולטת וחופנת בתוכה את כל שאפשר לה. היא במצב רדום כמו עין סגורה, או גוף אדם במצב שינה. מטרת האימון להעביר את החלק בנו שקולט את המציאות הפנימית והחיצונית ממצב של חוסר תפקוד למצב של ערנות תפקודית.

דוגמא נוספת: אם בדוגמא הקודמת דובר על מרחבים גיאומטריים (רוחב, גובה ועומק), הרי שקיימים עוד מישורים בהם התודעה מצומצמת או נייחת, והכוונה לשלושת המרחבים המאפשרים לנו קיום בעולם. והכוונה למרחבי החלל הזמן, והגוף. אדם בעל תודעה לא מאומנת, חי בחוסר מודעות לחלל שסביבו, בחדר בו הוא נמצא בנוף בו הוא נע והחלל שמקיף אנשים אחרים. הוא חי בחלל מצומצם, מרוכז רק בעצמו וברגש השליט בו ברגע נתון, אפשר להגיד, שהוא סגור לחלל שמקיף אותו. וככל שמצב התודעה נמוך או רדום, או מכווץ יותר – כך האדם פחות ער לחלל סביבו, ואם הוא ער, אז הוא ער לחלק היותר קרוב ומיידי שסביבו. (אין לו את שלוות הנפש להיפתח למה שקורה מסביב). גם מרחב הזמן מצומצם אצל אדם שלא עבר אימון תודעתי, הוא הולך לאיבוד בתוך הרגע הצר, לא מודע לדינמיקה של זרימת הזמן מן העבר אל העתיד, לא חופן את שלושת מצבי הצבירה של הזמן בו זמנית, שזו פריבילגיה של אדם שעבר אימון תודעתי. (העתיד והעבר נגזלים על ידי הזדהות מוחלטת שלנו עם הדומיננטיות של ההווה, וככל שאדם יותר הולך לאיבוד במה שקורה לו עכשיו, הוא בתודעה יותר מצומצמת). ומה לגבי מרחב הגוף? ובכן, זה אכן מרחב, עולם שלם ורחב שהאדם בדרך כלל לא ער לו, לא קשוב לו, ואם כן, אין הבנה לתמסורת של הגוף בזמן נתון. איננו מבינים אותו, איננו חשים אותו, הוא לא מדבר אלינו לא מספר לנו מה מתחולל בתוכנו, במקום ידיד הפכנו אותו לעבד.

אנו, שוב, אבודים בתוך ההזדהות הריגשית של הרגע, (טוב לי, רע לי) וכך מחמיצים את הקשר שלנו עם הגוף שהוא הערוץ היחידי לתקשורת ומגע עם העולם והחיים, בעיקר פנימה, אבל גם החוצה (שפת הגוף).

במצב התודעה הרגיל, האדם חי ומזדהה עם החוויה של מה שקורה לו. הוא לא מנסה להבין מה קורה לו, רק רוצה ללכת לאיבוד בתוכה. לאדם בעל התודעה הלא מאומנת יש תחושה שהבעיה של חייו שעדיין לא הגיע למצב שבו ילך לאיבוד בחוויה. ישכח את עצמו, ויתן לעצמו להסחף במה שקורה לו. אדם שעבר אימון תודעתי, יודע, שבדיוק ההפך הוא הנכון, עליו דווקא ליצור מרחק בינו ובין מה שקורה לו: ובמרחב הזה (שהוא מצליח להציל בינו ובין החוויה שקורית לו), הוא מנסה לטעון ידיעה, הבנה: מה קרה לו? למה זה קרה? האדם שעובר אימון תודעתי מנסה להפריד עצמו ממה שקורה לו. ובמרווח הזה הוא מטפח חוכמה, חוכמת חיים.

אך נראה כי מכל האנלוגיות, האנאלוגיה הטובה ביותר היא סטודיו בו מאמנים להיות רקדנים.

 

חלק ג': אנלוגית האימון לרקוד:

"דע כי הריקוד הוא עבודה לאלוקים והדבקות בו",

ספר הכוזרי, קכ"ט.

