לקסיקון; רשימת מונחים ומושגים מקיפה ומקודדת

13.04.2010


הקדמה:
כל דרך מובילה לעולם מסוים ובו חוקים משלו. כשמגיעים אליו יש צורך לדבר את השפה של אותו העולם, דרכה  ללמוד את החוקים של אותו עולם, במקרה זה, עולם התודעה (או ליתר דיוק:עולם התודעה הקוונטית). בכל שפה ישנם כמה  אבני דרך; מושגים ומונחים שעליהם נשענת רובה של המשנה והתיאוריה.
אז הנה כמה מונחים ומושגים מרכזיים בדרך החמישית.

לקחת דברים כמובן מאליו – האדם מצפה תמיד למפץ הגדול, לאושר הגדול שמחכה לו ביום שלמחרת. ובינתיים מחמיצים את כל הדברים המובנים מאליהם. דלת הסתרים על עושר של חיים פנימיים מצוי מאחורי הטיח של: 'כמובן', 'בטח', 'ברור', 'הבנתי', 'אין בעיה'. והמשפט שהולך עם זה הוא: "ככל שמשהו יותר מובן מאליו כך הוא פחות מובן בכלל", פריצת הדרך לרמה הבאה היא דרך שער הדיסוננס (מה לא מסתדר) וכשמשהו מאוד לא מסתדר אנחנו או לוקחים אותו כמובן מאליו או מלבישים עליו תיאוריה אינטלקטואלית או עושים רציונליזציה.


קצת – הרגשות כל הזמן רוצות להפחית דיסונאנס, כדי להרגיש טוב, ולא להרגיש רע. זה האלוהים שלהם ודרכו הם מושלות בחיינו. ובכל פעם שיש משהו שיכול לגרום להפרעה – מצמצמים אותו, אומרים: 'קצת'.


מה שלומך? – לעיתים קרובות אנו לוקחים את המהות ומלבישים אותה על בגדינו כמלבוש בוהק, או כתכשיט. התעניינות בשלומם של אנשים לא יכולה לבוא במקום 'סמול טוק', לא בזמן שהאחד מתרגל לנוכחותו של האחר, לזרוק את זה בפנים במשפט הראשון, זו השפלה, זה כמו נשיקה צרפתית בבליינד דייט. השאלה הזו צריכה להישאל רק לאחר שהופשרו אי אלו מחסומים בין השניים, לקראת אמצע השיחה, או רצוי סופה. כשהקרקע בשלה לעסוק בעניינים אישיים ומהותיים.
הצופה – ../http://cw.hagut.net/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%93%D7%A8%D7%9A-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%94%D7%A6%D7%95%D7%A4%D7%94-2/
שוחר התודעה חייב להקים בדרך ישות בלתי תלויה וחיצונית המשקיפה על חייו והתנהלותו ומדווחת לו אודות הזדהות ואודות הליכה לאיבוד בתוך סיטואציות. היא מהווה משקל נגד ללקיחה של דברים באופן אישי. והיא השגריר של עולם התודעה הער, שמאמן את האדם לעמוד על רגלי התודעה ולא על רגלי האגו.
הצופה מייצג מודעות. מודעות זה שלב ביניים בין בלתי מודע נמוך לבלתי מודע גבוה.
מודעות זה החלק המכאני של התודעה שניתן לשלח אותו לאזור הדמדומים שבין החוץ השוצף והפנים הפגיע. ותפקידו כמו תפקיד של חיל מודיעין, להתריע מפני חדירות.


עובדות ופרשנויות –
כשאנשים מתארים משהו באזני מישהו, הם מדלגים על הקטעים שגורמים להם לדיסונאנס רגשי, שמציגים אותם בפני עצמם באור לא מחמיא. ואז במקום להיכנס לרובד המשמעות הם נותרים ברובד העובדות בלבד. תיאור יבש של שקרה. וכך יוצא שתיאור עובדתי הוא אפיק המילוט השכיח ביותר מפני התמודדות עם אמת רגשית כואבת. על כן, בדרך תודעתית, כשמתארים משהו, צריך להתחיל בפרשנות ולגבות את זה בעובדות. כי עובדות כשלעצמן, יכולות להיות האויב הגדול של האמת.


תודעה דלוקה –

למעשה הדרך הנכונה לראות את האדם זה כנר, ולנר אין זכות קיום אלא אם כן הוא נדלק. לנר יש פתילה שמציצה מתוך החלב של הגוף, והפתילה היא התודעה. והנר קיים כדי שהפתיל יידלק. ואז חייו של האדם, רגשותיו, תסכוליו וכו' מהווים דלק וחומר בעירה לנר התודעה. רק שאותם חומרים יכולים גם 'להרטיב' את הפתילה, ולכבות את האש. ואין דבר שמרטיב את הפתילה יותר מאשר רגשות שליליים שלוקחים אותם באופן אישי: מעורבות רגשית.


תודעה במצב ג', במצב ב' ובמצב א' –

תודעת האדם יכולה להיות במצב גבוה או נמוך, ערה או ישנה, כבויה או דלוקה, רחבה או צרה, מפותחת או מצומצמת, מתפקדת או מושבתת, עמוקה או שטוחה. פתוחה או סגורה. מצב התודעה משתרע מאחד לעשר. כשמאחד לחמש זה ג', וזו תודעה כבויה. מחמש לעשר זה א' וזו תודעה דלוקה. וחמש זה ב' וזה מצב ביניים ששייך לקטגוריה הכבויה. אנשים שלא עוסקים בעבודה תודעתית מצויים בב', זה בעצם ג' בלי מודעות. אנשים שעוסקים בעבודת פיתוח התודעה נעים בין ג' לא', המודעות שמעכשיו יש להם לא מאפשרת להם להיות באמצע, הם או למעלה או במרתף. המודעות מחדדת ומקצינה מצבים פנימיים.


מעורבות רגשית – 

http://www.idan-hadli.co.il/web_articles/web_articles_show.php                                ?

article_id=510&category_id=50&s_article_header=&


זו המחלה הקשה ביותר של אדם שרוצה לפתח ולהעיר את התודעה. הרגשות יכולים להיכנס למצב של לופ, סחרור שבו פגיעה או העלבות אחת קטנה תופחים מעבר לכל פרופורציה ובולעים את כל המערכת שנכנסת למצב של שוק ויבבה פנימית. כשמרכז הכובד עובר לשם, התודעה משתתקת. ואז האדם עובר למצב ג'. האדם נעשה כלוא ומעורב בסיבובים של מה שפגע בו, וככל שזה נכנס יותר פנימה הוא עוסק בזה יותר וככל שהוא עוסק בזה יותר, כך הוא הולך לאיבוד לעולם, לעצמו ולתודעה, וכך הוא מעצים את מהירות הסיבוב שלה, שהופך לכלא דינאמי שיכול לנוע כל עוד האדם ממשיך לעסוק בזה. זה ללכת לאיבוד בדינאמיקה של הרגשות השלילים של עצמך. וזה לא היה קורה אם האדם לא היה מזדהה עם משהו שלילי שקרה לו ולא לוקח אז אישית. (אנשים חיים רוב הזמן במצב זה, מבלי דעת, אך עבור אדם המתחיל מסע תודעתי – להיות מעורב רגשית זה אסון וקטסטרופה.