*

כדי להגיע להיות רקדן יש צורך באימון ארוך, מפרך, מתסכל ומייאש.

לסטודיו מגיע אדם שהוא אפרוח בעולם הריקוד, הוא יודע להזיז אברים, אפילו להניעם לצלילי מוסיקה ואפילו בקצב תואם, אבל כל אלה לא הופכים אותו לרקדן, לשם כך עליו לעבור אימון ממושך ומפרך, שבסופו, אולי, יהפוך לרקדן.

אבל זה קשה מאוד: הגוף נוקשה, אתה מתבלבל, אין לך כושר. המאמץ הגופני והריכוז המנטלי הדרוש- גדולים. אתה רואה רקדנים מקצועיים מרחפים בקלילות ואתה מגושם וכל צעד עולה לך בקושי רב. נראה לך שלעולם לא תהיה רקדן.

וכדי להגיע לרמת רקדן יש צורך במורה לריקוד, ממנו התלמיד כל הזמן מקבל נזיפות: התנועה הזו מרושלת, והיד הזו לא מוחזקת טוב, ואסור לכתפיים להיות שמוטות. והמבט צריך להיות לפנים, והאגן אחורה. ואסור לצאת מהקצב צריך לנוע עם הקצב. 'אתה לא שם לב', 'אתה לא מרוכז', 'לא הגעת לשיעור היום', 'מה קורה איתך' וכו'. וזה לא הכל, יש פרטנרים וצריך להיות מסוכנרן איתם. והגוף זועק, רוצה לשבת, לנוח. נראה שלעולם, אבל לעולם, לא תלמד את זה.

ויש צורך בעבודת חימום עוד לפני שבכלל ניגשים לשיעור עצמו. החימום פותח את הגוף, כמו ספר שמכוסה אבק, ואז עבודת הניעור חושפת את הממד המוסתר של טקסט חבוי.

זה קשה נורא. אבל כשמצליחים לרקוד, ולנוע לקצב המוסיקה ולעשות את כל הצעדים נכון, (יחד עם עוד פרטנר) אין הרגשה נפלאה יותר בעולם, מרגישים בעולם אחר.

אבל צריך לזכור, לעולם לא היית מגיע להתעלות הזו, ללא כל האימונים, התירגולים, הנזיפות, ההישברויות, והנחישות להמשיך למרות שהכל נראה אבוד.

כך גם בעולם התודעה. באימון תודעתי צריך להגיע למצב דומה לזה שרקדן מגיע אליו עם הגוף. אמן התודעה צריך את הגמישות, השטף, השליטה, ההרמוניה והקלילות שיש לרקדן עם גופו.

ויום אחד התוצר הסופי יראה קליל וחסר מאמץ. וכגודל הקלילות – כך גודל הסיפוק. וככל שיש קושי ותיסכול גדולים גדול באימון, כך הסיפוק, יהיה ענק יותר.

גם הגוף וגם התודעה צריכים אימון כדי להגיע לביצוע מקסימלי. בהעדר מאמץ ותרגול- שניהם מתפקדים ברמה הנמוכה של עצמם. וזה אומר שבמקום להיטען במתח חשמלי כדי להגיע לשיא התפקוד, הם מפרקים מתח, ובסופו של דבר, אם הולכים עם זה עד הסוף, מגיעים למצב של צמח. כל מערכת, או טוענת מתח על ידי זרימה נגד הזרם, או מפרקת מתח על ידי היסחפות על ידי הזרם. הנקודה היא שאם לא דורשים מהגוף ומן התודעה, 'פיק פרפורמנס' – הם מורידים מתח ומגיעים, בסופו של דבר, למצב של רישול מגושם. שניהם (הגוף והתודעה) צריכים לעבוד בלחץ גבוה, בדרישה לביצוע הרבה יותר מהודק של סינכרון, גמישות, ועוצמה. במידה ולא דורשים זאת, הם מגיעים למצב ירוד. אבל כשהם עומדים בדרישות, הם יכולים להגיע להישגים מופלאים, שיתנו לאדם תחושה שהוא על גג העולם.