בדידים, מכאניקה (קבוצות), דינאמיקה –

בכל תהליך, שלילי וחיובי, ישנם שלושה שלבים. זה מתחיל בשלב הבדידים, מילים או אותות בודדים שלא מצטרפים לכלל משהו שנושא את עצמו, זהו תא שעוד לא הפך לאבר. זה מתחיל לקבל גוף וחיים כשזה כבר עובר לשלב של קבוצות, כאן זה כבור עובד באופן מכאני, וזה כבר חצי אוטומטי, השלב השלישי אוטומטי ומזין את עצמו. זה שלב הדינאמיקה. וכך מתבשלת כל דינאמיקה, שלילית או חיובית. כמובן שהרבה יותר קשה לעבור מבדיד חיובי לדינאמיקה חיובית מאשר מבדיד שלילי לדינאמיקה שלילית. אבל התהליך דומה. לא כל הבדידים הופכים לקבוצות ולא כל הקבוצות לדינאמיקה. למשל בשיחה: שיחה שנותרת בשלב הבדידים גוועת כעבור זמן. רוב השיחות הן בשלב המכאניקה, הפעלה ידנית, זה מלאכותי ולא נובע מעצמו. מעט מאוד שיחות מגיעות לשלב הדינאמיקה, ואז זה סוג של אירוע.


להכיל את שני הקטבים – 

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/kotev.html
כל מאפיין באישיותו של אדם וכל תחושה והרגשה – מצויים על ציר. אין מאפיינים או הרגשות שהן חד קוטביות, כל אחד מהם מצויד בצד קוטבי המצוי בקצה האחר של הציר. בדרך כלל אנו נוטים לאמץ את הצד האחד ולראות את הצד המנוגד כאויב ולהלחם בו. למשל אדם קשוח שיש בו קושי, ילחם בצד הרך של אישיותו. ויראה בו חולשה. אדם רך שייתפס כחלש ירצה אולי להלחם בצד החלש שלו על ידי בריחה לצד הקשוח והתוקפני. שניהם טועים, רק מיזוג של שני הקטבים יביא לאישיות חזקה, שלמה וסינרגטית. אך זה אומר לחיות בקונפליקט, לחיות במתח פנימי. אך רק אם יצליח אדם לאחד בין שני הקטבים, הוא יצליח להגיע לרמה שמעל לשניהם וכך לצמוח.


משוב –

  http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%91
 

ספק עצמי ('ירידה עצמית') –

כמו מעורבות רגשית, זהו אויב גדול בדרך. לא כלפי פתיחת ובנית התודעה, אלא בכלל, בדרכו של כל אדם שחפץ לפתח פוטנציאל אמיתי ולבנות עליו את חייו. ספק עצמי, או כפי שזה אוהב להסוות עצמו, בדיקה עצמית, הוא דרך לפורר את האחיזה של האדם בעצמו. דברר שיכול להוביל להרס עצמי. בדרך כלל זה חלק מן המערבות הריגשית. אך לעיתים קרובות זוהי טקטיקה של אדם שתלטן וערמומי להשתלט על אדם מבלי להפעיל כוח, משתילים בו אופן סמוי ספק עצמי ואז הוא הורס את עצמו. פקפוק עצמי הוא סרטן פסיכולוגי. ההבדל בין בדיקה עצמית אמיתית ובין הטלת ספק עצמי, הוא בעיתוי ובהקשר: האם זה נעשה בגלל שנפגעת או מישהו תקף אותך, או בזמנך החופשי החלטת להקדיש זמן לתצפית פנימית. הראשון הרסני, השני קונסטרוקטיבי, אך לרוב הראשון מתחפש לשני, ההרס העצמי מתחפש לבדיקה עצמית אובייקטיבית.


מערכות הגנה –
זהו מונח הבא לתאר תרגול אינטנסיבי של דמיון מודרך ששוחר התודעה חייב להפעיל ברגע שהצופה שלו יתחיל לזהות תחילתה של מעורבות רגשית. מערכות ההגנה מורכות מסדרה של תרגילי דמיון מודרך שבאים להסוות, להדוף ולמזער את נזקי החדירה של איום רגשי נוכחי, ולמנוע ממנו להפוך למשבר (מעורבות רגשית).


דמונים –

זהו שם ציורי למשקעים חיים של הדחקות של רגשות שליליים. כל בצבוץ של רגש שלילי שלא ניתן לו מבע או הכרה של מודעות – יכול להיות מודחק ואז הוא הופך למשקע חי. מתפרץ כשמשהו על התדר שלו קורה בחוץ, ומבפנים הוא מקרין ומשדר סוג של חסימה בדרכה של דינאמיקת החיים.


מהודקות תודעתית –

אם אדם לא נותן דעתו על משהו בתוכו, אותו משהו מתרופף, בתודעה הכול צריך להיות מהודק, כך שכל שנכנס מבחוץ מקבל משטח גמיש וחזק שמקפיץ חזרה את כל שמתרחש פלוס עיבוד ופרשנות. עם מערכת התודעה לא מהודקת, הרבה פריטים חומקים מתשומת ליבה, ואם בכל זאת היא תופשת אותם, אין לה יכולת פרשנית. יכולת לפצח את המהות של אותו הדבר. הדרך להיות מהודק זה לשאול שאלות שקוראות לנוכחות התודעתית לחזור חזרה מן החופשה של הכלום שאליה הן נוטות ליפול כשלא מפעילים אותה זמן מה.


אמפטיה –

מונח זה הינו מרכזי בלימודי ועבודת התודעה נוסח הדרך החמישית. ולא מרכזי ומהותי בתוך הדרך התודעתית, אלא כמשקל נגד, כמאזן, שבלעדיו התודעה יכולה להפוך לעריצה, קשוחה וחסרת רחמים, הורסת במקום לפתח. אנושיות ויהלום הכתר שבה: אמפטיה, הם כלב השמירה של התודעה שלא תחרוג ותהפוך לגולם שקם על יוצרו. למערכת דומיננטית ששופטת בני אדם רק בגלל שלא עשו עבודה תודעתית. ואמפטיה כשלעצמה היא היכולת להיות עם בן אדם על ידי כך שאתה חש אותו מבפנים, ותוך כדי כך נותן לו תחושה של תמיכה מלאה, טוטלית ובלתי מותנית. http://being.ipaper.co.il/7497/


דיסונאנס אמוציונאלי –

כשאדם לא מתעלה מעל רמת הרגש שלו, הרגשות מושלים בו, והם עושים את זה דרך שמירה על סטאטוס קוו מאוד מסוים. הרגשות משתדלים כל הזמן לשמור על רמה כמה שיותר גבוהה של הנאה ותענוג ועל רמה כמה שיותר נמוכה של סבל, כאב, ודימוי עצמי נמוך, ברגע שהן מתחילות לזהות גורם שמביא אותן למצב של חווית כאב, חוסר נוחיות או דימוי עצמי נמוך, הן חשות דיסונאנס ומיד עוצרות את התהליך, על ידי הדחקה של הגורם שגורם לדיסונאנס האמוציונאלי. ואז האינטליגנציה של האדם עצמו כלל לא מודעת לגורם שהרגשות הדחיקו כדי לא לחוש בדיסונאנס. זה כמו לזרוק חתרן במשטר קומוניסטי לתוך כלא בגולאג בסיביר.