הגוף והתודעה שניהם כלים, ושניהם יכולים להפיק מעצמם מיצג ומופע מרהיב שמרומם את הנפש. אבל, כאמור, כדי להיות מסוגלים לעשות זאת, צריך, שוב ושוב, אימון ותרגול.

לא כל אדם שיש לו גוף יכול לרקוד. באופן דומה לא כל אדם שיש לו מערכת חשיבתית צלולה ומתפקדת יכול לתפקד תודעתית. אמנם ישנם רקדנים ספורים שיכולים לרקוד ולרקוד ברמה גבוהה, רק כי זה טבוע בהם. הרוב הכמעט מוחלט יגיע למדרגת רקדן רק אם יאמן גופו דרך סידרה מפרכת וסבוכה של תירגולים, שרובם ככולם באים לפתוח את גופו ולהכשירו לשמש כלי לקליטה של מוסיקה וקצבים על מנת לתמסר אותם בתנועה.

כפי שהרוקד רוקד עם ולפי המקצב הפנימי וההרמוניה הפנימית שיש במוסיקה ובמקצב – כך איש התודעה קשוב לקצבים ותדרים הקיימים בעולם ובחיים, בין בני אדם ובתוכם, אך מצויים מחוץ לטווח המודעות הרגיל.

אמן התודעה חי כשתודעתו פתוחה וקשובה למה שלא נקלט בטווח הרגיל של הקשב התודעתי. בעוד שבמצב של טרום האימון התודעתי, תודעתו חוסמת את המציאות הסמויה ולא מאפשרת לה להקלט. כך גם אדם שמנסה לרקוד אך אינו רקדן; הוא שומע מוסיקה וגופו בולם אותה, כך שרק חמישה אחוז ממנה נכנס ומניע אולי חצי כתף עייפה, שלוש אצבעות מגושמות ותנודת ראש מרושלת.

אם הרקדן מאומן, גופו פתוח וקשוב לקצבים ומלודיות, הוא לא בולם אותן אלא מתהלכן ונותן להן להכנס, לעבור דרכו תוך כדי שהוא מתרגם אותן לשפת התנועה.

אך זה לא עובר דרכו כמו מים שעוברים דרך צינור, אלא יותר כמו שידורים מאולפן טלויזיה שעוברים דרך משדר שמתמיר אותן לתמונות וצלילים. הרקדן מתמסר את המוסיקה דרך המדיום הרגיש והפתוח של גופו. אך כאן גם מסתיימת האנלוגיה בין הרקדן ובין משדר הטלויזיה: בעוד שמשדר הטלויזיה מנסה להיות נאמן למקור, ומעביר את התמונות והצלילים כפי שקלט אותן, הרי הרקדן לא מוסר את הצלילים והמקצב בתנועת חיקוי, אלא בתנועה משודרגת. הרקדן לא רק מתמסר בנאמנות את המוסיקה בתנועות – הוא מתמיר את המוסיקה לרמה יותר גבוהה; מייתראת מה שלא תורם לצלילות המסר, ומעצים ומשכלל את התנועות שמחזקות את מה שגלום במהות אותה הוא מתמסר.

כך גם אמן התודעה; הוא קשוב לדינמיקת החיים, תודעתו לא בולמת אותה, אלא קולטת, מתמסרת ומתרגמת אותה, כדי שתמצא עצמה ברמה יותר גבוהה של עצמה.

ומן הבחינה הזו, התודעה היא האספקט האמנותי של להיות. בלי המדיום התודעתי, האדם רק מתקיים, דרך התודעה החיים משודרגים, למה שהם יכולים להיות, (אם מאפשרים לחלקים הגבוהים שבהם – במה ותרגום).