אימושיונל סקיוריטי

מונח זה הינו משמעותי למדי לגבי בניית תודעה לא קורסת. צריך להבין שהתודעה נשענת ומקבלת תמיכה מן הרגשות. מצד אחד אל לרגשות להיות חסרי רסן כי אז הם מערפלים את התודעה ומצד שני אסור להם להיות חלשים, רופפים ולא יציבים. כי אז שום דבר לא יכול לעמוד עליהם, ועם עליה בכובד של הסוגיות התודעתיות, תיוצר קריסה רגשית. מה שנותן לרגשות בטחון, זו אהבה ותמיכה בלתי מסויגים מצד מישהו מסוים. רצוי בן או בת זוג. לאחר שהם מעניקים לאדם את הביטחון הרגשי, הוא מקבל את דמות הרצפה עימה הוא יכול לבנות את הרצפה הרגשית שלו. (ככל שאדם יותר רוחני, כך הוא מותקף יותר על ידי התרבות הלא רוחנית שבה הוא חי, וכך רגשותיו מתערערים יותר, וכך הוא זקוק יותר לתמיכה רגשית שתביא לא בטחון רגשי, כדי שיוכל לחיות ולא לנדוד ממשבר רגשי אחד לשני. כשכל דבר הכי הקטן שמאיים על רגשותיו גורם לקריסה טוטלית שלהן.


נורמות חברתיות

.http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%94
נורמות חברתיות הן צווים הקובעים את סדרי היחסים החברתיים. ישנם שני סוגים של נורמות:
נורמות פורמליות: מעוגנות בחוק או בתקנון כלשהו (רשמיות)
נורמות בלתי פורמליות: מקובלות בחברה אף שאינן כתובות ומנוסחות בצורהרשמית.
אנשים לא יודעים עד כמה ההתנהגות והגישה שלהם מוכתבת על ידי נורמות חברתיות בלתי פורמאליות, או סמויות.
בגדול, אדם יכול להחזיק עצמו בגלל נורמות או בגלל ערכים פנימיים. כשערכים עם הגורם – לו שלד, כשהנורמות הן הגורם להחזקה עצמית, יש לא שריון, סד או כלא. אדם אינו חופשי, רוב ההתנהגות ופסיכולוגיה שלו נמשלות על ידי נורמות חברתיות קשיחות על סמויות.


להיות ב'היי' תודעתי –

זהו מונח בעייתי בגלל ההקשר לסמים. אך צריך לזכור כי באדם ישנה מערכת שיכולה להפריש סמים פנימיים, אנדורפינים וכו'. כשהתודעה הופכת לאופרטיבית, יש שלב נוסף שהוא הדלקות התודעה, מעין מנוע פנימי מתחיל לפעול ואז התודעה נכנסת לשלב הדינאמיקה האוטומטית, ללא התערבות האדם. בשלב זה מופרשים חומרים כימיים חזקים, שמאפשרים צלילות בקליטה של המציאות וערפול מבורך בהתמודדות עם הקשיים הרגשיים שאותה מציאות יוצרת. זה סוג של 'היי' מבורך שיש בו צלילות ועמעום במידות הנכונות.


אין 'איך', יש רק 'מה' – 

אנו חיים בתרבות שמקדשת את ה'איך' המכאני על פני ה'מה' הדינאמי. יש תחושה שאם יש לך ידע טכני ומכאני – תוכל להשיג הכול ולעשות הכול. וכל בעיה שאתה נמצא בה היא בגלל שאין לך את ה'איך' הנכון לצאת ממנה. או להגיע למצב הנכון. יש תחושה שאם יש לך את ה'איך' הנכון, אפשר להשיג כל 'מה'. וההיפך הוא הנכון, אם יש 'מה' (מהות, ישות, הוויה) אפשר לתפעל כל 'איך', (מערכת טכנולוגית). בדרך כלל כשלאדם יש התנגדות כלפי 'מה' מסוים, הוא מסווה את זה כקשיים ב'איך'. (תגיד לי איך עושים את זה והכול יהיה בסדר).


נקודת כניסה –

בכל מעבר מרמה נמוכה לגבוהה, ממימד שטוח למימד עומק, יש לחפש נקודת כניסה, זה סוג של שער שמוביל לרמה הבאה. נקודות הכניסה בדרך כלל היא בפרדוקס או דיסונאנס; מה לא מסתדר במה שנאמר, במקום לחפף ולהסיר את הסתירה, יש להתחבר אליה, להבין אותה, דרך המהות ואז נפתח השער לרמה הבאה. נקודת הכניסה היא נקודת ההיפוך.


רציונליזציה –

זוהי מתודיקה ערמומית שבאה להראות הבנה אמיתית בשעה שזו הסוואה של חוסר רצון להתמודד עם סוגיה כלשהי. רציונליזציה היא תדמית שטוחה של הבנת עומק. האדם מתחזה כמבין לעומק בשעה שהוא רק צובע מלמעלה הסבר שטחי שבא לסבר את האוזן. הדוגמא הקלאסית היא שאדם לא תפקד טוב בסיטואציה מסוימת כי הייתה לו התנגדות לאדם שהיה שם, והוא מסביר זאת בכך שלא ישן טוב בלילה. רציונליזציה היא האמנות המפוקפקת של הספקת הסברים שקריים שנראים טוב, כדי להסתיר אמת לא נעימה.


שיתוק הצופה –

כשהמעורבות הריגשית מתחילה להתעצם ולהפוך לכלא ספיראלי כולא, אחד הדברים הראשונים שהיא עושה, היא משתקת את הצופה, דומה לפורץ שאיך שהוא חודר לחדר הכספות הוא משתק את האזעקה, או וירוס שמשתק את האנטי וירוס. ועל כן האדם צריך ליצור צופה שצופה על הצופה, שצופה על הצופה. כמו גנראטור חירום שמופעל ברגע שהגנראטור הראשי פוסק מלפעול. כי בלי צופה ער, אנו יכולים להישדד לאור יום ולא לדעת זאת כלל.


הסברים טכניים –

די דומה למס. 23, רציונליזציה. כשאין לנו רצון להתמודד עם ההסבר האמיתי אנו מחפשים מחסה בהסבר טכני. אדם שלא אוהב את מה שאומרים לו, מחליק בכיסאו עם ידיים מאחרי הראש, וכששואלים אותו לפשר התנוחה הוא אומר שכואב לו הגב. או חוסר רצון לקיים יחסי מין מתורץ בכאבי הראש הקלישאיים.


לחיות בשתי עולמות (עולם אחד כלפי חוץ ועולם אחר בפנים)-

כשאדם מתחיל לחיות עם תודעה פעילה, הוא מוצא סתירה בין המצב הפנימי הצלול ובין עולם הנורמות החברתיות שבו הוא אמור לתפקד בעבודה ובמפגשים חברתיים. הפתרון הוא פתרון של סוכן המוסד: להתחזות, לחיות בעולם פנימי ולתפקד בעולם חיצוני, תוך הפרדה מלאה בין השניים. מתפקדים בחוץ כאילו אין עולם פנימי וחיים בעולם הפנימי כאילו אין עולם חיצוני. זה קשה, כי הנטייה הראשונית, הוא לחיות בעולם אחד, או להחיל על העולם הפנימי את הנורמות של העולם החיצוני, או על העולם החיצוני את הנורמות התודעתיות. הדרך היחידה זה 'הפרד ומשול', לחיות בו זמנית בשני עולמות סותרים.


דינאמיקה שלילית בתקשורת –

זו נוצרת כשאדם אחד נפגע על ידי האחר, ובמקום להוציא את זה לאור ולפוגג את זה, זה הופך למטען פנימי שמעכיר את הצלילות של מה שזורם בין השניים. לא רק מעכיר, אלא גם סותם, כמו כולסטרול בעורקים. וכעבור כמה זמן היחסים יכולים לסבול מאוטם עורקים ואף מהתקף לב שיכול לחסל אותם. יחסים נפלאים יכולים להפוך בקלות ליחסי דינאמיקה שלילית. ואז שני האנשים אויבים זה לזה, והם מחפשים להתנקם על מה שהיה. והאתגר הוא להעביר את התקשורת מפסים של דינאמיקה שלילית, לדינאמיקה חיובית. וזאת על ידי חוסר הכנסות למעורבות רגשית, ועל ידי שידור רצוף ומאסיבי של מסרים חיוביים ותומכים, עד שבסופו של דבר מרכז הכובד עובר לערוץ של הדינאמיקה החיובית.


קלירינג –

מפעם לפעם שני בני אדם נקלעים לערוץ של דינאמיקה שלילית. יש הגיינה של יחסים, וזה אומר שכשאחד מבני הזוג, או הידידים, מוצא שישנו משקע שמעכיר את היחסים ועלול להעבירם לפסים של דינאמיקה שלילית, הוא מבקש קלירינג, וזה נעשה כך שכל צד משמיע מה מפריע, לו ולשני אסור להיכנס באמצע, ועליו להקשיב מבלי להגיב, ורק לתת משוב חיובי ומפרגן. אך ברוב המקרים אין לשני הצדדים או לאחד מהם את הבגרות הרגשית המספקת והם נגררים למעורבות רגשית בעקבות מה שהם שומעים, ואז המצב רק מחריף. מסקנה? אם אין בטחון לגבי בגרות רגשית נאותה אין להיכנס לקלירינג. ויש להסתפק בשידור מאסיבי ועקבי של מסרים חיוביים עד שמרכז הכובד הופך לחיובי.


אנושיות –
-זהו המונח הכולל שבתוכו אמפטיה שוכנת. אנושיות זו היכולת לקבל ולהכיל בני אדם, לאהוב אותם ולהיות איתם בגלל שהם בני אדם, עם כל המשמעויות הטרגיות שזה כולל. להיות אדם זה להיות חלש, מבולבל, אבוד, זקוק לאהבה כל הזמן ונידון, למחלות, נטישה, זקנה ומוות. אנושיות היא התחברות לאדם באשר הוא אדם דרך מה שחלש בו. בלי אנושיות העולם הזה הינו קשה ואכזרי מדי לחיות בו. ההפך מאנושיות זה ניכור.
בדרך התודעתית  יש מקום מאוד רציני לאנושיות, לחמלה, אפילו להזדהות עם סבל של הזולת. בלי הלב התודעה הופכת לנאצית, קשה, קשוחה. ואסור שזה יקרה. אכן, לאחר ריסון הרגשות הפרועים, אפשר לגלות מתחת את הלב החומל והאנושי, זה שניתן להתייעץ בו. אין לבלבל בין האמוציות הפרועות ואינפנטיליות, שלוחות האגו, ובין הלב הרך, שחש צער על יסורים של אחרים ונותן תחושה פנימית לגבי אם הדברים נכונים או לא. זה כמו שושנה שנמצאת מתחת ליבלית ולקוצים. ואסור לבלבל בין הקוצים (אמוציות פרועות) והלב. בלעדיו אין אנושיות ואין הדרכה פנימית.


התנגדות –

לעיתים קרובות בשיחה, ישנה חוסר הבנה לכאורה של מה שנאמר, או האדם פשוט לא מספק תגובה במקום שנדרשת תגובה. בשני המקרים מה שמסתתר מאחרי זה היא התנגדות רגשית למה שנאמר. ההתנגדות לרוב לא תחשוף עצמה ככזו, אלא תסתתר תחת נימוקים רציונאליים, או סיבות טכניות. המסווה השכיח ביותר להתנגדות היא חוסר הבנה של מה שנאמר. או חוסר הסכמה על בסיס רציונאלי טהור.


קליק אפ וקליק דאון

אלה שני מונחים שבאים לציין נקודות קריטיות בגרף התודעה של היחיד. בקליק אפ נוצרת קפיצה קוונטית תודעתית מן הרמה הפסיכולוגית לתודעתית, ובקליק דאון האדם עובר ממצב תודעתי (מצב א') למצב פסיכולוגי (מצב ג'), בדרך כלל דרך המגלשה המיידית של מעורבות רגשית או הכנסות ללחץ. בעבודה תודעתית, חלק ניכר מעבודת הצופה ולפני זה, עבודת המורה עם התלמיד, זה באיתור נקודות הקליק אפ ודאון. המודעות של נקודות אלו וההבנה של מה גורם לתודעה לעלות ומה לרדת, הם מפתחות חשובים בדרך של האדם לבנות את הצופה ולשלוט על מצב התודעה שלו.


קבלה עצמית בניגוד לשינוי עצמי –

אחד מן המלכודות העיקריים בדרך להרמת מצב התודעה, או בדרך להפוך אותה מרדומה לעירה – היא תחושתו של שוחר התודעה שהכול יהיה בסדר אם הוא ישתנה., אין אפשרות לאדם שלא מוכן לקבל את מי שהוא בשלמותו, ולאחר מכן לאהוב עצמו דרך נקודות החולשה, בגלל נקודות החולשה (כי ברמה של הגשמת פוטנציאל, נקודה חלשה היא בעצם נקודה דרכה מתחברים אל הנפש, היא רק חלשה ביחס לנורמות החברה) – להתעורר תודעתית. ועל כן, על האדם לקבל עצמו על חולשותיו, דרך חולשותיו ולהבין שאין לו יכולת וצורך לשנות עצמו, כי רק כפי שהוא, דרך מי שהוא באמת – הוא יכול לצמוח ולהגיע לרמת תודעה גבוהה.


מודעות –

מודעות היא מצב ביניים מלאכותי בין שתי רמות של חוסר מודעות, גבוה ונמוכה. או בין פנים לבין חוץ. מודעות הוא טיפוח של השגחה ודיווח עצמי, בנקודות בהן האדם יכול ללכת לאיבוד לעצמו על ידי שקיעה לרמה נמוכה או על ידי מתן חדירה לכוחות שיכולות להכניס אותו למשבר רגשי (מעורבות רגשית). מלאכותי, כי האדם צריך לטפח את המודעות מבחוץ, להשתיל אותה נגד הזרם המרכזי שרוצה לחוות ללא דין וחשבון. המודעות חיה בשטח השיפוט של הצופה. לאחר שהמודעות הופנמה היא יכולה להפוך לאינטליגנציה שהיא חלק מן המערכת.