כפי שלא כל אדם יכול להיות רקדן, כך לא כל אדם יכול להגיע להיות מאסטר תודעתי. אם ברקדן לא בוערת תשוקה עזה לרקוד מוסיקה , אזי המאמץ המפרך והתירגול האינסופי, ישברו אותו. כך גם בעולם התודעה; לא כל אחד יכול, רובם נושרים בדרך. הכשלונות הבלתי נגמרים לייצב מצב תודעה; הצניחות התכופות של מצב התודעה בגלל לחץ או מעורבות ריגשית, הצורך להיות בקשר מתמיד עם הרגשות, הצורך לברוא צופה פעיל, (משמעותו של צופה פעיל היא שבכל רגע יעביר דיווח על עליה וירידה ברמת המודעות) ועוד ועוד.

כל אלה מהווים מעמסה אדירה על חייו הרגילים של שוחר התודעה. ובמידה ויאפשר רק לפריט אחד מתוך הרשימה שלעיל, לגלוש ולהתפספס – כל מצב התודעה שלו יקרוס.

ובמהלך האימון בכל פעם מגיעים לצומת בה הקושי הנוכחי מתחרה במסירותו לרעיון שידרוג תודעתו.

הצמתים הללו מאיימים לשבור את גבו ולשלוח אותו בחזרה לחיים ללא תודעה.

בכל צומת הכל צועק בו להרפות, לעצום עיניים, לגלוש, לתת למה שקרה להרדים אותו, לתת למחשבות לשוטט ולמיקוד שלו להתפזר ולהטשטש.

וברגע שהוא אכן מרפה, הוא נסוג הרחק לאחור. ואם הוא לא נשבר כאן, עליו למצוא כוחות ונחישות לחזור למסלול, לחזור ולטפס חזרה לרמת הדריכות והמאמץ הנדרשים כדי לייצב רמת תודעה

כמו בלימוד ריקוד, רק האמיצים, הנחושים והעקשנים -שורדים. ובסופו של דבר מצליחים לברוא גוף (באימון בריקוד) או תודעה (באימון תודעתי) – שיכולה לתמסר דרכם את ההוויה הגבוהה והמוחמצת. הראשונה של עולם המוסיקה והשניה של עולם החיים.

ואלה ששורדים אינם דווקא בעלי הכושר הגופני המעולה ביותר, או בעלי הגמישות הרבה ביתר (זה האספקט הטכני), אלא אלה שיש להם מחוייבות פנימית. רק אם התלמיד באמת יקדיש עצמו לכך, ובצורה רצינית ואחראית, הוא יוכל להגיע למדרגה גבוהה יותר של תודעה.

אלה שישרדו הם אלה שאהבת הריקוד אצלם היא בגדר מחלה לא מידבקת אך אנושה, מבחינה זו שאם החולה לא יגשים את מחלתו, הוא לא יוכל לחיות.

באמנות, המחלה היא החיים ובלימת המחלה היא המוות…

שהרי הדברים מתהפכים כשעולים ברמה.

ומעניין, כי ההקבלה הזו בין הכשרה תודעתית לבין הכשרה ריקודית, כנראה לא נעלמה מעיניהם ותשומת ליבם של אסכולות תודעתיות מסויימות. יש אסכולות כאלה בהן מיוחד מקום לריקוד כדרך שדרכה לומד תלמיד התודעה עקרונות ודיספלינות חשובות של עולם התודעה.

 

 

חלק ה'הדרווישים המחוללים

Dance, when you're broken open.

Dance, if you've torn the bandage off.

Dance in the middle of fighting.

Dance in your blood.

Dance, when you're perfectly free.

rumi

"יש בנו סוד. דבר מה בפנים נע וסובב.

והעולם כלו רק בזכותו של הסחרור הזה סובב.

תועה הרגל, והראש סחרחר ומסתובב, למי אכפת, אל תעצור דרוויש, הסתובב".

מתוך הדיוואן, אוסף שירי שמש טבריזי, מאת רומי. תרגום: אלכס פייגן

***

ואכן, באסכולות אזוטריות לא מעטות מתרגלים ריקודים שנקראים ריקודים מקודשים, כי מוצאים הקבלה גדולה בין המיומנות והאמנות של להיות מסוגל לרקוד ברמה גבוהה ובין היכולת להתאמן על מנת להגיע לרמת תודעה גבוהה.

דוגמא שכזו להקבלה בין עבודת התודעה לבין עבודת הריקוד, מצויה בריקוד הדרווישים המסתובבים.

המחול הסו?פי הוצע על ידי ג`לאל א דין רומי (1273-1207), משורר, מורה ומיסטיקן מן הגדולים שידעה התרבות האסלאמית. הסופים עובדים את אלוהיהם בטקסי שירה, ריקוד ואהבה, שהבולט שבהם הוא טקס הזיקר zikrשבו חוזרים שוב ושוב על שמו של הבורא "laillaha illa`llah")אין אלוהים מלבד אללה). כל מסדר עורך את הזיקר בדרכו שלו אולם כבר במאה התשיעית החלו חלק מהמסדרים לשלב ריקוד כלשהו בטקס הזיקר, אם כי רומי, מייסד המסדר הסופי מבלאנה, היה הראשון שהנהיג באופן ברור ומובנה את ריקוד הסחרור Whirling כחלק אינטגרלי מן הטקס.

הסיבוב הסופי, Whirling, הוא בתחילה ריקוד של הצטמצמות לכיוון נקודה במרכז של העצמיות. עד שהרקדן כמו נעלם בתוך עצמו. כפות ידיו של הדרוויש אוחזות את כתפיו וידיו שלובות וכרוכות סביבו:.

ניתן למצוא כאן הקבלה לאמן התודעה. כפי שהרקדן הסופי מסתובב סביב ציר פנימי, כך אמן התודעה מסתובב סביב המהות העלומה אותה הוא מנסה להבין. והוא עושה זאת על יד שאילת שאלות. והכל מעורר בו שאלות, והוא מסובב את השאלה שוב ושוב, עד שהיא חוזרת אליו עם המהות סביבה הוא מסתובב.

כלומר הרקדן הסופי ושוחר התודעה עושים סיבוב שלם כדי להגיע למקום של פשוט להיות. ג'אלדין רומי מייסד החבורה של הדורווישים המחוללים אומר: ''זה מצחיק שאנו צריכים לגרור אותם, בועטים וצועקים, למקום שהם כבר נמצאים בו."

אחר כך הופך הריקוד לריקוד של התרחבות, הרוקד נפתח לעולם.

הראש מוטה קלות ימינה והפנים פונות שמאלה ולמעלה.

בחלקו התחתון דומה הבגד של הדרוויש לשמלה:

וכשמהירות הסיבוב מוגברת נפתחת ועולה השמלה – אז נראה הדרוויש כפרח פתוח..

וכפי שהדרוויש המחולל נפתח לעולם על ידי הידיים והשמלה, כך גם איש התודעה, הוא מנסה לפתוח את תודעתו להכיל את כל שנמצא מחוץ לתחום הצר והמקובע של אישיותו וההתניות שספג במהלך חייו. לא להיות מקובע בחשיבתו ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו.

בגדול, המסע של תלמיד התודעה הוא פנימה והחוצה, החוצה אל העולם, לצאת מכלוב הציפור של ההתניות שקיבל ומלקיחת העולם כמובן מאליו. ופנימה לכיוון נפשו, להיות אחד איתה וזאת על ידי הנמכת החסימות שהצטברו בתוכו כתוצאה מלחץ שנכנס פנימה לדמו ומעורבויות ריגשיות שהתבססו ברגשותיו וכך יצרו חומה בינו לבין נפשו.

——

ריקוד שעיצב גורדייף, מתוך הסרט: 'פגישות עם אנשים מופלאים':

(קטע וידאו)


חלק ו': האימון התודעתי

ועתה אל האימון התודעתי עצמו. כאן התלמידים צריכים להגיע ממצב של שינה ואי-מודעות לרמות יותר גבוהות של תודעה. על התלמידים לעבור מקיום מכאני, שבו הם מופעלים בעיקר על-ידי כוחות חיצוניים, אל מצב של מודעות פנימית והדרך לשם עוברת דרך נסיונות לבלום התפרצות של משברים שנועדו לסתום את החלל הפנימי, ותרגולים שנועדו לגרום להידוק ומיקוד ברמת החשיבה, ועוד ועוד.