בחירה אם להיפגע או לא –

בכל מצב של היכנסות למעורבות רגשית יש לאדם מודעות ולא הקטנה והחולפת ביותר, שהוא הולך להיפגע. אך כמו במפגש של אדם שמן עם עוגה עתירת קלוריות, שנייה לפני שהוא מכניס אותה לפה הוא יודע שזה ישמין אותו, אך הוא נכנע לפיתוי, לגירוי, כי הגירוי חזק ממנו. וברגע שזה נכנס פנימה, מיד המודעות לגבי חופש הבחירה נמחקת. והוא אפילו לא יודע שזה קרה לו ואם הוא יודע הוא מכחיש שהייתה לו בכלל אפשרות בחירה. זה אקט של גנב שמטשטש את עקבות הפריצה.


שלושת הווקטורים של העבודה התודעתית –

תלמיד התודעה חייב להיות מצוי בשלושה ווקטורים בו זמנית: א. בינו לבין מורה התודעה. ב. בינו לבין עצמו. גם בינו לבין חברים לדרך. הראשון מצמיח אותו לגובה, השני יוצר מימד של עומק, והשלישי נותן לו חוסן לצדדים ולמרחב.


תזה ואנטיתזה –

כששוחר התודעה מצוי במצב אלף, במצב תודעה ער, הוא מחזק את התיזה. אבל צריך להבין שישנו חוק שאומר" שככל שהתיזה מתחזקת, כך גם מתחזקת מבחוץ האנטיתזה, שזה הקוטב השלילי של מה שקורה. והיא חזקה בדיוק כמו התיזה, והיא מחכה לשעת הכושר, כלומר לשעה שיש באדם פקפוק או ספק עצמי, כי כל שהיא רוצה זה להתאחד עם התיזה. וכשהיא עושה זאת היא משמידה אותה. על כן, על האדם לא להרשות לעצמו פקפוק עצמי או חולשה בדימוי העצמי שלו, שיפוט עצמי וכו', כי כולם תעלות דרכן האנטיתזה יכול להיכנס. והשעה בה האנטיתזה הכי פוטנציאלית זה בזמן שהאדם חוגג את ניצחון התיזה והוא שכח לחזק את הצופה שישגיח;שאננות.


בגרות רגשית –

זהו מונח הפוך לאינפנטיליות רגשית. בשני האגו מולך, והאדם לוקח את כל מה שקורה לו באופן רגשי, באופן אישי, הוא מזדהה עם האספקט האישי: זה טוב לי או רע לי. האדם הבוגר רגשית, נטול אגו, מרכז הכובד שלו אינו האינטרס הרגשי הצר שלו, אלא היכולת לתקשר עם אנשים, כשמרכז הכובד מצוי בתווך שבין שניהם. בגרות רגשית זו היכולת לקחת משהו שלילי מבחינה רגשית פנימה מבלי ליפול תחת זה. כי כל הזמן אתה זוכר את הפרופורציות האמיתיות: אינך מרכז העולם ואף אחד לא חייב לך כלום.


קפיצה תודעתית קוונטית. –

קפיצה תודעתית קוונטית זו הישאבות של האדם למצב תודעתי גבוה כשהתנאים מוכנים. ובכלל, כשמדובר על התקדמות והשתפרות בעבודה התודעתית, בעבודה להקצת התודעה, לא מדובר על משהו הדרגתי. אלא מעבר שמתרחש בבת אחת. האם יכול לעבוד זמן רב על מיתון הרגשות למשל, אך רק אם העבודה שעשה מגיעה למסה קריטית כלשהי, יכול להתרחש מהפך, ואז פתאום הוא מוצא עצמו בעולם תודעתי, עם דרך חדשה לגמרי לראות את העולם ועצמו. כאילו נפתחו בו עיניים לראות את אותו הדבר, אבל אחרת. אך זהו מצב לא יציב, והוא עלול למצוא עצמו נופל ל'קליק דאון', ממצב אלף למצב גימל, בדרך כלל דרך הסוכן של המעורבות הריגשית או ההכנסות ללחץ. אבל בשני המקרים, זה לא מצב הדרגתי אלא מעבר פתאומי מכאן לכאן. רק שבקליק דאון בדרך כלל אין מודעות והאדם ממשיך להרגיש שהוא במצב טוב, בעוד שבקליק אפ האדם יודע מיד שהוא יצא ממצב תודעתי נמוך. מי שחושב שהוא יודע לא יודע, מי שיודע יודע שהוא יודע.


ורטיגו –

ישנם מצבים של מעורבות ריגשית קיצונית, היסטרית – שבה האדם מכניס אלמנט חזק של לחץ והוא לא יכול להפסיק לעסוק בזה, ויש לו תחושה שככל שיעסוק בזה כך יצא מזה יותר מהר, אך האינטסיביות של העיסוק בזה רק מכניסה אותו עמוק יותר לתוך המלכודת המשתוללת.  הוא חש שהוא יוצא מזה (ממריא) – אז הוא רק נופל יותר חזק (מתרסק). הדרך הטובה ביותר לצאת מורטיגו, זה לסרב 'להאכיל' אותה, ואז 'המטוס' יתיישר והוא לאט לאט יצא מזה. 


מהודקות  תודעתית –

התודעה שנמשלת על ידי מצב של לחץ או מתח או מעורבות רגשית, רוצה להיות בפיזור, היא סגורה, מקוטעת ומכווצת
· לפיכך, צריך להדק אותה, לגבש אותה בכיוון מסוים, שלא תתפזר. בזמן הפנוי (הזמן בו אנו נוטים להתפזר עם התודעה, להיות לא מהודקים), יש לבצע תרגילים שיאמנו את התודעה להתפקס בכיוון מסוים . למשל: לא לחשוב על כלום למשך דקה, לחשוב מחשבה אחת במשך דקה, להתפקס על השלטים שבדרך, לספור כוכבים….
דבר זה יוצר מתח פנימי מאוד גבוה, חלק מהדרישה למהודקות. זה בלון שכל הזמן צריך לתת לתודעה מטלות כדי למלא אויר בבלון.


ארכיטקט –

רוב הזמן איננו מוכנים למה שעומד לקרות. יש ציפיה, ובדרך כלל חיובית, או חשש. אבל זו כבר בעלות מוקדמת על מה שעוד לא קרה. וגם הציפיה וגם החשש הם הזדהות ריגשית עם מה שעתיד לקרות. הארכיטקט היא הקדמה לא מעורבת (נייטרלית) של כל התסריטים האפשריים שעתידים לקרות. במיוחד הגרועים שבהם. כי כשזה יקרה, משהו ממנו כבר קיים באדם וממתין, ואז הקוטב החיובי של הקטסטרופה ימצא בתוך האדם דוגמית מוחלשת של עצמו (חיסון) וזה ידחה אותו, כמו בקטבים דומים של מגנט. כשלא מוכנים, הגרוע מכל קורה, וכשהוא קורה, הוא נכנס פנימה ללא מפריע, כי בפנים יש ואקום ואז המערכת נכנסת לשוק. כשהמערכת מוכנה, עצם המוכנות יוצרת בלימה. וגם יכולת לטפל בדבר החדש ולתת לו בדיוק את מה שהוא זקוק לו, כי החומרים כבר מוכנים. ואז האדם יכול להיות פנוי בתוכו ורגוע, כי הסיטואציה מטופלת מבלי שהוא צריך להכנס למצב חירום.


על האמנות של שאילת שאלות –

בכל רגע נתון יש שאלה שרוצה להשאל, בכל זמן נתון יש משהו בזמן הזה שמתאים לדבר עליו יותר מכל דבר אחר. המודעות צריכה להיות מכוונת כלפי האזור ההריוני שמחוץ לתחום התודעה. בכל רגע נתון יש משהו פוטנציאלי, טרי ונכון לזמן הזה, שממתין לשאלה הנכונה, שתישאל בדרך הנכונה ובזמן המתאים, כדי להזריק אמת חדשה למחזור הדם העכשווי. שאלה אינה משהו שממציאים, שאלה זו מכוונות למה שגלום בחומר גלם חדש, בין אם באדם או ביום חדש, שצריך תרגום ועיבוד כדי להעביר אותו לנגישות תודעתית.


המלכודת של החלפת מודעות בהבנה קוגנטיבית –

להתקדם כמה שיותר בהבנה והכלה של חומרים קוגניטיביים, אבל לא לשנות משהו משמעותי במישור האמיתי של מה ששוחר התודעה מרשה לעצמו ומה הוא לא מרשה לעצמו. כללית, העבודה היא של העברת דברים בלתי מודעים למוד מודע כדי שהם ישקעו מאוחר יותר במוד לא מודע ברמה יותר גבוהה. אבל קל להחליף מודעות של אמת שבאה להחליף לופ בלתי מודע, בהבנה רציונלית של התהליך. זה ההבדל בין עבודה ממשית לבין סימולציה שלה ברמה קוגניטיבית. האינטלקט הוא לא תחליף למודעות של אמת, ומודעות של אמת צריכה להיות תחליף ללופ בלתי מודע שמתרחש במערכת הנמוכה (יצרים ורגשות).


סחרור רגשי –

ישנם שני סוגים של סחרורים רגשיים: האחד (טורים רגשיים גבוהים שמובילים להיסטריה) נובע מלחץ, השני ממתח. הראשון הוא כניסת המנוע הריגשי לסיבובים גבוהים, בגלל פגיעה שמובילה לתחושה של מצב חירום ושצריך להשקיע את כל האנרגיות כדי 'להציל את המצב'. השני, המתח, זה חוסר יכולת של המערכת לעמוד בטורים הגבוהים ואז היא נכנסת לשוק, והכניסה לשוק היא מעורבות ריגשית, והקצה הקיצוני שלה הוא דכאון. כשהלחץ עולה לטורים גבוהים מדי זה עובר אוטמטית למתח. אך לעיתים קרובות זה עוברמיד למתח (מעורבות ריגשית) בגלל עוצמת הפגיעה הרגשית.


45. הפרדת המשקפיים מן המציאות

אחת הטעויות השכיחות בהערכה של מצב או מציאות מסויימת, בין אם היא פנימית או חיצונית, היא החלפת צבע המשקפיים עם צבע המציאות. לעיתים קרובות אנו רואים במציאות לא את מה שיש בה, אלא את צבע המשקפיים. והמשקפיים הם מצבו הנפשי של האדם המתבונן.  ועל כן לפני שבאים לבדוק משהו, יש לקחת בחשבון את מצבו הנפשי של האדם עצמו, כי ברוב המקרים המצב הנפשי שהאדם לא מודע לו, משמש משקפי שמש שצובעות את המציאות.
כשאדם מצוי במצב רגשי מסוים (דכאון, עליזות וכו') הוא רואה את העולם בצבע המשקפיים של המצב הרגשי שלו. אם הוא במצב רוח טוב, העולם נראה יפה, אם הוא מדוכא העולם ומצבו העובדתי נראים לו חסרי סיכוי. במצב שבו התלמיד מתבלבל בין המציאות האובייקטיבית (שלו או של העולם) ומחיל עליה את מצבו הרגשי, אומרים לו: 'תפריד את המשקפיים מן העולם'. כלומר, תבין שמה שאתה חושב שהוא העולם, או המצב האובייקטיבי של חייך, אינו אלא מצב הרוח בו אתה נתון, וכשזה יחלוף, העולם יראה אחרת.
המציאות היא חסרת צבע. וכך, אדם במצב של דכאון למשל, יהיה בטוח שהמציאות שהוא מצוי בה מצויה לפני ריסוק. וכו'. על כן, אדם מודע צריך לדעת להפריד את המצב הנפשי הסובייקטיבי, מן המציאות האובייקטיבית (פנימית או חיצונית) בה הוא מנסה להתבונן. כללית, בחיים תודעתיים, יש לשאוף לראיה של העולם והחיים דרך הווקטור הנייטרלי, הלא מעורב, השקוף, ללא הכתמה של 'המשקפיים', על ידי המצב הרגשי של המתבונן.


46. ההפרדה בין אישי ללא אישי:

הדרך התודעתית פועלת דרך הצפה של התלמיד והתייחסות של המורה, לתכנים אישיים, מתוך מטרה שלא לעסוק באישי, אלא להתבונן על הדברים ממבט רחב ולבוא מהיבט תודעתי. לתלמיד קשה לעשות את ההפרדה הזו ומכאן הדרך קצרה לנפילה למעורבות רגשית. המפתח לאפשור הנכון הוא בהתעלות מעל העצמי, לא לשים את העצמי במרכז (לטוב ולרע), לא לעסוק בדימוי העצמי. אלא לאפשר את ההיבט התודעתי.


47. נפילה תודעתית –

מעבר ממצב תודעתי גבוה לנמוך. וזו יכולה להתרחש עקב:
* לחץ ומתח; התחממות, עליית טורים, או של הרגש או של הדם.
* מעורבות רגשית – לקחת את הדברים אישית.
במקרה של לחץ ומתח צריך לעצור את עליית הטורים בשלושים אחוז. במקרה של מעורבות ריגשית יש לעשות ארכיטקט ולוודא שיש צופה פעיל, במידה ושניים אלה לא עובדים, צריך להשתמש בהגנות על-מנת לסלקם ולא לאפשר להם מקום. ואם המעורבות הרגשית התבססה צריך להתעלם ממנה. (לא להזינה).


48. הכלת ניגודים/פרדוקסים והמציאות הקוונטית:
· כל יחידה אורגנית שיש בה חיים מורכבת מקוטביות של פלוס ומינוס. שניהם דוחים האחד את השני, אבל חיים באותה הרמה בגלל זיקת החיים שעוברת בין שניהם ומאחדת אותם.
· היכולת לאחוז ב-2 הקצוות יחד (ולא להיטלטל מקצה לקצה) מביאה להתמרה תודעתית דרך האפשור של הצופה, הרואה את 2 הקצוות יחד (לא מסתדר עם מכניקת הקוונטים לפיה הצופה מעצם צפייתו מאפשר קצה אחד בלבד). כך הצופה הוא זה המגדיר את מעברו של החלקיק לרמה הבאה, מתוך ההמצאות ב-2 קצוות.
· אדם שמעורב רגשית לא יכול להימצא ב-2 קצוות ולא יכול להפעיל צופה. הוא מזדהה עם קוטב זה או אחר. לכן אדם המעורב רגשית לא יכול להתמיר עצמו תודעתית.
· לדוגמה – לדעת שאני לא בסדר בסיטואציה מסוימת ובכל זאת לחוש בסדר עם עצמי. הכלת 2 הקצוות הללו הינה עבודה המתמירה תודעתית.