אך ראשית לכל, אין אימון ללא מאומן ומאמן. ואיך נעשה האימון? כל תלמיד שרוצה לשדרג את התודעה שלו חייב מאמן, המאמן לא מלמד, הוא יוצר את התנאים שבהם התלמיד לומד.

המאמן מספק שפע של דוגמאות, פתחים ודרכים על מנת שכל תלמיד יוכל להיכנס דרך הפתח או הדוגמה שמתאימה ליחודיות שלו.

על תלמיד התודעה, להיות פתוח למורה (המאמן). לא לבטל עצמו אבל להיות פתוח למה שבא ממנו בקוטנכס של האימון.

אך התסכול עצום; התלמיד מצוי במפגש עם מורה התודעה ובפגישות עמו יש לו תחושה של שינוי, של התעלות. אך בכל פעם שהוא מנסה לבד לחיות בחיי היום יום מצב תודעה גבוה, הוא מוצא שהוא נופל לרמת מתח תודעתי נמוכה. כאילו הוא עדיין בנקודת ההתחלה. והתשובה היא אחת: חוסר רצינות. תלמיד רציני לא מבזבז זמנו על חלומות בקיץ, מחשבות סרק ועל היכנעות והחרפה של משברים מזדמנים.

ואם התלמיד לא מודע לנפילות הללו, המורה מראה לו בכל פעם שהוא צונח, שהוא לא שמר על מתח תודעתי מספיק. כל זה יכול לעורר את התלמיד להתנגדות כלפי המורה, שאם תמשיך יכולה להוציא אותו מחוץ ליכולת לעבוד עימו. במידה והוא מתגבר על ההתנגדות למורה, מתעורר בו היאוש. אך היאוש הוא לא מדרך התודעה, אלא מן התלמיד עצמו. ועם זאת, יאוש זה הינו צעד חשוב בדרך להיות איש תודעה. ראשית אם התלמיד לא חש יאוש מדרך ההתנהלות החובבנית והלא רצינית שלו עד כה, אין סיכוי שיגיע להפיק מעצמו מאמץ כדי להגיע לרמת התודעה הדרושה. אך יאוש כשלעצמו לא מספיק, יאוש שייך לרמת האגו והרגשות, רק אם מצליח התלמיד להתמיראת היאוש (מצב ריגשי) לנואשות (מצב תודעתי) יש סיכוי שמשהו אמיתי יכול להתעורר. המעבר הזה מיאוש לנואשות, מסמל את המעבר מילדותיות לבגרות, מאגו לתודעה .יאוש גוזל אנרגיות, נואשות מגלה באר נפט שבתוכה אנרגיות שיספיקו לשנים.

מאמן תודעתי צריך להראות לתלמיד היכן הוא מחפף, מפשל, מתרשל, לוקח את הדברים כמובן מאליו וכו'. אך אם הוא עושה זאת תוך כדי רמיסה של האגו של התלמיד, זה יביא לתוצאות מכאניות, שבאות מפחד, אבל לא יביאו לתפקוד המופלא, של התודעה. יש פוטנציאל, אבל כדי שיצא מן הכוח אל הפועל, יש להעביר אותו מסלול שבו אסור לו לעשות דברים שבא לו לעשות וחובה עליו לעשות דברים שלא

בא לו לעשות. וזאת תוך כדי כבור אליו עליו כאדם ותוך מתן אמפטיה בלתי נגמרת. בלי האחרון, אין אפשרות למאמן להעביר את החניך את מסלול המכשולים בדרך לעולם התודעה.

 

 

***

גבריאל רעם 23.7.2007

פורסם בקטגוריה אודות דרך התודעה, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>