49. התודעה הסינרגטית –

התודעה קולטת את המציאות דרך החלק הנשי שבה, ומגיבה למה שנקלט דרך החלק הגברי שבה.


50. חשיפת הדרך בפני אנשים שלא בדרך-

· 'דרך התודעה' ראויה רק למי שבאמת מחפש אחריה, והם לא רבים בעולמנו. לכן, אותם אנשים עם פוטנציאל נכון ואמיתי ראוי להקצה תודעתית הם אלה שיש להראות להם טפח, אך לא טפחיים, להראות להם את הדלת, אך לתת להם לפתוח אותה. כך הם נאלצים להתאמץ, כי מה שבעל ערך ראוי להתאמץ בעבורו.


51. אותנטיות: ·

אותנטיות זה בלהיות אמיתי למה שנכון וטבעי לך בסיטואציה בה אתה נדרש לזיוף, כדי להפחית דיסונאנס חברתי או רגשי. (אין לה ערך כשהשימוש בה נעשה לשם התגברות על הזולת או חלק ממאבק כוח.).


52. אסרטיביות: ·

שילוב של 2 קצוות – חודרנות ואמפטיה, היוצר חד-משמעיות רכה.
· מתקשר למושג המהודקות, כי מהודקות הינה גישה אסרטיבית כלפי עצמך – להביא את כל מה שיש בך (ואין בד"כ הרבה), לסחוט עוד מכוחות הנפש, כדי להיות תקיף עם עצמך שלא לוותר, לשמור על סטנדרט גבוה, ולאתר את נקודות התורפה על-מנת שלא ליפול שבי בידי החלקים הילדותיים.


53. המטוטלת שבין מצב תודעתי גבוה לנמוך –

במהירות רבה ניתן לעבור ממצב תודעתי טוב לנפילה תודעתית. זה מהיר וקשה לתפוס בזמן את קיום הנפילה וכאשר נוחתים מטה זה כבר כואב, אישי, הרחק מעין התודעה. לכן צריך לשמר אורות אזהרה כשאדם מצוי במצב התודעתי הטוב ולשגר אותם אל אותם רגעים של נפילה, לשגר לרגעי הנפילה בעתיד מעט ממה שקיים בו בהווה, כעוגן הצלה תודעתי.


54.  עוגנים –

יש שיטה שלקוחה מתוך ה-NLP,  Neuro-linguistic programing שנקראת 'עוגנים', היוצרת התניה פבלובית[2]. בכל פעם שתלמיד תודעתי רוצה להשריש בו תבנית התנהגותית או חשיבתית חדשה, עליו ליצור עבורו עוגן פיזי. כלמר בזמן שמדמיינים את שרוצים לדמיין, צריך לעשות משהו פיזי, 3 פעמים. גם לגבי ההגנות צריך עוגנים, בכל פעם שדמיינים הגנה מסויימת יש לעשות עוגן להגנה. ואז, כעבור זמן לא צריך לדמיין את ההגנה, מספיק לעשות את העוגן, ואז מימוש ההגנה יקרה מעצמו. .

55. 'לערבל את הגלידה'.
הדרך שעושים גלידה היא תוך כדי עירבול מתמיד של גוש חומר הגלם של הגלידה, אם לא ממשיכים לערבל זה הופך לגוש קרח. הנמשל הוא: שהתלמידים צריכים כל הזמן צריך לבחוש במצב התודעה של עצמם ושל חבריהם לדרך, ולא לתת לדברים לשקוע. אחת הדרכים זה כל הזמן להפיק ידיעה, כל הזמן לתת – פרשנות, כל הזמן לברר מה מצב הרגשות, מה רמת התודעה? מה גרם לזה לעלות ממצב נמוך, ומה גרם לזה לרדת ממצב גבוהה. למעשה 'עירבול הגלידה' זה להביא את מצב המודעות שלה התלמיד, מפעימה ראשונה לשניה ומשניה לשלישית.

56. שלושת הפעימות
אדם שלא עובד על עצמו תודעתית, פועם רק פעם אחת, והכוונה לפעימה שהיא תוצר של מה שהוא חווה, אדם תודעתי, ברמה נמוכה, יכול לפעום פעמיים, פעם בחוויה ובפעם במודעות ופרשנות לחוויה: מהו התהליך שיביא לתוצאה הסופית שהתגלתה בפעימה הראשונה? הסאבטקסט של מה שהתרחש, וכו'. זו הרמה של מודעות. הפעימה השלישית שייכת לאדם ברמה תודעתית גבוהה, הוא כבר פועם את הפרשנות והמודעות של הפעימה השניה וגם את הידיעה של המשמעות והסיבה של מה שקרה, והוא גם מפיק לקח מידיעת הסיבה למה שהתרחש.

57. רצפה ותקרה.
תלמיד התודעה, או שוחר התודעה, נע בין מצב 'רצפתי', למצב 'תקרתי'. מצב תקרה הוא התעלות, נגיעה בפסגה תודעתית. אך זה יכול להיות תוצר גם של צירוף מקרים מוצלח, ולאוו דווקא פרי של עבודה קשה. אין להסיק על התקדמות לפי התקרה, אלא לפי הרצפה בלבד, והרצפה מראה את הקו התחתון מתחת אליו הוא לא ייפול, עד כמה הסטנדרטים והגבולות שלו מוצקים. עד כמה המילה שלו מילה. דהיינו, אם הוא חווה למשל 4 מעורבויות אישיות בשבוע, או נכנס ללחץ בכל פעם שיש התרחשות מלחיצה, אז הרצפה שלו רקובה. התקדמות מושגת על ידי ידיעה של הרמה שמתחת אליה לא תיפול יותר. אם יש לך רצפה מוצקה, זה מיד אומר שתהיה לך תקרה נהדרת, אולי לא מצוירת בצבעים מרהיבים כל כך, אבל לא תצטרך לחכות לחג  המולד כדי לחוות אותה, בעוד שאם יש לך תקרה מפוארת זה כלל לא אומר שיש לך רצפה איתנה. תלמיד תודעה טוב, ניכר ברצפתו, לא בתקרתו.

58. מודעות ורגישות לאוירה.
אדם תודעתי מפתח רגישות לאוירה. יודע שאמנם צריך כלים עדינים כדי לקלוט אותה וכדי לאבחן מצבי תודעה שונים, אבל היא ממשית ומציאותית כמו הממד הפיסי המוחשי לחושים. אוירה היא התחושה וההרגשה שקיימת בחלל מסויים בו ישנם או היו בני אדם. היא התוצר של הפליטה של האנרגיות שחיות בהם. וכך אוירה יכולה להיות צלולה או עכורה. נעימה או לא נעימה. שקטה או רועשת. חמה או קרה, דחוסה או מאווררת. מאפשרת או כולאת, נקיה או מלוכלכת. במלים אחרות: גבוהה או נמוכה.
אדם גס לא יבחין שהוא יושב באוירה גבוהה, אדם עדין יסבול אם הוא יושב באוירה נמוכה.

59. בן שייך.
הכוונה לסקירה או דיווח או משוב שתלמיד של הדרך התודעתית נותן לתלמיד אחר או למורה. הליקוי הגדול בכל אלה היא ההצמדות לכותרות, והשארות בתחום העמום והלא קונקרטי. זה כמובן לא תמים ונעשה מתוך גישה פסיבית-אגרסיבית, של לא לחשוף קלפים שעלולים לגרום לדיסונאנס אמוציונלי אצל הדובר. המונח בן שייך, נוצר כתוצאה מסיפור המצוי בלינק הבא: http://cw.hagut.net/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%A0%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%91%D7%9F-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%9A/ כאן מסופר על בן השייך שמקמץ בפרטים, ואביו מלמד אותו איך למסור מידע בצורה מקיפה וקונקרטית. מכאן נוצר הביטוי בדרך החמישית: 'תן לי בן שייך', והכוונה לדיווח או משוב, שכולל בתוכו את הפרטים הקטנים.

60. הזדהות.
. זהו מצב נפשי שבו האדם הופך לאחד עם רגש דומיננטי, בו הוא הולך לאיבוד. ניתן להזדהות גם עם אדם, או עם מצב נפשי של אדם אחר. משל ניתן להזדהות עם דיכאון, או עם אכזבה, או עם עליזות. בכל המצבים הללו, האדם שוכח את עצמו, והוא הופך להיות הרגש עימו הוא מזדהה. הרגש בולע אותו, והוא הולך בו לאיבוד. הזדהות עם ההיפך הגמור ממודעות. במודעות האדם מפריד עצמו ממה שמתחולל בו, יוצר ריחוק דרכו להתבונן ולהבין. בהזדהות, אין אדם, אין מודעות, הכל נשאב לתוך חלק דומיננטי של המערכת.
שני המצבים השכיחים של בני אדם זו הזדהות או ריקנות נפשית. הווקטור הנייטרלי הוא מודעות. האדם צריך להתרחק ממה שקורה בו ולהתבונן בעצמו, כאילו הוא אינו הוא. זה ההיפוך המוחלט להזדהות. אז גם יש לו את עצמו, וגם את מה שקורה בו. השניים אינם מותכים לגוש אחד חסר זהות וצורה, כמו בהזדהות.
הזדהות היא מצב נפשי שבו חלק מן המערכת בולעת את התודעה העצמית של האדם כאדם.
רוב בני האדם-  מופעלים ע"י מה שחשוב להם ומה שחשוב להם, קובר אותם כבני אדם ואת הקיום שלהם. האדם הלא מזדהה אומר- קודם כל אני קיים וזה שאני קיים הוא בפני עצמו מספיק, זה לא תלוי ולא מותנה בשום דבר אחר בעוד שהאדם המזדהה אומר- הקיום שלי הוא ערובה בידי תנאים, אם הם לא מתקיימים, אני שולל את הקיום שלי.
והנה סיפור על הזדהות: מסופר על הרשל'ה מאוסטרופולי- שהיה רעב מאוד ויום אחד הוא הגיע לעיירה וגווע מרעב, הוא נכנס לבית כנסת וצעק בקול גדול- 'בכפר שממנו באתי, מתו אנשים''. אמרו לו- 'מה זה כולם מתו?'  מי מת'? והוא אמר- 'כולם מתו, אבל אני לא יכול לדבר עד שתתנו לי לאכול', נתנו לו והוא אכל ושוב שאלו אותו, אחרי מספר מילים שוב אמר שאינו יכול לדבר וביקש אוכל וכך הלאה, עד ששבע ואז אמרו לו- 'נו..מה קרה שם?' והוא אמר- 'כולם בחיים' ואמרו לו- 'מה זה כולם בחיים, הרי אתה אמרת שכולם מתו' והוא ענה-'כשאני רעב, העולם מת'.
זה סיפור על הזדהות, הרשלה באמת הזדהה עם הרעב שלו, וכשאדם מזדהה עם טוב לי לא טוב לי, הוא לא רואה כלום, העולם לא קיים עבורו. אפשר לראות את הסיפור כטריק שהרשלה עושה על תושבי הכבר, ואפשר להאמין לו.כי הרי הוא היה טיפש הכפר. וטיפש בסיפורים תמיד מגלם את הטיפשות של רוב בני האדם, שפשוט לא מודים בה.

61. מודעות עצמית ומודעות לעצמי
יש הבדל בין מודעות לעצמי לבין מודעות עצמית- מודעות עצמית זה מבורך, מודעות לעצמי זה מקולל, כי אז אתה רואה את עצמך דרך מה שאתה חושב שאנשים חושבים עליך. מודעות לעצמי זו מודעות משתקת, אתה מודע לכל תנועה. ומודעות עצמית זה כשאתה רואה את עצמך מבפנים, אתה רואה את עצמך באופן ניטראלי, כפי שאתה. מודעות לעצמי זה דרך עיניים של אחרים ומודעות עצמית זה דרך עיניים ניטראליות, כפי שאתה. מודעות עצמית משחררת ומודעות עצמית כובלת.

62. מודעות ותודעה
מודעות היא פעולה, תודעה היא מצב. אם אדם מצוי במצב תודעה גבוה, אזי המודעות הינה  חלק מהדברים שמשויכים למצב תודעה גבוה. אדם במצב תוד' גבוה הוא מודע. מודע בהתאם לרמה של מצב התודעה שלו. זה כמו הר, ככל שאתה מטפס יותר גבוה, ככה אתה רואה יותר. אז מצב תוד' גבוה כולל בתוכו כבר מודעות. אבל אפשר להיות מודע מבלי שיהיה לך מצב תוד' גבוה. שזה אומר- אם מודעות כחלק ממצב תוד' גבוה, זה מצב דינאמי, יש דינאמיקה. מודעות בלי מצב תודעה זה מכאני, זה לא אוטומאטי, אתה צריך להפעיל את זה ידני. אתה צריך להזכיר לעצמך, אתה צריך לשאול שאלות מפרשות, אתה חוצב בסלע. ויש ערך מאוד גדול דווקא למודעות כשבן אדם לא נמצא במצב תוד' גבוה- כי אם אתה נמצא במצב תוד' גבוה ואתה מאבד את האחיזה בגלל התפרעות רגשית, אם אין לך מודעות, אתה יכול לצלול לצד השני ולא לדעת את זה. מה שמציל אותך מהתרסקות זה רמת המודעות שיש לך. כשאתה במצב תוד' גבוה והרגשות מושכים אותך למטה, אם אין לך מוד'- אתה מתרסק כל הדרך לצד השני, מבלי לדעת שהתרסקת ומבלי שיש לך גם את היכולת להרים את עצמך. כלומר- אפשר לומר שעב' המודעות שהבן אדם עושה, זה תעודת הביטוח שלו, אם הוא רק במצב תוד' גבוה ואין לו מוד', הוא יכול לאבד את זה בשנייה ושום דבר לא יציל אותו. זה כמו שמהנדס חייב להיות טכנאי, כשאתה מהנדס- אתה גם טכנאי, אבל בוא נגיד שאתה מאבד את כישורי ההנדסה שלך- צריך שיהיה לך על מה ליפול. מודעות זה הפועל השחור.

פורסם בקטגוריה אודות דרך התודעה, מונחים ומושגים, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *